אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קעג
באלו התוקעין בתפלת לחש ומפסיקין באמצע הברכה לשמוע התקיעות כ"ז אלול תש"ז. מע"כ בני מר דוד שליט"א.
במה שהקשת לאלו הנוהגין לתקוע כשמתפללין בלחש ויש שעומדין אז באמצע הברכה ומפסיקין לשמוע התקיעות מ"ט לא יהיה זה הפסק להחולקים על רש"י בשמיעת קדושה שהוי הפסק בתוס' ברכות דף כ"א בשם ר"ת ותוס' סוכה דף ל"ה [לח] ד"ה שמע. הנכון לע"ד שרק התם שיוצא רק מחמת שהוא כעונה סברי שהוי הפסק אבל בעצם סברת רש"י ששמיעה לא הוי הפסק לא פליגי עליה ולכן בתקיעות שהשמיעה לבד היא המצוה ואינו מחמת שהוא כתוקע בעצמו גם לדידהו לא הוי הפסק. ויש להוכיח מזה שגם קריאת התורה שבארתי בתשובה אחת שאינו מצד שהוא כעונה דהא עונה אדרבה לא יצא דהא בעינן דוקא סך קרואים, ג"כ לא יהיה הפסק לכו"ע ואם הוא באופן שלא יהיה הפסק מצד השתיקה צריך להפסיק ולשמע קה"ת.
ויש עוד טעם לומר דאף באמצע הברכה הוא מקום התקיעות כמו בסוף הברכה ולכן לא הוי הפסק דמצותו בכך וא"כ לא יהיה ראיה לקריאת התורה אבל לא מסתבר כן אלא כדלעיל שבעצם סברת רש"י לא פליגי.
והנה המנ"ח הביא מס' יום תרועה דגם התקיעה היא מצוה וכתב דיוצא בתקיעת אחרים מדין שליחות וזה ודאי פלא דמ"ש משאר מצות. אך אולי כוונתו מדין שומע כעונה וא"כ יש להיות הפסק להחולקים על רש"י. אבל דבריו תמוהין לבד שברמב"ם מפורש שרק השמיעה היא מצוה, דהא יקשה מר"ה דף כ"ח דהקשה ארבא משמע קול שופר או קול מגילה אם כיוון יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו אם כיוון לצאת לא לשמוע לשמוע והא שמע ותירץ סבור חמור בעלמא הוא שתמוה דעל מגילה לא שייך לתרץ זה והטו"א נשאר בקושיא ואף תירוץ הרש"ש שאיירי בלועז ששמע אשורית הא לא תירץ זה הגמ'. ולכן צריך לומר דבמגילה שהוא מטעם שומע כעונה לא הוקשה לו דגם לרבא ודאי צריך כוונה דבלא כוונה אין שייך לו מעשה האחר ואין שייך זה כלל להא דמצות א"צ כוונה דהוא רק כשעושה בעצמו אבל בשופר שרק השמיעה היא המצוה שזה עושה בעצמו א"כ לרבא מ"ט בעי כוונה ולכן תירץ רק על שופר. וא"כ מוכח דלא כהמנ"ח בשם יום תרועה.
והנה מה שקשה טובא דא"כ מ"ט בעי בר חיובא וכוונה להוציא לר' זירא נלע"ד דהוא מחמת שצריך שישמע קול שופר של מצוה ולכן סובר ר"ז דשכלא נתכוין להוציא והוי רק מצוה דידיה הוי זה לגבי האחר כתקיעה שלא למצוה דמה שייך לו מצוה של האחרים והוי לגביה דידיה כתוקע לשיר. ועיין ברמב"ן במלחמות שג"כ כתב דבעי שישמע תקיעה דמצוה ולכן אמינא שא"כ לא רחוק לומר שמצוה של אחרים לא נחשב מעשה מצוה לדידיה לר"ז. ורבא שגם בתוקע לשיר סובר דיצא יסבור שא"צ להתכוין להוציא דלא גרע מתקיעה לשיר וכדסברי כמעט כל הראשונים שר"ז פליג ארבא. והתוס' [ר"ה כח] בד"ה אבל שסברי דאף רבא מודה לדר"ז צריך לומר שסברי כהמנ"ח בשם היום תרועה ולכן גם בשופר הוא מדין שומע כעונה שבזה הא בארתי שמודה גם רבא לכן הוצרכו לומר משום שברייתא זו סוברת דלא בעי כוונה להוציא ונצטרך לומר שלא גרסי מגילה בברייתא זו כדי שלא יקשה ממגילה כדלעיל. אך יקשה דא"כ מ"ט הוקשה לגמ' דכמו שלא פליג אמשמיע באם אינו עושה בעצמו אפשר שלא פליג נמי אשומע דכיון שאינו עושה בעצמו אין שייך לו מעשה של אחרים. ואולי כיון שהוא מדין ערבות שייך לו אם אך נתכוין לו שהוא לערבותו ולכן תלוי כוונת השומע רק בדין מצות צריכות כוונה דלרבא לא צריך ועדיין צ"ע. אבל לכל הראשונים ודאי מסתבר כדלעיל. אביך, משה פיינשטיין.