אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן כז
בביהכ"נ שקודם שהתחילו לבנות מקום התפלה ראו שמתחילין היהודים להפנות מהשכונה ההיא והתפללו במקום שבנו לעניני החול בדרך ארעי אם יכולין למוכרו גם להד' דברים פורים קטן, תשכ"ה. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מהר"ר חיים מנחם גינצבורג שליט"א.
בדבר ביהכ"נ אהבת אחים שבשעת התחלת הבנין חשבו לבנות שתי דיוטאות התחתונה לסאשעל האל לאספות ולמשתה ועניני חול כדומה של הקהל, ודיוטא עליונה לביהכ"נ לתפלה, אבל עד שבנו דיוטא התחתונה ולא הספיקו לבנות עדיין דיוטא העליונה התחילה השכונה להתרוקן מהיהודים, והחליטו שלא לבנות דיוטא העליונה שעולה לסך גדול מאד כיון שלא יהיה רק על זמן קטן ונשאר כך איזה שנים שמתפללים בדיוטא הנבנית באופן עראי מפני שידעו שהוא רק על זמן קצר, ועתה כמעט שאין שם מנין של עשרה אנשים נקבצים, ובקרוב גם מעט היהודים יצאו משם, וכבר קנו בנין גדול לביהכ"נ בשכונה יהודית וצריכים למכור ביהכ"נ זה כדי שיהיה להם במה לגמור הקניה, וגם צריכים לבנות מקוה טהרה מחמת שהמקוה שבעיר ג"כ נמצאת במקום שנתרוקן מיהודים ויראות הנשים לילך שם לטבול, והאריך כתר"ה ומסיק להיתר אף שהוא למכור לבית תיפלה משום שאין קונים אחרים, ורוצה כתר"ה לידע גם דעתי העניה בזה.
והנה לענין עצם המכירה אף אם היה ביהכ"נ גמור נמי כיון שעתה אין צורך שיהיה מקום זה לביהכ"נ רשאין מנהלי ביהכ"נ למכור ויהיה זה במעמד כל המתפללים שיהיה כזט"ה במעמד אנשי העיר, ואף אם נימא שהוא כביהכ"נ של כרכים, מ"מ כיון שבקושי משיגים עשרה להתפלל לא מצוי שיבואו מעלמא להתפלל שם, ואף אם יש עשרה שמתפללים עדיין כיון שאין בכחם לכלכל את הוצאות ביהכ"נ אין מחוייבין להחזיקו להתפלל שם וכשיסגירוהו הרי ממילא לא שייך שיבואו מעלמא להתפלל שם, וממילא הוא כודאי שאף אלו שמעלמא שהיה מזדמן להם לבא להתפלל שם היו מסכימים למוכרו, וזהו הטעם של המג"א סימן קנ"ג ס"ק י"ב בשם המבי"ט שאם אינם מתפללים בבית הכנסת של כרכים יכולים למוכרה וכדבארתי בספרי אגרות משה על או"ח סימן נ' עיי"ש.
אבל עיקר הנידון הוא מחמת שלמכור לסתם דברים אין מצוי קונים, ואף אם יזדמן קונה ירצה בזול גדול משום שאין ראוי לדירות בנ"א כמו שהוא עתה בלא הוצאות גדולות, ולבית תיפלה רוצים הנכרים לקנות בכסף מלא שהוא בערך עשרים אלף דאלאר יותר, והקהל צריכים להכסף לגמור הקניה דביהכ"נ שקנו ולבנות מקוה טהרה לנשים, ולא עדיף בית תיפלה מלהארבעה דברים שאסור למכור אף בזט"ה שאיתא במגילה דף כ"ז משום שהם דברים מאוסים, ובית תיפלה ודאי הוא דבר מאוס.
והנה בשביל המקוה לבד כשאין צריכין להדמים לדבר קדושה, בארתי באורך בספרי שם סימן נ"א ענף ב' וענף ג', דאם אין צריכים להדמים לדבר קדושה ולא לביהכ"נ יכולין למכור אף להד' דברים, ובזה תירצתי שיטת רש"י במגילה דף כ"ו ד"ה לא שנו מקושית רעק"א ומעוד קושיא גדולה שהקשתי ואין הצורך להאריך, כי יעיין זה כתר"ה שם בספרי אגרות משה, והוא מוכרח, ולכן אם כל המעות שיקחו בעד ביהכ"נ צריכים לבנין המקוה הרי יש עצה דהכסף שיש להם לבנין מקוה יקחו לגמור קניית ביהכ"נ ויצטרכו ממילא לכל המעות בעד בנין המקוה, שאז לא יהיה שום קדושה לא בהמעות ולא בביהכ"נ אף למכור לעשות הד' דברים. אבל אם בעד בנין המקוה אין צורך לכל המעות, שנמצא שהמעות דביהכ"נ הנמכר הוא לצורך קניית ביהכ"נ החדש שבאופן זה שצריכים לדבר שבקדושה יהיה אסור בביהכ"נ גמור למוכרו להד' דברים, וכן לא לבית תיפלה שעוד גרוע מהד' דברים, צריך לדון בדבר ביהכ"נ זה אם יש לו קדושת ביהכ"נ.
והנה מה שנבנה מתחלה דיוטא זו רק לסאשעל האל שהוא לענין חולין ולא לתפלה ורק שכיון שלא בנו דיוטא העליונה התפללו שם, צריך לידע אם בעת שהחליטו להתפלל בדיוטא זו כבר היה להם ספקות שגם דיוטא זו לא יצטרכו במשך הזמן משום שעומדים היהודים להפנות משם, הרי לא קדשוהו לביהכ"נ כלל, ואף של"ד להא דכתב המחבר [או"ח] בסימן קנ"ד סעיף ב' דהשוכרים בית ומתפללים בו אין לו דין ביהכ"נ, דאפשר הוא מטעם שאין יכולין לקדשו כלל כיון שאינו שלהם ובהכרח הוא רק לזמן ששכרו, אבל הכא שהוא שלהם אפשר שנתקדש בקדושת ביהכ"נ אף שנסתפקו שמא יהיה זה רק לשנים מועטות, דבשביל הזמן שצריכים לביהכ"נ הקדישוהו קדושה קבועה משום שרצו להתפלל במקום קדוש. אבל מ"מ מסתבר שכיון שידעו שאפשר הוא רק לשנים מועטות לא הקדישוהו כלל רק התפללו בו דרך עראי כדי שיוכלו למכור כשיצטרכו שהרי היו יודעין שיצטרכו להמעות לקנות ביהכ"נ אחר אם ילכו מכאן. ועיין במ"ב סימן קנ"א בבאור הלכה ד"ה להשתמש בו שכתב בהתנו להתפלל עד זמן פלוני ואח"כ לא יתפללו שם לא נחשב הזמנה כלל כיון שהוא רק לפי שעה. שלכן אף בתוך הזמן אין עליו קדושת ביהכ"נ ורק לענין קלות ראש ראוי להחמיר עליו, הרי דלאחר הזמן אף קלות ראש מותר גם בלא מכירה כדהביא מא"ר בשם הב"ח שאחר כלות הזמן משתמש בו כל מה שרוצה, ולכן בעובדא זו שידעו שיצטרכו לילך משם בשנים מועטות שהוא כהתנו שיתפללו שם רק השנים מועטות אין זה הזמנה, ואף שלא היה זמן קבוע נמי הוא כזמן, ואולי גרוע שהרי בכל יום הוא זמנו שאם יתפנו משם היהודים הרי בהכרח לא יתפללו שם ובהתנו לזמן פלוני הרי בידם לחזור מהחלטה זו, ומ"מ לא נתקדש וכ"ש בעובדא זו. ולכן שפיר כתב כתר"ה שלא נתקדש בקדושת ביהכ"נ, וממילא מותר למכור אפילו להד' דברים. ואף שאולי לבית תיפלה הוא מאוס ביותר מ"מ לא מצינו עוד מדרגה בדבר זה.
ומצד לפני עור הוא שאלה אף לבתים בעלמא, אבל כיון שודאי ישיגו מקום לבית תיפלה שלהם הא ליכא משום לפנ"ע. ומצד איסור דרבנן דמסייע לדבר עבירה שבתוספות שבת ריש דף ג' והוא היש מחמירין ברמ"א יו"ד סימן קנ"א סעיף א', הנה הש"ך סובר בסק"ו שלעכו"ם ליכא איסור זה והסכים לו בדגמ"ר, ואף שיש חולקים עלייהו אף בעכו"ם עיין בהגר"א שם סק"ח, מ"מ כיון שהיא פלוגתא דרבוואתא באיסור דרבנן יש להקל במקום הפסד גדול כזה וצורך הגדול כזה להמעות להורות כהש"ך ודגמ"ר, וגם הרמ"א הא כתב שנהגו להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם, אבל כיון שעכ"פ מכוער הדבר טוב שימכרו לסוחר והוא ימכור להם.
והמקום שרק חשבו לקבעו להתפלל בימות החול אבל לא התפללו שם עדיין הרי הזמנה לאו מילתא היא, אך אולי בטל חדר זה לגבי עיקר הבנין אם היה נתקדש לביהכ"נ, אבל כיון שעיקר הבנין הא לא נתקדש וצריך לדון עליו רק מצד עצמו, וכיון שלא היה בו אלא הזמנה בעלמא, וגם אפשר שמחשבה לא הוי אף הזמנה כלל, לא נתקדש כלל. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.