אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן עג

סימן עב

בענין בן חו"ל שהוא בא"י ביו"ט אם מותר לומר לישראל בן א"י לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני וכן לנכרי.

ובבן חוץ לארץ שנמצא ביו"ט בא"י שצריך לנהוג שני ימים אם רשאי לומר לבן א"י ביו"ט שני לעשות לו מלאכה וליהנות ממה שעשה עבורו, הנה ודאי לא שייך הטעם דמותר למי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה לומר לישראל שעדיין לא קיבל עליו שבת לעשות מלאכה דהוא מטעם דגם הוא אם היה בעי לא היה מקבל שבת וכל שיש לו היתר מותר שכתב המג"א סימן רס"ג סק"ל, שהרי כאן הוא אסור מדינא, ומה שיש לו היתר שהרי יכול להחליט שלא לחזור לחו"ל שגם הוא יהיה מותר במלאכה דיו"ט שני כדין הבן א"י מסתבר שאין להחשיב כיש לו היתר דהא רוב אלו שדעתן לחזור מוכרחין לחזור שלא מיתדר להו בא"י מפני שפרנסתם בחו"ל וכדומה מהרבה ענינים ול"ד לקבלת שבת בזמן מוקדם שתלוי ברצונו לבד ואין שום דבר המכריחו לקבל שבת בהקדם. וכן לא שייך הטעם דאסור להעושים בחו"ל שני ימים צום כפור לאכול בלילה ממה שבישל ישראל אחר ביום שכתב שם [סי' רס"ג] המג"א בס"ק ל"ג מטעם שלדעתם הא הוא יום האסור לכל ישראל, דהא הכא האחר מותר אף לדידיה ונמצא שאין להוכיח משם לא לקולא ולא לחומרא.

אבל מסתבר לע"ד דכיון שזה שצריך בן חו"ל לעשות יו"ט שני גם כשהוא נמצא בא"י, הרי הוא רק מדין מנהג, דמצד הדין מאחר שהוא ביו"ט זה בא"י שכה"ג בזמן שקדשו החדש ע"פ הראיה שהיה ספק ממש בחו"ל אם נזדמן שבן חו"ל היה ביו"ט בא"י לא היה צריך לנהוג אלא יום אחד דהרי בפעם זה יודע הקביעות, אבל כיון שבזה"ז ליכא חלוק בין א"י לחו"ל בידיעת קביעותא דירחא אך שמ"מ נשארו בחו"ל במנהגם לעשות גם יו"ט שני כדשלחו מתם בביצה דף ד', נעשה ממילא חומרא מכפי שהיה הדין כשהיה כספק ממש, דגם כשבא בן חו"ל לא"י כל זמן שדעתו לחזור צריך לנהוג במנהגו דחו"ל לעשות יו"ט שני כדיני המנהגים, ולכן כיון שבחו"ל הא נוהגין לאסור גם אמירה לנכרי ביו"ט שני כמו ביו"ט ראשון, הרי אותו הדין דמנהג איכא גם על זה דלענין איסור מצד המנהג הא ליכא חלוק בין איסורים חמורים דמדאורייתא אסורים ביו"ט לאיסורים קלים דרק מדרבנן אסורים ביו"ט דבכל מה שנהגו איכא דין דמנהג. וכיון שיש לאסור לומר לנכרי לעשות עבורו מלאכה גם כשהוא בא"י מצד שכן הוא המנהג בחו"ל, לא שייך להקל כשהוא בא"י לומר לישראל שהוא בן א"י המותר במלאכה שיעשה עבורו, אף שלאיסור אמירה לישראל המותר במלאכה לא היה מנהג בחו"ל דלא היה מציאות לזה דכל ישראל היו אסורים שם במלאכה אף אלו שבאו שם מא"י, דהא ממילא הוא בכלל המנהג שלא לומר לנכרי, דהוא שנהגו שלא לעשות מלאכה גם ע"י אחרים.

ועיין בשע"ת סימן תצ"ו סק"ג שאיכא מחלוקת רבותינו האחרונים דהבר"י בשם מוהריק"ש כתב שבן חו"ל שעומד בא"י מותר לומר לבן א"י שיעשה מלאכה ביו"ט שני, ומהר"י פראגו ומהר"י מלכו דחו דבריו והסכימו לאיסור, ואין הספרים בידי לעיין בהם לידע טעמיהם, ולמה שכתבתי הוא טעם גדול לאסור כמהר"י פראגו ומהר"י מלכו, וטעם הבר"י בשם מוהריק"ש אולי הוא משום דבאמירה לישראל המותר במלאכה הא לא היה מנהג לענין המציאות, אף שבכלל ענין המנהג דהיה אסור לומר לנכרי הא גם לישראלים המותרין היה שייך איסור זה, סברי דאיסור דמנהג הוא שייך דוקא כשהמנהג הוא ממש במציאות ולא כשהוא רק בסברא ובדמיון אף שאין שום טעם לחלק, שלכן כשבא בן חו"ל לא"י שליכא שם אף לבני חו"ל ענין האיסור רק משום מנהגם דהיה בחו"ל אין לאוסרם לומר לישראל המותר שאיתנהו שם שיעשו עבורו מלאכה, דהרי הוא דבר שלא היה זה במנהגם דאיסורי מנהג תלוי בהמציאות ממש. וממילא אפשר שמתירין גם לומר לנכרי בא"י אף שבחו"ל נהגו איסור משום שבאופן כזה שאיכא גם ישראלים המותרין במלאכה שמותר לומר להם לא היה זה ג"כ במנהגם, וגם דמי קצת לטעם דכל שיש לו היתר מותר לומר לנכרי שכתב המג"א. ואולי לומר לנכרי בא"י אוסר גם הבר"י בשם מוהריק"ש, ויהיה קיל לדידיה בא"י אמירה לישראל המותר מאמירה לנכרי, וצ"ע לדינא אליבא דידיה, אבל יותר מסתבר כמהר"י פראגו ומהר"י מלכו האוסרים.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה