אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קעה
בשכחו האיש והאשה שהוא שעת וסת ושמשו ולא ראתה דם בדבר התשובה והכפרה ד' שבט תשי"ז. מע"כ ידידי הנכבד מו"ה ר' אהרן יעקבס שליט"א.
והנה בשכחו האיש והאשה שהוא שעת הוסת ושמשו ולא ראתה דם שיש דסברי דהפרישה היא מדאורייתא עיין בנו"ב קמא סי' נ"ה ד"ה והנה כבר, ויש דסברי שהוא מדרבנן למ"ד וסתות דרבנן עיין בתורת השלמים סי' קפ"ד סק"ג עכ"פ צריכים לעשות תשובה שאף על איסור דרבנן בשוגג צריכים לשוב בתשובה על אשר לא נזהרו ולא אסיק אדעתייהו דהוא יום הוסת. אבל הוא בעיקר דיני התשובה שהוא להצטער על זה שאירע להם חטא זה ולהתוודות בפה בצנעא ולקבל להזהר ביותר שלא יארע עוד זה החטא. אבל שאר עניני תשובה שאינו חיוב גמור אין ראוי להחמיר בדורנו שהם תשושי כח. דהא אף אם הוא איסור דאורייתא אינו ענוש כרת ומלקות על איסור זה, וא"כ משמע שהוא כעבר על עשה לענין חלוקי כפרה שתשובה מועילה תיכף, שלא זז משם עד שמוחלין לו. דהא עולה מכפרת גם על לא תעשה שניתק לעשה שהוא לאו שאין לוקין עליו כדאיתא ביומא דף ל"ו ואמר רבא בזבחים דף ז' עולה דורון הוא משום דבלא תשובה הוא זבח רשעים ובתשובה הא לא זז משם עד שמוחלין לו ואם על לאו אף שאין לוקין עליו לא נמחל בתשובה לבד הא צריך על זה עולה ואיך אמר שהוא דורון. ולרש"י הא לאו דוקא נקט ל"ת שניתק לעשה דה"ה בכל לאו שאין לוקין עליו א"כ אף אם איסור דבשעת הוסת דאורייתא עכ"פ הא אין לוקין עליו ולא זז משם עד שמוחלין לו בעשה תשובה. אך לתוס' שם [זבחים ז] שדוקא נקט ל"ת שניתק לעשה משום שעולה מכפרת דוקא על ניתק לעשה משום שיש לו תקנה עי"ש וא"כ ליכא ראי' דבשאר ל"ת שאין לוקין עלייהו שנמי לא זז משם עד שמוחלין לו ואפשר שצריך גם ליו"כ כחלוק הב' מכפרה. אבל מסתבר שלענין זה אין לחלק דלא חמור שאר ל"ת שאין לוקין עלייהו מניתק לעשה ואדרבה הרי ניתק לעשה חמור שאפשר גם לבוא לחיוב מלקות בלא קיימו או בביטלו, ורק לענין כפרת עולה סברי התוס' דדוקא על ניתק לעשה מכפרת מצד קרא דונרצה לו דמשמע שיש לו תקנה וריצוי במקום אחר. אבל לענין תשובה שמוחלין לו, גם לדידהו יש למילף מניתק לעשה לכל ל"ת שאין לוקין עלייהו. ולכן אין להחמיר להתענות הרבה וכ"ש להסוברים שהוא רק איסור מדרבנן.
אבל מ"מ מהראוי להתענות תענית אחד כשלא קשה לו תענית כ"כ שזה נלע"ד שהוא כעין חיוב. דהא מצינו בכה"ג בהא דהתענה בשבת תענית חלום שצריך למיתב תעניתא לתעניתא בברכות דף ל"א ובתענית דף י"ב ואיפסק כן ברמב"ם פ"א מתעניות הי"ב על שביטל עונג שבת ואיתא שם בהגהות מיימוניות אות ט' דה"ה בהתענה בשוגג בשבת צריך למיתב תענית לתעניתו דאין נראה לחלק בין שוגג לתענית חלום עיי"ש. וא"כ ה"ה על עשה ול"ת אחרים אף באופן שאין צריך תעניות הרבה ולא זז עד שמוחלין לו כשעשה תשובה שיש לו עכ"פ להתענות תענית אחד לכפרה אף שבהתשובה עצמה מוחלין לו. ועיין בט"ז או"ח סי' רפ"ח סק"ג בסופו שאיתא שם דחייב להתענות על עשה ול"ת. אך שם אפשר איירי בעבר במזיד ובהגהות מיימוניות בשם הר' אלחנן מפורש דאפילו בשוגג. ודוחק לחלק בין מצות עונג שבת לשאר עשה ול"ת.
ואם לא קשה לפניהם התענית יש להם דוקא להתענות ולא לפדות בממון לצדקה ולהפטר מהתענית. אבל ודאי טוב להרבות בצדקה כי צדקה ודאי הוא כפרה וכמפורש ברמב"ם פ"ב מתשובה ה"ד שהוא מדרכי התשובה. והצדקה שנותנים בשביל זה לכפרתו לא יהיה מדמי מעשר אם הוא נוהג כהראוי ליראי ה' להפריש מעשה כספים. ושיעור הצדקה אין שייך לקבוע באופן מוחלט דהא תלוי לפי דעת האדם וגם לפי כחו. אבל לע"ד אין להחמיר על השבים ויש לקבוע באופן זה שיתן לצדקה באם אינו עשיר לא פחות מכפי שיעלה לו שתי סעודות שהיה אוכל עם דמי הטירחא להכין הסעודות, שהוא לא כפי שהיה עולה לו בביתו שאשתו או הוא עצמו טורחין אלא כפי שמשלמין ברעסטאראן [במסעדה] במה שרגיל לאכול. ואין לחייבו אף כשהוא עשיר אלא החצי מכפי מקחו של כבשה שמינה. והטעם משום שהאיסור הוא מחמת שאפשר היה לבא לידי חיוב חטאת ואם הי' האיסור ממש הי' חייב חטאת שהוא כבשה או שעירה שאי' במג"א [או"ח] סי' של"ד ס"ק ל"ד דצריך ליתן כפי מה שקונים הפחות שבכבשים באותו זמן, והוא לעני דלעשיר יש ליתן כפי כבשה שמינה כדכתב ר' ישמעאל בן אלישע על פנקסו בשבת דף י"ב, וזה שנכנס לספק בשוגג ונשאר רק בחטא זה שלא ראתה דם יש לו ליתן כשהוא עשיר החצי מדמי כבשה שמינה. ובעבור אשתו נמי יתן כן כי הבעל מחוייב בכפרת אשתו כדאיתא בחת"ס ס"ס קנ"ד.
ובדבר אם צריך האיש להודיע לאשתו איך ששגגו ושמשו באיסור כדי שתשוב, הנה בריש שבועות חזינן שאף שלא ידע כלל צריך כפרה בטומאת מקדש וקדשיו ושעירי רגלים וראשי חדשים היו מכפרין על זה. ואיתא שם [שבועות] בדף ט' אף באין סופו להודע כלל צריך כפרה עיי"ש ופשוט שכן הוא בכל המצות שצריך כפרה וא"כ טוב להודיע לאשתו כדי שתשוב ותתכפר. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.