אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קפד

סימן קפג

בענין לולב דשנה העברה [שעברה] עש"ק שובה תרצ"ג ליובאן. מע"כ ידידי הרב הגאון מהר"ר אליהו שחור שליט"א הגאב"ד פאהאסט.

בדבר לולב דאשתקד שהעירו כתר"ה וגיסו הר"ר אברהם שליט"א בזה דמשך החג דאשתקד כבר נתנוהו לתינוקות לברך, הנה איברא דבמ"ב [או"ח] סי' תרנ"ח ס"ק כ"ב איתא שלא לברך על לולב דאשתקד אם זוכר שנתנו במתנה לקטן, אבל בעובדא דידן נראה לע"ד שיכולין לברך עליו דהא זה ברור שבמצוה אחרת כגון אם היה נותן שופרו לקטן לתקוע בו ודאי אין אף קצת ספק שיעשה בזה השופר של הקטן, דמה"ת נימא שנתנו במתנה להקטן כיון שאין צורך בזה לקיום המצוה דהא יוצא גם בשאול ואיך נימא שנתן לו במתנה בסתמא כל זמן שלא אמר לו בפירוש שנותן לו ככל מתנה שצריך להקנות בפירוש. ולכן ברור שבשאר הימים שיוצאין בשאול לא הוי בסתם כשנתנו לקטן לברך עליו אלא רק בשאלה ולא במתנה אף אם היה להם כמה אתרוגים שאין צריך להם דכשאפשר לומר שהוא רק משאילו לא נימא שהוא במתנה, וכ"ש כשאין לו רק אחד דצריך לו בעצמו למחר שא"א לו ליתן במתנה גמורה לאחר שיוכל לאוכלו אלא ליתן ע"מ להחזיר או לכה"פ שיהיה בטוח שיתן לו למחר בחזרה וא"כ למה לו כל העסק הזה הרי יכול רק להשאילו. ולכן אם יודעין שאשתקד נתנו להקטנים רק בשאר הימים אין כאן בית מיחוש לחשוש שמא קנה הקטן במתנה ונעשה של הקטן.

רק ביש לחוש שנתנו להקטן ביו"ט ראשון דאין יוצאין בשאול ולכן כשנותן לקטן לצאת בו מוכרח ליתן לו במתנה ואמרינן בסתמא שנתן לו במתנה ולכן פסקו דלא יתננו לקטן קודם שיצא הוא בעצמו אף בסתמא, ומוכח מזה כהסוברים שאין יוצא האב בחינוך בנו באתרוג שאול כשיטה הראשונה במ"ב שם ס"ק כ"ח ומפורש בפמ"ג בא"א שם אות ח', וכן משמע מהרא"ש דאם כשיטה הב' שאף בשאול יוצא האב במצות חינוך אין כאן אנן סהדי שנתן לו במתנה דלגבי קטן אף יו"ט ראשון הוא כשאר הימים כיון שיוצא בשאול וכ"ש באין לו רק אתרוג אחד שאיכא אנן סהדי להיפוך כיון שצריך, ולשיטה הב' נצטרך לאוקמי דאיירי ביש לו הרבה אתרוגים שאין לו צורך בהם, ולכן אמרינן דמסתמא עבד כהרגלו בגדול או שמסתמא רוצה שהקטן יצא בהמצוה באמת ולא רק לחינוך בעלמא, אבל באין לו רק אתרוג אחד שמוכרח ליתן לו רק ע"מ להחזיר שזה אינו מועיל בקטן כדאיתא בר"ן והוי אנן סהדי שלא נתן לו לא הוי זה מתנה. ובגמ' יפרש שזה מחדש ר"ז שלא ליקני לקטן באין לו רק אחד אלא יתנהו בשאלה דג"כ יוצא בחינוך, ונמצא שהחשש הוא רק לשיטה הראשונה שלכאורה יותר מסתבר לדינא. אבל ניחזי אנן מנהגנו שנותנין לקטן ביום הראשון אף שצריך שיהיה שלו גם ביום שני מטעם ספיקא דיומא, ומטעם זה מצריך הפמ"ג לקנות לולב אחר ביום ב' עיי"ש, אבל אנו אין נוהגין כן אף בעת שהיו מצוין וא"כ חזינן שנהגו כשיטה הב' שיוצא בחינוך אף בשאול ולכן לא הוי מסתמא כנתן במתנה, ואולי מחמת הדוחק נהגו כן דמה יעשה כשיש לו שני בנים קטנים.

אך אף אם לא נימא כן אלא דמסתמא נתן לו במתנה כשיטה הא' ואף שאין יכול לקיים עם בנו השני ומ"מ נתן גם לשני וא"כ עשה רק כשיטה הב' וליכא שוב אנן סהדי על מתנת הראשון, נימא דמה שיכול לתקן עשה כראוי שהוא לבנו הראשון נתן במתנה וכשאינו יכול שהוא עם בנו השני עשה לכה"פ כשיטה הב'. ומה שלא יוכל בעצמו לברך ביום שני לא חש לזה ואולי פסול דאינו שלו שאני או שנהגו דלא כר"ן וש"ע לענין פסול שלו, וכן משמע פשטות לשון הגמ' ביו"ט שני שלא היה קורא לחוה"מ בשם יו"ט וזה צע"ק על הר"ן, וא"כ יש לחוש שמא נתן לקטן הראשון במתנה כדי שיוכל לקיים בו מצות חינוך כהוגן, אבל הוא שייך רק כשהוא של האב לבד אבל באתרוג הקהל שמה שיוצאין הגדולים צריכים לטעם דהוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו ע"מ שיחזירוהו להם כדאיתא [או"ח] בסי' תרנ"ח סעי' ט' וא"כ לענין קטנים שירצו ליקח האתרוג הוי אדרבה כאילו פירשו שלא מקנים לקטן וממילא לא הוי כפירושו להקנות לקטן אף אם יקח באחרונה שלא יהיה עוד ספק שמא יש עוד גדול שצריך לצאת כי כיון שרק קטן אחד יכול לצאת מה איכפת להו להאחרים שיתחשב כאילו פירשו לענין שיצא בו קטן אחד שאינו שלהם. ומאחר שלא הוי כפירשו לענין קטנים, אף אם יתן אחד לבנו קטן בפירוש לשם מתנה אינו כלום. וגם בל"ז מה"ת נימא שהוי כפירשו לתת גם לקטן שהוא מתנה גמורה בלא תנאי שאולי לא יניח הקטן לאחרים לצאת למחר ולא לקטנים אחרים גם היום, ולכן לע"ד אין כאן בית מיחוש, וכ"ש בשנה זו שיום ראשון הוא שבת והוא ליו"ט שני שהרבה סוברים דלא כר"ן, וגם הוא רק ספק דאפשר שביום ראשון דאשתקד לא נתנו לקטנים משום דעד הלילה חשבו שאולי יצטרך עוד גדול לצאת כיון שלא היה אלא אתרוג ולולב אחד בעיר, ומה שנתנו בשאר הימים אינו כלום כדבארתי. ולכן ברור שיכולין לברך על לולב דאשתקד בלא ספק, וגם אני מוכרח לצאת בשנה זו בלולב דאשתקד, וזכורני שגם א"מ הגאון זצללה"ה ברך פעם אחת על לולב של אשתקד.

ועוד יש טעם להתיר אף אם קנה הקטן ממש דהא איתא [סוכה] בדף מ"ה מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן ופרש"י שהגדולים שומטין מהקטנים ואין בזה משום גזל שכך נהגו משום שמחה, ולכאורה תמוה מה מועיל מנהג ליקח מהתינוקות שלאו בני מחילה נינהו בשלמא מגדולים דבני מחילה נינהו היה ניחא שכיון שנהגו אינו גזל דודאי מחלי אהדדי ואפילו עומד וצוח לאו כל כמיניה אבל ליקח מקטנים שלאו בני מחילה נינהו מאי אהני מנהג. וצריך לומר מזה דבר חדש דאם הקטן השליך דבר במקום הפקר ואבדון משום שאין רוצה בו שוב ואין לו צורך בזה ואין חושב שוב כלל אודותו נעשה הפקר, דאף שקטן אינו יכול להפקיר הוא רק שדבריו והסכמתו אינו כלום ולכן אם אינו במקום הפקר ממש ורוצים שיהיה הפקר מצד דברי הקטן שהפקירו אינו כלום אבל אם הוא ממש במקום הפקר שאפשר להאבד ע"י שיתקלקל או ע"י שיגנב שם אז הוא הפקר אף שהיה של קטן. והטעם דכיון דהוא אבוד ואינו תחת שמירתו ורשותו וגם אינו חושב שיהיה עוד ברשותו ועבורו נפקע השלו מדינא, וכמדומני ששמעתי ממו"ר הגר"פ פרוסקין סברא כזו באבידה שמה שאבוד ממנו היה מפקיע השלו רק מצד מצות השבת אבידה עושה שלא הופקע משום שמשתמר ממילא עבורו וביאוש נסתלק דין השבה וממילא הופקע השלו.

ולע"ד תלוי זה במחלוקת אביי ורבא ביאוש שלא מדעת דלרבא צריך לומר סברא זו וכשהדבר עומד להתייאש לא אמרה תורה דין השבה דדין השבה הוא רק כשיחפשנה ויתבענה כמו שמלה ובדבר שאין בו סימן שיתייאש כשידע שאבד הרי לא יתבענה לעולם דקודם שידע לא יתבענה מחמת שחושב שהיא אצלו ואחר שידע לא יתבענה מחמת שיתייאש לכן ליכא דין השבה וממילא נפקע השלו בזה שהוא אבוד ממנו דאף שהוא אינו יודע וחושב שהוא תחת שמירתו ורשותו מ"מ הא באמת הוא אבוד ונפקע השלו אף עתה והוה של המוצא כמו אחר שנתייאש.

ולפ"ז הוא שייך רק באם ידע שאבוד יתייאש תיכף מחמת שאין בו סימן אבל בראה שנפל משנים שלא יתייאש כשימשמש ולא ימצא ויתבע איזה ימים ושעות עד שידע שחברו לא לקחה יתחייב להחזיר אף שודאי יודע אחר זמן ויתייאש כי עכ"פ הרי עדיין לא התייאש ותובעה יש דין השבה ולא נפקע עדיין השלו. ולא נצטרך לומר שלא יתייאש לעולם כפשטות לשון התוס' ב"מ דף כ"ו דזה לא מסתבר כלל אך נפרש כוונתם שלעולם אינו מתייאש תיכף כשנודע שאבד אף שידע שאבד קודם שמצא זה ולא החזיר לו חברו דעדיין סובר שיחזיר לו כשיתבענו ברבים, ואף שאח"כ יתייאש אינו כלום כיון דעתה עכ"פ תובע והוי כשמלה ויש בו דין השבה. ולרש"י שסובר שם [ב"מ כו] שלרבא הוי יאוש גם שם צריך לומר דסובר שזה שתובע רק מחברו מצד טעותו שחברו גנב לא נחשב תובעין לענין השבה כיון דאינו תובע מכל אדם שמא מצא כמו בשמלה שהתביעה היא מכל אדם אם מצא שרק בזה חייבה תורה להשיב, אבל הכא שמכל אדם אם היה מסתפק ששייך לתבוע מהם משום שאבד, היה מתייאש ולא היה תובע כלל דהא אין בו סימן וכל תביעתו הוא רק מחברו לבד לא נחשב זה תובעין לענין שיתחייבו גם אחרים בהשבה ולכן מוקים שהוא דוקא לאביי, אבל לתוס' נצטרך לומר כטעם ראשון, ולעולם שכתבו הוא לאו דוקא אלא כוונתם כדבארתי.

אבל לאביי דסובר לא הוי יאוש צריך לומר שיסבור או דלא נפקע השלו באבוד ומטעם זה חייב בהשבה וביאוש שא"צ להחזיר הוא משום דהוא כהפקר ומהני רק כשאינו ברשותו משום דאינו הפקר ממש, או דאף הוא סובר דנפקע השלו אך לא באבוד לבד כל זמן שדעתו עליו שחושב שהוא תחת שמירתו וברשותו או שעדיין מחפש אחריה דאף שהוא בטעות משום שאינו יודע שאבד מ"מ עדיין לא סילק דעתו ממנו דאף באין בו יאוש אם היינו יודעין שלא נתייאש ודעתו עליה היה שלו אך שאין נאמן שלא נתייאש שאמדינן דודאי התייאש כרוב בנ"א וסילק דעתו ממנו וא"כ הוא רק בידע אבל בלא ידע הרי ודאי לא סילק דעתו ממנו ולכן הוא עדיין שלו, ואף שבזוטו של ים שריא רחמנא אף בלא ידע, הוא משום דהתם הוא אבוד ממש ואין שייך עליו בעלות דכיון דאבוד מכל אדם הוא ממילא סלוק בעלות בעצם מחפץ זה דלענין בעלות הוא כמו נשרף ממש דאף דאפשר שיבא לידי אחד בהצלה באופן רחוק או שלא בכוונה מ"מ הא עצם הבעלות הוא מיואש מזה דכל הרואה מתייאש מהצלה שיהיה בעלים עליו ולכן הוי לענין בעלות כנשרף ממש ואינו בעולם, אבל באבוד רק ממנו שיכול עוד לבא אצלו ע"י שימצא הוא בעצמו או שאחרים ישיבו לו לא נחשב אבוד גמור אפילו ממנו כ"ז שלא נתייאש.

ויותר מסתבר דכיון שאינו אבוד מכל אדם ושייך עליו עצם ענין בעלות דלא הוי כנשרף לא נפקע ממילא בעליו הראשון ממנו אבל יאוש מהני שכיון שסילק דעתו ממנו הוי לענין שיהיה הוא הבעלים עליו כאבוד וכנשרף ממש דכמו שמצינו שיאוש דכל אדם מסלק ענין עצם הבעלות כיון שאין דעת שום אדם עליו כ"כ יאוש של הבעלים מסלק בעלותם ממנו כיון שאין דעתו עליו [וזהו אולי כוונת הירושלמי שהביאו התוס' [ב"מ] בדף כ"ז ד"ה מה דיליף דין יאוש מזוטו של ים], ולכן בעי ידיעה דהוי יאוש ממש אבל בלא ידע שלא נתייאש ועדיין דעתו עליו אין במה להסתלק ממנו בעלותו, והלמוד משמלה הוא שלא נימא שאף אחר היאוש יתחייב בהשבה להחזירו לבעלותו ול"ד לזוטו של ים דאין על מי לחייב בהשבה כיון שאבוד מכל אדם אבל במצויה אצל כל אדם נעשה חיוב אף קודם שנמצא דכשימצא מי שהוא יתחייב להשיב מאחר דעומד לזה, וילפינן משמלה דאינו חייב אלא כשלא נתייאש דעדיין הוא שלו, או דלא נימא שלא נסמוך שנתייאש באין בו סימן וילפינן משמלה שסמכינן שנתייאש, ואין לומר בטעם אביי שגם הוא סובר דאבוד לבד מפקיע השלו רק שסובר דחייב בהשבה כ"ז שלא נתייאש ממש דמנא ליה זה הא שמלה כתיב שיש לה תובעין ולכן צריך לומר שסובר דהוי שלו ולכן חייב בהשבה בהכרח קודם שידע אף של"ד לשמלה וילפינן משמלה רק שפטור אחר היאוש.

ולפ"ז ניחא מה שהקושיא מיתמי [ב"מ] בדף כ"ב אינו לרבא משום דלרבא אף ביתמי הוא כיאוש כדכתבו התוס', דהא גם של יתמי הוי אבוד ונפקע השלו דיתמי ואין תובעין ופטור מהשבה. אך לכאורה גם לאביי לא קשה דעכ"פ הרי הוא אבוד וכנשרף ממש לענין בעלות היתומים כיון שכל אדם היה מסלק דעתו מהם וממילא נפקע השלו כיון דהוא ברור כ"כ שאף אם עומד וצוח אינו נאמן ונהי שלאו בני דעת נינהו ואין יכולין להפקיר דבר שברשותם אבל דבר שאבוד מהם ורק מחמת שדעתו עליו עדיין לא נפקע בעלותו ובזה הרי עכ"פ אין דעתם עליו כמו כל אדם ויש להיות ככל אדם שנפקע בעלותו, וצריך לומר דבתמרי דזיקא אין היאוש עושה כאבוד להחשיב שמסלק דעתו מהנופלים דהרי אפשר בכל עת שיבא בעצמו לעיין באילנותיו כדרך בעה"ב וילקט גם את הנופלים דהא בשדהו הם, וגם לא מהני יאוש ברשות וכוונת היאוש הוא שאינו מקפיד ע"ז ומפקירם כיון דיודע שאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו ולכן לא איכפת ליה גם שאדם יאכלם וא"כ הוא מטעם מחילה שלא מהני ביתמי. [וגם אולי כל אדם מחוייב להיות אפוטרופוס שלהם במקום שליכא אחר וא"כ הוי כעומד בעצמו שם שלא הוי יאוש דכשרואה שלא נאכלו ע"י השקצים לא היה מתייאש ול"ד לכל אדם שאינו כאן והחיוב על אחרים הוא רק מחמת דין השבה שזה ליכא אחר היאוש אך זה לא מסתבר כ"כ], ויותר מסתבר דלאביי הא הוי היאוש קודם שנפלו בעודם על האילן שאינם אבודים כלשון הגמ' מעיקרא דאם אחר שנפלו הא לא ידע דנפל מיניה וא"כ אינו מטעם יאוש אלא מחמת הפקר שאינו מקפיד על הנופלים שזה לא מועיל ביתמי אבל באבידה ממש ואין בו סימן אף שיודע שהוא של יתומים הרי אלו שלו אף לאביי מטעם שנפקע בעלותם כיון שעכ"פ נתייאשו ואין דעתם עלייהו ולכן ניחא מה שלא הקשה מכל אבידה ולא מצינו חלוק באבידה שאין בה סימן בין גדולים לקטנים אף שהלכה כאביי והוא נכון.

וא"כ למדנו מזה דאם השליך הקטן בידים למקום הפקר ואבדון הוא הפקר לכו"ע שנפקע השלו, כיון שאינו חושב עוד שיהיה תחת בעלותו, רק בהשליך במקום רואים אז מכיון שאין בו דעת מחוייב כל אדם מטעם השבת אבידה לשמור עבור הקטן במקום משומר עד שיגדל כיון דהוא דבר שא"צ להפקירו רק מחמת חסרון דעת הוא מפקיר ואם היה גדול לא היה מפקיר, אבל בהשליך שלא במקום רואים שכבר נעשה אבוד כיון שהוא במקום הפקר ואבדון או שהוא אף במקום רואין אם הוא דבר שכל אדם היה משליך ומפקיר הוי הפקר אף שהוא יודע שהוא של קטן וא"צ להשיב והרי היא שלו.

ולכן ניחא מה שהגדולים שומטין מהקטנים כיון ששום אדם אינו מקפיד מחמת שנהגו מצד שמחה שחוטף מי שיכול וכל אדם מתייאש מזה שלכן גם הקטנים מתייאשין ואין מקפידין שהרי גם הגדולים מפקירין הוי זה כאבוד ממנו ונפקע השלו, ולכן ליכא דין גזל אף מקטנים.

וא"כ אף אם הקנה בשנה העברה לקטן והקטן אחר שיצא ידי המצוה ביום השביעי ששוב אין צורך לו בהלולב הניחו לגמרי על מנת שלא ליקח אותו עוד ולא חשב כלל אודותיו הוי כמשליך במקום הפקר ממש וכל אדם היה עושה כן שלא הורגלו בני אדם להטמין הלולב לצורך שנה הבאה וגם לא היה שוה אז פרוטה ולא כלום, לכן אין מחוייבין בהשבה ונפקע בעלותו אף של הקטן, ולכן אף שאחד לקחו להטמינו זכה מן ההפקר ונעשה שלו אף שכבר היה קנוי לקטן, ודין שכתב המ"ב אינו אלא במקום שדרכן להטמין לשנה הבאה. וזה ג"כ טעם נכון להכשיר לברך על לולב דאשתקד ואף בהקנה ודאי לקטן וכ"ש בסתמא שאין לחוש לזה בשנה זו שלא מצוי לנו במדינתנו לולבים. ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה