אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין

סימן צג

סימן צב

איך סובר ר"ש במצות דאכילה י"א תמוז תשכ"ב. מע"כ ידידי הנכבד כמ"ר משה שמעון שפירא שליט"א.

הנה בדבר ספקתך לר' שמעון דבכל שהו לוקה איך סובר באכילה דמצוה כמצה ומרור אם נמי יוצא בכ"ש. פשוט לע"ד שצריך שיעור כזית דגם הוא סובר דסתם אכילה בכזית, ורק לאיסורין אף שנכתב לשון אכילה כיון שעכ"פ אסור גם חצי שיעור מהקרא דכל חלב אמרינן לר"ש שהוא גם ללאו ולשון אכילה הוא לקרבן, ואף באיסורי אכילה שליכא קרבן איגלאי מקרא דכל חלב שאף פחות מכשיעור הוא בכלל האיסור והמלקות, ולשון אכילה הוא רק כמו שנקט בחלב והוא לאו דוקא. ואף לטעם הריטב"א דכיון דאחשביה הוא בלשון אכילה, נמי לא שייך זה אלא באוכל איסור אבל באוכל מצה ומרור שהוא למצוה לא שייך אחשביה לשם אכילה, דהא אינו אוכל מחמת רצונו לאכילה אלא משום שמחוייב לאכול ונמצא שאינו מחשיבה בעצמו אלא מצד המצוה והרי מצד המצוה צריך לאכול כלשון אכילה סתם שהוא דוקא בכזית. ואף שלא מצינו בפירוש איך הוא לר"ש מוכרח כן, דאם אף בכ"ש הרי גם בפסח יוצא בכל שהו ונמצא שגם לזקן שאינו יכול לאכול כזית אם אך יכול לאכול משהו כשר הפסח והוי דין שלא לאוכליו כמעט שלא בנמצא דהא משהו אין לו שיעור ואף חולה וזקן יוכלו לאכול, ורק שישחוט לחולה מסוכן שאף משהו אינו יכול לטעום יפסל ולא משמע כן מדלא הוזכר שר"ש פליג ע"ז בפ' האשה וסובר דגם באינו יכול לאכול כזית אלא משהו שוחטין עליו משמע שמודה לר' יוסי על מה שאמר דוקא ביכול לאכול כזית שוחטין עליו ועל מאה שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין אף שיכולין כל אחד ואחד לאכול משהו לכה"פ אלמא דגם ר"ש מודה דבאכילת מצה צריך שיהיה כשיעור כזית.

וטעם הריטב"א על מה שלחיוב קרבן גם לר"ש צריך שיעור כזית משום דלא שייך אחשביה לשוגג, תמוה הא האחשביה אינו להאיסור דאיזה בעלים הוא על האיסור אלא הוא על חשיבות אכילה דכיון שאכל רק משהו הרי החשיב גם המשהו לשם אכילה וזה שייך גם בשוגג שחשב שהוא שומן ואכל רק מקצת ממנו שהרי החשיב גם המשהו לאכילה. ורק ברצה לאכול הרבה ונזכר תיכף משאכל משהו שהוא חלב, שייך טעם הריטב"א דהרי לא החשיב המשהו לאוכל דהא רצה לאכול הרבה ורק מצד האיסור הפסיק, והא משמע שבכל אופן צריך שיעור לקרבן אף שאכל רק משהו וצע"ג.

ובברכת המזון להראב"ד פ"ה מברכות הט"ו שלא בעינן שביעה וחייב אף מדאורייתא על כזית וביצה תלוי לכאורה בהטעמים שאם נימא כדבארתי שגם לר"ש שיעור אכילה הוא כזית ורק מצד הריבוי דכל חלב נתרבה שחייב גם על משהו לענין איסורין אפשר שגם לר"ש יהיה מדאורייתא באכל דוקא כזית להראב"ד כדסובר לר"מ. ואם נימא כטעם דאחשביה שבריטב"א אם היה סובר ר"ש ג"כ דלא בעי שביעה מדאורייתא הי"ל לחייב אף במשהו ומדלא נמצא כן הוא משום דסובר דבעי שביעה מדאורייתא, ומדרבנן אף שחייבו בלא שביעה לא חייבו על מה שהוא רק אכילה מצד אחשביה. אבל אפשר שסובר כר' יהודה דדריש אכילה שיש בה שביעה דהוא כביצה ואפשר שהוא דאורייתא להראב"ד כדסובר לר' יהודה.

ובאם התרו בו על כל משהו שכתבת שפשוט שלוקה לר"ש על כל משהו שאכל כמו שלרבנן החולקים עליו חייב על כל כזית וכזית ועל כל רביעית ורביעית, הנה לא שייך זה לטעם הריטב"א דאחשביה, דהא לא אחשביה כיון דרצה לאכול הרבה. ורק אם נימא שהוא מריבוי דכל חלב יש לחייב על כל התראה אף שאכל בכל התראה רק פחות מכשיעור.

ולהטעם שבארתי דגם לר"ש סתם אכילה בכזית ניחא מה שלא מצינו שחולק ר"ש על כזית דנבלת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה, שיהיה מטמא בכ"ש משום דלא שייך ריבוי דכל חלב אלא למילף לאיסורין ולא לטומאה דעוף טהור שנאמר בה אכילה שהוא בכזית אבל לטעם הריטב"א דאחשביה משויא לשם אוכל הי"ל למיפלג ולטמא אף באכל משהו מנבלת עוף טהור וצ"ע. ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה