אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן מד

סימן מג

בענין עשיית קנין בחול שיחול בשבת ויו"ט ובדברי תשובת רעק"א שדן בזה כ"ה מנ"א תשכ"ח. מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר יוסף כהנא שליט"א.

הנה בדבר עשיית מעשה הקנין בע"ש שיחול הקנין למחר בשבת ויו"ט שהאריך רעק"א בתשובה סימן קנ"ט, והביא בתחלה ראיה מתה"ד שהביא המג"א סימן של"ט סק"ח להיתר מהא דכתב בפדיון הבן שאין יכול ליתן להכהן חמש סלעים בע"ש שהוא יום השלשים שיחול הפדיון למחר בשבת מטעם דאיך יעשה עם הברכות אלמא דמצד איסור שבת בזה שיחול הפדיון בשבת היה מותר, אבל מסיק באריכות שאסור מסוגיא דיומא דף י"ג ולא כתב שם לתרץ דברי התה"ד שהסכים לו המג"א, ולא משמע שפליג רעק"א על תה"ד והמג"א בדין פדה"ב שלא כתב בסוף דבריו שהוא דלא כתה"ד והמג"א. ובכלל דוחק לומר שיפלוג על תה"ד והמג"א בשביל ראיה אף אם היתה ראיה גדולה, וכ"ש בראיה זו מסוגיא דיומא שאינה ראיה מוכרחת להכריע נגדם, דהא ראייתו מסוגית הבבלי בגמרא דידן שהוא בתירוץ קושיא אליבא דהרע"ב דסובר דשני שבותים חמור דגזרו אף בין השמשות דלכן סובר דחמור גם במקדש שאף שלא גזרו על שבות במקדש גזרו על שני שבותים שנעשים בבת אחת, ולתוספות עירובין דף ל"ה דלא מחלקי בין שבות אחד לב' שבותים בבין השמשות הרי אין לחלק גם במקדש ליכא ראיה כיון דלא מתורץ הקושיא, וממילא כשם שלא ידחה שיטת התוספות בשביל הקושיא ביומא ליכא שוב ראיה אף לשיטת הרע"ב דמה שנתרץ אליבא דתוספות נתרץ גם אם נימא שאין בזה איסור שבות כלל.

וראייתו מירושלמי שהביאו התוספות יומא שם [דף יג] בד"ה ולחדא דסובר דהאשה אחרת לר' יהודה אינו מקדשה קודם יו"כ אלא מזמינין אשה שאם תמות אשתו ביו"כ יקדש אשה זו ביו"כ ואף שאסרו לעשות קנין בשבת התירו שבות במקדש, שיקשה שהיה יכול לקדש בעיו"כ שיחולו הקידושין לכשתמות אשתו ביו"כ אם ליכא איסור שבות בחלות הקנין כשעשה מעשה הקנין בעיו"כ, לכאורה היא ראיה. אבל כשנעיין גם זו אינה ראיה, דהא בעובדא דעבודת כ"ג ביוה"כ הא בעי גם כניסה לחופה כמפורש בגמרא ביומא שם [יג] דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא, והוי הקושיא דגם הכניסה לחופה תהיה בערב יו"כ שיחולו בין הקידושין ובין הנישואין ביו"כ לכשתמות אשתו, וכן הוא לשון רעק"א שכתב דיקשה דלכנוס שיחול אחר שתמות האחרת להירושלמי דס"ל דלא בעי חופה דחזיא לביאה עיי"ש. ויש טעם גדול לומר דלא שייך בחופה אחר קידושין להתנות שיחולו הנישואין אחר זמן ותהיה עד אותו זמן רק ארוסה ולא נשואה, כדבארתי באורך בחדושי לכתובות בסוגיא דתני שילא, מטעם דקידושין ונישואין אינם שני קנינים שהצריכה תורה באשה אלא דרק קידושין הוא הקנין, והנישואין הוא משום שלא חייבה תורה בדיני האישות בהחיובים שאמרה תורה על האיש ועל האשה אלא כשהביאה ממש לביתו שאז נעשית ברשותו שהוא ענין מציאות, וממילא לא שייך בנישואין לא בטול ע"י תנאי ולא דיחוי לזמן אחר. ולכן אם הקידושין יעשה בעיו"כ שיחולו לכשתמות אשתו ביו"כ הרי יהיו קידושין בלא כניסה לחופה שלא נקראת ביתו להכשירו לעבודה, דאף אם גם כנס בעיו"כ הרי היה זה קודם חלות הקידושין שאין החופה כלום ופסול לעבודת כ"ג, ואם יעשה הקידושין שיחולו תיכף בעיו"כ ונימא שבקידושין לבד לא נפסל לעבודה מצד שיש לו שני בתים, מאחר דבית לא נקרא בקידושין לבד אלא דוקא כשהיא גם נשואה לו, כמו כן לא נקראת ביתו בקידושין לבד לפסול מצד שני בתים, שלכן היה יכול לקדש מיד בערב יום הכפורים, והכניסה לחופה יעשה ג"כ בעיו"כ אך שיחולו הנישואין עי"ז למחר ביו"כ כשתמות אשתו ונדחו רק הנישואין ולא הקידושין אלא שתשארי ארוסה עד מיתת האחרת, וזה א"א בנישואין שהוא ענין מציאות שידחו אחרי שהיא מקודשת לזמן אחר. ונמצא שזה לא יתקן כלום, רק ששייך להקשות דיעשה הקידושין בעיו"כ או מיד אם לא נחשבה ביתו לפסול בקידושין לבד, או לכשתמות האחרת אם גם בקידושין לבד נקראת ביתו לפסול, והכניסה לחופה יעשה ביו"כ אחר שתמות ויעבור רק על שבות דהנישואין ע"י כניסה לחופה שאיתא שם בירושלמי דג"כ אסור משום דעכ"פ איך שנימא בנישואין כיון שבזה קנאה לכל דבר מדיני הנישואין הוא בכלל האיסור לקנות בשבת, ולא יעבור גם על איסור דקנין הקידושין. ונראה דזה לא קשה משום דכשיעשה מעשה הקידושין ביו"כ תחת החופה כמו שאנו נוהגין לקדש תחת החופה נחשב זה רק איסור אחד דקנין. ומוכרח זה אם נימא כדמסתבר דבקידושין לבד לא פסלתו משום שני בתים, הרי ודאי יקשה דיקדש בעיו"כ מיד שבזה לא פסלתו מעבודה וכשתמות יכנסנה ויעבור רק על שבות אחד, אלא ודאי דזה נחשב איסור אחד כשיקדשנה בתוך החופה, וגם אם ליכא הכרח יש לומר כן מסברא, וא"כ ליכא שום ראיה מירושלמי.

[ומקום הספק אף שלכאורה אין להסתפק כלל מאחר דלשון ביתו הוא דוקא בכניסה הרי ודאי כמו שבקידושין לבד לא נכשר לעבודה בשביל דאינה ביתו כך אין לה לפסול מטעם זה ממש, הוא משום שראיתי במל"מ פ"ג מעבדים הי"א שמתרץ על מה שהוקשה לו מ"ט לא אמרינן בע"ע דאינו נרצע כשיש להאדון שתי נשים משום דבית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים, דאין זה מיעוט ממש אלא דגבי כ"ג איכא טעמא כמש"כ הראב"ד פי"ז מאי"ב משום דשמא נמשך לבן אחריהן ויבא לידי טומאה אמרינן דקרא נקט ביתו גם למעוטי שני בתים אבל בעבד דליכא טעמא למעט שני בתים לא ממעטינן, שלכן אולי שייך הטעם גם כשהיא רק מקודשת לבד ונדרוש בשביל זה שממעט גם כשהשניה היא רק מקודשת לבד. אבל יותר מסתבר שאף לפ"ז שמה שדרשינן שפסול לעבודה כשיש לו שתי נשים הוא מקרא דביתו אין לדרוש לפסול יותר ממה שיש למעוטי מקרא דביתו שהוא רק כשהיא גם נשואה. ועיי"ש במל"מ שכתב עוד תירוץ דלהרמב"ם דסובר דכ"ג אסור לישא שתי נשים ניחא טפי דלא דרשינן מביתו כלל מצד הקרא שלא שתי בתים אלא מכיון שאסור לכ"ג לישא שתי נשים מסתבר שיהיה פסול לעבוד ביו"כ גם בלא מיעוטא מהקרא, ולטעם זה הא למאי דכתב המל"מ בפי"ז מאי"ב הי"ז בד"ה ודע שאין האיסור בקטנה ובוגרת אלא על הביאה ולא על הקידושין וא"כ גם האיסור דאין נושא שתי נשים שנמי הוא מקרא זה דוהוא אשה בבתוליה נמי אין האיסור על הקידושין ואין לפוסלו לעבודה בשביל הקידושין לבד. אך לדינא צריך עוד לברר יותר].

ואף אם רעק"א סובר דגם נישואין הוא ענין קנין דלא כדכתבתי, ובחדושי שם בארתי שהוא מחלוקת אמוראי ומחלוקת רש"י ותוספות, וא"כ יש ודאי לומר דרעק"א סובר ג"כ שהוא ענין קנין ומפרש בדרך אחר הסוגיות דלא כדבארתי שם, שלכן היה יכול לקדש ולכנוס בערב יום הכפורים שיחולו לכשתמות ביו"כ, ומדמתיר לקדש ולכנוס ביו"כ מוכרחין לומר שגם זה הוא שבות ולא נרויח כלום, מ"מ הא גם רעק"א ודאי ידע שיש מקום לומר כן שאז ליכא ראיה, וא"כ אין כדאי בראיה זו לדחות דברי תה"ד והמג"א.

ולכן צריך לומר דהראיה מתה"ד אינה ראיה ולא חש רעק"א לדחותה. דהנה עצם הדין דאין פודין הבן בשבת לא הוזכר בגמרא בביצה דף ל"ו שהוא הדין שאסרו דברים אלו, אבל הריב"ש כתב שאסור לפדות הבן בשבת, וצריך טעם דהא לא דמי לאיסור להקדיש דדמי למו"מ שהוא קנין לגבוה, ואף שליכא בהו החשש דשמא יכתוב כתבו שם רש"י ותוספות [ביצה] בדף ל"ז שבכלל מו"מ הוא וחדא גזירה הוא שאסור מו"מ ואין לחלק האיסור בשביל הטעם, דפדיון הבן אינו ככל פדיות כגון קדשים ומע"ש שהקדושה חלה על הפדיון, וגם לא לפדיון פטר חמור שבכור החמור היה צריך עריפה ואסור בהנאה והפדיון סלק מאתו חיוב העריפה והאיסור הנאה, דבן הבכור אין בו שם קדושה לדינא ולא שום איסור וגם לא נעשה על הסלעים שום קדושה ואיסור, אלא שלשמא בעלמא קראו הכתוב בלשון פדיון מאיזה טעמים נסתרים אף שלא נעשה שום שינוי לא בהבן ולא בהפדיון, וא"כ לא שייך זה בכלל גזירת איסור ההקדש. וצריך לומר לטעם הש"ך ביו"ד סימן ש"ה ס"ק י"ב שהוא משום דהוי כמו"מ שכוונתו מחמת שדמי למו"מ בשמא שהרי נקרא פדיון אף שאינו פדיון ממש, שהרי אין לומר שכוונת הש"ך הוא משום הקנין שקונה הכהן הכלי ששוה החמש סלעים אף שנימא שאסור גם ליתן מתנה בשבת ויו"ט כדאיתא במג"א סימן ש"ו ס"ק ט"ו אף שהוא לצורך מצוה, דהא הלכה כר' יוסי בביצה דף י"ב שמוליכין אף תרומות ומעשרות לכהן וללוי ביו"ט כדפסק שם ר"י אמר שמואל ואיפסק ברמב"ם פ"ד מיו"ט הכ"ו אף שג"כ צריך הכהן לקנות כמו שצריך לקנות מה שנותנין לו לפדה"ב, ולא הוזכר לא בגמרא ולא ברמב"ם שהוא דוקא כשנותן לעני שהשעה דחוקה ליתן לו דוקא היום, וכ"ש בפדה"ב שמצד המצוה דצריך לכתחלה שיעשה בשעתה היא שעה דחוקה ליתן היום דוקא שאין לאסור מצד הקנין. ואף שנאמר הדין ביו"ט פשוט שה"ה בשבת אם התבואה הוא דבר שראוי לאכול בלא מלאכה.

ואני תמה על גליון מהרש"א שם [יו"ד סי' ש"ה] שכתב על טעם הש"ך וא"ת יתן לו משכון על החמש סלעים, ותירץ דגם קנין משכון הוי כמקח, שמשמע שהדמיון למו"מ הוא קנין הכהן בהדבר שפודה בו, שלכן הקשה שיתן לו משכון שהיה סבור דקנין משכון אינו כמקח ותירץ דגם קנין משכון הוא כמקח, אבל הא מצד קנין הכהן ליכא איסור דמ"ש מקנין כהן בתו"מ ומתנות שמותר, ואף להאוסרין להוליך תו"מ פרש"י במתני' דביצה שם [דף י"ב] דכולן משום גזירה דאין מגביהין אותם, ונמצא שאם הפדיון מותר בפדה"ב לא שייך לאסור הנתינה לכהן אף לר' יהודה ולהאחרים האוסרין להוליך תו"מ, אך א"צ לזה דלר' יוסי הא לא אסרו כלל קנין הכהן. ולכן צריך לומר דהוא משום דדמי למו"מ בשמא ששם פדיון דומה כמתחלף באיזה דבר כפדיון הקדש ומע"ש דדמו למו"מ.

ועיין בהגר"א או"ח סימן של"ט דכתב ועוד דאפילו פריעת חוב אסור כדאיתא בשבת דף קמ"ט, וכוונתו דאף שטעם שדמי למו"מ הוא טעם דחוק כיון של"ד בעצם למו"מ והקדש כלל שהרי ליכא ענין פדיון ממש אלא שהתורה חייבה ליתן חמש סלעים לכהן, ועיין בהגר"א יו"ד שם [סי' ש"ה] ס"ק י"ז שכתב דאף אחר שאינו שליח יכול לפדות בעצמו כמו שיכולין אחרים לפדות הקדש ומע"ש וכ"ש כאן שאינו אלא חוב בעלמא, ופירוש הכ"ש הוא משום דבפדה"ב אינו פדיון ממש לדינא אלא בשמא בעלמא נקרא פדיון ובעצם הוא רק חיוב התורה ליתן לכהן חמש סלעים בעד בנו הבכור והוא רק פרעון חוב, ולכן כתב דמ"מ יש לאסור בשבת ויו"ט מטעם איסור פרעון חוב בשבת ויו"ט. וכן הביא המג"א בסימן ש"ז ס"ק ט"ו מהריב"ש טעם זה באיסור לפדות הבן בשבת ויו"ט.

והנה לטעם שאסרו הפרעון, הא הוא איסור דעשו חלוקים ולא אסרו בכל אופן, כהא דאיסור מו"מ שאסרו אפילו בדברים דלא שייך חשש כתיבה כהא דמקדיש ומעריך כמפורש ברש"י ותוספות דבעצם הוא גזירה לגזירה משום דלא שייך חשש כתיבה, אבל תירצו דכולה חדא גזירה דגם הקדש הוא ענין מו"מ מהדיוט להקדש שלכן אין לחלק ואסור אף שליכא הטעם, אבל בהלואה ופרעון חזינן שאף שבעצם הדבר בין שאלה בין מלוה הוא ממש ענין אחד דהלואה דזה שלוקח מהמשאיל אוכלם ומוציאם ואינם בעין והוא משלם אחרים, והתירו משום שינוי הלשון בעלמא משום שבלשון שאלה לא אתי למיכתב ובלשון הלואה יש לחוש דאתי למיכתב כדאמר אביי [בשבת] בדף קמ"ח, ואף ששינוי דהלשון איכא בהקדש לגבי מו"מ עוד יותר דלעולם לא יאמר אדם כשמקדיש לא שמוכר ולא שנותן לגבוה אלא שאומר בלשון הקדש וערכין וחרמין, ומ"מ אסרו מאחר שהוא עכ"פ ענין אחד למעשה, מ"מ דבאיסור הלואה ופרעון לא אסרו אף שהוא דומה ממש בעצם הדבר יותר מהדמיון הקדש למו"מ חלקו האיסור כשליכא לחוש לכתיבה, שלכן אף בשינוי שמא בעלמא מלשון הלואה ופרעון ללשון שאלה וחזרה התירו. ואף שליכא טעם בסברא אולי הוא צורך גדול לשאול עניני מאכל ומשקה בשבת ויו"ט ולא רצו לאסור זה. עכ"פ לא אסרו בהלואה ופרעון כשליכא חשש כתיבה ומחיקה אף בשביל חלוק דשמא לבד, וא"כ לכאורה קשה בעצם האיסור דפדה"ב מצד טעם דאסרו פרעון, דהא פרעון זה דפדה"ב לא שייך בו חשש כתיבה ומחיקה דהוא דבר שאין לו תובעין שיכתוב זה הכהן לזכור לתבעו ואין לו מה למחוק, והוא ענין פרעון אחר לא פרעון דמלוה, וגם בשם אחר דאין אומרין כשנותנים לכהן החמש סלעים לשון פרעון, שודאי לא היה לנו לומר שהוא בכלל איסור הפרעון מלוה שאסרו.

וצריך לומר דמצד ענין הפרעון אף שאינו פרעון דמלוה דהוא בתביעה, סובר הריב"ש שאינו חלוק כיון שגם במלוה משלמין הרבה גם בלא תביעה, שלכן אף שליכא חשש מחיקה הוא בכלל הגזירה, ומצד שינוי הלשון לדבר שליכא כתיבה ומחיקה שהוא נמי שינוי אין להתיר מאחר שהוא שינוי שם לדבר האסור בשבת דהא סתם פדיון הוא דבר האסור, ולכן אף שאין לאסור מצד איסור פדיון של"ד כלל לשאר עניני פדיון, דפדה"ב הוא רק ענין פרעון חיוב התורה שעליו, נאסר מצד איסור פרעון ורק שהיה שייך להתיר מצד שינוי השם דלא נקרא בלשון פרעון עושה מה שהשינוי השם הוא לשם דבר האסור שלא יועיל להתיר. ואולי הוא כוונת הגר"א שנקט גם טעם דדמי למו"מ אף שטעם זה הא ליכא להגר"א שסובר שהוא רק ענין פרעון חיוב התורה, משום דצריך גם לטעם זה מאחר שנשתנה שמו מפרעון שזה היה מועיל שלא לאסור מדמיון לפרעון הוכרח לומר דשינוי לשם זה שהוא שם הדמי למו"מ אינו מועיל להתיר.

ועיין בפמ"ג בא"א [או"ח] סימן ש"ז ס"ק ט"ו שהקשה זה על טעם פרעון, וכתב ויש להקשות אין לוין ופורעין שמא ימחוק וכל שאומר בלשון אחר אין חשש, ולומר ממצוא חפצך חפצי שמים פדיון שרי, ופירוש דבריו הוא שמקשה על מה שאסרו פדה"ב מצד שהוא פרעון הא בלשון אחר אין חשש כדחזינן שהתירו בלשון חזרה, ואף שגם בלשון חזרה אסור שלא לצורך שבת הוא מטעם ממצוא חפצך שזה אין לאסור בפדיון שהוא חפצי שמים. ומסיק לתרץ ואפשר לצורך חול גזרו שמא ימחוק אף בלשון חזרה, פירוש דבריו שאפשר שמש"כ המג"א דרק לצורך שבת מותר אינו מצד איסור דממצוא חפצך אלא משום חשש כתיבה ומחיקה, היינו לא שאיכא בלשון חזרה ג"כ חשש מחיקה דהא לא נכתב כששאל הרי אין מה למחוק, אלא שבשביל חשש כתיבה ומחיקה שגזרו בהלואה ופרעון הא יש בעצם לאסור בכל אופן כמו בשאר גזירות דרבנן כהא דאסרו אף להקדיש מצד איסור מו"מ אף שליכא חשש כתיבה, ורק בשביל צורך שבת לא גזרו כשאיכא אף רק שינוי בשמא לבד, דלכן בפדה"ב, אף שהוא פרעון בשינוי לשון כיון שאינו צורך שבת הוא בכלל האיסור אף שהוא צורך מצוה, דהאיסור שאסרו בשביל חשש כתיבה ומחיקה לא התירו אף לדבר מצוה ואף שהוא רק משום לא פלוג משום שליכא החשש ממש כדחזינן שאסרו אף להקדיש, ולכן אסור אף פדה"ב. אבל כתב דהוא דוחק, משום דמאחר דלא יכלו לאסור בכל אופן איסור הלואה ופרעון משום דאיכא צורך שבת שלכן לא אסרו בלשון שאלה וחזרה שליכא חשש כתיבה ומחיקה, מסתבר שאף שנזדמן אופן כזה שלא לצורך שבת נמי לא אסרו, וטעם המג"א שדוקא לצורך שבת הוא מאיסור ממצוא חפצך שאין לאסור בפדה"ב שהוא חפצי שמים אף שאינו צורך שבת. ואח"כ כתב הפמ"ג ובתה"ד כתב הטעם דהוה כמו"מ ושמא ימחוק פרעון לא שייך בכה"ג דלא כתוב הלואה אצלו שימחוק, והוא טעם שנותן למה שהתה"ד לא כתב טעם איסור פרעון, שהוא משום דלא שייך חשש מחיקה ובגזירת פרעון לא אסרו בכה"ג כדלעיל, ולכן כתב טעם דדמי למו"מ שאף שג"כ לא שייך חשש כתיבה הא בגזירה דמו"מ גזרו בכל אופן. ואף לדידיה נשאר בקושיא דלמ"ד שמא יכתוב באיסור דמו"מ א"ש, כוונתו דבאיסור מו"מ גזרו בכל אופן אף שליכא חשש כתיבה, ולמ"ד ממצוא חפצך שרי לפדות דהוא חפצי שמים, פירוש דבריו דברש"י ביצה דף ל"ז איכא ב' טעמים באיסור מ"מ, אבל הא לא קשה דאף להטעם דממצוא חפצך אסרו גם להקדיש אף שהוא חפצי שמים משום לא פלוג, ואולי משום שאין הצורך להקדיש היום בשבת לכן אין להחשיב זה חפצי שמים מה שמקדיש היום, אבל דוחק לאוקמי כל הני דחשיב [או"ח] בסימן ש"ו סק"י שמותרין מטעם חפצי שמים שאיירי דוקא כשיש הצורך תיכף בשבת לדבר ולהתעסק בזה, וצ"ע בכוונת הפמ"ג בזה.

עכ"פ חזינן שהוקשה זה להפמ"ג ונדחק בזה ולמה שכתבתי ניחא. ולכן בפודה בע"ש שיחול הפדיון למחר בשבת שהוא יום הל"א זמן החיוב, שבפרעון חוב ליכא כה"ג שאף שהגיע הזמן למחר בשבת הוא פרעון גמור כשישלם בע"ש לפני הזמן, הרי אין צורך להשינוי דבשמא בעלמא כי עיקר הפרעון הרי נעשה שלא כדרך פרעון שאסרו בשביל חשש כתיבה ומחיקה ואינו בכלל האיסור, מאחר שרק בפדה"ב שייך פרעון כזה שלא שייך בו חשש כתיבה ומחיקה ובאיסור פרעון הא לא אסרו כשהוא משונה מסתם פרעון, ומצד השמא בעלמא דפדיון דדמי למו"מ לא אסרו.

ואף לטעם התה"ד והש"ך שהוא משום דדמי למו"מ, אפשר כיון של"ד בעצם כלל למו"מ ורק בשמא בעלמא הוא הדמיון, אין לאסור אלא בשעת קריאת השם דפדיון שהוא שעת העשיה דבע"ש שנותן אז להכהן, ולמחר בשבת שהוא רק החלות הא ל"ד כלל דהא אין כאן חלות דמכירה אלא חלות דקיום מצוה שזה לא שייך לאיסור מו"מ שהוא מעשה המוציא מרשות לרשות שזה לא נעשה כלום בהבן ע"י הפדיון, והשמא בעלמא הא ליכא אז דהא לא מתעסק שוב כלום בשבת לכן מותר בפשיטות. וא"כ אין למילף ממה שהיה מותר בפדה"ב אי לאו הברכות שיהיה מותר גם במו"מ כה"ג.

ומאחר שאינה ראיה אחר העיון לא חש רעק"א לאסור בשביל ראייתו מסוגיא דיומא ומהירושלמי שם אף שאינן ראיות ברורות. ולדינא ראיית רעק"א ג"כ אינה ראיה ונמצא שאין ראיה לא לאיסור ולא להיתר ויש להחמיר בספק ובפרט שכבר הורה זקן הגאון רעק"א לאיסור, עד שיבורר יותר בעה"י.

אבל ענין זה לא שייך כלל לשאלת כתר"ה דהוא לומר להבראקער הנכרי שימכור הסטאקס כשיהיה למחר בשבת ויו"ט כשיעלה מחירם לכך וכך, דהרי כל הקנין יעשה הנכרי בשבילו בציויו בשבת ויו"ט, ומפורש [או"ח] בסימן ש"ז סעיף ד' שאסור לומר לעכו"ם קנה עבורי בשבת וכן אסור לומר לו מכור בשבת אף שנתן להעכו"ם המעות והסחורה מע"ש וה"ה שאסור ביו"ט. ואף אם יעשה את הבראקער הנכרי שלוחו גם על ימי החול לומר לו כשיעלה מחירם לכך וכך ימכור או יקנה נמי הוא כאומר לו בפירוש שימכור ויקנה גם בשבת ויו"ט כשיהיה אז בסך שאמר שזה אסור דהא לא יהיה רשאי מצד אמירתו שלא למכור ולקנות בשבת ויו"ט שהיה עובר על שליחותו. ול"ד למה שאיתא שם [או"ח סי' ש"ז] מותר לתת לעכו"ם מעות מע"ש לקנות לו כשאינו אומר לו קנה בשבת, דהתם יכול מצד שליחותו שלא לקנות לו בשבת וכשקונה בשבת אדעתא דנפשיה הוא אבל הכא הרי לפי שליחותו יצטרך הבראקער לקנות דוקא בשבת כשיעלה להסך שאמר לכן אסור זה בפשיטות.

ולמכור להנכרי הבראקער בע"ש ויו"ט תיכף אך בתנאי דיהיה למחר שיוי סך כך וכך שהוא תנאי על דבר שאינו במעשה, הוא דבר המותר אף לרעק"א מאחר דחלות הקנין הוא בע"ש שליכא איסור מצד החלות, ורק לעשות מעשה לקיים התנאי בשבת ויו"ט שיגרום לקיום המקח אוסר רעק"א כעובדא דיומא [דף יג] דצריך ליכנס לביהכ"נ אבל קיום תנאי שלא במעשה אלא ממילא מותר גם לרעק"א. ופלא על כתר"ה שכתב שפליגי בזה התה"ד ורעק"א, שענין תה"ד לא שייך כלל לדין מוכר על תנאי שיחול מעכשיו, וראיית רעק"א לאסור אף בתנאי דמעכשיו שיחול בחול, הוא רק במעשה לקיים התנאי, ולכן זה שרי ממש, אבל יהיה קנין ממש שלא יוכלו לחזור בהם ולא באופן הערמה. ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה