אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין

סימן עב

סימן עא

בטעו בזמן היותו בן י"ג שנה ולמדוהו לקרא הסדרא דשבת הקודם אם יש להקל שיהיה מקרא בצבור כ"ד מרחשון תרצ"ט. לחכם אחד.

הנה המג"א סימן רפ"ב סק"ו הביא מכנה"ג שקטן אינו יכול להיות מקרא והקשה הפמ"ג הא קטן עולה למנין ז' אף שבזמנם היה העולה עצמו הקורא וחזינן שמוציא וא"כ יכול להיות גם מקרא לעולים אחרים שהטעם הוא משום דגם חיוב הגדול הוא רק דרבנן ונשאר בצ"ע והתיר מחמת זה בשעה"ד שאין שם גדול שיכול להקריא וכן כתב במשב"ז סק"ג עיי"ש, ועיין בלב"ש שכתב דהא דקטן עולה שבגמ' היינו במקום שהש"צ קורא, ולא נכון כלל דבזמן הגמ' לא היה כלל דבר כזה כמפורש בתוס' מגילה דף כ"א ורק בזמן הגאונים התקינו שהש"צ יקריא שלא לבייש מי שאינו יודע לקרות או מטעם שכתב הרא"ש דאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ויש שידמו שיודעין וכשלא יקראוהו אתי לאנצויי עיי"ש. אבל הנכון לע"ד לתרץ דברי המג"א דהא מוכרחין לומר שאין קריאת התורה כמו קריאת מגילה ובהמ"ז וכדומה שמה שיצאו האחרים בשמיעתם מחיוב הקריאה והברכה שלהם הוא מדין שומע כעונה, דהא אדרבה כשיקרא בעצמו שהוא העונה כל הפרשה לא יצא דהא צריך דוקא מספר קרואים חלוקים לפי הימים ונמצא שעיקר הדין אינו שיהיה עונה אלא דוקא שישמע איך שמספר אנשים קורין התורה. ולכן מסתבר שאין צורך כלל שהקורא יתכוין להוציא את הצבור בקריאתו וגם אין צורך שיוכל להוציא אותם, דהא השמיעה איך שקורין האחרים הוא שמיעה של כל אחד מהצבור בעצמו ואין צורך להוציא אותם בהקריאה.

ואף שבשופר שג"כ מצותו הוא על השמיעה ולא על עצם התקיעה ומ"מ הא צריך התוקע לכוין להוציא כדאיתא בר"ה דף כ"ט, הוא משום דהתם הויא המצוה שישמע קול שופר של מצוה דוקא וכשלא יכוין להוציאו אין זה לגביה חשיבות קול שופר של מצוה. דכן מוכרח לפרש שם דהא איכא ג' מחלוקות בר"ה שם [דף כ"ט] דלרבא דמצות א"צ כוונה והתוקע לשיר יצא יוצאין גם אחרים כששמעו קול שופר זה שהיה רק לשיר שהרי אוקים הא דלא נתכוין משמיע שלא יצאו השומעין דוקא במנבח נבוחי [ר"ה] בדף כ"ח, אבל בתוקע לשיר יצאו גם השומעין, ולת"ק בדף כ"ט שלא יצא בנתכוין לשיר מ"מ סגי אף שלא נתכוין התוקע להוציא האחרים אם אך נתכוין להשמיע לעצמו לצאת בהמצוה, ולר"ז שפסק כר' יוסי צריך התוקע לכוין להוציא, וצריך להבין מחלוקתם וגם שלכאורה קשה טובא לרבא נהי שמצות א"צ כוונה הוא רק העושה בעצמו אבל להוציא אחרים ודאי גם לדידיה הא צריך שיתכוין להוציאם דאם ישמע אחד איך שבירך אחד ולא יכוין להוציאו לא יצא לכו"ע וכ"ש כשבירך שלא לכוונת מצוה אלא להתלמד ומ"ש דבכאן יצא. ולכן צריך לומר דבשופר שרק השמיעה היא המצוה הרי בעצם אין צורך שיכוונו להוציאם דהשמיעה הא שומעין בעצמם, אבל עכ"פ צריך שתהיה התקיעה תקיעה של שופר דמצוה ולא קול שיר בעלמא שאינו קול דמצוה ולכן לרבא שמצות א"צ כוונה הרי גם תוקע לשיר הוא קול של מצוה אם אך נעשה בכוונת תקיעה שהוא אף לשיר ורק במנבח נבוחי שהוא כדפירשו התוס' שלא נתכוין לתקוע כלל או רק לתקוע פחות משיעור ועלתה תקיעה דרך מתעסק אף ששמעו קול שופר לא יצאו משום דלא היה קול שופר דמצוה.

ולת"ק שסובר דתוקע לשיר לא יצא משום דמצות צריכות כוונה לא יצאו אף השומעין אף דהם נתכוונו למצוה משום דלא שמעו קול שופר שמצוה אבל כשנתכוין התוקע אף רק לצאת בעצמו שהוי קול שופר דמצוה יצא השומע אף שלא נתכוין להוציאם דהא המצוה שעליהם דהוא שמיעה הרי עשו בעצמן ואין צריכין שיוציא אותם. וא"כ צריך לומר בטעם ר' יוסי ור"ז שפסק כותיה דאף שהתוקע נתכוין למצוה דידיה לצאת בו לא נחשב קול שופר של מצוה לגבי האחרים דמצוה של זה לא נחשב לגבי אחרים מעשה מצוה אלא הוא כתוקע לשיר שלא יצא משום דלא שמעו קול שופר של מצוה אף שהם נתכוונו לשמוע למצוה ולכן מצרכי שהתוקע יתכוין להוציא את השומע שיהיה זה קול שופר של מצוה שלו, משום שהמצוה היא שישמע קול שופר של מצותו שהוא דוקא כשיתקע בעצמו או כשיתקע אחר שיתכוין להוציאו ששומע כעונה והוי כתוקע בעצמו ושומע קול שופר של מצותו, ולא סגי במה שישמע קול שופר של מצות התוקע דמה נוגע לו מה שהוא מצוה לאחרים. ועיין בתוס' [ר"ה] דף כ"ח ד"ה אבל שהקשו על מה שהקשה הגמ' על רבא מנתכוין שומע ולא נתכוין משמיע היכי משכחת לה מאי לאו בתוקע לשיר וש"מ דמצות צריכות כוונה ולא יצא גם בעצמו הא הו"מ למימר שלא נתכוין משמיע להוציא השומע שלכן לא יצא השומע אף שהוא עצמו יצא בזה, הרי מפורש בתוס' כדכתבתי שאף אם מצות א"צ כוונה מ"מ להוציא אחרים יש להצריך שיתכוין להוציאו מטעם דבלא כוונה איזה שייכות הוא מעשה של העושה להשומע, וסברו בקושיתם דאף בשופר שהמצוה הוא השמיעה אפשר צריך שיהיה שייכות מהמעשה להשומע דאל"כ הוא כשומע קול המתעסק בעלמא דאף שהיתה לכוונת תקיעה שהוא במעשה אדם מ"מ לגבי אחרים לא נחשב מעשה שלו כלום והוי רק כמתעסק. וע"ז תירצו דמשמע לו כדדייק בסוף סוגיא משמיע לעצמו דומיא דשומע לעצמו שיצא גם השומע אף שלא נתכוין להוציא השומע הרי חזינן דסברא זו שיתחשב לגבי האחרים כמתעסק ליכא כיון דעכ"פ נעשה בכוונה לתקוע וא"כ גם בתוקע לשיר לרבא שמצות א"צ כוונה והוי זה קול שופר של מצוה נמי יש להשומעין לצאת אבל ניחא לו באם צריכות כוונה מה שלא יצאו השומעים אף דהם נתכוונו לצאת בשמיעתם מטעם דאף שמתעסק לא הוי אבל קול של מצוה הא אין זה. וא"כ הא דר' יוסי הוא מטעם דלא מחשיב זה לגבי אחרים כקול של מצוה אף שהוא מעשה מצוה לדידיה כדלעיל.

ולפ"ז יש מקום לפרש הא דר"ז כהיש סבורין לומר שהביא בעה"מ והר"ן דר"ז לא פליג על רבא דלא אמר ר"ז איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע תקיעת השופר אפילו שלא לשם מצוה, משום דכיון שאין הכוונה דמשמיע הוא להוציא משום שהשמיעה הוא המצוה שזה עושה בעצמו רק שהוא כדי שיהא שייכות מעשה של התוקע להשומע ולא יתחשב כמתעסק אפשר דאף כוונה להשמיע בעלמא להאחרים אף רק לשיר אין להחשיב זה כמתעסק ולא קשה משה"ק בבעה"מ שאם ר"ז לא היה מחמיר בכוונת המצוה על מה היה מחמיר בכוונת המשמיע לשומע, שהרי הם שני ענינים דהשמעה להאחרים הא בעינן כדי שיהא שייכות מעשה התקיעה להשומעים. ואף על התוס' בקושיתם דהיו סוברין דגם לרבא לא יצאו השומעים כשלא נתכוין השומע להוציאם נמי לא קשה דסברי דאף לשייכות התקיעה שלו להאחרים הוא שייך רק כשמתכוין להוציאם שבזה מצינו מדין שומע כעונה ששייך מעשה העושה להשומע אבל בשמיעה דדברים בעלמא שאינם למצוה ליכא דבר כזה שמה ששומע מה שמדבר האחר יהיה שייך לו. ואולי קושית בעה"מ הוא רק על היש סבורין ולא על התוס' משום דגם הוא סובר דאם יש מקום לומר דצריך כוונת משמיע אף לרבא משום דצריך שיהא שייכות מעשה התוקע להשומע הוא דוקא כוונה להוציאו בהמצוה ולא כוונה להשמיע תקיעה בעלמא שאינו דבר מצוה ולכן ניחא לו על סברת התוס' בקושיתם, אבל על היש סבורין דסגי בכוונה להשמיע קול תקיעה דלשיר דלא מצינו בעניני חול שום שייכות בדברי אחד לשומע דבריו וא"כ אינו לצורך שיהיה שייכות תקיעתו להשומע משום דלא צריך זה כיון דהשמיעה היא המצוה והרי הוא שומע בעצמו אלא משום דגם רבא מצריך ענין כוונה להוציא אחרים רק שסגי בכוונה כל דהו ע"ז הקשה דלא מסתבר דהלא דין הוא שתהא כוונת המצוה יותר חמורה מכוונת המשמיע להשומע. ועיין בר"ן שלא הביא קושי' זו דהרז"ל אלא קושי' האחרת דר' יוסי שאוקימנא לר"ז כותיה סובר בפרק ע"פ דמצות צריכות כוונה, משום דסובר דקושיא הראשונה לא קשה כדכתבתי תחלה שיש מקום לדבריהם אבל אף הרז"ה לא הקשה אלא על היש סבורין ולא על התוס'.

וא"כ אפשר שלתוס' לר"ז אף שיסבור כרבא הוא רק לקיום עצמו א"צ כוונה אבל לקיום של אחרים השומעים סובר שיכוין המשמיע להוציא את השומעים במצותם דאל"כ אין שייכות התקיעה שלו להאחרים והוי כשמעו קול שופר שאינו של מצוה אף כשנתכוין השומע למצוה דידיה כדלעיל. אבל הוא רק לר' יוסי דלת"ק דסובר דיצאו בנתכוין משמיע לעצמו אף השומעין הרי יש להם לצאת לרבא לדידהו אף בנתכוין לשיר דכיון דסגי לדידהו גם בשמיעת תקיעת אחר אין לחלק בין נתכוין המשמיע למצוה דעצמו או לשיר כיון שגם לשיר הוא תקיעה דמצוה, ולכן כיון דהיה סבור המקשה דלא נתכוין משמיע הוא בתוקע לשיר שלא יצא השומע הוכיח שפיר שגם הוא לא יצא משום דמצות צריכות כוונה והקשה שפיר מת"ק על רבא אבל ר' יוסי מצי שפיר לסבור כרבא אף להמקשה ולכן אף שר' יוסי עצמו מצינו בפסחים דף קי"ד שסובר דמצות צריכות כוונה מ"מ ר"ז דפסק כר' יוסי שהמשמיע צריך לכוין להוציא את השומעין בהמצוה מצי סבר כרבא דהוא עצמו יוצא גם בלא כוונה. ולא קשה לפ"ז כלום קושית הטו"א דאיך רצה המקשה לומר דת"ק סובר דבעי כוונה הא כיון שכוונת משמיע דחמיר לא בעינן כ"ש כוונת מצוה דקיל, עיי"ש בשני מקומות בדף כ"ח ובדף כ"ט, דרק לר' יוסי הוא חמיר מטעם דבארתי ולא לת"ק כדבארתי.

יצא לן שאף בשופר מה שצריך התוקע לכוין להוציא אינו מדין שהתוקע מוציאו אלא משום שצריך שישמע קול תקיעה של מצוה השייך לו וטעם זה לא שייך בקה"ת שהדין הוא דוקא לשמוע קריאת אחרים כשקורין בצבור לא שייך שיצטרך המקרא להוציאו דהא זה ששומע איך שהאחרים קורין עושה בעצמו דהרי שומע בעצמו ועושה כל המצוה שעליו. ולכן ניחא בפשיטות מה שגם קטן עולה ויוצאין בקריאתו וכן אשה אף אם פטורה מקה"ת ולא היה בכחה להוציא אחרים במצוה אחרת כה"ג, משום דהא אין השומעין צריכין להוציא מהקורא אלא ששמיעתן הקריאה היא המצוה וזה עושין השומעין בעצמן. אבל יקשה איך יכולין להקרות כנהוג שהש"צ קורא לכל הקרואים הא צריך לשמע קריאה דמספר אנשים והרי אינו קורא אלא אחד ונמצא ששומעין רק קריאת אחד, ואף שיקרא בלחש אינו כלום דהא צריך לשמוע קריאת מספר אנשים כשקורין להשמיע לצבור ולא כשקורין בלחש שאין זה קריאה דצבור, וכל הברכה שמברכין אף שכבר ברכו בשחר ברכות התורה הוא על מצוה זו דקריאה זו של השמעה בצבור וזה הרי עושה רק אחד והוא גם שלא מהעולין שלא ברך כלל.

ולכן מוכרחין לומר דנחשב שהעולה המברך הוא הקורא המשמיע להצבור והוא מדין שליחות דהמקרא הוא שלוחו להשמיע לצבור. וכיון שהוא מדין שליחות אין קטן יכול להקריא לעולין האחרים משום שקטן לא נעשה שליח שאינו בדין שליחות כמו לכל דיני התורה ויתחשב שהוא רק קריאתו דהקטן ולא קריאת מספר הקרואים העולין, ובקריאת האחד הרי אין יוצאין ידי קה"ת, וגם הא קריאתו היא בלא ברכה דהא אחרים ברכו ולא הקטן הקורא, וגם אולי ברכתם דעולין הויא לבטלה כיון דכל ברכתם עתה הוא רק על קה"ת שבצבור דהא כבר ברכו ברכת התורה בשחרית וכיון שהקריאה לא נחשב שהוא שלהם לא שייך שיברכו אף שקראו בלחש. ולכן אף שקטן כשעולה בעצמו יכול לקרא פרשתו בעצמו ויוצאין בזה הצבור מ"מ להיות מקרא לקרואים אחרים אינו יכול כדסובר המג"א בשם כנה"ג וכן לא יוכל קורא גדול לקרא עבור קטן העולה שקטן אינו בדין שליחות גם לעשות שליח עבורו אך אולי נחשב זה זכות וזכין לקטן אבל להיות מקרא שהוא שליח ודאי אינו יכול. ולכן אף בשעה"ד אין להקל לפ"ז כי טעמם מוכרח וטעם הפמ"ג ועוד אחרונים המקילין בשעת הדחק תמוה וצ"ע. אבל מ"מ לדינא אם הוא צער גדול להבר מצוה ומשפחתו ורוצה כתר"ה להקל כהפמ"ג ודעימיה אין למחות בידו.

אך בתוס' ר"ה דף ל"ג משמע שקטן שעולה למנין ז' הוא מחמת שיכול להוציא אחרים במצוה דרבנן שכתבו בתוך ההוכחות דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן גם מעולה למנין שבעה ולמה שבארתי אין צורך לזה וצע"ק ואולי לאו דוקא שרק אגב אחריני נקטו גם לזה דהא מסתבר ומוכרח כדבארתי. ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה