אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן ט
בענין חזרת הש"צ אם המתפלל עמו הוא יוצא גם תפלה בצבור ז' אדר תשל"א. מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר חיים לענטשיץ שליט"א.
בדבר אחד המתפלל עם השליח צבור כשמחזיר התפלה אם נחשב זה תפלה בצבור, הנה לכאורה כיון שאין הלכה כר"ג אלא כחכמים דבכל ימות השנה אין הש"ץ מוציא את הבקי אין להחשיב זה תפלה בצבור כיון שכל הקהל אין מתפללין על ידו, ואף שתיקנו שלעולם יחזיר הש"צ אף כשידוע שכולן בקיאין כדאיפסק בש"ע [או"ח] סימן קכ"ד סעיף ג' והוא מתשובת הרמב"ם שהביא הב"י שם מאבודרהם אין להחשיב זה כמו שהציבור מתפללין כיון דעכ"פ אין מתפללין, ואדרבה היה מקום לומר שאין לו חשיבות תפלה כתפלה חיובית ממש, ורק שעכ"פ תקנו שיחזיר ש"צ בשביל הגזירה שמא איכא מי שאינו בקי תקנה קבועה, כדאיתא בלשון התשובה שלכן אין בחזרת הש"ץ ברכה לבטלה כלל, שזה סגי לענין התקנה ואין צורך שיתקנו שיהיה לזה חשיבות תפלה, אבל יותר מסתבר דמאחר דעכ"פ תקנו שיחזיר התפלה הויא בחשיבות תפלה, דברכות תפלה כשאין להם חשיבות תפלה מסתבר שהיה להם דין ברכה לבטלה ולכן הזכיר הרמב"ם הא דלא תהיה חזרת הש"צ ברכה לבטלה כלל דתלוי זה בזה החיוב בחשיבות תפלה ומה שלא נחשב ברכה לבטלה. דהא ודאי כשאיכא אינו בקי היתה ודאי התקנה שיהיה בחשיבות תפלה דהא האינו בקי חייב בתפלה לכן גם מה שעשו לחיובם חיוב קבע אף כשאין שם מי שאינו בקי נמי הוא בחשיבות תפלה, אבל מ"מ כיון ששום אדם אינו יוצא בתפלה זו לא שייך להחשיב יחיד המתפלל אז כמתפלל בצבור.
ועיין בתוספות ברכות דף כ"א ד"ה אין יחיד מתפלל קדושה שכתבו אבל המתפלל י"ח עם החזן לכשיגיע ש"צ לקדושה יאמר עם הש"צ נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הצבור דאין זה קרוי יחיד, ולכאורה תמוה איך שייך להחשיבו יחיד הא כל הקהל אומרים אז קדושה. וכל הנידון הוא רק מחמת שהוא באמצע תפלתו דאפשר דהוא הפסק ומכיון שכתבו דיכול לומר עם הש"צ נקדש וכל הקדושה משלם ליכא שוב מה לדון, ולא היה שייך לאסוקי דאין זה קרוי יחיד דהוא דבר שלא היה שייך לידון ע"ז כלל. ולכן צריך לומר דהתוספות סברי דלהתפלל עם הש"צ בשאין מתפללין אז עשרה לא נחשב זה תפלה בצבור אלא תפלת יחיד, והם בדיני צבור לענין אמירת קדושה וקדיש וכל דבר שבקדושה, ועיין בטור [או"ח] סימן קכ"ד שכתב וגם מחזיר התפלה כדי שיענו קדושה אחריו, ופי' הב"ח שהוא עוד טעם למה שצריך להחזיר התפלה משום דסובר הטור דצריך התרי טעמי דלא היו מתקנין להחזיר התפלה כשכולן בקיאין אי לאו דהוצרכו לתקן שיחזיר לכל הפחות ג' ראשונות בשביל קדושה, וכיון שאין תפלתו אלא תפלה ביחיד הרי לא שייך לצבור זה שהתפללו בצבור יחד בלחש ונתחייבו גם בקדושה לומר זה בחזרת הש"צ דלכן היה מקום לומר דאמירתו בתפלתו נקדש וכל הקדושה נמי הוא כאמירה בתפלת יחיד שאינו יכול לומר אף כשאיכא צבור בביהכ"נ, דהא כשליכא צבור בביהכ"נ גם לר"ה אין היחיד אומר כדמשמע מרש"י שכתב ר"ה סבר יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש, א"כ לר"י ב"ל שאמר אין היחיד אומר קדושה הוא אף כשאיכא צבור בביהכ"נ בשעה שמתפלל כשאינו מתפלל עמהם יחד ממש, שלכן הוצרכו התוספות לומר דאין זה קרוי יחיד והוא מאחר דעכ"פ כל הצבור אומרין קדושה אז.
וראיתי בפמ"ג [או"ח] בא"א סימן נ"ב סוף סק"א שהסתפק בזה דכתב אם בא לביהכ"נ ורואה שא"א שיתפלל עם הצבור בלחש אם נאמר חזרת הש"צ נמי תפלת הצבור הוה שמוציא שאינו בקי ויעשה על דרך הסדר לדלוג כדי שיתפלל מלה במלה עם הש"צ, ומסיק ומ"מ נראה שתפלת הצבור הוה בלחש, והוא כדהוכחתי מתוספות אבל הפמ"ג כותב זה מסברא שכן נראה וכתב וכעת לא מצאתיו, ומשמע שלא נראה לו הראיה מתוספות מאיזה טעם.
ויש להביא ראיה ממה שכתב הרמ"א [או"ח] בסימן ק"ט סעיף ב' דלכתחלה לא יתחיל היחיד עם הש"צ אלא ימתין עד אחר שאמר קדושה והא' הקדוש, והטעם הוא כדכתב המג"א בסק"ט משום דצריך לשתוק ולשמוע נקדש מהש"צ כדאיתא [או"ח] בר"ס קכ"ה, והא כשיש צורך להתחיל יכול לומר נקדש וכדכתב הרמ"א שאם השעה עוברת או כדי לסמוך גאולה לתפלה מתחיל עם הש"צ ואומר נקדש עם הש"צ, ואם כשיתפלל עם הש"צ יתחשב כדין תפלה בצבור וכשיחכה עד אחר האל הקדוש הרי לא יתפלל בצבור הרי ודאי הוא ג"כ צורך גדול והי"ל להתחיל עם הש"צ בשביל זה עצמו כדי שיהיה לתפלתו דין תפלה בצבור דהא ג"כ צורך גדול הוא, אלמא דהרמ"א סובר דיחיד המתפלל עם הש"צ לא נחשב תפלה בצבור שלכן אין שום צורך להתחיל עם הש"צ וממילא אינו רשאי משום שאין לומר נקדש אלא צריך לשתוק ולשמוע מהש"צ. וא"כ פשוט שאף הא"ר סק"ט שחולק ומדייק מלשון הסמ"ג ומלשון הרמב"ם פ"י מתפלה הט"ז שכתבו אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו ימתין עד שיתחיל ש"צ להתפלל בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה עד שיגיע ש"צ לקדושה, שאף לכתחלה בלא צורך יכול להתחיל עם הש"צ, אינו מטעם שזה נחשב תפלה בצבור, אלא משום דסוברין דרשאין כל הקהל לומר נקדש כדסובר הט"ז [או"ח] בסימן קכ"ה סק"א וכמו שאנו נוהגין, וכמפורש בלב"ש סימן ק"ט על המג"א ולפ"מ שנשתרבב עתה המנהג באשכנזים שאומרים הציבור נקדש עם הש"צ א"כ מותר גם לכתחלה להתחיל להתפלל עם הש"צ [והלב"ש כתב שנשתרבב המנהג ע"פ דברי הט"ז ובחדושי רעק"א סימן קכ"ה איתא שכן איתא בכתבי האר"י ואליו תשמעון], וכן ודאי הוא גם טעם הא"ר להסמ"ג והרמב"ם משום שסברי שכל הקהל יכולין לומר נקדש אם רוצים, וגם אולי אף אם מודה שהקהל אין אומרים נקדש, מ"מ לזה שמתפלל עם הש"ץ סובר שאף לכתחלה יכול לומר נקדש דלא כהט"ז שאינו מחלק דכתב ונראה לי דאין חלוק בזה בין אם התפלל כבר או לא אלא דהוא אפשר מחלק. עכ"פ איכא ראיה מהרמ"א שאין המתפלל עם הש"צ נחשב מתפלל בצבור כדכתבתי וכדסובר הפמ"ג ותמוה על שלא הביא הראיה מהרמ"א.
ולכן תמוה מה שכתב באשל אברהם להגרא"ד מבוטשאטש סימן נ"ב להיפוך ובפשיטות שכתב אין ספק שהמתפללים בעת חזרת הש"צ התפלה ה"ז תפלה עם הצבור ממש כי הרי בהכרח יש עשרה דצייתי והם כעונים ממש לכו"ע, שהרי ודאי אינו כן דמה לנו דצייתי הא הם בקיאים ואין יוצאים בחזרת הש"צ אלא במה שהתפללו בעצמן בלחש ואין שייך להחשיב החשיבות כענייתם כמתפללים, ולבד הראיה שהבאנו איך פשוט לו נגד הפמ"ג שאף מתחלה רק נסתפק בזה ולמסקנתו אין זה תפלת צבור וצ"ע.
ויותר תמוה מה שבספר לקוטי שו"ת מהחתם סופר שנדפס מחדש בסימן ג' איתא גם כן דמה שהיחיד מתפלל עם הש"צ זהו עיקר תפלה בצבור כי מה שהיחידים כל אחד מתפלל בפני עצמו מקרי תפלת יחיד רק מה שאחד מוציא רבים זה מקרי בצבור ורק מפני שא"א שיכוונו כולם לש"צ תקנו שיתפלל כל אחד לעצמו והיה ראוי שיאמרו עמו מלה במלה שזהו כמו מוציא רבים ידי חובתן אלא כדי שיסדיר ש"צ תפלתו תקנו בלחש תחלה כמבואר בסוף ר"ה, וא"כ כשאירע שיחיד אומר עם הש"צ זהו תפלת צבור האמיתי עיי"ש, שהרי כל דברים אלו הוא לכאורה דברי טעות, שהא כל התקנה היתה כדי להוציא את שאינם בקיאים, וכשכולן בקיאים הוקשה לרבותינו הראשונים על מה שחוזר הש"צ, וכתב הטור שני טעמים שהוצרכו לשניהם דוקא כדפי' הב"ח והרמב"ם בתשובה שהביא הב"י תירוץ שבשביל שהוצרכו לתקן להוציא את שאינו בקי תקנו זה לעולם, ואם רק תפלת הש"צ להוציא היה תפלת צבור הרי היה להם לתקן בשביל זה עצמו לעולם דהוא טעם שאיכא בכל עת ועידן והם דברים ברורים שלא שייך לחלוק ע"ז. וגם איך שייך לומר שעיקר התפלה הוא מה שהש"צ חוזר התפלה ותפלת הלחש אף שמתפללים קהל גדול בבת אחת הוא רק תפלת יחיד, שנמצא לדבריו שכל הקהל שאין יוצאין כלל בשל הש"צ ויצאו בתפלתם בלחש לא יצאו ידי תפלה בצבור, דהא ודאי אחר שיצאו ידי חובת תפלתם אין שמיעתם מהש"צ שוב מצות תפלה, ונמצא שעקרו מצות תפלה בצבור שלא מסתבר כלל שמהחשש שמא לא יכוונו כולם לש"צ יעקרו דין תפלת צבור מהקהל. ומה שכתב והיה ראוי שיאמרו מלה במלה, היינו דהוקשה לו דבשביל החשש דשמא לא יכוונו כולם לש"צ היה להם לתקן שיאמרו מלה במלה עם הש"צ, שזהו כמו מוציא רבים שהוא תפלת רבים, ותירץ דהוא כדי שיסדיר ש"צ תפלתו תקנו בלחש תחלה כמבואר בסוף ר"ה, והא בר"ה איתא שם רק לר"ג שהוא אמר דש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן אף את הבקיאין שאמרו לו רבנן לדבריך למה צבור מתפללין והשיב שהוא כדי להסדיר ש"צ תפלתו, אבל לרבנן הרי הוא כל החובה להתפלל בלחש דהא אין יוצאין כלל בשל ש"צ. וגם אף לר"ג עכשיו דמתפללין עכ"פ בלחש אף שהוצרכו לתקן זה היה זה רק כדי להסדיר ש"צ תפלתו, יוצאין התפלה במה שמתפללין וגם הוא תפלת צבור ממש דליכא בזה פלוגתא ונשאר מה שמחזיר הש"צ אף לר"ג רק לאלו שלא התפללו בעצמן שיוצאין בשל הש"צ אך לר"ג הוא אף לבקיאים שנתאחרו ולא התפללו עם הצבור בלחש, ולרבנן הוא רק לאינם בקיאים דהבקיאים אינם יוצאין בשל הש"צ ומוכרחים להתפלל בעצמו אף כשהן יחידין ולא יהיה להם תפלה בצבור. וא"כ איך כתב דמבואר בסוף ר"ה דאליבא דדינא שהוא לרבנן נמי אין צורך בתפלת לחש אלא כדי להסדיר ש"צ תפלתו הא לרבנן ליכא טעם זה כלל ופשוט שלא סבירא להו דבשביל זה יתקנו שכל הצבור יתפללו דאם גם הם עצמן צריכין לטעם זה לא היו מקשין על ר"ג, ואף שיש לחלק דלרבנן שצריכין הצבור להתפלל בעצמן משום שא"א לכוין להש"צ והנידון היה רק איך לתקן אם שיתפללו עם הש"צ מלה במלה או בעצמן בלחש ניחא להו מה שתקנו בשביל להסדיר שיתפללו בעצמן בלחש קודם שהרי ליכא בזה ברכה שלא לצורך אבל לר"ג שיוצאין כולן עם הש"צ הרי מה שתקנו להתפלל בלחש הוא שלא לצורך הוקשה להו לומר שבשביל זה יתקנו ברכות הרבה שלא לצורך, והשיב ר"ג שאף לדידיה תקנו בשביל זה ולא חשו לזה שהוא שלא לצורך, אבל מ"מ הוא דוחק דהי"ל לר"ג עכ"פ לומר ולדבריכם הא נמי קשה דהי"ל לתקן שיאמרו מלה במלה עם הש"ץ אלא בשביל כדי שיסדיר ש"צ תפלתו ה"נ לדידי, שלכן משמע שלרבנן ליכא כלל טעם זה ולא סברי כלל שהוא טעם.
ומה שהביא על מש"כ והיה ראוי שיאמרו עמו מלה במלה שזהו כמו מוציא רבים ידי חובתן ראיה כבמתני' בסוכה גבי הלל שאומר ועונה אחריו מה שהוא אומר כמו אנא ה', תמוה מאוד דשם הא איתא שצריך לומר מלה במלה כשהמקרא הוא מי שאינו יכול להוציא אחרים דהוא עבד או אשה או קטן דאם עונה אחריהן מה שהן אומרין יוצא משום שאומר בעצמו, וכן הנהיגו שהש"צ יאמר אנא ה' הושיעה נא והקהל יאמרו ג"כ אנא להיות סימן למי שהיה קטן מקרא אותו שאינו יכול להוציאו יאמר אחריו, ונמצא שבתיבות אנא ה' הושיעה אין הש"צ מוציאם אלא יוצאין באמירת עצמן כמו בקטן המקרא וא"כ מפורש להיפוך שאין זה מוציא רבים ידי חובתן.
ומה שהביא ממג"א סימן תרפ"ט סק"י דרק מה שאחד מוציא רבים מקרי בצבור לא הוזכר שם דבר כזה כלל, דהוא כתב שם דכיון דבמגילה מוציא אחרים אפילו בקיאים עדיף שיקרא אחד לכולן משום ברוב עם הדרת מלך, ולא שייך זה לחשיבות תפלה בצבור שאין זה הטעם דתפלה בצבור דשוה לחשיבות זה עשרה אנשים ורבוא אנשים, ולא בשביל זה חוזר ש"צ התפלה, והמג"א משמע שבמגילה להסוברים דיכול להוציא אף בפחות מעשרה נמי עדיף שיקרא אחד לכולן. סוף דבר כל דברי תשובה זו הם דברים מוטעים שלכן ברור שאין זה מדברי החתם סופר ואין לחוש לתשובה זו.
ולכן למעשה נראה שתפלה בצבור הוא דוקא מה שמתפללין הצבור יחד בלחש וכן אם מתפללין הצבור יחד עם הש"צ שאומר בקול רם כהא דאיתא ברמ"א [או"ח] סימן קכ"ד סעיף ב' הוא תפלה בצבור, ויחיד המתפלל עם הש"צ מסתבר שאינו תפלה בצבור כדלעיל וכדסובר הפמ"ג, אך אולי עדיף זה קצת מתפלה ביחידות לגמרי מסברא בעלמא משום שעכ"פ הרבים עסוקים בתפלה לפי התקנה אף שליכא ראיה לזה. ואולי זהו כוונת החזון איש או"ח סימן י"ט אות ז' דנכון יותר שהיחיד שנתאחר יתפלל עם הש"צ ולא שישמע חזרת הש"ץ ולהתפלל אח"כ בעצמו ואף שכתב שהוי תפלת הצבור הוא רק לענין שעדיף מתפלה ביחידות ממש דקצת מוכרח בלשונו דכתב רק נכון יותר, ואם הוה זה תפלת הצבור ממש היה מחוייב לעשות כן. ידידו, משה פיינשטיין.
אחר שכתבתי עיינתי בדברי כתר"ה וראיתי שגם כתר"ה מביא הראיה מהרמ"א דסימן ק"ט [או"ח] והיא ראיה גדולה. אבל קושית כתר"ה מר' הונא ומריב"ל שאמרו בברכות דף כ"א שאם יכול לגמור עד שלא יגיע למודים ולקדושה יתפלל ואם היתה תפלת הש"צ נחשבת תפלה בצבור היה לו לחכות עד שיתחיל ש"צ לחזור התפלה, יש לתרץ דאפשר איירו במקום שכולן בקיאין שאז אולי לא נהגו בכל מקום שיחזור הש"צ בקול רם כל התפלה אלא ג' ראשונות בשביל קדושה, ואולי גם ג' אחרונות כהמנהג שהזכיר המג"א סימן קכ"ד סק"ג בשם כנה"ג והמנהג שלנו נעשה אח"כ. וגם לא צריך לזה, דהא ממודים לא קשה דאפשר לפרש הא דר"ה בבא לאחר קדושה כדצייר הש"ע, והא דריב"ל במגיע לקדושה הרי כיון שרוב תפלתו תהיה עם הצבור הוא תפלה בלחש גמור עם הצבור דבשוה מסתבר שלאו דוקא דא"א במציאות דבר כזה.
ומה שהקשה כתר"ה על מה שהמתפלל עם הש"צ צריך לומר נקדש, פשוט שבלא נקדש אין שום ענין ברכה לקדוש קדוש קדוש, וברוך והיה זה הפסק.