אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן מא

סימן מ

בתיבות שהקרי אינו כדכתיב אם צריך להסתכל על התיבה הכתובה בשעת קריאה י"ט טבת תשל"ב. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.

ובדבר תיבות שנקראו שלא כהכתוב כמו ישכבנה על ישגלנה אם צריך להסתכל בתורה הכתובה ולקוראה כמו שהיה כתוב מה שהוא קורא או יכול לקוראה בע"פ הנה בספרי אגרות משה חאו"ח סימן ל"ב ענף ו' כתבתי מסברא דבנטף שעוה על ישגלנה צריך ג"כ להוציא אחרת בשבת כמו בנטף על תיבות אחרות מטעם שאסור לקרא על פה, ובנטף על שם הויה שנקרא בשם אד' כתבתי שהוא במחלוקת התוס' ורבנו הלל בספרי עיי"ש, והיא בתשובה שנכתבה לך בשנת תשי"ג והסברא דמאחר שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב יש לנו לומר על כל שאפשר שהוא ג"כ מן הכלל, שלכן מסתבר דהלכה מסיני הוא שנקרא את אותיות ישגלנה כמו ישכבנה. ואף שלא שייך לומר כן על קריין ולא כתיבן כלל אבל ליכא כזה בתורה אלא בנביאים וכתובים כדחשיב הגמ' בנדרים דף ל"ז, ואף דא"ר יצחק שם דקריין ולא כתיבן הל"מ משמע ששייך זה גם על נביאים וכתובים, אבל בתורה לא מצינו זה אלא כל קרי שבתורה איכא כתיב תחתיו ושייך לפרש דזהו ענין ההלכה, ורק שמות הויה לר' הלל בספרי למה שבארתי הוא קריאה בעל פה.

אבל לכאורה הא יקשה ע"ז מהמג"א סימן קמ"א סק"ט שכתב ע"ז שכתב המחבר לתיבה שהיא קרי וכתיב הל"מ שתהא נכתבת כמו שהיא בתורה ונקרית בענין אחר, כתב אע"פ שקורא בע"פ שרי, שלכאורה לא מובן כוונתו חדא מה רצה בזה המג"א הא גם המחבר כתב שנקרית כהקרי שאינו כתוב שא"כ היא בע"פ, ועוד הא אסור לקרא כהכתוב ולא יצא בקריאה כזו כלל וכדאיתא בש"ע [או"ח סי' קמ"א] שכתב שהיה מעשה שאחד קרא כמו שהיא כתובה בפני גדולה הדור והתרו בו שיקרא כפי המסורה לקרות כהקרי ולא רצה ונדוהו ואיך שייך לשון שרי שכתב המג"א דהא מחוייב לקרות תיבה זו דוקא בע"פ, וגם הא ליכא מציאות לקרא כהקרי בכתב אם נימא שאין כוונתו לגבי הכתיב שזה הוא דבר אסור ויש גם חיוב נדוי כעושה במזיד משום שהוא כפירה בהל"מ אלא כוונתו שמותר עכ"פ לקרא הקרי בע"פ הא ליכא מציאות לקראו בכתב, ומובן לכל שהוא נקרא בע"פ, ועיין במ"ב ס"ק כ"ז בשם ספר מטה יהודה שכתב וליכא איסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב דשאני הכא שכך היא הל"מ, משמע שהוא לפרש שדברי המג"א שמחדש דלית בזה איסור קריאה שלא מן הכתב והוסיף הטעם שהוא משום שכך היא הל"מ, ולא מובן כלל הא בש"ע מפורש שהוא הל"מ ומה הוסיף בדבריו, ומשמע משום שעדיין הוקשה להמג"א שאף שהוא הל"מ דלא יקראו כהנכתב לא יקראו אותה התיבה כלל וע"ז תירץ דהל"מ היא שכן יקראו ממש, אבל הא לרוב כתיב וקרי ליכא פירוש על מה שיקרא בלא קריאת שום דבר ולא שייך שלא יקרא זה כלל ולקרות כהכתיבה הא אסור.

ולכן היה משמע לפרש כוונת המג"א שסובר דנחשב זה כקורא בע"פ ולא שהוא נחשב כקורא בכתב שמצד ההלכה נאמר שאותיות אלו יקראו במקום זה כפי הקרי אלא שהלכה נאמרה שקורא את זה בעל פה, ויהיה נמי בנטף שעוה על התיבה שלהמג"א יכול לקרותו וא"צ להוציא אחרת משום דתיבה זו הוא קורא בע"פ אף כשגלוי הכתוב לפניו שלכן אף כשמכוסה יכול לקרא תיבה זו. והוא דלא כדכתבתי דהלכה היא שכן יקראו במקום זה את אותיות הכתובות שא"כ הוא נחשב שקורא בכתב כשהוא גלוי ולא יוכל לקרות כשהוא מכוסה. אבל מאחר שלא אמר זה בפירוש דמחדש שיכול לקרות אותה תיבה כהקרי גם כשהוא מכוסה אפשר לומר דכוונתו להיפוך דרק זה שרי אף שלענין המציאות הוא כקורא על פה אבל אם יהיה מכוסה יהיה אסור לקרות משום שההלכה היתה שכן יקראו כאן תיבה זו ואין זה ממילא בע"פ ממש והא כדכתבתי לדינא, ונפרש כן גם בהוספת המ"ב דשאני הכא היינו כשהוא מגולה נחשב שקורא מן הכתב שכך היא הל"מ אבל כשיהיה מכוסה יהיה אסור מדין האיסור לקרות בע"פ, ומכיון ששני הפירושים דחוקים אין להביא ראיה ולא קושיא מהמג"א ומהמ"ב, ויש לנהוג לדינא כדכתבתי בתשובתי סימן ל"ב. והנני ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה