אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן פא
באור כוונת הרמ"א במש"כ כל הקדישים בט' באב אין אומרים תתקבל.
וכוונת הרמ"א בסימן תקנ"ט סעיף ד' דכל הקדישים שאומרים אחר איכה עד שיוצאים למחר מביהכ"נ אין אומרים תתקבל, שהקשה כתר"ה הא הוא רק קדיש אחד שהיו צריכין לומר אחר ובא לציון, נראה לע"ד דהא פשוט שמעצם הדין הא יש לומר תתקבל על כל תפלות שהותקן לצבור לא רק אחר שמ"ע, דהא חזינן שאחר סליחות אומר הש"צ קדיש תתקבל, וא"כ בקינות שהוא ג"כ דבר שיותר טוב לאומרם בצבור שהרי התירו גם לאבל לילך לביהכ"נ לאמירת קינות כדאיתא [בסי' תקנ"ט] בסעיף ו' היה לן להצריך להש"צ שיאמר תתקבל דהא אומרים גם תפלה ובקשה לנחמות בגמר כל קינה, אחרי שעל שמ"ע כבר אמר תתקבל. ואף אם נימא שאם היו צריכין לומר תתקבל על הקינות היה אומר קדיש שעם תתקבל אחר הקינות ולא אחר שמ"ע, הרי היה זה משום שהיה יוצא בתתקבל אחד על שניהם.
אבל יותר מסתבר שקינות לא שייכי כל כך לסדר התפלה, ואם היו אומרים תתקבל אחר קינות היה אומר שני פעמים אחד אחר שמ"ע ואחד אחר הקינות. ואפשר שגם סליחות בתע"צ ובה"ב מה שאין אומרים שני פעמים תתקבל, הוא משום דתחלת אמירת סליחות נתקן לאומרם בתוך ברכת סלח לנו דחזרת הש"צ, וממילא היה זה בתוך התפלה שלא היה שייך לומר אלא תתקבל אחד, וממילא אף שאחר זמן רב התחילו לומר הסליחות אחר התפלה נשאר לענין תתקבל כמתחלה. וגם אולי מחמת שאומרים זה קודם נפילת אפים ונפ"א נחשב מעצם התפלה דשמ"ע, דהא אסור להפסיק בין שמ"ע לנפ"א, ולכן א"א לומר תתקבל קודם נפ"א, (ונראה שמטעם זה אין אומרים כלל קדיש לאחר שמ"ע קודם נפ"א דהוא כמו באמצע סדר התפלה ממש וקדיש אומרים אחר גמר דבר כמו אחר פסד"ז שהוא גמר דבר), וממילא יצא בתתקבל אחד גם ידי הסליחות, אבל בקינות שליכא זה אין שייכין להתפלה דשמ"ע ולא היו מתקנין לצאת לכתחלה בתתקבל אחד על שני הדברים. לכן שפיר כתב הרמ"א משום שאין לומר תתקבל על הקינות שלכן אין אומרים תתקבל לא אחר הקינות של ערבית ולא אחר שמ"ע שחרית ולא אחר הקינות של אחר תפלת שחרית, שנמצא שאיכא ג' קדישים שהיה צריך לומר בהם תתקבל ונהגו שלא לאומרם.
ובמפסיק לענות אמן בין שתי הברכות שלא נפתחה שניה בברוך מדין ברכה הסמוכה לחברתה אם עדיין יש לשניה דין סמוכה לחברתה, הנה בין יוצר לאהבה רבה צריכין לענות אמן על כל ברכה שהיא כמפורש בפמ"ג בא"א סימן נ"א סק"ג דמשמע ליה כן מהטור בשם הרמ"ה סימן ס"א, וכן כתב בחדושי רעק"א סי' ס"ו סעי' ג' ג"כ ממשמעות הטור והביא שגם הפמ"ג סובר כן, וכן הוא בסדור דרה"ח, וברכות ק"ש הם ברכות הסמוכות לחברתה בין של שחרית בין של ערבית, ואם היה בטל ממנה חשיבות ברכה הסמוכה לחברתה הרי היתה מפסדת חשיבות ברוך שבתחלה, ואין לומר דעניית אמן חמורה ועדיף מחשיבות ברוך לתחלת ברכה שמפסדת הא התירו לר' יהודה להשיב שלום לכל אדם וגם לשאול בתחלה מפני הכבוד שלא מסתבר שהיה מותר אם היה זה הפסד להברכה.
ולדינא בכלל אינו נוגע זה דכיון דלא תיקנו בה לפתוח בברוך אף שאירע איזה פעמים שאינה סמוכה נמי אין לומר בברוך, וראיה מאהבה רבה דאנשי משמר בשעת עבודה אמרו רק אהבה רבה לבדה כדאמר שמואל בברכות דף י"א. וכן מסיק הגמרא שם אליבא דר' זריקא א"ר אמי ארשב"ל עיי"ש, ולא הוזכר שהתחילו בברוך, וכ"ש הכא שהוא רק מקרה בעלמא ולא דבר קבוע שלא תיקנו באם הפסיק לפתוח בברוך. ומה שלא נחשב דבר קבוע במקדש אף שהיה כן בכל יום ממש כמו בגבולין, נראה משום שכל אנשי משמר היו אומרין אהבה רבה במקדש רק שבוע אחד בחצי שנה, ונמצא שלכל משמר היה זה רק הזדמנות איזה פעמים בשנה. ולכן אף אם הפסיק בדבר שאסור להפסיק נמי א"צ לפתוח בברוך. והנני ידידו מוקירו ומברכו, משה פיינשטיין.