אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין

סימן פד

סימן פג

בענין חבור הדייפערס במחט שקורין פין וכן חבור תכשיטי הנשים לבגדיהן ע"י מחטין אם יש בזה חשש תפירה בשבת כ"א מנ"א תשי"ט. מע"כ ידידי הנכבד הרה"ג מוהר"ר חיים יונה פלאטא שליט"א.

הנה בדבר שמחברים הדייפערס שמלפפין בו התינוקות ע"י פין וכן מה שמחברות הנשים תכשיטין לבגדיהן ע"י פין אם יש בזה חשש תפירה בשבת, היה נראה לע"ד בפשיטות שאין בזה שום חשש וכמו שנוהגין שמחברין כן גם בשבת. והטעם משום שאין זה ענין תפירה רק ענין פריפה שג"כ מחבר שני צידי הבגד שלא יפול שמותר כדאיתא בשבת דף ס"ה, וכהא דמחברין ע"י קרסים וכפתרים הנקראים באטנס שג"כ הוא חבור טוב. וראיה מקשירה שהוא ג"כ חבור טוב ואין בזה חיוב תפירה ויש קשרים שגם מותרין כהא דקושרת אשה מפתחי חלוקה [שבת] בדף קי"א אף שהוא חבור טוב יותר מג' תפירות, הרי חזינן דלא כל החבורין הם שייכים למלאכת תפירה, אלא חבור כהא דתפירה דמשוה שני חלקי בגד כבגד אחד ממש כמו שהיה נארג ולכן התולדה שלה הוא רק מדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו כדכתב הרמב"ם בפ"י משבת הי"א, שהוא דבק שנעשו בזה שני הניירות והעורות כנייר אחד ועור אחד. אבל בהא דקשירה ופריפה וקרסים וכפתרים אף שנתחברו ע"י זה שני חלקי הבגד הוא חבור שאינו עושה אותם כבגד אחד אלא לעולם הם שני חלקים אך שנעשו מחוברים זל"ז שזה הוא חבור אחר שאינו שייך למלאכת תפירה.

והנה משמע דאף לחבר בתפירה שני בגדים שלא נעשים כאחד כהא דשלל של כובסין שא"א להחשיבם כבגד אחד אלא שנעשו שני דברים מחוברים זל"ז נמי יתחייב משום תופר, (אף שאין לי ראיה מפורשת לזה), אבל הוא משום דהחבור בתפירה הרי מצד החבור במקום התפירה היה אפשר להיות כדבר אחד ורק מצד אחר ניכר שהם שני דברים מחוברים ול"ד לחבור דקשירה וחבור דפריפה וקרסים וכפתרים שעצם החבור במקום החבור ניכר שהוא רק חבור שני דברים זל"ז ולא שנעשו דבר אחד דלכן אין זה ענין תפירה. וכן הוא ממש החבור דע"י הפינס ועוד כ"ש הוא שא"א כלל ע"י זה לעשותן כאחד.

והנה משמע לע"ד עוד טעם דהנה הרמב"ם כתב בפ"י ה"ח הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שער וכיוצא בהן ה"ז תולדת קושר וחייב והמפריד את הפתיל ה"ז תולדת מתיר וחייב, ולכאורה מ"ט לא הוי נמי תולדת תופר דהא נתחברו בחבור המתקיים יותר מג' תפירות, וגם הוא חבור שנעשה מכל החוטין פתיל אחד שאף לסברתי הוא שייך לחבור דתפירה כמו מדבק ניירות בדבק שהוא תולדה דתפירה. (ולא מצינו מי שיאמר שהוא גם תולדת תופר ואדרבה מצינו שהתפא"י בכלכלת שבת אות כ"ג רצה לומר שג' תפירות בלי קשר חייב נמי משום קושר כמו פותל אבל ג"ז משמע מהראשונים שאינו כדבריו). ולכן צריך לומר עוד יותר דמלאכת תופר הוא רק מה שעשה דבר אחד כ"כ דכשהוא רוצה לחלקם הוא צריך למלאכת קריעה ואף שאפשר לפעמים לחלקם בהוצאת החוט אבל גם זה נחשב ונקרא בפי כל קורע את הבגד כמו בקריעה ממש וכן הוא במדבק ניירות ועורות שהפרדתן הוא קורע ואולי הוא משום שברור פעמים א"א בלא קריעה וגם שהדרך לעשות ע"י קריעה משום שע"י הוצאת החוטים והפרדת הדבק הוא מלאכה הקשה מקריעה כידוע, אבל כשרוצה להפריד החבל והפתיל שיהיו חוטין כמתחלה עושין זה דוקא בהפרדה אף שהוא מלאכה קשה משום שבקריעה א"א לעשותן לחוטין נמצא שלא נעשו אחד ממש שהרי כשרוצין מפרידין אותן לכן אין שייך זה לתופר. אבל לקשירה הוא דומה ממש שגם קושר אף באופן שעושה שיהיו דבר אחד כשרוצה לחלקם הדרך לעשות בהתרת הקשר וכהא שעשו צדי חלזון ברשתות שלהן.

ובזה ניחא גם מה שתפירה אינו חייב משום קושר כדמשמע מכל הראשונים דהקשו רק שתי תפירות שצריך לקשר למה אינו חייב גם משום קושר אבל לא הקשו על תופר ג' תפירות שיתחייב גם משום קושר, משום דמלאכת חבור דקושר הוא דוקא בחבור שני דברים זל"ז ואף כשנעשה הקשר באופן שיהיו דבר אחד כגון שצריך להאריך החוט הוא עכ"פ שלא יהיה כ"כ כאחד דכשירצה לחלקם יעשה בהתרה ולא בקריעה, ולכן תופר שחבורו הוא להיות אחד ממש שהחלוק יהיה בקריעה אינו שייך למלאכת קושר. והתפא"י שרצה לומר דגם תופר ג' תפירות הוא חייב גם משום קושר ופותל ומודה שאינו חייב בקושר גם משום תופר הוא משום דסובר דכיון דקושר חייב על חבור שאינו עושה כאחד ממש כ"ש שחייב משם קושר על חבור שעושה כאחד ממש אבל תופר שהוא על חבור שעושה כאחד ממש אין לחייבו על חבור שאינו עושה כאחד ממש, אבל סברתו אינה מוכרחת דשני עניני חבור הם ואין שייך כ"ש בזה כסברת הראשונים וא"כ גם בתחיבת מחטים לחבר התכשיטין והדייפערס נמי הרי ודאי אין מפרידין אלא בהסרת המחטין וא"צ לקריעה ולא לשום מלאכה שכ"ש שלא שייך לתפירה. ולקשירה מסתבר שודאי לא דמו שאין כאן מעשה קשר כיון שיכולין להפרידו בלא קושי כלל ולא עדיף מעניבה שמותר, ול"ד לפותל חבלים שמסתבכים זב"ז שלא נפרדין אלא בקושי. ואף אם היה דומה לקשירה אין לחוש לכלים דנעשו להפרידן בכל עת ואינו של קיימא שאף בקשר ממש היה מותר.

אבל בקרבן נתנאל פ' כלל גדול אות נ' משמע דאינו מחלק, דתמה על מה שנוהגין העולם שתוחבין עם מחט שקורין שטעק נאדל הקרייז עם המלבוש שקורין שופצע הא הוו שתי תכיפות וכן הנשים בפראג שמחברין השלייאר עם מחטים הללו הא הוו שתי תכיפות עיי"ש ומשמע שהוא אף בלא חוטים והביאו רעק"א בסימן ש"מ סעיף ו' בלשון שאוסר הק"נ וקצת לא דק דהק"נ רק תמה על מה שנוהגין אבל אפשר שאינו חולק לדינא על המנהג וחכמי הדורות ההם שלא מיחו בהם וא"כ סברי שמותר ולכן גם הוא ידע שיש חלוק כדחזינן שנוהגין להתיר רק שלא ידע איך לחלק. וא"כ לפ"מ שכתבתי הוא תירוץ נכון ומוכרח ונסתלקה תמיהתו ויש להתיר.

וגם נראה שגם הק"נ לא תמה אלא על מה שמחברין הקרייז עם השופצע והשלייאר שהיה דרכן להניח כן שיהיו ביחד בגד אחד ואפשר גם שלא יסלקו לעולם אלא בעת שיצטרכו לתקן וכן היה בחבור השלייאר, שאין ניכר כלל אם הוא בתפירה או במחטים שנמצא שאף בהמחטים נעשו בגד אחד, וכן היה תמה גם כשיחברו הקרייז עם השופצע בקרסים וכפתרים באופן שלא יהיה ניכר, ויהיה תמיהתו על חבור התכשיטים להבגדים במחטים. אבל בחבור הדייפערס שהוא דוקא באופן שלא יהיו אחד דצריך לסלקם בכל עת כמה פעמים ביום גם הוא היה אפשר מחלק בין תפירה בחוטים לתחיבה במחטים כדכתבתי. אבל גם תמיהתו על זה מתורץ למה שבארתי משום דעצם חבור זה דמחטים אינו עושה להיות אחד אלא חבור שני דברים וחבור דחוטין עושה להיות אחד ולכן בחוטים אסור אף בשלל של כובסין ובמחטים ליכא איסור אף כשהוא מניחם כן לעולם דנשאר רק כוונה בלא מלאכה. וכ"ש למה שבארתי בטעם שהוספתי שאין שייך במחטים אף בחבור להיות כן לעולם מלאכת תופר מאחר שלהפריד א"צ לקריעה.

עכ"פ רעק"א שסובר דהק"נ אוסר כתמיהתו הוא רק בחבור הקרייז להשופצע וכן בחבור התכשיטין להבגדים באופן שיוכלו להשאר שם אבל בחבור הדייפערס גם לדידיה מסתבר שמותר. ועיין בשע"ת ס"ק י"א שמביא מגו"ר שמתחלה רצה לאסור בתחיבת מחט ובסוף דבריו משמע שאין להחמיר בתחיבה זו כ"א בעושה ע"ד שיתקיים והוא כדבארתי בתמיהת הק"נ והוא סובר כן לדינא. אבל יותר מסתבר שגם ע"ד שיתקיים אין לאסור כהמנהג שכתב הק"נ. והרוצה להחמיר יחמיר רק בכה"ג שהוא אפשר להתקיים ולא בהדייפערס שבזה מסתבר שגם להק"נ מותר אבל אין למחות בהנשים אף במה שמחברות תכשיטיהן במחטים כי העיקר לדינא שמותר כדבארתי והוכחתי.

ועיין בירושלמי פ' כלל גדול ה"ב שאיתא התם תפרו לבגד החוט חבור לבגד ואינו חבור למחט, ולכאורה לא מובן, ופירוש קה"ע שהוא לענין טומאה הוא דחוק וגם תמוה דאף אם היה חבור לא היה שייך טומאה בהחוט מצד עצמו ומדין יד לא שייך דאין החוט משתמש ליד להמחט. וכן פירוש הפ"מ שחוט שתלוי עדיין במחט אינו חבור להבגד ג"כ דחוק דצריך למחוק תיבת תפרו לבגד עיי"ש, וגם לא מסתבר לומר שאף שהיה שיעור תפירה בהחוט לא יתחייב מצד תלייתו במחט. ולכן נראה לפרש דמחדש דצריך שיהיו השתים והשלש תפירות מהחוט לבד אבל אם היו בצרוף המחט פטור דהמחט לא מצטרף משום דתחיבת מחטין אינה תפירה ונשארה תפירה אחת שפטור, משום דרק החוט נעשה חבור לבגד בתפירה ולא המחט. וא"כ הוא ראיה מירושלמי שליכא ענין תפירה בתחיבת מחטין אף לצירוף וכ"ש כשכולה הוא מן מחטין, דלא כתמיהת הק"נ.

ובדבר אחד שלוה במאראקא דאלארס של מדינתנו ושם נותנים בעד דאלאר הרבה ממעות מאראקא ועתה הם בכאן שנותנים מעות מאראקא פחות ממה שהיה יכול להשיג שם אם רשאי הלוה לשלם לו יותר דאלארס כדי שיוכל כאן להשיג הסך מעות מאראקא שהיה קונה שם. הנה ברור שאסור ואם התנה שיתן לו באמעריקא יותר דאלארס כפי שיוכל לקנות הסך מעות מאראקא, היה זה ריבית קצוצה וכשלא התנו יהיה זה ריבית מאוחרת. דדמי זה לשינוי בזמן דריש איזהו נשך באוזפיה מאה בק"כ ולבסוף הק"כ שוים רק דנקא כהמחאה דמתחלה שאיפסק בש"ע יו"ד סימן ק"ס סעיף כ"א דאסור מדאורייתא דבתר הלואה אזלינן, וכ"כ הוא בשינוי מקום. ולכן ישלם לו רק סך הדאלארס שהלוה לו שם. ואף אם ביקש ממנו הלואת מעות מאראקא שנתן לו דאלארס בחשבון מעות מאראקא נמי אסור מדרבנן. ידידו משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה