אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קנח
באיש ואשה שהם ממדינות חלוקות איך ינהגו במנהגים החלוקים ט"ו תמוז תשט"ו. מע"כ ידידי הרב הנכבד מהר"ר יעקב מיכאל דזיקאבס שליט"א.
הנה איש ואשה שהם ממדינות חלוקות אשר כל מדינה יש לה מנהגים חלוקים נגד מדינה האחרת להחמיר ולהקל ונישאו זה לזו בנוא-יארק שהמנהגים עדיין חלוקים מדין שני בתי דינים בעיר אחת, איך יתנהגו אם ישאר כל אחד במנהג מדינתו או שיהיו שניהם שוים להחמיר כחומרות שתי המדינות או האשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל או הבעל כמנהג האשה.
הנכון לע"ד דהאשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל בין לחומרא בין לקולא. דהא דין מנהג בהולך ממקום למקום כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין לחומרא כמפורש ביו"ד סי' רי"ד. והוא מגמ' דחולין דף י"ח דמסיק רב אשי דר' זירא שאכל כשסליק לא"י מוגרמת דרב ושמואל משום דר"ז אין דעתו לחזור הוה. ולהמג"א [או"ח] בסי' תס"ח סק"ט סובר שגם הרמב"ם סובר כן. אך אף להש"ך יו"ד שם [רי"ד] סק"ח שלהרמב"ם אף באין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מסיק שלהלכה הוא כהרא"ש והר"ן פסחים דף נ"א שבאין דעתו לחזור נוהג גם להקל כמקום שבא לשם וכן פסק גם החק יעקב בסק"ט. וכן פסק במ"ב ס"ק י"ט ועיי"ש בבאור הלכה.
והנה באשה לאחר נישואה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל, הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא שזהו עיקר הנישואין שנמסרה להבעל להיות בביתו כדאיתא בכתובות דף מ"ח והוא מטעם דדין נשואה הוא שתהיה בבית הבעל והוא מדאורייתא, שלכן איתא בקידושין דף ל' שאשה אין סיפק בידה לקיים מצות כבוד אב ואם מפני שרשות אחרים עליה שלכאורה תמוה טובא הא שעבוד מלאכה דאשה לבעלה הוא רק מדרבנן ואיך אמר זה על הקרא דנאמר איש, ועיין בתו"י כתובות דף ל"ט שדחו בזה פי' ר"י שהוכיח מזה דאין סיפק בידה שנישואין מוציאין מרשות אב הא מדרבנן הוא, אלא צריך לומר משום דאף שמן התורה ליכא דין שעבוד מלאכה על האשה מ"מ איכא דין על האשה שתהיה אצל בעלה שזהו עיקר נישואין וא"כ אין סיפק בידה לילך אצל אביה להאכילו ולהשקותו ולעשות כל עניני כבוד. ומה שכתב בש"ע יו"ד סי' ר"מ סעי' י"ז שהאשה אין בידה לעשות שהיא משועבדת לבעלה צריך לפרש שאין הכוונה דמשועבדת למלאכה דהא אף מדאורייתא היתה פטורה אלא שמשועבדת לבעלה להיות בביתו וכלשון הקרא ואם בית אישה נדרה ובגירושין נאמר ושלחה מביתו ובפרשת בכורים קורא אותה ולביתך כמפורש בגיטין דף מ"ז והוא משום דהיא צריכה להיות בביתו דבעל.
ולכן בהנישואין אין לך הולכת ממקום למקום גדול מזו. והוא אדעתא שלא לחזור בהכרח שאין יכולה אף לחזור בה ואם במחשבה בעלמא שלא לחזור נעשה בדיני המקום שבא לשם כ"ש באשה שניסת שהוא במעשה שאין בידה לחזור שיש לה להיות בדיני המקום שהלכה לשם. ולכן אם יש חלוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלה יש לה לנהוג כמנהג בית בעלה בין לקולא בין לחומרא.
ויש מקום לומר שאף להרמב"ם אליבא דהש"ך שסובר דאף באין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם נמי הוא רק באין דעתו לחזור שהוא רק במחשבה בעלמא שבידו בכל עת שרוצה לחזור ממחשבתו ולהמלך לחזור למקום שיצא משם, משום שנפרש שטעם הרמב"ם הוא משום שמחשבה אינה מוציאה מידי ודאי נתחייב אבל בנישואין שהוא מעשה שלא לחזור שוב למקומה הראשון דבית אביה אפשר מודה שאף לקולא היא בדיני מקום בעלה שבאת לשם. ולפ"ז אם יהיה אופן שעשה שלא יוכל לחזור למקומו הראשון כגון ברוצח שגלה לערי מקלט שאין בידו לחזור נמי אף להרמב"ם אליבא דהש"ך יהיה במנהג העיר שגלה לשם אף לקולא.
אך בחק יעקב שם כתב בטעם הרמב"ם דעיקר דין מנהג חל על האדם כמקום שיצא משם וכן משמע גם בהגר"א סק"ח א"כ אין להסתלק החיוב אף כשא"א לו לחזור כהא דרוצח שגלה לערי מקלט וכהא דנישואין לדעת הרמב"ם לדידהו. אבל אף לדידהו יש טעם גדול שבאשה שעומדת להנשא שתהיה מוכרחת לצאת למקום בעלה גם מנחלה אין להחשיבה לקבועה במקום הזה שיחולו עליה תקנות ומנהגי המקום שנולדה ושהיתה שם גם לכשתצא משם. ול"ד לאנשים שלא עמדו לצאת משם ואף ברוצח שגלה לערי מקלט ישארו חומרי המקום שיצא משם משום שלא עמד להיות רוצח ולגלות משם אבל באשה שעומדת לזה אפשר אינה בכלל תקנות ומנהגי המקום שנעשו על יושביה באם ניסת למקום אחר. ולכן אף שבאנשים אף כשנעשה יציאתו באופן שלא יוכל לחזור נמי יש עליו חומרי המקום שיצא משם לטעם הח"י והגר"א בדעת הרמב"ם, מ"מ באשה שניסת למקום אחר גם לדידהו אפשר גם להרמב"ם יש לה לנהוג כמקום בעלה גם לקולא. אך לפ"ז יהיה זה רק בבתולה שניסת אבל בהיתה נשואה ונתגרשה או נתאלמנה ואח"כ ניסת למקום אחר לא יסתלקו ממנה חומרי המקום שיצאת משם כיון שלא עמדה להתגרש ולהתאלמן כשהיתה נשואה לראשון.
עכ"פ יש גם מקום גדול שגם הרמב"ם אף לטעם הח"י והגר"א יודה בבתולה שניסת שאף לקולא היא כמקום בעלה. ולהש"ך שלא כתב טעם אפשר גם באלמנה וגרושה שניסת לבעל שממקום אחר שאף לקולא היא כמקום בעלה השני ואף באנשים אם יהיה באופן שלא יוכל לחזור. ולדינא אין נוגע זה משום שהש"ך וכל האחרונים הא פסקו כהרא"ש דבכל אין דעתו לחזור אין עליו חומרי המקום שיצא משם. ולכן כיון שאף שבין הבעל ובין האשה הם בנוא-יארק יש עכ"פ חלוקי מנהגים ביניהם משום שבפה נוא-יארק נשאר כל אחד במנהגי עירו שביוראפ [שבאירופה] בין לקולא בין לחומרא מטעם שהם כב' ב"ד בעיר אחת נחשב ממילא לגבי האשה שניסת לבעל שמנהגיו אחרים ממנהגי בית אביה כיצאה ממקום בית אביה ובאה למקום בעלה שצריכה להתנהג במנהגי בעלה בין לקולא בין לחומרא בין בדברים שאין נוגעים לאיסורים בין בדברים הנוגעים לאיסורים. ואין צריך התרת נדרים. ואם היה צריך לא היה מועיל להרבה שיטות עיין [יו"ד] בסי' רכ"ח סעי' ל' ובש"ך שם ס"ק פ"ו ופ"ח. ואף בדברים שיכולים קהל להתיר בלא שאלה צריך התרת הקהל כולו ולא יחיד בלבד.
והנה הקשה בני הרה"ג ר' דוד נ"י מהא דעירובין אר"א ב"ר צדוק אני מבני סנאב בן בנימין פעם אחת חל תשעה באב בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנו מפני שיו"ט שלנו היה והא ראבר"צ היה כהן ורק אמו היתה מבני סנאב כתירוץ א' דתוס' שם ואם האשה יש לה מנהגי הבעל גם להקל גם האם לא היה לה היו"ט של קרבן העצים שהיו לבני סנאב ואיך יהיה יו"ט לבנה ר' אלעזר אלמא דאף אחר נישואיה נשארה בחומרי בית אביה ונתחייב גם בנה כמותה כמו שמתחייב אדם במנהגי בית אביו. אבל מאחר שמסתבר שהיא צריכה לנהוג במנהגי בעלה כדלעיל וגם אם היה חלוקי מנהגים בין האב להאם מסתבר שהבן היה עליו להתנהג במנהגי אביו לכן הנכון לע"ד שמה שכתבו התוס' אחר תירוץ השני או חתנם היה והיה עמהם בסייעתם קאי גם על תירוץ הראשון דאמו היתה מבני בנימין שג"כ בעצם לא היה מתחייב בהיו"ט של בני סנאב רק משום שהיה עמהם בסייעתם והיה לו היו"ט מצד עצמו. והנני ידידו, משה פיינשטיין.