אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן יז
לתרץ מה שהשתבח ר"א בן שמוע במה שלא נשא כפיו בלא ברכה ה' מרחשון תשכ"ו. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר אפרים גרינבלאט, שליט"א.
ומה שהקשה כתר"ה בסוטה דף ל"ט שהשתבח ר"א בן שמוע שלא נשא כפיו בלא ברכה, שפרש"י בלא ברכה דעל מצות נשיאות כפים, שמפרש הגמרא שם תיכף מאי מברך אר"ז אר"ח אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך שהיא ברכה על המצוה שפשיטא דמחוייב לברך כמו על כל המצות שתיקנו לברך וכל הכהנים מברכים זה, ולא שייך להשתבח בדבר המחוייב ועוד לומר שבשביל זה האריך ימים, היא קושיא גדולה. ועיין במהרש"א מגילה דף כ"ז בח"א שכתב דהוה אמינא דאין הכהן צריך לברך כיון שאין זו המצוה אלא לטובתן של ישראל שתחול ברכת הקב"ה על ישראל כמו שנאמר ואני אברכם, וכוונתו נראה דהו"א דהוא רק כהכשר מצוה כבנין הסוכה ועשיית התפילין ועשיית הציצית למ"ד חובת גברא דאין מברכין כדאיתא במנחות דף מ"ב, משום דאין מעשה זו גמר המצוה, שלכן בנ"כ כיון שמסיק הקרא ואני אברכם היה מקום לומר דגמר המצוה הוא ברכת הקב"ה שיתן לישראל ע"י ברכת הכהנים, שנמצא שברכת הכהנים הוא רק הכשר והתחלה ואינו גמר המצוה, והוצרך להשמיענו דמברכין הכהנים על מצוה דנ"כ. והטעם פשוט דכיון שע"י אדם לא נעשה יותר הוא גמר מצוה. וגם משום שואני אברכם נדרש בחולין דף מ"ט לר' ישמעאל שהקב"ה מברך לכהנים, ולר"ע הוא שהקב"ה מסכים על ידם לברך גם בעצמו לישראל, ופשוט שגם לר"ע הוא ברכה מיוחדת מהקב"ה לא רק שעושה בקשת הכהנים בברכתם, דהא אר"ע למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי גבורה לא למדנו, ואם כוונת ר"ע הוא על מה שהקב"ה יעשה כברכת הכהנים לא היה צריך ע"ז קרא, דכיון שצוה לכהנים לברך ודאי אינו רק אמירת דברים בעלמא אלא שהוא הבטחה לקיים ברכתם, אלא שכוונת ר"ע הוא שגם הקב"ה בעצמו מברך אותם ג"כ לבד הקיום דהברכה, א"כ אין זה גמר מצות הכהנים אלא ברכה בפני עצמה מהגבורה. אך אף אם נימא לר"ע שיש להחשיב שהוא גמר ברכת הכהנים גם מה שהקב"ה מברך לבד הקיום כיון דהוא מברך אחר שברכו הכהנים, מ"מ כיון שע"י אדם לא נעשה יותר הוא גמר מצוה שצריך לברך.
אבל הא הוא רק תירוץ על מה שהוצרך להשמיענו דצריכים הכהנים לברך גם על מצות נ"כ קודם העשיה כמו קודם כל מצוה, אבל אינו תירוץ על מה שאמר ר"א בן שמוע שבשביל שברך נתנו לו אריכות ימים ואף להשתבח לא שייך דעכ"פ הא היה מחוייב לברך וכל הכהנים מברכין וכשלא היה מברך היה עובר על מצוה דרבנן שתיקנו לברך כמו באם לא היה מברך על תפילין וציצית ושופר ולולב וכדומה. וכן גם מש"כ בקרן אורה בסוטה [דף ל"ט] שהבאת, דמצוה זו ל"ד לכל המצות משום דמצוה זו עצמה ברכה היא, ג"כ הוא רק תירוץ על מה שהיה מקום לחלק משאר מצות, אבל עכ"פ למעשה הא חייבו ברכה גם בנ"כ ואין מה להשתבח בזה ולקבל ע"ז שכר אריכות ימים יותר משאר ברכות שעל המצות.
אבל הטו"א במגילה שם [דף כ"ז] תירץ שפיר דר"א בן שמוע הוא דתיקן שיברכו גם על מצוה דנ"כ, אבל מתחלה לא תיקנו שיברכו על מצוה זו דנ"כ, אך הוא לא כתב טעם על מה שלא תיקנו בתחלה אלא כתב דהרבה מצות מצינו שאינן טעונין ברכה עיי"ש, ואישתמיטתיה הא דכתב המהרש"א טעם נכון. ובזכות זה שתיקן לברך גם על מצות נ"כ היה זה זכות גדול להתחשב בתקנתו ולהתברך באריכות ימים על דבר הטוב הזה שתיקן והסכימו לו מן שמיא.
וכל זה הוא לפרש"י שמפרש דקאי על ברכת אשר קדשנו וצונו לברך, אבל המאירי במגילה [דף כ"ז] לא נראה לו דקאי על ברכה דאשר קדשנו אף לא כהי"מ שהביא דהשתבח שאף שהזדמן לו לישא כפיו עוד פעם באותו היום היה חוזר ומברך, דגם ע"ז הקשה דמאי רבותיה דכך הוא הדין לברך כל זמן שנושא כפיו, ולכן פי' שקאי על הברכה דכי עקר כרעיה אומר היהי רצון וכד מהדר אפיה מציבורא אומר רבש"ע עשה מה שהבטחתנו שבהם היה מוסיף ברכה ארוכה עד שמראה מתוך דבריו חבה יתירה ואהבה עזה להצבור.
ולע"ד היה נראה לפרש דהיה ר"א בן שמוע משתבח דברכה זו שעל מצות נ"כ היה מברך בעצמו ולא רצה לצאת בברכה זו מאחרים, אף שבכל ברכות המצות היה יוצא גם מאחרים. ועיין במג"א סימן קכ"ח ס"ק י"ז שהביא מהמבי"ט שכולם מברכין ואין אחד מברך והאחרים יענו אמן ויצאו בברכתו, ונתן טעם מפני הטירוף, והיו הרבה שלא חשו להא דטירוף והוא השתבח שחש לזה, וגם קבל שכר אריכות ימים ע"ז מפני שהיה טרוף וכשראו מר"א בן שמוע שלא רצה לצאת אלא היה מברך לעצמו התחילו גם כולם להתנהג כן שבשבילו נתקיים המצוה כתיקונה לכן זכה לאריכות ימים, ואולי מטעם אחר צריך לברך בנ"כ כל אחד לעצמו והתחילו לנהוג כן אחר שראו שר"א בן שמוע עשה כן. ואולי זו היא כוונת רש"י, דפירוש טו"א שהוא על מה שהוא תיקן שיברכו גם בנ"כ שלא תיקנו מתחלה, א"א לפרש זה ברש"י מגילה [דף כ"ז] שכתב ולא נשאתי את כפי לדוכן לברכת כהנים לפי שהכהנים צריכין לברך עיי"ש, משמע מלשון זה שגם מתחלה היו צריכין לברך ור"א בן שמוע ברך מה שהכהנים היו צריכין לברך גם מכבר, ולכן אולי כוונתו שברך בעצמו ולא רצה לצאת מאחרים כדבארתי.
ולהסוברים דיש מצוה על הישראל להתברך מהכהנים אם צריכין לצאת בהברכה שמברכין הכהנים, פשוט שלא שייך ברכת הכהנים שהוא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן להישראלים המתברכין. אבל מ"מ אין לענות ברוך הוא וברוך שמו שלא יהיה ערבוב שהקפיד ע"ז הרבה בגמ' בסדר נ"כ ואין להוסיף כלום. והנני ידידו, משה פיינשטיין.