אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן סח
בדבר מה שאסר המג"א לאכול ביו"ט ראשון מן המנחה ולמעלה ג' מנ"א תשכ"ח מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.
הנה לאכול בי"ט ראשון מן המנחה ולמעלה שאסר המג"א בסימן תקכ"ט סק"א, לכאורה תמוה כדהקשה בבאור הלכה דכיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא אך שהוא ממנהגא אין לנהוג דיני יו"ט אלא בהיום גופו שכבר בא זמנו אבל לא להחמיר גם ביו"ט ראשון להחשיבו כעיו"ט אף לענין מה שנוגע ליו"ט שני כדי שיאכל בלילה לתיאבון ומנא לו דבר זה. ומשמע לי הקושיא משני טעמים חדא שאפילו בלא שום חסרון מנא לן להחמיר כיון שאין יו"ט שני ספק ממש אלא שהוא מנהגא אולי לא החמירו אלא כשבא היום ממש ולא גם קודם שבא להחשיב יום הקודם לעיו"ט, ועוד דהוא גם חסרון ליו"ט ראשון שהוא ודאי יו"ט לזלזל להחשיבו ערב יו"ט, ולכן כתב תחלה אף דודאי אנו צריכין להחמיר גם בכל השבותים היינו לענין עצם יו"ט כשכבר בא זמנו שהיא הקושיא מטעם א', ואח"כ שנקט אבל שנחמיר מלאכול ביו"ט ראשון בעת שתאב לאכול ונשוינהו לספיקא שמא היום חול והוא ערב י"ט היא הקושיא מטעם ב'. ומצד טעם ב' אפשר אף בזמן שהיה ספק ממש לא החמירו מלאכול בי"ט ראשון כשתאב לאכול למנוע בשביל יו"ט שני דהא אכילה ועונג בי"ט ראשון הוא חיוב וכ"ש כשהוא רעב ומצטער הוא גם איסור כשנמנע, ושלא לאכול מן המנחה ולמעלה בעיו"ט הא מותר מן הדין הוא מצוה להמנע מלאכול כדאיתא בסימן רמ"ט סעיף ב', והמ"ב כאן בסק"ה על לשון אסור כתב דהאי לישנא לאו דוקא דאינו איסור אלא מצוה להמנע עיי"ש, שלכן מסתבר שלא החמירו אף כשהיה ספק שא"כ לא שייך כלל מנהג זה. והיא קושיא גדולה.
ולכן מוכרחין לומר דגם המג"א אינו אוסר כשלא סידר זמני אכילתו ונזדמן שהוא רעב ומצטער אבל כוונת המג"א הוא דיש לו לסדר זמני אכילותיו באופן שלא יצטרך לאכול מן המנחה ולמעלה, דבלא צער ובלא מעשה הניכר ליכא זלזול בשביל מחשבותיו דהא לא ניכר מאיזה טעם הוא מסדר באופן זה אכילותיו ולכן ליכא הקושיא מטעם ב', וסובר המג"א מסברא דבזמן שהיה ספק ממש היו ודאי נזהרין בזה אף שאינו איסור ממש מאחר שעכ"פ הוא מצוה למנוע מאכילה בשביל אכילת הלילה לתיאבון והיו מסדרין זמני אכילתם כדי שלא יצטרכו לאכול מן המנחה ולמעלה ולכן הוי ע"ז ג"כ דיני מנהג. ומתורץ גם הקושיא מטעם א' דמנא לו שהחמירו גם ע"ז שהוא קודם שבא זמן היו"ט משום דכיון דנוהגין עתה כדין ספק יש לנהוג ככל מה שהיו נוהגין כשהיה ספק ממש. ואף שלהטעם דאיתא בביצה דף ד' הטעם שצריך לנהוג יו"ט שני שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם זימנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לקלקולי, שלפי טעם זה לא היה שייך לחוש לאיסור זה שאינו איסור ממש וגם קצת מניעה משמחת יו"ט ראשון שהוא יו"ט ממש, מ"מ מאחר שלטעם זה לא היה לנו להחמיר אף לשבותים דרבנן דלא שייך לגזור בשביל שבותים דרבנן ומ"מ החמירו מטעם דכיון דבשביל חשש הקלקול ציוו להזהר במנהגם אין לחלק וצריך להתנהג ממש כמנהגם, ובעת שהיה ספק אסרו גם השבותים דרבנן דלא היה אפשר להתיר מדין ספק דרבנן לקולא דהיה נמצא שהיו בטלין השבותים מאחר שאיכא ספק על כל יום מהם, ואף שספק דיום השני היה קטן מיום הראשון כדחזינן שיו"כ עשו רק יום אחד עיין בר"ה דף כ"א, מ"מ לא היו רוצים לחלק בין הספקות מאחר שעכ"פ איכא ספק, לכן גם לענין מניעת אכילה באופן שליכא זלזול ולא צער ובטול ממש משמחת יו"ט בראשון דהוא לסדר זמני האכילות יש לנהוג כמותם. זהו שיטת המג"א אף שיש ודאי מקום לחלק בין הדינים שבעצם היום לקודם היום לא מסתבר לו לחלק מאחר שגם זה היה במנהגם.
והנה בערב פסח שהוא איסור ממש ולא בשביל אכילת יום טוב אלא בשביל אכילת מצה, שאף אם היתה המצוה שלא ביום טוב ודאי היה נמי אסור וכגון באלו שהוצרכו לעשות פסח שני שהוא ביום חול שנמצא שהוא מדיני מצות אכילת המצה, לא כמו כל שבת ויו"ט שהוא רק מפני כבוד השבת כדאיתא בסימן רמ"ט סעיף ב' שהוא כבוד שבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ולכן אף אם נימא כקושית המ"ב דלא כהמג"א לא שייך זה אלא בכל יו"ט שני שהוא רק משום כבוד יו"ט שאינו חסרון במצות סעודת יו"ט אלא משום כבוד היום שייך להקשות דביו"ט ראשון לנו שידעינן דמחר אינו יו"ט אין להצריך לכבד היום ביו"ט את יום המחרת שאינו יו"ט וסגי להחמיר רק מחר כשיבא זמנו, אבל לענין מצה שהוא מדיני מצות המצה גם להמ"ב יש לאסור, דהא עכ"פ יצטרך לאכול מצה בלילה ובשביל זה אסור גם היום דנהי שעתה אמרינן שמחר אינו יו"ט אבל הא לא יתקיים כראוי מצות מצה שיהיה מוכרח לאכול בלילה כשיאכל עתה ומוכרחין שלא להשגיח על הסתירה ועל הזלזול כמו שלא משגחינן בשמ"ע שהוא יו"ט ויושבין בסוכה. ויהיה אסור לאכול אף כשלא סידר זמני אכילותיו ויהיה רעב ומצטער. ונמצא שלדינא לא קשה על הסתירה דבמ"ב דביו"ט ראשון בשביל סעודת יו"ט שני בלילה לא הביא הא דהמג"א שאוסר מן המנחה ולמעלה וגם הקשה עליו בבאור הלכה, ובסימן תע"א אוסר ביו"ט ראשון בפסח לאכול מן המנחה ולמעלה. אבל קשה מה שבסימן תע"א כתב מן הדין צריך ליזהר בכל יו"ט ראשון מפני שהוא עיו"ט שני כמו שכתב המג"א בסימן תקכ"ט וזה ודאי סתירה. ואולי כוונתו להביא הא דהמג"א בכל יו"ט ראשון והוא למה שהמ"ב סובר בדעתו שהוא לאסור אף כשהוא רעב ומצטער שחזינן שלא שייך להסתירה, שלכן אף שהתם הקשה עליו מ"מ ביו"ט ראשון דפסח יש לאסור כהמג"א בכל יו"ט ראשון.
ובדבר חוה"מ שודאי יש מצות שמחה שהוא לאכול בשר שלמים בכל יום וגם בזה"ז איכא מצות שמחה בבשר ויין וכ"ש שאסור להצטער ברעב שהוא ודאי סותר לשמחה, וממילא אם יזדמן כן יש לו לאכול, מאחר שזהו חיוב ומצוה דאורייתא ולמנוע בשביל כבוד שבת ויו"ט הא רק מצוה בעלמא ליזהר והוא רק מדרבנן, אבל ודאי יש לו לסדר האכילות שלא יבא לידי כך שיצטרך לאכול מן המנחה ולמעלה. ואין חלוק בזה בין המג"א להמ"ב בקושיתו בבאור הלכה כי חוה"מ הוא שייך להיות רק בע"ש ועיו"ט ראשון של שמ"ע ושל שביעי של פסח שבזה לא הוקשה להמ"ב כלום.