אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן נב
בענין ראיית הספר חסידים מרבקה שלשתות אדם קודם לבהמה כ"ב מנ"א תשכ"ג. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר יצחק גראזאלסקי שליט"א.
הנה בדבר קושית כתר"ה על המג"א בשם ספר חסידים סימן קס"ז ס"ק י"ח שמביא ראיה מרבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה שלשתות אדם קודם, דהא לגבי חברו ודאי האדם קודם לבהמה גם לאכילה ורק על בעל הבהמה שמוטל עליו להאכיל לבהמותיו חייבתו תורה שתחלה יעשה חובתו קודם שיאכל בעצמו, זהו מה שנראה בכוונת קושית כתר"ה דלכן לא דק קצת בסדור דבריו, שמה שעל רבקה לא היו מוטלים אכילת הגמלים לא היה זה קושיא קודם שכתב סברתו דאדם קודם לבהמה לגבי אחרים מהראיה שגם בבני אדם איכא חלוקים כהא דאיש קודם לאשה מחמת שחייב במצות ביותר מהאשה כ"ש באדם לגבי בהמה שלא שייכא כלל למצות, דבלא סברא זו הרי כיון שמצינו שהתורה הקפידה שיתן להבהמה קודם לאכילתו אולי גם על אחרים במצות צדקה איכא דין קדימה לאכילת בהמה, והי"ל לכתר"ה למינקט תחלה סברתו דודאי במצות צדקה אדם קודם לבהמה וא"כ מוכרח שדין קדימה לבהמה הוא רק לבעל הבהמה ולא לאחרים והם רק קושיא אחת.
אך אולי כוונת כתר"ה להקשות בתחלה קושיא אחרת, דהא ליכא כלל מצות צדקה להאכיל לבהמות מצד צורך הבהמות שאין שום חיוב להאכיל לבהמות שהן הפקר מדין צדקה שלא נאמרה מצות צדקה אלא לאחיך, וגם מדין צער בע"ח אף למ"ד דאורייתא בב"מ דף ל"ב נמי לא מצינו דנהיה מחוייבין להאכיל לבהמות של הפקר אלא שהוא רק דין שאסור לצערם בהכאות והנחת משאות יותר מכפי יכלתה וכדומה, וא"כ בהכרח שהוא רק דין שעל הבעלים ולא על רבקה שום מצוה. וקושיא שניה היא שאף שמצד הבעלים המחוייבין במזונות בהמותיו איכא חיוב על אחרים מדין צדקה להבעלים, הרי אכילת האדם קודם כגון בשני עניים לאחד צריך ליתן צדקה לאכילת עצמו ולאחד צריך להאכיל לבהמתו ודאי צריך להקדים למי שחסר לו אכילת עצמו ואח"כ ליתן למי שחסר לו לאכילת בהמותיו, וא"כ גם כשצריך אדם אחר מדין צדקה להאכיל לבעל הבהמה ולבהמתו נמי יש לו ליתן תחלה להאדם שאכילתו קודם בדין צדקה לבהמתו שאכילתה מאוחר בדין צדקה.
אבל יש חלוק גדול דכיון דלאיש זה מחוייב ליתן מדין צדקה גם לבהמתו ויש לו ליתן בעד שניהם, יש לו ליתן כפי הדין שצריך בעל הבהמה לעשות שהוא ליתן להבהמה תחלה כיון שחיוב הצדקה הוא מצד הבעלים שצריך ליתן לבהמתו שהוא קודם לאכילתו לכן גם הנותן צדקה לו יש עליו ליתן תחלה למה שהוא צריך קודם ואח"כ למה שצריך לעשות מאוחר, ול"ד לשני עניים שאחד צריך לעצמו ואחד צריך לבהמתו שמי שצריך לעצמו קודם, משום שודאי צורך אדם עדיף מהצורך שצריך השני לבהמתו דהא הצריך לעצמו אין לו שום צורך באכילת בהמה של האחר ואין אכילתה שייך לו, ולכן אף לפני נותן הצדקה שנמצא שיש לפניו שני חיובים דצדקה וצריך לעשות תחלה העדיפא הוי צורך אדם עדיף, אבל כשהחיוב צדקה הוא לאדם אחד שלהאדם עצמו כשיש לו גם עבור בהמתו הרי בהמתו קודמת, גם לנותן הצדקה כשנותן לו עבור שניהם יש לו לעשות כחיוב המקבל שהוא ליתן לבהמתו תחלה. וממילא ראיה מרבקה שחיובה היה מדין צדקה לאליעזר היה גם להשקות להגמלים שלו, שאם גם בשתיה היה אליעזר צריך להשקות תחלה להגמלים גם רבקה היתה צריכה לעשות כן, ומדהשקתה תחלה לאליעזר אלמא דלשתיה גם אליעזר מותר לשתות תחלה, דלכן השקתה רבקה ג"כ לאליעזר תחלה וניתרצו ב' הקושיות של כתר"ה.
ועוד יש לתרץ בפשיטות דהא לא היה צריך אליעזר לרבקה בשביל המים שתתן לו מחמת שלא היה לו מים, דהא היו שם הרבה מים בהבאר, ורק למלאכתה היה צריך שהוא ג"כ ממצות צדקה וחסד כשהאדם אין לו כח בעצמו לשאוב המים או בשביל טעם אחר כגון שאין לו פנאי לשאוב וכדומה מחוייבין לעשות מלאכתו, שלענין זה לא שייך חלוק בין שתיית אדם לשתיית בהמה דהמלאכה של שתיית שניהם הוא רק על האדם, ולא שייך שיהיה לעושה החסד לעשות מלאכתם קדימה בשני אנשים שאחד צריך רק למלאכה מועטת לשאוב פך קטן לשתיית עצמו ואחד צריך למלאכה מרובה להשקות בהמותיו שצריך לשאיבות הרבה ובכלים גדולים ושניהם שוין בכחם לומר שיהיה הקדימה למי שצריך רק לשתות בעצמו, דאדרבה יש להקדים לכאורה למי שצריך להשקות לבהמותיו שהיא מלאכה מרובה שקשה זה לאדם חלש ביותר וגם צריך זמן יותר, מזה שצריך לשאוב רק לעצמו שאף לאדם חלש אינו קשה וישאוב בעצמו אם לא יספיק לשאוב לשניהם, וכן נוטה לדינא, וא"כ באיש אחד הצריך לשאוב לעצמו ולבהמותיו נמי מצד המלאכה יש להאחר שרוצה לעשות מלאכתו דהחלש מדין צדקה וחסד, להקדים לעשות מלאכה הקשה קודם ואח"כ אם יקשה לפניו לעשות גם מלאכתו הקלה יעשה גם מלאכתו הקלה, וא"כ היה לה לרבקה שרצתה לעשות המלאכה שעל אליעזר היה לה לעשות להשקות מתחלה הגמלים שעל זה אפשר הוא חלש או מתעצל מצד טורח הדרך ואח"כ כשגם לשאוב לצורך עצמו שהיא מלאכה הקלה לא יוכל או יתעצל תשאב גם לו, ומדלא עשתה כן הוא ראיה שלשתיה אדם קודם. וכה"ג ביש לבעל הבהמה האוכל בעדו ובעד בהמותיו אך קשה לפניו המלאכה להכין המאכל ולהאכיל ובקש מאחד שיעשה עבורו המלאכה, ואף בשני אנשים כששוין בכחם ואחד צריך שיביא רק עבורו שהיא מלאכה קלה ואחד צריך שיביא לבהמותיו שהיא מלאכה קשה, יצטרך ליתן קודם לפני הבהמות ואח"כ כשלא ירצה לעשות גם מלאכה הקלה דבעבור אכילת עצמו יעשה גם המלאכה הקלה גם עבור אכילת האדם עצמו, ונמצא מה שיצטרך האחר ליתן לפני הבהמות תחלה לא מצד הדין דבהמות קודמים באכילה לאדם שזה ליכא אלא משום שתחלה צריך לעשות הקשה שאם הוא חלש לא יוכל לעשותה ואח"כ לעשות הקלה אם גם זה לא ירצה לעשות בעצמו.
והנה מה שהקשה כתר"ה עוד מנא ידעה דהגמלים רוצים לשתות ולכן נתנה לו מתחלה לשתות ואח"כ שאלהו שמא צריכין גם הגמלים לשתות, וכן הקשה הפמ"ג במשבצות זהב [סי' קס"ז] סק"ז בשם הר' מורי כהן דלא היה לה לומר אתן לבהמתך קודם דשמא הבהמות שתו כבר בדרך מים הראוים לבהמה ולא לאדם, ומה שתירץ דהראיה היא מהעבד שהיה לו לומר אשר אומר אליה תן מים להגמלים ואמרה אשקה להגמלים וגם לך אשקה והסכים לו הפמ"ג מטעם שקרא זה דשתה וגם גמליך אשקה הוא נמצא בלשון העבד ותחת תיבת שאמרה הגיהו שאמר העבד עיי"ש, לא נכון כלל דהרי היה זה להבחנה על מדת החסד שלה שהיא תתן אף מה שלא בקש כלל ממנה, שזה שייך כשהוא יבקש דבר קטן והיא תוסיף דבר גדול שהוא יותר הרבה בלא ערך ממה שבקש, שהוא בקש רק להשקותו מעט מים שאף אם ישתה כל צרכו הוא טירחא מעוטה והיא הוסיפה להשקות לכל הגמלים שהוא טירחא גדולה מאד ביותר ממאה פעמים ממה שבקש, אבל אם הוא היה מבקש שתשקה את הגמלים אין מה שתוסיף גם להשקות את אליעזר נחשב לכלום ולא היה זה הבחנה כלל, רק על מה שנותנת מה שמבקשים ממנה שחסד כזה כנראה לא היה סגי ליה להשיאה ליצחק, אלא במה שמוסיפה ליתן גם מה שמבינה שצריך האדם אף שאינו מבקש שחסד כזה ניכר שבא מאהבת החסד באופן גדול כזה של אברהם שנתן להאורחים אף שלא בקשו כלל ממנו, דאדם שנותן רק מה שמבקשים ממנו אף דבר גדול אפשר שהוא רק משום בושה ולא מצד אהבת החסד.
וגם הא עניים בני טובים מתביישים לבקש ולכן רצה לבחון אותה אם נותנת בעצמה מה שתבין שצריך האדם אף בדבר גדול מאד שהוא רק כשיבקש לשתיית עצמו לבד והיא תוסיף הגמלים שזה שבקש אינו כלום נגד הוספתה. וגם דוחק גדול הוא להגיה שאמר העבד במקום שאמרה והוא להגיה בשני חבורים בספר חסידים ובמג"א. ואף שבעצם לא קשה דהא חזינן שהבינה שגם הגמלים צריכים לשתות שהרי אמרה גם לגמליך אשקה ומשמע שלא היה זה בלשון שאלה, צריך לומר שהקושיא היא שאולי היה לה רק ספק ולכן מתחלה נתנה לו לשתות, דאין הספק שמא צריכין גם הגמלים לשתות וצריכה להשקותם תחלה דוחה מצותה להשקותו תיכף כשבקש ממנה, ורק אחר שקיימה המצוה אמרה שתשקה גם הגמלים מספק שמא צריכין לשתות ואף אליעזר ועבדיו אין יודעין מזה ותשאב אף מספק דכשלא ירצו הגמלים לשתות לא ישתו כדפרש"י על כוונת התרגום על אם כלו שבקרא לתרגם עד די ספקון, ואם ידעו בברור שאין צריכין לשתות יאמרו לה ולא יטריחוה בחנם.
אבל אני בארתי בטעם השינוי שהיה במעשיה מכפי שאמר אליעזר בתפלתו שהוא אמר ואמרה שתה וגם גמליך אשקה שהוא תיכף, והיא לא הזכירה אודות הגמלים עד אחר גמר שתייתו דאליעזר כמפורש בקרא שאמרה לו תחלה רק שתה אדוני ורק אחר ששתה אמרה גם לגמליך אשאב, ויותר מזה תמוה שבספור העבד לבתואל ולבן אמר ג"כ שאמרה שתה וגם גמליך אשקה שהוא תיכף קודם ששתה, שהוא משום שמדת החסד שלה היה עוד יותר ממה שהתפלל אליעזר, דהא הדרך באדם בעל חסד כשעושה חסד הוא בידיעה שהוא מעשה טוב ויש להשתבח בזה והוא ג"כ מדה טובה שהיה סגי לאליעזר לקחתה לאשה ליצחק שזהו רוב מדת בעלי חסד שיודעים שהם עושים מה שאין זה חובה לבנ"א לעשות. ולכן אף שרבקה היתה בעלת חסד היה לה לומר תיכף לאליעזר כלשון שבקש בתפלתו שעוד קודם שנתנה לו לשתות תאמר שתשקה גם להגמלים, ואף שלא רצתה להתפאר במעשיה היה לה לומר כן כדי להרגיע לאליעזר שהיתה סבורה שאין לו כח לשאוב בעצמו או שהוא עצל גדול מטורח הדרך, שלא יירא מה יהיה עם הגמלים שהא עוד יותר טירחא פי מאה ויותר להודיע לו תיכף שתשקה גם להגמלים, אבל היא היתה גדולה ביותר במדת החסד שהחשיבה בנפשה שכל אדם הרוצה לעשות חסד היה עושה כן שהוא ליתן מה שהאדם צריך אף בלא בקשתו ואף בטירחא גדולה מאד, ואף שודאי ידעה שיש הרבה אנשים שלא היו עושין כן חשבה שהם אלו שאין רוצים לעשות חסד כלל ולא היו נותנים אף המעט שמבקש, משום שהרוצה לעשות חסד הוא ודאי מחמת שכן הוא רצון השי"ת שלכן צריך להתנהג במדותיו של הקב"ה שאין לחסדיו גבול, ולכן כיון שרואה אליעזר שהיא בעלת חסד יש לו לידע שהולכת בדרך מדות השי"ת ותעשה ודאי כל החסד שצריך שהוא גם להשקות הגמלים שצריך לזה עוד יותר משום שהיא טירחא היותר גדולה ואינה צריכה להרגיעו. ולכן על מדה גדולה כזו לא היו מאמינים לו והוכרח לשנות ולומר שאמרה תיכף שתשקה גם להגמלים.
וא"כ מוכיח הספר חסידים שאם היה הדין דשתיית בהמה קדים עדיין היה לה להזכיר שתשקה להגמלים תיכף משום שהיה לה לחשוב שאולי מה שלא בקש עבור הגמלים הוא משום שאליעזר לא רצה להטריחה רק במה שמוכרח עתה שאולי נחלש מעייפות הדרך ומצמאון וכאשר ישתה יתחזק בכחו ויוכל להשקות את הגמלים בעצמו, דלכן הוא ישתה קודם הגמלים, והיה לה לומר שאין לו צורך בשביל זה שישתה תחלה משום דהיא תשקה גם להגמלים, וממילא יאמר לה להשקות הגמלים תחלה כפי הדין, ולכן אף שהוא ספק לה שמא אין צריכין הגמלים לשתות, נמי היה לה לומר תחלה כמו שאמרה לבסוף מספק, וכמו שלטעם אחר להשתבח או להרגיע אומרים מספק שהרי חזינן שהיה ברור לאליעזר שאם היא בעלת חסד תאמר זה תיכף אף שהוא רק ספק, לכן אף שבשביל טעמים אלו לא הוצרכה לומר מתחלה לפי גודל מדרגתה באהבת חסד היה לה בשביל טעם השקאת הגמלים תחלה להזכיר שהיא תשקה גם הגמלים שלכן אם צריכים לשתות לא ישתה תחלה. אלא הוא ראיה שבשתיה האדם קדים שלכן לא היה לה לומר תחלה שתשקה גם להגמלים, אלא אם הוא להשתבח או להרגיע לאליעזר שלגודל מדרגתה באהבת חסד לא היו אלו טעמים אצלה כדלעיל. וכוונת הס"ח על הלשון שהיתה רבקה צריכה לומר שהוא כלשון שחשב אליעזר שתאמר שהוא שתה וגם גמליך אשקה כדי להודיעו שתשקה גם להגמלים שלכן לא יהיה לאליעזר להקל לשתות קודם אם צריכים הגמלים לשתות, ומדלא אמרה כן אלא אח"כ ראיה שאדם קודם בשתיה וקיצר בבאור הראיה כדרך הראשונים.
ולענין בניו הקטנים שאין יכולין ליקח בעצמן, ודאי הם קודמים להבהמות כדכתב כתר"ה, ואם יכולין ליקח גם בעצמן יש להקדים הבהמות שהרי להבנים יכול לומר להם שיקחו בעצמם, ואינו נוגע מה שעליהם לא מוטל החיוב להאכיל להבהמה כיון דעל בעל הבהמה שהוא הנותן גם להבנים מוטל להאכילם, אך שהוא תלוי באיכות הבנים דאם יכולין ליקח בעצמן הרי יכול לקיים תרוייהו ואם אין יכולין ליקח בעצמן ודאי הם עדיפי.