אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן פט
בענין אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא שמבטלין להעומד לענין שבת ולענין כלאים כ"ח מנ"א תש"כ. מע"כ בני אהובי מחמד נפשי הרה"ג מו"ה דוד שליט"א.
והנה בדבר הכותל שבסי גייט שיש בו פתח יותר מעשר ויש באמצע הפתח בית קטן שאין בו ד' אמות להשומר ונעשו שני פתחים שרוצה אתה לאסור מדין אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה להבית הקטן ונחשב כולו כפתוח והוי פתח יותר מעשר שאוסר. הנה לע"ד יש לעיין בזה טובא דדין הבטול מאוירין מצינו בעירובין דף י' במבוי שהוא רחב ט"ו אמה שא"ר יהודה מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש, ולא יכול לעשות פס אמה ומחצה ולהרחיק שתי אמות ולעשות עוד פס אמה ומחצה אף שעומד מב' רוחות נמי הוי עומד משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס אמה ומחצה שאצל הפתח עיי"ש, ולכן אפשר שהוא רק התם שעם הפתח הוא פרוץ מרובה, רק שמ"מ כיון שאם היו החמש אמות היתרים סתומין היה ניתר משום שהיה נחשב פתח, ומקילין אף באינו סתום כולו אלא שהחמש אמות יהיו רק בדין סתום משום שהעומד מרובה, ע"ז אמר דכיון דהוא באמצע שני אוירין לא נחשב סתום וממילא אינו בדין פתח, דהרי בצרופו לבטל הפס שבאמצע נמצא דהפרוץ מרובה על העומד ואין כאן מחיצה כלל. וכן הוא [ערובין] בדף ט"ז באוקים בערב להאי פחות מארבעה אף במיצעי לתוס' שמבטל אוירא דלמעלה ואוירא דפחות מד' לפחות מג' העילאי והוי פרוץ מרובה. אבל במחיצה ארוכה כמה אמות מרובות על כל הפתח אף שהוא פתח רחב מעשרים הרי בהכרח יש שם מחיצה גם על מקום הפתח דהא עומד מרובה על הפרוץ הוא בכל המחיצה והוא פתח בהכרח, רק שיש עוד דין דפתח רחב מעשר אמות אוסר אפשר שהקצת מחיצה שנעשה באמצע הפתח לא יתבטל מצד אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, דשם עומד מרובה שמכל המחיצה עדיף ולא יניח שיתחשב אף מקום זה אויר אלא יתחשב כמו שהוא סתום כלל המחיצה ששמה הוא גם בכאן. וממילא אין זה פתח אחד רחב יותר מעשר אמות אלא שהם ב' פתחים שכל אחד פחות מעשר שאינו אוסר אף ברבוי פתחים.
וקצת ראיה לזה דהנה אם נימא דבכל אופן אנו דנין רק על מקום זה ולא מכריע המחיצה שבכל האורך כלום, הרי יש לצייר מחיצה שעומד מרובה על הפרוץ והוא בלא פתחים מיוחדים כלל ויהיה אסור, כגון במרחיק אמה ומחצה ועושה פס אמה ומרחיק אמה ומחצה ועושה פס אמה ומרחיק אמה ומחצה ועושה פס שש אמות וכן כל המחיצה הארוכה בסדר הזה שנמשך חמשה פעמים או עשרה פעמים כסדר הזה, שנמצא שהעומד מרובה הרבה שבכל י"ב אמה ומחצה יש שמנה עומד וד' ומחצה פרוץ ובמחיצה של חמשים אמה איכא ל"ב אמה עומד ורק י"ח פרוץ, שמ"מ יהיה אסור כדין פרוץ מרובה משום דשתי האמות שבין שלשה האוירים נימא עלייהו אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל להו ונחשבו כפרוצים, ונמצא שכל השש אמות ומחצה פרוץ והעומד הוא רק שש אמות ובחמשים אמה הם כ"ו פרוץ וכ"ד עומד. ואף שאפשר לומר דאה"נ, ואף שחדוש כזה הי"ל למינקט שלפעמים עומד מרובה על הפרוץ ונחשב פרוץ מרובה, נימא שנשמע זה מדין דנקטו במבוי רחב ט"ו אמה, אבל הא פרוץ כעומד שמותר פרש"י בסוכה דף ט"ו מחיצה שנעשית בפסין רחבין ג' והניח בין פס לפס כמלא פס דנפקא ליה מתורת לבוד וכן על פני כולה דהו"ל פרוץ כעומד ומותר לר"פ ואיפסק כן, וכן הוא בעירובין דף ט"ז בהקיפוה בגמלים באוכפות שמותר בפרוץ כיוצא בעומד, והא בפרוץ כעומד אף שמותר אמר [ערובין] בדף י' שאין יכול לעשות במבוי ט"ו לסתום החמש אמות בפס אמה והרחקת אמה ופס אמה והרחקת אמה ופס אמה משום אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטל ליה לאמה העומד אלמא דפרוץ כעומד נחשב עכ"פ אויר לבטל העומד כשיש מצד השני עוד אויר. וא"כ יקשה במחיצה כולה בפסין שוין כהפרוץ שבינתים איך הוא בדין מחיצה הא יש העומד להתבטל מצד אוירא דהאי גיסא והאי גיסא, ואף אם נימא שאין האוירים יכולים לבטל אלא אחד שביניהם ולא לבטל לכאן ולכאן הרי נמי יבטלו מחצה מהן ויאסר כדין פרוץ מרובה על העומד. ואין לומר דרק כשהאויר השני הוא מרובה מועיל אוירא דפרוץ כעומד דמצד השני ולא כשתרוייהו הם אוירין השוין כהעומד דאיזה חלוק שייך להיות בזה. ואף שברש"י איתא ומבטל ליה לאמה העומד שאצל הפתח, נראה דהוא לאו דוקא אלא משום דרק אמה אחת יכולין לבטל כדכתבתי שאין האוירין יכולין לבטל אלא אחד שביניהם ולא לכאן ולכאן נקט הבטול על זה שאצל הפתח. וא"כ קשה איך מועיל פרוץ כעומד.
ולכן צריך לומר דרק בהא דמבוי ט"ו אמה שליכא עומד אלא ג' אמות שבעצם הוא פרוץ מרובה ורק שאם היו החמש אמות סתומין היתה פרצה דעשר אמות נחשב פתח שג"כ הוא מחיצה, בזה אמרינן שנתבטלה אמה אחת ואין כאן מחיצה כלל ואינו בדין פתח, אבל כשכל המחיצה כן הרי הדין דבהמחיצה איכא עומד כפרוץ שהוא בדין מחיצה סותר למה שנימא דיבטלו האוירין שבהפרוץ את העומד ולא יתחשב עומד, ולכן דין המחיצה שעליהם אינו מניח להעומד להתבטל וממילא הוא בדין מחיצה דפרוץ כעומד מותר. ולכן גם בהא דציירתי, כיון שבכל המחיצה הוי העומד מרובה והויא דין המחיצה עליהם אינו מניח להעומד שבין האוירין להתבטל וממילא הוא בדין מחיצה דעומד מרובה על הפרוץ. וא"כ גם במחיצה ארוכה שיש בה שני פתחים וביניהם יש עומד שקצרה מהאוירים שבפתחים נמי אין לומר דהאוירים יבטלו את קצת המחיצה שבמקום זה כיון דדין המחיצה שעומד מרובה בכל המחיצה אינו מניח להעומד שבין האוירים דפתחים להתבטל וממילא הוא גם בכאן בדין מחיצה דעומד מרובה על הפרוץ ונחשבו לשני פתחים שכיון שכל אחד פחות מעשר אמות אין אוסרים. וכן הא הוא בהא דסי גייט שאין אוסרים.
אך לכאורה יקשה ע"ז מתוס' [ערובין] דף ב' ד"ה בין שהקשו איך רצה למילף מפתח שער החצר דרוחב פתח יהיה עשרים הא ג' עמודים היו עומדין ברוחב הפתח ונשאר רק ה' אמות לפתח, ותירצו משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, אלמא דאף דהיה שם מחיצה ארוכה של חמשים אמה שהיה שם עומד מרובה דשלשים אמה שמרובה על כל הפתח ומ"מ מתבטלין עומד דהעמודין שבתוך הפתח מצד האוירין שבפתח. אבל נראה לחלק דהתם שהעמודין לא נעשו למחיצה, דהא כל העשרים אמה נאמר בקרא שהוא לפתח, ורק לצורך המסך שיהיה על מה לתלותו נעשו העמודין שהוא לצורך הפתח ולכן לא שייכין העמודים למחיצה הארוכה, אך אם לא היה דין בטול על העומד מצד האוירין שמהצדדים, הרי מצד עצמן הן עומדין וליכא עשרים אמה רוחב לפתח אחד אלא ארבעה פתחים של חמש אמות הן, אבל כיון שיש דין בטול על העומדין שבין האוירין הוא פתח אחד של עשרים אמה. אבל היכא שלא נעשה העומד לצורך הפתח הוא מכלל המחיצה, וכיון שמצד דין המחיצה שעליו הוא עומד לא מתבטל מצד האוירים כדכתבתי. והשמירה שלזה נעשה בית הקטן שבאמצע הפתחים אף שהוא לשמור העוברים ושבים דרך הפתח, אין שייך להחשיב שהוא צורך הפתח דאין להפתח שום צורך שישמרו הבאים דרך עליו, ואדרבה הוא ממעשה מחיצה שיקשה לצאת ולבא ע"י בית קטן זה.
והנה רש"י בעירובין דף ט"ז בענין כלאים בד"ה כנגד כתב ובמדה שניה קפדינן אמלואו דהא איכא שיעור פירצה למיהוי קרוי אויר ואתי אויר המרובה ומבטל לעומד דאפילו כנגדו אינו מתיר עיי"ש, חזינן דסובר רש"י דאם היה נחשב אף פס פחות מארבעה, שלא היה דין דנבטל העומד מצד האוירין דמהאי גיסא ודהאי גיסא, היה מותר לזרוע כנגדו אף שהיא מחיצה פחותה מארבעה דאין לו חשיבות מקום, אבל האיסור לזרוע הוא משום דעד ד' נבטל העומד מצד האוירין שמצדדיו, ובפס ארבעה דאיכא עומד חשוב לא מבטל ליה לגמרי ומתיר מיהא כנגדו בכלאים אף שבשבת גם בארבעה ויותר נתבטל מהאוירין. וא"כ למאי דמסיק שלר"פ פרוץ כעומד מותר ומפרש בברייתא שאם הוא כמלואו שוה ממש מותר, מוכרחין לומר דלא נבטל העומד אף פחות מארבעה מהאויר שכמותו וממילא מותר לא רק כנגדו אלא אף כנגד הפרוץ, והוא כמו עומד מרובה על הפרוץ בפסין פחותין מארבעה שפרש"י ג"כ לעיל מזה בד"ה צריך דאע"ג דהוי אויר שלשה שאינו לבוד כיון דעומד רבה עליו ליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה והוו להו פתחים, פירוש שכיון שהעומד נחשב עומד והוא רבה על הפרוץ יש דין מחיצה גם על הפרוץ, וכן הוא לר"פ גם בשוה הפרוץ להעומד. ולכאורה תמוה הא בשוה הפרוץ כעומד יש כח בהאוירין לבטל את העומד כדאיתא [ערובין] בדף י', וכיון שלרש"י תחלת הדין הוא שהעומד לא יתבטל וזה עושה דין המחיצה, הרי בפרוץ כעומד יש להעומד להתבטל וליכא תחלת הדין ואין להיות ממילא בדין מחיצה דנפל היסוד ונפל הבנין. ואין לומר דלרש"י בפרוץ כעומד לא אמרינן דיכול לבטל אלא דוקא כשבצד השני הוא פרוץ יותר, ובדוקא כתב בדף י' דמבטל לאמה שבצד הפתח דלא כדכתבתי לעיל שאין טעם לחלק, וכדמשמע בתוס' רעק"א פ"א אות ה' שמחלק שכתב כיון דמהאי גיסא שוה פרוץ לעומד ומהאי גיסא רבה על העומד מבטלים ליה כדאיתא בסוגיא דף י', וכוונתו להרש"י שם דמפרש רעק"א דדוקא כתב לאמה שבצד הפתח. דהא לא מתורץ בזה דהא איירי בכלאים אף כשפס אחד סמוך לפירצה דפתח פחות מי', דמה שאמר בסיפא נפרצה ביותר מעשר אסור הא פחות מעשר מותר קאי אכולה ברייתא גם ארישא והי"ל לומר אפס ההוא שיתבטל ויאסרו הפרוץ והפס הסמוכים להפתח והפתח לכה"פ.
ולכן צריך לומר דגם לרש"י הוא כדכתבתי לעיל שדין המחיצה דעומד מרובה על הפרוץ או דפרוץ כעומד הוא עושה שלא יתבטל מהאוירין, ואין מה שלא מתבטל תחלת הדין, אבל זהו רק ביש כבר דין מחיצה אינו מניח דין המחיצה שעליו להתבטל מהאוירים. אבל כשעדיין אין שם על מה שיחול שם מחיצה רק שעכ"פ הוא עומד, שזה לבד נמי מועיל לענין כלאים מתבטל מהאוירין והוי כליתא. והוצרך רש"י לומר לענין פס אחד שהוא פחות מארבעה שאסור לזרוע אף כנגדו משום דמתבטל מהאוירין, ול"ד לפס ארבעה דהוא עומד חשוב, ואף שג"כ מתבטל מהאוירין הוא רק לבטל שם מחיצה מעליו ולא מעצם מציאותו שהוא חשיבות העומד שלו. וזהו מש"כ רש"י ובמדה שלישית דאיכא עומד חשוב אויר לא מבטל ליה לגמרי, היינו שמבטלו מדין מחיצה ולא מחשיבות עומד, ולכן לענין שבת דבעינן מחיצות דוקא מתבטלין אף פסין של ארבעה מהאוירין ובכלאים לא בעינן מחיצות דוקא דאם אך יש לו חשיבות עומד מותר לזרוע כנגדו, וכיון שהוא פס ד' שהוא חשיבות מקום לא שייך שיתבטל מהאוירין אלא דין המחיצה שלו, שהוא דין נוסף על חשיבות מציאות המקום מתבטל גם בפס ארבעה שלכן לענין שבת מתבטל, וגם לענין כלאים מתבטל לענין מקום הפרוץ שליכא עומד שאם יש דין מחיצה מותר לזרוע גם במקום הפרוץ. ולכן בפס פחות מארבעה כשלא מתבטל מהאוירין משום שהוא רבה על צד אחד והוי עומד מצטרף לו נמי מקום הפרוץ להתחשב מחיצה ולהתיר גם במקום הפרוץ. ובזה הוי מה שהעומד לא מתבטל הוא תחלת הדין לרש"י.
והנה לר"פ שפרוץ כעומד מותר, אף שנחשב עדיין כאויר לבטל העומד שבין האוירין מסתבר שרק חשיבות מחיצה שייך שיתבטל ולא חשיבות עומד, משום דעומד שהוא ענין מציאות אין לו להתבטל מצד פרוץ שהוא רק כמותו, דאף שהוא מצד האויר שיש גם בצד השני אין זה מדין בטול ברוב, דהא חזינן דמצד אחד לא מתבטל אף שהאויר רבה טובא על העומד. ורק חשיבות המחיצה שזה צריך להתחדש עתה מתבטל, ולכן הוא שייך לענין שבת דבעינן מחיצות ולא לענין כלאים דסגי בעומד. וממילא כיון דמקום העומד לא מתבטל מצטרף לו נמי מקום הפרוץ להתחשב מחיצה ולהתיר גם במקום הפרוץ. אבל הוא רק לר"פ דלר"ה בדר"י שפרוץ כעומד אסור יש חשיבות להפרוץ כרוב פרוץ. ואשכחן כה"ג בשחיטה ובשבירת כלי חרס ליטהר בחולין דף כ"ח דלרב דמחצה כשר בשחיטה הוא משום דנחשב כרוב כדפרש"י, ויותר מבואר זה בתוס' ריש דף כ"ט דתלוי הדבר בחשיבות דמשום דמחצה כרוב שרי ובכלי חרס שנשאר מחצה הוא כנשאר רוב, וכיון שאר"פ שם תרי רובי בחד מנא ליכא, שלכן הוא בהכרח רק בחשיבות מחצה טהורין דהוי נתיצה. שלכאורה תמוה טובא דיקשה אדרבה לרב כהנא דבשחיטה אינו כרוב מ"ט בנתיצה דכ"ח נטהר במחצה דנחשב נתוץ הא מחצה ממנו אינו נתוץ, ולכן צריך לומר משום דלר' כהנא הוא משום דמחצה הנשאר שאינו שחוט עדיפא משום שהוא כמתחלה והחתך הוא מה שנתחדש, ומה שהוא מתחלה עדיף. לכן לא שייך זה בכלי חרס שבכל אופן הוא חדוש שהרי מתחלה היה כלי אחד והשתא אף אם לא נחשב שהוא נתוץ משום שהניתוץ הוא חדוש, הרי יהיו שני כלים שג"כ הוא חדוש לכן עדיף החדוש דנתיצה מהחדוש דעשיית שני כלים שהוא יותר חדוש משבירה שלא נעשה בזה כלום, ולכן היה ניחא ליה לר' כהנא אף בלא תירוץ ר' פפא. עכ"פ שמעינן מזה דבמחצה על מחצה לר' כהנא שלא נכשר הוא משום דיש חשיבות להנשאר שלא נחתך יותר ממחצה הנחתך משום שהוא כמתחלה ובכחו עומד שזה עדיף מהמחצה שצריך לחדש. ולכן יש לומר זה גם לר"ה בדר"י שאוסר בפרוץ כעומד שהוא משום שיש חשיבות להפרוץ יותר מהעומד כשהוא שוה לו, בזה שהפרוץ הוא אויר כמתחלה שזה עדיף מהעומד שהוא חדוש, ולכן יש לו כח רוב פרוץ שיבטל מצד אוירא דהאי גיסא והאי גיסא גם שלא תחשב עומד כשאין להעומד חשיבות מקום שהוא בפחות מארבעה, וממילא אסור אף כנגד העומד. ולכן בפחות מארבעה והוא פס אחד ושוה להפרוץ נמי מותר לר"פ לזרוע אף במקום הפרוץ ולא אמרינן אוירא דהאי גיסא והאי גיסא מבטלין, ולר"ה בדר"י אף במחיצה גדולה שהוא פרוץ כעומד בפסין פחותין מארבעה אסור לזרוע אף במקום העומד מטעם דאמרי' אוירא דהאי גיסא והאי גיסא מבטלין, ובפס פחות מארבעה ומרובה על הפרוץ שלא מתבטל מהאוירין גם לר"ה בדר"י מותר גם נגד הפרוץ אף בפס אחד, ובפס ארבעה אף שהאוירין מרובין מותר לכו"ע כנגד העומד בכלאים משום שלא מתבטל העומד אף שמתבטל דין המחיצה שלו. זהו באור נכון לרש"י המוקשה טובא לכאורה.
ובזה יש לתרץ דברי הר' יונתן דפי' בטעם ר' יוסי שמצריך לחי ג' טפחים [ערובין] בדף י"ד שהוא משום דמצריך שיהיה דבר חשוב במחיצה שאפילו יפליגנו מן הכותל בשלשה דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ולבטליה כדאשכחן במדה אמצעית של ג' מדות במחיצות כלאים כל שהוא שלשה צריך שלא יהא בין זל"ז במלואו ואוקמינן לה במלואו נכנס ויוצא שהוא אליבא דר"פ שהלכה כמותו והובא בתוי"ט, והקשה רעק"א דבלחי ג' לא מהני דאף דקיי"ל פרוץ כעומד מותר כר"פ מ"מ הא גם בפרוץ כעומד לר"פ שמותר אמר [ערובין] בדף י' שאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטלין להעומד עיי"ש. אבל למה שבארתי דברי רש"י ניחא דר' יונתן נמי סובר כרש"י דלענין כלאים אין מבטלין בפרוץ כעומד דמפרש דאיירי אף בפס אחד שפחות מארבעה, וא"כ מפורש שלא מבטלין האוירין, והוא מטעם דלכלאים בעינן שיתבטל גם חשיבות העומד שזה לא מתבטל בפרוץ כעומד, ומצריך ר' יוסי שיהיה לחי כזה שלא יוכל להתבטל העומד שלו שהוא ברוחב ג' טפחים, וזה סגי בלחי שאף שהוא משום מחיצה כדאיתא בדף י"ב אין צורך שיהיה בחשיבות מחיצה על כל רוחב המבוי אלא כשיהיה מחיצה רק על מקום זה של הלחי נמי סגי, וכיון שהוא עומד הוי ממילא בשם מחיצה על מקום זה לבד. ועל זה שלא מתבטל חשיבות העומד בהאוירין הוכיח שפיר ממדה האמצעית בכלאים והוא לפרש"י.
והנה לפ"ז אפשר שגם לר' יונתן יהיה צריך להפרוץ שהוא ג' טפחים לחי אחר כתוס' שסברי בדף י' ד"ה ועושה דצריך לחי בפרוץ השתי אמות הואיל ומופלג שלשה למה שהוכיח מזה המג"א סימן שס"ג סק"ה דגם בלחי רחב מג' והעמידו רחוק מן הכותל ג' טפחים שלא מתבטל שמ"מ לתוס' צריך עוד לחי, וכדכתב הטעם במחצה"ש משום דאע"ג דלחי משום מחיצה בעינן גם היכר קצת וברחוק מן הכותל ליכא היכר עיי"ש, משום דגם טעם זה דהיכר איכא. ולא קשה מה שמקשה במחצה"ש שם ס"ק ל"ז דאיך כתב המג"א על מה שמצריך לחי בפרצת הב' אמות שכן כתב הר' יונתן הא בסק"ה כתב המג"א להר' יונתן דרחוק מן הכותל שלא מהני משום דמתבטל מן האוירין דלכן בלחי רחב מג' שרי ומסיק ע"ז שלתוס' אסור שכוונתו בלא לחי אחר, ומשמע לו שלהר' יונתן סובר המג"א שמותר, משום דטעם שליכא היכר ליכא אלא כשהקביעות הוא בסמוך לכותל וכיון שהוא עשה ברחוק מן הכותל שלא כהקביעות ליכא היכר אבל אם היה הקביעות גם ברחוק קצת לא היה חסר היכר. ולכן לרבנן שלא מצרכי חשיבות ללחי שסגי בכל שהוא שמתבטל ברחוק ג' טפחים מהאוירין הוי הקביעות בסמוך לכותל ועד ג' טפחים מטעם לבוד, לכן כשירחיק יותר אף באופן שלא יתבטל משום שיהיה לחי רחב מג' חסר היכר שהרי אינו במקום שלחי צריך להיות, אבל לר' יוסי שמצריך שהלחי יהיה בחשיבות עומד שלא יתבטל בהרחקה ג' טפחים נמצא שהקביעות הוא גם בהרחקה ג' טפחים לכן לא חסר היכר, ורק בפירצה שיותר מג' טפחים שגם לר' יוסי יתבטל בהאוירין יצטרך עוד לחי להיכר אף אם יעשה לחי רחב יותר משום דכיון דהעמידו רחוק מהקביעות חסר היכר כהא דהרחיק ב' אמות ועשה ג' אמות גם לר' יוסי יצריך עוד לחי, ולרבנן אף אם ירחיק רק ג' טפחים אפשר יסבור גם הר' יונתן כהמג"א לתוס' דבעי עוד לחי דמחדש דלא כהש"ג. ומצאתי בפמ"ג באשל אברהם [סי' שס"ג] סק"ה שכתב בשם תב"ש שהר' יונתן רק לר' יוסי אמר זה, ואולי כוונתו הוא כדבארתי.
ונמצא למה שבארתי דבמחיצה ארוכה ויש בה שני פתחים וביניהם יש עומד איזה אמות אף שקצר מהאוירים שבפתחים לא מתבטל, דדין המחיצה שנעשה ממה שעומד מרובה בכל המחיצה אינו מניח להעומד להתבטל וממילא נחשבו לשני פתחים שכל אחד פחות מעשר אמות ואין אוסרים ואף לרש"י הוא כן. וכן הא הוא בפתח זה שבסי גייט שלא מתבטל בית הקטן שבאמצע מהאוירים ולכן אין אוסרים.
והנה הנתיב חיים סימן שס"ב על המג"א ס"ק ט"ז כתב לבאר דברי הג"א בפ"א מעירובין סוף סימן כ"ג שהביא המג"א שם, שהג"א פליג על התוס' בדף ט"ז שמפרשי בהא דאמר אי מוקי ליה במיצעי הו"ל עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות שלא הוי עומד משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעילאי, משום דאם מהאי טעמא הו"ל לתלמודא למיפרך בפעם אחת אי מוקי ליה בעילאי או במיצעי אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, ועוד הקשה המג"א על פירוש התוס' דבדף י' מפורש דאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא הוא טעם אחר ממה שבב' רוחות לא הוי עומד, ולכן בשביל הסתירה שבדף י' מסיק הגמ' דעומד משתי רוחות הוי עומד ובדף ט"ז מתמיה ומשמע שסובר הגמ' דלא הוי עומד סובר הג"א דבמסקנא שאמר בדף י' על קושיא אחריתא וכולי האי לא אטרחוהו רבנן חזר הגמ' וסובר דבעומד גמור לא אמרינן דמתבטל מהאוירין ולהכי לא פריך במוקים ליה במיצעי אתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטל ליה אבל מתמיה דבמוקים במיצעי הו"ל עומד משתי רוחות ע"י לבוד שזה סובר שלא הוי עומד עיי"ש, נמצא שאיכא שיטה שלא סבר כלל הא דמתבטל עומד מאוירין. אבל לדינא כל הראשונים פליגי דכולם הביאו הא דגמ' לפסק הלכה. אבל סניף אולי הוי. ולשיטתו צריך להבין מה נקרא עומד גמור, דאין לומר דממעט מה שהוא עומד ע"י לבוד דהוא מתבטל ע"י האוירין, דהא ע"ז אמר שהוא משום דעומד מב' רוחות ע"י לבוד אינו עומד, אלא כוונתו עומד חשוב דיהיה מזה חשיבות מחיצה דעומד מרובה על הפרוץ אף שהוא לבד הפתח, וא"כ הוא מצד סברתי אבל עוד עדיפא דהפתח לא מצטרף וכן אויר שלמעלה לא מצטרף לבטל מאחר שנעשה שם מחיצה. ולכן אף שעל סברתו פליגי אבל על סברתי מסתבר שלא יפלגו.
והנה בתוס' [ערובין] דף י"ז כתבו מהא דבפסין לא אמרו שיתבטלו מהאוירין משום דלגבי עולי רגלים הקילו ואוקמוה אדאורייתא, משמע דכל ענין בטול מאוירין הוא מדרבנן, ובתו"י הקשו מהא דכתבו התוס' בדף ב' בעמודי פתח החצר שבמשכן דאתי אוירא דהצדדין ומבטל להו והוא מדאורייתא לכן פירשו דדוקא ברחבין אמה לא אמרינן מדאורייתא דאוירא מבטלין עיי"ש, ושיעור אמה תמוה ואולי משום דהפסין היו רחבין אמה נקטו אמה אבל השיעור הוא ד' טפחים שהוא שיעור עומד חשוב וכדאשכחן בכלאים. ונימא הטעם למה שבארתי, דמדאורייתא ליכא אלא בטול העומד שהוא רק בפחות מארבעה ורבנן אמרו שאף כשלא נבטל העומד נבטל חשיבות המחיצה שלו ונוגע זה לענין שבת. וא"כ לא יהיה פרוץ כעומד בדין אוירין לבטל העומד מדאורייתא למה שבארתי לרש"י שלר"פ אין מבטלין אלא דין המחיצה ולא חשיבות עומד.
וקושית תו"י מעמודי פתח החצר ל"ק כ"כ דאפשר מדאורייתא לא נתבטלו העמודים, והגמ' מקשה רק שלדינא דרבנן לילפו מפתח שער החצר, דהא מדאורייתא פתח שבכותל כשיש כבר שם ד' מחיצות ליכא שיעור להפתח דהא בפסין לעולי רגלים התירו ומשמע שמדאורייתא הוא אף בלא פסין הפשוטין שלא הזכיר הרמב"ם בפי"ז משבת הל"ג בהחיוב בזורק מר"ה לבין הפסין רק התנאי שיהיה בכל זוית וזוית פסין, משמע שהפשוטין הם מדרבנן והחמירו בזה אף לרגלים, וכן משמע קצת מדף י' דהוא מדרבנן שלכן שייך שיהיה שינוי מפסי ביראות למבוי להטעמים שאומר שם. ואף אם נימא שהפשוטין נמי מדאורייתא כדמשמע במחצה"ש סימן שמ"ה סק"א, משמע עכ"פ שבכותל גדול שהעומד מרובה על הפרוץ אוסר פתח אף גדול רק מדרבנן, ובמחיצה רביעית ודאי הוא רק מדרבנן אבל לתו"י משמע מדקרא בתורה כל העשרים אמה לפתח אחד שמדאו' נבטלו העמודים מהאוירים. עכ"פ ברחבין ד' טפחים וכ"ש אמה ויותר הוא רק מדרבנן זה שמתבטל מהאוירין. ולכן ודאי יש לסמוך ע"מ שכתבתי שלא מתבטל כשבכל הכותל הוא עומד מרובה.