אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין

סימן סד

סימן סג

בענין רעֶסטאָראַן [מסעדה] שאוכלין שם בשבת שומרי תורה הקובעים מע"ש ומכיון שהוא פתוח נכנסים גם נכרים לאכול ומוכרח להאכילם אם יש איזה עצה או לא כ"ז מנ"א תשי"ט. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר טוביה שטערן שליט"א.

הנה בדבר הרעֶסטאָראַן שמבשל לליל שבת בעד שומרי תורה שאוכלין אצלו וקובעים מע"ש שיכין בעדם, אבל כיון שהוא פתוח נכנסים שם גם נכרים ומחללי שבתות מישראל שאינו יכול להאמין להם התשלומין וע"ז שכר גוי לקבל הכסף ועשה זה באופן שטר מכירה להגוי. לדעתי אין לעשות עצה דמכירה לנכרי דמה שהקילו לעשות במדינותינו שביוראפ, היה זה רק ברחים שמחוץ לעיר וכדומה שהיהודי היה בעיר לא במקום הרחים, וכן עשו זה באחוזות ואַרעֶנדעס [בתי מרזח] ששכרו מהאדונים אף שהיה היהודי דר שם מפני ההפסד הגדול והיו רק לאיזה ענינים יחידים, אבל מעולם לא עשו שטר מכירה למסחרים המצוים, אף בעיירות שרובן עכו"ם אף שהיה ג"כ הפסד גדול, מטעם דהיה זה חלול שבת היותר גדול שכל בעלי חנויות יהיו מחזיקין חנויותיהן פתוחים בשבת, אף שהיהודים דמדינותינו היו בחזקת כשרים ולא היו חשודים ליכנס שם. ולכן כ"ש במדינה זו אמעריקא שאם נתיר באופן שטר מכירה יש גם לחשוד שיכנסו בעצמם לבית מסחרם בהערמה שהוא רק להשגיח שלא יגנוב שהתיר הט"ז בס"ס רמ"ד ולבסוף ימכור גם בעצמו. ואף שע"י אופן זה דמכירה להעכו"ם אין שייך כ"כ סברת הט"ז דמה שייך להשגיח שלא יגנוב הלא כל השכר הוא להעכו"ם שהוא שלו, אבל מכיון שהעכו"ם צריך לשלם להיהודי השכירות עבור מלאכתו בהמסחר ובעד המקום ואין להעכו"ם כסף ונכסים אחרים לשלם לו ואף אם יש לו יצטרך לדון עמו ויקשה להוציא מידו ולכן הוא רוצה לשמור שלא יכחיש ממה שימכור ויהיה לו ממה לגבות ויבא מזה למכור בעצמו. ולכן אין לעשות ע"י שטר מכירה לנכרי אף אם היה המסחר על שם בעלמא שלא היה ניכר מהשם שהוא של ישראל וכ"ש הכא שנקרא על שמו דהישראל.

והעצה שכתב כתר"ה שהנכרי יהיה לשותף דהיינו שישלם לו בעד עבודתו לקבל הכסף לא בשכר קצוב אלא במה שיהיה לו איזה אחוזים ממה שימכור, נראה שאסור דהרי בקובע לו המלאכה בשבת לא התירו אלא במקום פסידא גדולה כהא דמכס ועשיית מטבע של המלך בסימן רמ"ד סעיף ו' עיי"ש בט"ז סק"ו ובמג"א ס"ק י"ז שהוא מטעם דאם לא יתירו לו יהיה בהול על ממונו ויעשה בעצמו, ולהמג"א אינו מותר אלא במקום שיש לחוש דאם יאסרו לו יעבור ע"י בהילות על איסור דאורייתא, או בדבר שהוא כמציל מידם שזה לא שייך בכאן, ורק להט"ז היה שייך להתיר כדי שלא יעבור בגופו על איסור דרבנן שיותר חמור, ובמ"ב בשעה"צ אות ל"ב משמע דטעם המג"א הוא עיקר. אבל בפמ"ג בא"א שם כתב דלהמג"א יש להתיר בלא"ה במקום פסידא מטעם דסובר בסימן ש"ז סק"ז דשבות דשבות יש להתיר במקום הפסד גדול. עכ"פ צריך שיהיה הפסד גדול כהא דמכס ומטבעות שלא שייך בכאן. וגם התם הרי אינו יכול לסגור על השבתות וכשנאסור יצטרך להניח כל העסק אף בחול, והכא אף כשנאסור ויסגור על השבתות הרי בחול יהיה לו העסק ונשאר רק מה שלא ירויח בשבתות שזה אין להחשיב הפסד, ואף בכהא דמכס לא היו מתירין כה"ג דהיה אפשר להחזיק בחול אף שיסגור על השבתות. והצורך שיש במה שיחזיק פתוח בשביל אלו שמבשל בעדם שקבעו בע"ש, אין זה צורך גדול כ"כ, דהא על יום השבת כתב כתר"ה אינו מבשל בעדם וצריכים למצא מקום אחר וכשלא יבשל בעדם גם על ליל השבת יאכלו במקום ההוא גם בליל השבת. ובכלל קשה לפנינו לדמות הצורכים מאחר דלא בכל צורך התירו בכאן אלא באופן שהוא הפסד יותר גדול מסתם הפסד שנאמר בשארי מקומות, אפשר גם צורך דבשביל שבת אין לדמות להקל.

אבל אם יש בזה צורך גדול לטובת האורחים וגם שלא יבא לידי מכשול, אף שלא מובן לנו מדוע לא יכול לפרסם בהדבקת ניירות בהחנות שאלו הרוצים לאכול בליל שבת צריכים לקבוע ולשלם בע"ש, כי כתר"ה נאמן לנו שהוא במקום העובדא וכותב זה, נראה שיש לעשות רק באופן זה שהיהודי בעל הרעסטאראן ימכור בע"ש כל הסעודות שמכין יותר מכפי הצורך לו עבור הקבועים אצלו ששלמו מע"ש, לפי השערתו עבור אלו שיבואו בשבת, להנכרי שיהיו שלו בין שימכרם בין לא ימכרם והריוח יהיה כולו להנכרי וכן אם יזדמן שיהיה הפסד הוא לנכרי, ויהיה זה בלא שום הערמה אלא קנין ממש דימכור להנכרי על מקח שירויח הנכרי והוא יודע בערך כמה אנשים באים וכן יודע הנכרי מזה ויתרצה הנכרי לקנות ולהרויח כי אין מצוי הפסד בזה, ואף אם יצטרך היהודי למוכרם לו בלא ריוח או אף בקצת הפסד יעשה כן. ומכיון שיהיו של הנכרי מסתבר שיהיה היהודי רשאי להניח להנכרי למכור את שלו למי שיבואו לקנות ממנו אף שהוא ברעסטאראן שלו, שלא מצינו שאסרו ליהודי מלהניח לנכרי לעשות מלאכה של הנכרי בביתו אף שיש לחוש שיאמרו שעושה לצורך הישראל, דמצינו שאסרו רק כשעושה לצורך הישראל אף שהוא באופן המותר כגון בקבלנות, וגם כשעושה לצורך עצמו אבל הוא רק בשכירות שעצם הדבר הוא של הישראל, דכיון שיש לו עכ"פ שייכות להישראל שייך לגזור מצד שמא יאמרו שהוא באופן האסור דהוא שכיר יום, אבל כשהנכרי עושה לעצמו דבר שאין שייך כלל להישראל משמע שאין שייך לאסור אף שיש גם בזה הטעם לאסור דעכ"פ אין שייך לאסור שהנכרי לא יעשה מלאכה לעצמו.

אבל הא יש בעצם איסור מדינא לעשות דבר שיוכלו לחשדו כדאיתא בפ"ג דשקלים מ"ב ובשבת דף כ"ג וילפינן מקרא דוהייתם נקיים מה' ומישראל ומהא דפאה, שזה הא שייך בכל דבר שמביא לידי חשד. ומטעם זה נראה שהוא האיסור ליתן לפני הנכרי בשבת אף חפץ של הנכרי כשהנכרי עומד בחוץ כדאיתא בר"ס שכ"ה, דדוחק לומר שיהיה שייך להחשיב איסור על מעשה הנתינה לפניו כיון שהוא בחצרו והוא באופן דלא עביד עקירה כדאיתא במחצה"ש סק"ד ועיין בט"ז סק"א, אלא הוא מטעם עצם דין הבאה לידי חשד שאסור. וא"כ יש לאסור גם מלהניח לנכרי שיעשה אף מלאכת הנכרי שמביא זה לידי חשד. אבל מצד דין זה אין זה איסור קבוע דאם יעשה באופן שלא יהיה חשד יהיה מותר. ולכן מתיר המג"א בסק"ד ליתן לנכרי חפציו כשגם הנכרי הוא בפנים כדכתב במחצה"ש הטעם שאלו שמבחוץ שלא ראו שנתן הישראל לא יחשדו שנתן לו ואלו שבפנים כמו בני ביתו שרואין שנתן הם יודעים שהחפצים הם של הנכרי. וכן חזינן בסוף סימן ש"ז שכתב הרמ"א שעכו"ם המביאים תבואה בשבת לישראל שחייבים להם והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו והעכו"ם נותנו לשם ומודדים ומונים מותר משום דעכו"ם במלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל עד אחר המדידה, אף שבשל ישראל היה אסור כה"ג אף שהיה בקבלנות כיון דרגילין בדברים אלו לעשות בשכירי יום. אבל ודאי צריך לומר שאיירי באופן שלא יחשדוהו דעל ההבאה יבינו שמביאין בעצמן ונתינת המפתח לא יראו ויחשבו שהיה פתוח וכדומה, ומ"מ אסור בתבואה של ישראל אף בכה"ג שהוא כמו בקבלנות, משום דהתם כיון שעושה בשל ישראל הא שייך לאסור הוא בכלל האיסור שאסרו לעשות ע"י נכרי גם בקבלנות מלאכת ישראל במקום שיש לחוש לשכירי יום, ולא יועיל מה שהוא יעשה באופן שלא יחשדוהו כיון שבשביל החשד אסרו עצם העשיה במקום ההוא.

אבל בשל עכו"ם שאין שייך לאסור העשיה דעכו"ם בשל עצמו, ונשאר רק עצם איסור החשד שלכן כשעושה באופן שלא יחשדוהו או שאין שם מי שיחשוד מותר. וא"כ בעובדא דידן מכיון שיהיו של הנכרי שלא שייך לאסור שלא ימכור הנכרי את שלו בבית ישראל, רק שמ"מ יהיה עצם האיסור דהבאה לידי חשד שאסור מדינא, יהיה מותר כשיעשה באופן שלא יחשדוהו, והוא בדרך קל דהרי בשביל הרואין מבחוץ איך שנכנסין לשם ליכא חשד אחרי שידוע שמכינים ומבשלים בע"ש לאלו שקבעו ושלמו מע"ש שיאכלו בשבת ויחשבו על כל הנכנסין לשם שקבעו ושלמו מע"ש. ונמצא שהחשד הוא רק לאלו שבפנים שהם יראו שהוא איש בעלמא שבא לאכול ויראו כשמשלם להנכרי ויאמרו שהנכרי מוכר להם את של הישראל והוא שכירו, ובשבילם הרי יש עצה שיפרסם ע"י הדבקת ניירות במקום שודאי יראו, שיהיה כתוב שם שהוא מאכיל רק לאלו שקבעו ושלמו מע"ש והם יפנו אליו ואלו שבאים עתה לאכול אין לו שום שייכות עמהם כי הוא אין לו בעדם ויפנו אל הנכרי פלוני אולי הוא הכין בעדם משלו. וגם יפרסם בפיו לכל האוכלים אצלו עד שיתפרסם הדבר ולא יהיה שוב חשד. והוא כעין הא דמחצה"ש כשנותן לפני הנכרי כשהוא בפנים, ועוד עדיף דהוא יותר מפורסם לאלו שבפנים דהתם רק תלינן שיודעין והכא ודאי ידעו ע"י הניירות ופרסום פיו וכו"ע יודו בזה.

ולמה שכתבתי יש מקום לתרץ בשבת דף ק"ל שעל הא דא"ר אליעזר דמביאו בשבת מגולה איבעיא להו משום חבובי מצוה א"ד משום חשדא ונ"מ דאף שלא בסכנה אם הוא משום חשדא יכול להביאו מכוסה ע"פ עדים שהקשה בני הר"ר שלום ראובן שליט"א הא אף משום חשדא אין להתיר להביא ע"פ עדים וכדחזינן בשאר דברים שאסרו מפני החשד כהא דהצריכו להדליק נר חנוכה גם בפתח שברוח שני מפני החשד בשבת דף כ"ג ולא מהני עדים שראו שהדליק בפתח שברוח האחר לפוטרו אף שברוב הפעמים איכא עדים דטובא עוברין גם ברוח שהדליק ואף אם נימא שרק עדים שהזמין מהני אבל הא גם כשיזמין עדים לא נפטר, וכן בתרומת הלשכה שתורמין לפני עם רב ואסור לתרום בפרגוד חפות אף שהיו יכולין גם להזמין עדים. אך אולי בממון שהתאוה מרובה חושדין ביותר ויאמרו שלא הרגישו העדים אף שלא מצוי, וגם אולי מטעם זה שנתרם ברבים אין החשד אלא באם יעני או יעשר כמפורש במתני' שם, עיין בפירוש מהר"א מפולדא, שזה יגרום שיאמרו שלא הרגישו העדים ובאיסורים אחרים שאין שייך אלא באם יעני וכדומה לומר שנענש על שעשה איסור והעדים לא הרגישו לא חששו לאסור גם בעדים. אבל מנר חנוכה ודאי קשה, דמשמע שאף בעדים יש לחוש משום שאפשר שהחושדין לא ידעו ולא ישמעו מהעדים וא"כ גם הכא אין להתיר מכוסה בעדים מחמת שהחושדין לא ידעו ולא ישמעו מהעדים. ובשלמא מהרבה דברים שאסרו חכמים מפני מראית העין שודאי אסור אף כשהעמיד עדים אף למתני' דשבת דף קמ"ו שמתיר בצנעא לא קשה דהענינים שאסרו משום מראית עין הוא בשביל הרואין שלא יבואו לזלזל בהאיסור שיאמרו שלא חמור כ"כ או שיאמרו שמותר לגמרי חששו דאולי לא ידעו מהעדים ויבואו לזלזל בהאיסורים אבל הכא שאמרו מפני החשד ולא משום מראית עין משמע שאין לחוש שיבואו לזלזל באיסור הוצאה שידוע לכל שחמור איסורו והוי האיסור רק מצדו שאסור לאדם להביא לזה שיחשדוהו לא חששו כ"כ כיון שלא נפיק חורבא ומכשול מזה ולכן התירו בעדים. אבל מנר חנוכה שג"כ נאמר מפני החשד הרי משמע שג"כ אין לחוש לחורבא ומכשול שיאמרו שא"צ להדליק ומ"מ הצריכו להדליק אף בהעמיד עדים יקשה, וכן בתרומת שקלים אין לחוש שיצא חורבא לזלזל באיסור גניבה מהקדש לכן נאמר שם לשון מפני החשד ולא משום מראית עין ואסרו גם בהעמיד עדים אך משקלים יש לתרץ כדלעיל אבל מנר חנוכה קשה.

אבל למה שכתבתי לעיל ניחא דהיכא ששייך לאסור הדבר או לחייב אף שהטעם הוא משום החשד שיש למצא עצות שלא יחשדוהו אסרו וחייבו בלא פלוג ומטעם זה חייבו בנר חנוכה כיון שבאם יארע שלא יעברו כלל אנשים ברוח האחר שהדליק שם והוא לא יעמיד עדים שאז יהיה עליו חשד מאלו שיעברו ברוח השני שלא הדליק חייבו בלא פלוג להדליק נר חנוכה בפתח שבכל רוח אף באופן שלא יהיה שום חשד וכ"ש שלא יועיל העמדת עדים שאינו מסלק החשד לגמרי דאיכא גם שלא ישמעו מהעדים. וכן בשקלים בשביל החשד חייבו החכמים את הגזברים מהשמירה שקבלו עליהם, שלא יאמינו אף לאנשים כשרים אף שמדינא אין מחוייבין לשמור מזה ולא יניחו לתרום לאנשים שהולכין בפרגוד חפות וכדומה שזהו שמירה טובה, ולכן אין רשאין להחליף על שמירה אחרת דהעמדת עדים שהיא גרועה. ומה שמתחלה לא תקנו שיעשו השמירה ע"י שיעמידו עדים שהיה סגי גם בזה מצד טעם החשד, הוא דמאחר דהוצרכו לתקן שמירה אף שהוא רק בשביל טעם החשד חייבו שמירה דעדיפא כיון שקצת חשד יהיה אף בהעמדת עדים וממילא אסור בפרגוד חפות אף כשיעמידו עדים, אף שמתחלה אם היה רק חשש חשד כזו דהעמדת עדים לא היו אוסרין לתרום בפרגוד חפות. אבל באם לא שייך לאסור. ובהעמיד עדים שיש בידו לברר למי שיחשדהו, שמותר לר"א, לומר שתהיה אסורה בהוצאת מכוסה, דאין מקום לחלק באיסור הוצאה בין מגולה למכוסה וכשמותר במגולה משום שמצות מילה דוחה את השבת בהכרח שגם במכוסה מותר. ונשאר בהוצאת מכוסה רק עצם איסור הבאת החשד, שמצד זה כשליכא חשד באיזה אופן אין לאסור לכן אף כשיש קצת מקום חשד אבל ליכא איסור החשד נמי אין לאסור. ובהעמיד עדים שיש בידו לברר למי שיחשודו, סובר הגמ' שליכא איסור חשד כיון שאין לחוש בזה לחורבא ומכשול רק לאיסור הבאה שיחשדוהו אין לחוש כשיוכל לברר כדכתבתי לעיל.

והנה מתחלה רציתי לומר דלאתויי מכוסה ע"פ עדים הוא דוקא שילכו העדים עמו עד מקום התינוק ויהיה הטעם דתרי לא חשידי ואם צריך הוא ותרי נימא דהוא משום דרק רבים לא חשידי שהם תלתא או דאם רק אחד עמו יאמרו שהאחד שעמו לא הרגיש במה שנושא אבל על שנים לא יאמרו שלא הרגישו במה שנושא ואם לא היה איזמל לא היו מניחין אותו דתרי לא חשידי. אבל לא משמע כן לשון עדים וברש"י הוא כמפורש דהעדים הם להעיד שכתב במתני' מכסהו ע"פ עדים שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא ובד"ה ומשני כתב לעולם הכא עדות לא שייכא דלאפוקי מחשדא בעלמא הוא ואין כאן לא ד"מ ולא ד"נ שיהיו שנים ומאי קרו להו עדים דאיכא גלוי מלתא ע"י השני משמע מלשון זה דסגי במה שראו כשהתחיל להוציא שיוכלו להעיד ולגלות המלתא ולא שיהיו עמו כל העת דהוא משום שלא יחשדו כלל ולא משום שיעידו ויבררו הדבר. וגם אם מטעם שלא יחשדו לתרי היה מסתבר שאין לחלק בין קרובים לרחוקים ולמה הצריך עדים כאלו שראוים להעיד במקום אחר דהם רחוקים דוקא, ואף שבב"ב דף ח' הוכיח מרבי שמינה שני אחין על הקופה דרשאין להאמין גם לאחד ופרש"י דשני אחין לגבי הימנותא כחד דמו נראה שהוא דוקא לממון ולא לאיסורין. ולכן צריך לומר כדבארתי לעיל.

והקנין להנכרי אם אפשר יעשה כסף ומשיכה. ואם א"א לעשות משיכה ישלם הנכרי לו בע"ש כל הסך שצריך ליתן בעד כל הסעודות, ואם אין להנכרי כסף יתן לו הישראל מעות בהלואה וישלם לו ואחר השבת יפרע ממנו, ואף שחסר משיכה ויש ספק שמא לא קנה הנכרי, מ"מ כיון ששילם לו כל המעות ואין נוגע להישראל שוב הוי זה רק מלאכת הנכרי לעצמו ואין שייך להישראל כלל שאין לאסור. וגם כיון דהוא רק לענין איסור דרבנן וכיון שליכא כתיבה הוא גם רק שבות דשבות, לסמוך על הסוברים דכסף קונה בנכרי. ולרוחא דמלתא כיון ששילם לו כל המעות ואין נוגע זה שוב להישראל יפקיר אותן הסעודות באם לא קנה העכו"ם בכסף ויקנה העכו"ם מההפקר. וגם ישאיל מקום מיוחד להנכרי בע"ש שיאכיל שם לאלו שבאים בלא קביעות לאכול.

ומכיון שיהיה של הנכרי ממש לא יהיה גם בחשש איסור מסייע ידי עוברי עבירה באם יבואו גם יהודים מחללי שבת לאכול.

וכל זה הוא רק אם כשהוא פתוח להאכיל להקבועין מע"ש יהיה מוכרח למכור אוכלין לכל הבא כדכותב כתר"ה אבל אם כשיפרסם שלא יאכיל אלא למי שקבע ושילם בע"ש לא יהיה מוכרח להאכיל להבאים מחדש אין להתיר שום דבר. והנני ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה