אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן ג

סימן ב

בענין המנהג להתענות בנפילת ס"ת ט"ו טבת תשכ"ט. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מהר"ר יחזקאל הלוי גרובנער שליט"א.

בדבר נפילת ס"ת שהוזכר במג"א סימן מ"ד סק"ה שנוהגין להתענות אפילו בנרתיקן ובתפילין בלא נרתיקן וכתב שקצת סמך איתא בספר משפטי שמואל ואין הספר אצלי לראות טעמו ומפרשי המג"א במחצית השקל ובפמ"ג לא ביארו כלום בזה. וכתר"ה הביא מש"כ בספר משפטי שמואל שהוא ממו"ק דף כ"ו, דא"ר חלבו אר"ה הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע וה"ה הרואה תפילין שנשרפו כדמוכח מעובדא דר' אבא דאנח טוטפתא אבי סדיא ואתאי בת נעמיתא בעיא למיבלעיה ואמר השתא איחייבין לי שתי קריעות. אבל הא הוא רק כשהיה בזרוע וכמעשה שהיה כמפורש בגמרא בשם שמואל וכן הוא בכל הפוסקים לשון זה, אך לא ביארו פירוש בזרוע מה הוא, והביא הב"י ביו"ד סוף סימן ש"מ מירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז דא"ר ירמיה בשם רב אין קורעין אלא על ס"ת ששרפו מלך ישראל בזרוע, וגם בתוספות הובא ירושלמי זה, וכתב הב"י שמשמע מזה דאין חייב לקרוע אלא בששרפו ישראל, דאף שכתב בתר הכי ואפשר דמלך ישראל לאו דוקא משמע דישראל הוא דוקא, מדחזינן שתחלה כתב הב"י דמשמע דאין חייב לקרוע אלא בששרפו ישראל ולא כתב דאין חייב לקרוע אלא בששרפו מלך ישראל דוקא ואחר שהביא לשון הירושלמי כתב ואפשר דמלך ישראל דנקט לאו דוקא ולא כתב ואפשר דישראל דנקט לאו דוקא, משמע דאין הואפשר דכתב חזרה מהחלטתו שבתחלה שדוקא בשרפו ישראל מדלא נקט בלשון אחד, אלא שהוא פירוש למש"כ תחלה דמשמע מירושלמי דישראל דוקא ולא כתב דמשמע דמלך ישראל דוקא, משום דזה אפשר דמלך ישראל דנקט לאו דוקא שזה מסתבר דמ"ש מלך מהדיוט, דהא לא מחלקינן בברכת השם בין מלך לישראל הדיוט, אבל בין ישראל לנכרי שייך לחלק כדמצינו חלוק בין ישראל לנכרי בברכת השם, לכן סובר שישראל דנקט הוא דוקא גם בשריפת ס"ת.

ולא מבעיא לשמואל בסנהדרין דף ס' דמדינא איכא חלוק בברכת השם בין ישראל לנכרי דכן פוסק הרמב"ם פ"ב מע"ז ה"י, אלא אפילו לר' חייא דמדינא חייב לקרוע אף בשומע מנכרים ורק מתקנה שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים, וכן פסק הרמב"ן במו"ק והובא בב"י [יו"ד] סוף סימן ש"מ, ומהאי טעמא סובר דבשומע שם המיוחד דלא מצוי שידעו הנכרים כדאיתא בגמרא שם חייבין לקרוע כדכתב הב"ח, וא"כ משמע שגם הטור סובר כר' חייא שמדינא חייב לקרוע אף כששומע מנכרים, דמ"מ כיון שאיכא טעם לחלק בין ישראל לנכרי דודאי יודה גם ר"ח שאיכא טעם לחלק שלא מסתבר שיפלוג על שמואל כל כך לומר שליכא כלל טעם, אלא שמ"מ סובר ר"ח שחייב לקרוע בברכת השם אף כששומע מפי נכרי משום דסובר דרבשקה היה נכרי ומ"מ קרעו, ולכן הוא רק בברכת השם אבל בשריפת ס"ת שמה שמצינו בקרא שצריך לקרוע היה בשריפת ישראל אין למילף לשרף נכרי. ואין לומר דניליף מברכת השם דהא משמע שלא ילפינן זה מזה שהרי הוצרך בגמרא למילף משתי העובדות שבקראי, וגם בלא זה הא ברכת השם ודאי חמירא טובא משורף כה"ק, שמגדף הוא בסקילה ושורף כה"ק הוא רק בלאו דלא תעשון. ולכן סובר הב"י דישראל הוא דוקא אבל מלך הוא לאו דוקא.

אבל הב"ח כתב שם ונראה דלאו דוקא נשרף אלא אפילו נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מנכרי והביאו הש"ך [יו"ד סי' ש"מ] ס"ק נ"ו, וסובר דגם ישראל שנקט בירושלמי לאו דוקא. וקצת משמע שגם בב"י מפרש הב"ח שכוונתו גם על ישראל שלאו דוקא שהרי מסיק דלא כב"י שהכריע דדוקא בנשרף ולא כתב דלא כב"י שהכריע דדוקא ישראל, אבל לא דק בלשון הב"י דלשונו מוכרח דרק מלך לאו דוקא, אבל ישראל הוא דוקא, כדכתבתי. אבל בפירוש בזרוע מפרש גם הב"ח דהוא בכוונה לשרוף כה"ק וכדומה שאר איבודים שהרי מסיק דהכל תלוי כשרואה בחלול השם בזרוע דלשון זה שייך שכוונתו לחלל השם באבוד דבר הקדוש וכדכתב בגליון מהרש"א ונמחק בזרוע להכעיס, וכן מפורש במאירי שכתב ולא אמרו קריעה אלא בשנשרף בזרוע ולכוונת הכעסה וגידוף, וכן הוא בהאשכול בסוף הלכות ס"ת בשם ר' האי גאון דפירוש בזרוע של אדם עז וקשה ששרפו בעזות מצח שמשמעותו הוא להכעיס, ואיתא שם כהב"ח שלאו דוקא ישראל המאבדו אלא אפילו גוי הכל תלוי אם הוא בזרוע ובעזות.

עכ"פ בין להב"י בין להב"ח שהוא דוקא בשרפו בכוונה להכעיס ולחלל שם שמים, שלא שייך זה בנפילת ס"ת מיד אדם אף שבא זה בפשיעה מחמת שלא אסיק אדעתיה שאפשר שיפול באופן שהחזיקה כיון שאדרבה ידוע לכל שלא רצה שתפול הס"ת מידו, ולכן אף אם נימא שבזרק הס"ת לארץ אף שמסתבר שלא יתחייבו לקרוע ע"ז דהא ליכא בזה ענין אבוד כשרפה שנאמר בקרא וכשאר איבודים שדימו לשרפה שבקרא, מ"מ כיון שנעשה עכ"פ בכוונה לחלל שם שמים בזריקת הס"ת יש להצריך להתענות, הוא רק בהשליך וזרק בכוונה את הס"ת לארץ אבל בנפלה שלא בכוונה אף שהיה זה מחסרון זהירות באופן שיש להחשיב לפשיעה אין טעם להצריך להתענות.

והנה ברש"י פי' על בזרוע שאין יכול להצילו וכמעשה שהיה דיהויקים אבל דנעמיתא דמצי להציל לא מיקרע, ולפירושו מלך שאמר בירושלמי הוא דוקא כהא דיהויקים וישראל שאמר שם לאו דוקא דה"ה מלך עכו"ם וגם לאו דוקא מלך אלא אדם אלם, ואולי זהו כוונת האשכול בש"ר האי גאון במש"כ שנשרף בזרוע של אדם עז וקשה, היינו שהוא ג"כ מצריך שלא יכול להצילו, אך הוא סובר שיהיה גם בעזות מצח שהוא לכוונה לשרוף כה"ק לחלל שם שמים דבמעשה שהיה היו תרוייהו, ורש"י פי' דסגי לחיוב קריעה כשאין יכולין להציל אף כהא דנעמיתא דהא פי' בהא דנעמיתא שלא היו צריכין לקרוע משום דמצי להציל. אבל בעניותי לא מובן איזה טעם הוא לפטור במה דמצי להציל אם לא הצילו, ובאם הצילו הא אף בלא הא דשמואל ידעו שאין לקרוע דהא אמר השתא איחייבין לי שתי קריעות, שפירוש דבריו הוא אם לא היינו מצילין והיתה בולעת התפילין היינו מחוייבין שתי קריעות אבל כיון שהצילו ולא בלעה לא שייך למיקרע, וכמפורש בירושלמי בזו העובדא ושם הוא קצת בשינוי שהעובדא היתה שכבר בלעה הנעמיתא את התפילין וצדה ר' בא וחנקה והוציא את התפילין ממנה, ומ"מ א"ר חונא בר חייה עוד מעט והיינו באין לידי שריפת תורה שחייבין לקרוע, היינו אם לא היה יכול לצוד אותה, הרי אף שכבר בלעה מאחר שצדה אח"כ והוציא התפילין ממנה לא היו קורעין אף שהיו סבורין דקורעין גם על בליעת נעמיתא, וכ"ש כפי שנאמרה העובדא בגמרא דידן שרק בעא למיבלעיה והצילו שלא הניחוה כלל לבלוע שלא היה שייך שיהיה להם אף ספק לקרוע, אלא אמר שאם היתה בולעת היו חייבין לקרוע, וא"כ מה שאמר שמואל שאין חייבין לקרוע הוא אף בלא הצילו אם יכול להציל שלכאורה מה לנו במה שהיו יכולין להציל לסלק חיוב קריעה מאחר שעכ"פ לא הצילו.

ונראה שכוונת רש"י במצי להציל היינו כששייך השתדלות להציל כהא דנעמיתא והרואים עשו מה שביכלתם להציל אבל לא עלתה בידם כי הנעמיתא גברה עלייהו או שרצו אחריה לצודה אחר שבלעה ונשמטה מידם ולא צדוה בזה פטורין מלקרוע דמאחר שעשו מה שבידם וקדשו שם שמים בזה נפטרו מלקרוע, ולכן בעובדא דנעמיתא שהשתדלו במה שהיה אפשר להם שלא תוכל לבלוע אף אם לא היה עולה בידם שלא תבלע נמי לא היו חייבין לקרוע מאחר שהיה שייך השתדלות להציל והשתדלו בכל האפשר להם. אבל אם אתאי הנעמיתא פתאום וחטפה התפילין ובלעתם ועפה תיכף למרחוק שלא היה שייך שום הצלה ולא לצודה היו חייבין לקרוע.

ומה שנדחק רש"י לפרש כן ולא פי' כפשוטו דצריך שיהיה דוקא כמעשה שהיה דשרף יהויקים להכעיס לבזות כה"ק, נראה דהוא משום דאר"ש בן אלעזר [במו"ק] בדף כ"ה ובשבת דף ק"ה העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לס"ת שנשרף שחייב לקרוע, ואם בס"ת שנשרף ע"י דליקה שנפלה באיזה סבה שלא בכוונת אדם רשע לשרוף הס"ת ליכא חיוב קריעה איך מחייב בשביל דמיון יציאת הנשמה לס"ת שנשרף הא כה"ג שהוא בידי שמים ליכא חיוב קריעה גם בס"ת, ולכן מוכרחין לומר דאף בנפלה דליקה מאליה ונשרף הס"ת חייבין הרואין לקרוע כשלא היה שייך להציל כהא דאדם שמת שלא שייך להציל שארשב"א דחייבין לקרוע כמו בס"ת, ולכן הוכרח לפרש שהפטור בעובדא דנעמיתא היה משום שהיה שייך להציל ועשו מה שביכלתן אך שלא עלה בידן שזהו דבר הפוטר מלקרוע. והסוברין דדוקא כששרפו בכוונה לחלול ולבזות הס"ת, עיין ברמב"ן מו"ק דף כ"ה שהקשה זה, דכתב אם מן הדין אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה, שלכן פי' שמשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליה כאילו נשרף ס"ת לפניו, וכוונתו שהוא הפסד גדול וחרדה רבה כאילו נשרף ס"ת לכוונה לשרוף ס"ת, דהא ודאי בנפלה דליקה ונשרף ממילא ס"ת אין להחשיב זה להפסד גדול דהא אפשר להשיג ס"ת אחרת בקנין ובכתיבה שאף שיש בזה צער יותר גדול מהפסד ממון ע"י שריפת חפצים אחרים בשביל זה שההפסד שנתחייב מהשי"ת לענשו ענשו בשריפת ס"ת שהוא דבר קדושה הגדולה, שאף שהוא צער היותר גדול הוא ג"כ ענין הפסד שליכא ע"ז חיוב קריעה, אלא הפסד הגדול וחרדה רבה שכתב הוא כששורפין התורה לא לכוונת היזק וצער בעלמא להבעלים אלא לכוונת לשרוף ולבזות הקדושה שזהו הפסד גדול וחרדה רבה כזה שאין דוגמתו בהפסד וצער בעלמא, וזה איכא גם במיתת אדם שההפסד והחרדה מזה הוא על שהשי"ת רצה דוקא להמית אדם זה שיש בו קדושה גדולה ולא רצה שיהיה בעולם בקדושתו, שלכן חייב לקרוע עליו כשרואין יציאת נשמתו כמו ברואין ס"ת שנשרף בזרוע לכוונה לשרוף בשביל קדושתה.

ולשיטת רש"י יש קצת סמך לזה שמתענים דמאחר דמחייב קריעה גם על ס"ת שנשרף שלא בכוונת כפירה וחלול קדושה אלא אף כשנפלה דליקה באונס כשלא יכלו להצילו משום חשיבות הקדושה שיש להצטער ע"ז לכן כשנפלה ס"ת מיד אחד אף שהיה באונס שנמצא שעכ"פ היה בזיון לס"ת קדושה וכן לכל כה"ק ותפילין שיש להצטער ע"ז ונהגו להצטער בתענית שמביא זה לידי תשובה. ואולי זהו כוונת המשפטי שמואל שהוא סמך אליבא דפרש"י ולא לפירוש רוב הראשונים.

ומש"כ בספר כפות תמרים בסוכה דף מ"א דמהא דתניא התם לא יאחוז תפילין וס"ת ויתפלל מפני שטרוד במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו שמעינן דנפילת תפילין וס"ת הוא זלזול ובזיון להם וכיון דהוא גרם הנפילה שלא שמרן כראוי יפה נהגו להתענות לכפר העון, הוא טעם רק על מי שאחז הס"ת והתפילין שהוא כפושע שהי"ל לשמור ביותר, אבל אין זה טעם על האחרים שראו הנפילה שנהגו שגם הם מתענין, ואף על מי שהחזיק בידו ונפל ממנו באונס נמי לא שמעינן שיצטרך להתענות, ועיין בד"ח חיו"ד סימן נ"ט שג"כ כתב שע"ז שמתענין אפילו כשנפלה באונס וכל מי שהיה בביהכ"נ ליכא ראיה.

ואני תמה על בעל כפות תמרים וכי הוצרך להביא ראיה שנפילת תפילין וס"ת הוא זלזול ובזיון דהא אף לזרוק כה"ק למקום מכובד אסור דעצם הזריקה הוא בזיון כדאר"א בר אהבה בעירובין דף צ"ח, וכ"ש שאין זורקין אותן לארץ, ונפילה מסתבר שגרוע מזריקה שמכוין לזרוק באופן טוב מנפילה שהוא להמקום שתחתיו איך שהוא אף אם הוא בזוי ומלוכלך שלכן אף שנזדמן שהוא מקום נקי הוי ענין הנפילה דבר זלזול ובזיון. וגם הא תנן בעירובין דף צ"ז רש"א אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כה"ק, והבזיון שם הוא מה שמונח על הארץ כ"ש שהנפילה על הארץ הוא בזיון, אך אולי ס"ת פתוחה ופשוטה הוא יותר בזיון ואין ראיה כל כך לזורק ס"ת גלולה, אבל ודאי פשוט שגם בגלולה הוא בזיון אף כשמונח על הארץ, דהא מחוייבין לכבד ולהדר ביותר כדאיתא ביו"ד ר"ס רפ"ב. ועיין בברכות דף כ"ג שמקשה על ר"ע דאמר אוחזן לתפילין בבגדו ונכנס בבגדו ס"ד זימנין מישתלי להו ונפלי, ולשון זה משמע דלא שייך לאיסתפוקי כלל שנפילה הוא דבר ודאי דהוא בזיון ואין צורך לראיות על זה.

ואולי מפרש הכפות תמרים שאין לחוש שלא יתכוין בתפלתו מאחר שמחוייב לכוין, אלא שבשביל שטרוד הוא במחשבתו לכוונת התפלה יש לחוש שיפלו התפילין והס"ת מידו, ולכן מוכיח מזה שחזינן שהוא בזיון גדול מאחר שחוששין לחשש רחוק כזה, וכיון שהוא בזיון גדול לכן יפה נהגו להתענות כשנפלו מידו שאולי גרם לזה שלא שמרן היטב, דממקומות האחרים לא היינו יודעים שהוא איסור חמור כל כך שלכן אולי לא היה לן לחייב תענית כשנפל מידו מאיזה סבה מספק אולי גרם לזה. וזהו אולי כוונת הד"ח שכתב ואכתי אין רמז בזה לתענית, שעל חטא גדול הא ודאי נותן הסברא שיש לחייב בתענית אבל כוונתו דאף מזה אין ראיה שהוא חטא גדול שיחייבוהו להתענות משום דשמא הוא גרם, דהד"ח מפרש דהוא מחשש שלא יתכוין בתפלתו ע"י שצריך לכוין לשמור שלא יפלו שבעל כפות תמרים מוכיח דהוא חטא גדול דלכן צריך לשמור היטב ויהיה טרוד שע"ז מקשה שפיר שאין רמז בזה משום דכיון שעכ"פ איכא איסור כשיגרום שיפלו הרי צריך לשמור היטב ויטרד מלכוין בתפלתו, אבל טעם הכפות תמרים הוא שמפרש שהאיסור אינו מצד התפלה אלא מצד חשש נפילה ע"י שיתכוין בתפלתו שפיר מוכיח שהוא חטא גדול שלכן מסתבר שיש להתענות ושפיר נהגו.

והטעם שמפרש שהאיסור הוא בשביל חשש נפילת התפילין והס"ת ולא משום שלא יתכוין כראוי בתפלתו, הוא משום דאם יש לחוש שלא יתכוין בתפלתו בשביל שאוחז התפילין והס"ת דבעיין שמירה לא היה לן להתיר אף להחזיק הלולב בידו דג"כ צריך לשומרו שלא יפול ויפסל, דהטעם שפרש"י על הא דמתרץ מצוה נינהו ולא טריד שמתוך שנטילתה ולקיחתה מצוה היא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד, הוא טעם דחוק מאחר דודאי צריך לכוין ולשומרה, ולכן מפרש שבשביל כוונת התפלה ליכא חסרון אלא שחוששין שמא בשביל כוונת התפלה יטרד ולא יחזיק היטב יפלו ויהיה בזיון לכה"ק וה"נ בלולב אף שליכא ביה קדושה יש לנו לחוש שיפסל ולא יהיה לו לולב ואתרוג כשרין למחר, לכן מתרץ שבלולב שאיכא מצוה בלקיחתה שצריך לו למחר יזהר שלא יטרד בכוונתו בתפלה כל כך ולא יסיח דעתו מהלולב. ואין לדקדק מלשון טריד בהו שמשמע מהלשון רבים דקאי על הטירדא בתפילין וס"ת דהרי גם בלולב אמר טריד בהו, שלפרש"י הוא על הלולב, שהי"ל לומר טריד ביה, ולכן ליכא למשמע מינה דבמקום אחד הא ודאי צריך להגיה, ולכן אולי סובר הכפות תמרים להגיה בשני המקומות למיגרס התם לאו מצוה וטריד בה הכא מצוה ולא טריד בה. ואין לומר דלשון בהו הוא על הלולב ועל האתרוג דהא מתחלה איתא אבא צלויי קא מצלי ביה בלשון יחיד אף שהוא גם על האתרוג משום דכיון שהן מצוה אחת נקט לשון יחיד.

אבל א"כ הוא דלא כרש"י שמפרש שהוא על חסרון הכוונה בתפלתו וכן הוא בר"ן שם ובתר"י ברכות דף כ"ג, וגם ברמב"ם פ"ה מתפלה ה"ה משמע שהוא מצד חסרון כוונה בתפלה, ובש"ע [או"ח] סימן צ"ו סעיף א' מפורש כן, שלכן שפיר כתב הד"ח שליכא רמז מזה לתענית משום שאין מכאן ראיה על יתרון חומר האיסור בנפילת תפילין וס"ת יותר מבשאר מקומות כדכתבתי לעיל. ואף לדבריו ליכא ראיה על הרואין כדלעיל.

ולמה שכתבתי לעיל בביאור דברי הרמב"ן במו"ק שיציאת נשמה מן המת מדמה לס"ת שנשרף בידי אדם בזרוע ליכא סמך להתענית שהביא כתר"ה מספר ברכת רצה מהא דמדמה מיתת אדם לשריפת ס"ת, וזה מוכרח להסוברין דאין קורעין בס"ת שנשרף מדליקה שנפלה כמפורש ברמב"ן וכדבארתי לדידיה.

ומהתענית דעש"ק פ' חוקת שאיתא במג"א סימן תק"פ סק"ט בשם התניא לא שייך להביא ראיה דהוא על גזירת המלכות שהיתה לכוונה לבטל למוד תורה מיהודי צרפת, ומהאי טעמא ליכא ראיה מתענית שני וחמישי שאיתא בש"ע שם שהוא גם על התורה שנשרפה, וכמו שליכא ראיה מאפוסטמוס ששרף את התורה שהוא מחמשה דברים שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז כדאיתא בתענית דף כ"ו שמשמע שעל כל אחד מהן היה שייך להתענות דהוא מטעם דעל גזירת המלכות שרצו לבטל תורה מישראל הוא התענית ולא שייך להביא מזה ראיה אף להתענית בשרף אחד ס"ת בזרוע וכ"ש לא על נשרף מדליקה שנפלה באונס.

ומש"כ הד"ח בשם תשובות אמרי אש שהוא להירושלמי סוטה פ"ז ה"ד לגירסת הרמב"ן בחומש פ' תבוא על הפסוק ארור אשר לא יקים זה החזן והביא הרמב"ן שאמרו הפירוש שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפולו, שלכן יש לו להתענות כדי להתכפר על החטא שלא הקים כראוי וגרם שיפלו שהוא בארור, הוא שייך רק כשפשע ולא שייך בכלל על אחרים אף על אלו שראו בהנפילה דהם ודאי לא פשעו, וגם הרמב"ן עצמו לא פי' כן עיי"ש. אבל הספר חיים שאל שהביא כתר"ה שסובר דדוקא מי שנפל הס"ת מידו צריך להתענות ולא השאר אף שראו הנפילה הוא כפירוש שהביא הרמב"ן ואף שלא כתב דדוקא כשנפל בפשיעה אולי משום דלא ברור לו בסתם איך יהיה ואפשר שפשע לכן סובר שיתענה מספק.

אבל מש"כ הד"ח מהא דתענית דף ט"ז דאריב"ל על מה שמוציאין בתעניות אחרונות את התורה לרחובה של עיר לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו הוא טעם נכון, והוא טעם גם על בני ביהכ"נ הקבועים להתפלל שם ששייך להם הס"ת ולא לאנשים שבאין שם להתפלל רק לפרקים ולא שייך הס"ת להם שבשבילם לא שייך שתתבזה ס"ת שאינה שלהם, אף שראו בנפילת הס"ת, ובני ביהכ"נ הקבועים יש להם להתענות אף שהם לא היו בביהכ"נ ולא ראו הנפילה. אך אולי מה שהס"ת מתבזה בעונינו הוא ודאי רק מחמת שאנשי העיר מתבזין מזה, לא שייך זה אלא כשראו בנפילתה שהרגישו אז בזיון בנפשם. אבל כשלא היו שם ולא ראו הנפילה לא הרגישו בזיון ואף שספרו להם אח"כ אין מרגישין הבזיון ע"י שמיעה כי אם ע"י ראיה, שלכן גם לטעם הד"ח אין לחייב להתענות אלא אלו שראו הנפילה. ונמצא להד"ח שרק אלו שהם בני ביהכ"נ הקבועים וגם היו בביהכ"נ וראו כשנפלה צריכין להתענות, ובתפילין שהוא רק של יחיד אין להתענות אלא בעל התפילין, ודוקא כשראה הנפילה, דבזה יש להקל כטעם השני אליבא דהד"ח.

נמצא לדינא שלהסמך דמשפטי שמואל שהוא אליבא דפרש"י יש להתענות אף כשנפלה באונס, וגם כל הרואין, ואף שרוב מפרשים לא מפרשי כן מ"מ אולי מה שנהגו הוא אליבא דרש"י. ולסמך דכפות תמרים למה שבארתי דבריו הוא רק לזה שנפל מידו וכשפשע דוקא, אבל הוא דלא ככל המפרשים ולא היה לן לחוש לזה כלל, אבל איכא לזה סמך של האמרי אש מפירוש שהביא הרמב"ן על הא דירושלמי סוטה, ולכן על מי שנפל מידו בפשיעה הוא יותר מחוייב ואף בסתם שלא ידוע לו שפשע יש לחייבו ג"כ ביותר מספק, אבל גם על אחרים הרואין יש להתענות כהמנהג. ולהד"ח יש מקום לחייב להתענות כל אלו שיש להם חלק בביהכ"נ שהם שייכים להס"ת, אבל למעשה יש להקל לאלו שלא ראו בנפילתה, אף שהם מבני ביהכ"נ הקבועים וגם להקל באחרים אף שראו הנפילה, אבל מצד המנהג יש להתענות כל הרואין כדלעיל. ולכן בעובדא דבעת הוצאת ס"ת מאה"ק נשמטה ס"ת אחרת ונפלה לארץ יתענו כל הרואין.

ובדבר אם לא נפל כל הס"ת מידו אלא רק מידו אחת יש מקום לכאן ולכאן ומהראוי להתענות, אבל הרוצה להקל נמי אין מזניחין אותו. ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה