אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קמא
בענין כלי שכור אם נחשב תפיסת יד למשכיר לענין טלטול בשבת י"ב טבת תש"ח. מע"כ ידידי הר"ר חיים וועג שליט"א שלום וברכה.
הנה מה שרוצה כתר"ה לומר שצריך שיהיה לו רשות להניח בפנה מיוחדת איזה כלי שירצה היום זו ומחר אחרת ולכן במקום תנור הגעֶז שאין ביכלתו להניח במקומו כלי אחר לא נחשב תפיסת יד. הנה פשוט וברור שאף אם יש לו רשות להניח רק דבר אחד כגון יתד של מחרישה לבד נמי הוא תפיסת יד. דהא לרש"י לפשטות לשונו בעירובין דף פ"ו שכתב בניטל בשבת אינו תפ"י דאי בעי שקיל ושדי ליה לבראי איירי שאין למשכיר רשות כלל להניח שם רק שהניח שם בעצמו ויש רשות לשוכר להשליכם לחוץ נמי מותר אם לא יוכל להשליכם מצד הכובד או מצד מוקצה וכדמפרשי כן הב"ח והק"נ בכוונתו. ודאי הוא רק על מה שהניח. וא"כ אף להחולקים וסוברים דבעי שיהיה לו רשות [וכדמשמע כן גם בלשון רש"י [עירובין] במשנה דף פ"ה שכתב שיש לבעה"ב מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע עיי"ש שלשון זה משמע שיש לו רשות וצ"ע סתירת דברי רש"י אהדדי, ועיין בתוי"ט שמפרש דכוונתו דעתה יש לו מקום שלא הקפיד והוא דוחק. ואולי סובר רש"י דתרוייהו לקולא שאם יש לו רשות להניח כליו לא איכפת לן אף אם יש שם כלים קלים ומותרין לטלטלם ואם יש שם כלי שהיא מוקצה או כלי כבד שקשה לטלטלו אף שהניח שלא ברשות נמי הוא תפיסת יד ודלא כהטור דאף ביש לו רשות מצריך שיהיה מוקצה או דבר כבד], לא נעשה פלוגתייהו רחוקה שיצריכו להניח שם כל מה שירצה. אלא ודאי שאף שאין לו רשות רק ליתד של מחרישה נמי הוא תפ"י לכו"ע אחרי שלא הוזכר שפליגי בזה. וגם בכלל איך נימא בלא ראיה שזה לא יחשב תפ"י.
ומש"כ כתר"ה שיש פוסקים שצריך שלא ישכיר פנה מיוחדת, הנה לא עיין בב"י דמפורש שם שפנה מיוחדת הוא חסרון דמקשה שם מעכו"ם שהשכיר לעכו"ם שרק ביש לו תפ"י בכל הבית יכולין לשכור מהמשכיר כמפורש [או"ח] בסי' שפ"ב סעי' י"ג ותירץ משום דהכא בעי שיהיה שם גם כלי שלו סגי גם בפנה אבל לא שיש מעלה בפנה מיוחדת דבכל הבית עדיף אם יש לו רשות להניח איזה חפץ בכל הבית בלא יחוד מקום אף שודאי השכיר להבית שהשוכר ישתמש בו דכיון שיש גם לו רשות לאיזה חפץ הוא תפ"י. וכ"כ הוא גם בפנה מיוחדת אף שהיא ג"כ שכורה לתשמישי השוכר אבל גם לו יש רשות שם להניח איזה חפץ סגי להחשיב תפ"י.
ובעצם דין דרש"י אף שמסיק החיי אדם כלל ע"ג סעי' ג' דבעי שיהיה לו רשות דלא כרש"י ורצה עוד לדחוק ברש"י היפוך כל המפרשים דאף התוי"ט הא פי' ברש"י אשוכר אף לפי' הדוחק שלו שודאי דחוק טובא ומפני זה לא נראה זה להח"א אבל פי' הח"א ודאי נבטל נגד כל מפרשי שיטת רש"י. וגם הח"א בעצמו בנשמת אדם כתב שמרמב"ם וטור וש"ע משמע שלא בעי שיהיה לו רשות. אך שמסיק שכיון שאין לנו בהדיא מי שיחלוק על המרדכי ומהרי"ק ותוי"ט צריך לדחוק שגם כוונתם הוא דיש לו רשות. אבל פשוט לע"ד שלא נכון כלל דהא הב"י כבר הביא לשון מהרי"ק ומ"מ סתם בש"ע ולא הזכיר ששייר לו רשות אלא ויש לו שהוא רק בדרך מקרה מחמת שלא נטלם עדיין וגם הרמ"א לא הזכיר א"כ הוא כמפורש שלא פסק בזה כמהרי"ק אלא כרמב"ם וטור ורא"ש שלא הזכירו. ופלא על הח"א שלא הרגיש זה ולכן ודאי יש לפסוק כרמב"ם וטור ורא"ש והש"ע נגד המרדכי ומהרי"ק דאף בהיו מועטים היה הלכה כדברי המיקל כ"ש שהם המרובים וגדולי הפוסקים. והמ"ב נמשך אחרי הח"א ואינו נכון כלל. [ובשער הציון אות ח' נפל טעות מפורש שכתב שהתוי"ט מפרש גם כוונת רש"י דאי בעי שקיל קאי אמשכיר, דבתוי"ט אף בפי' שדוחק ברש"י הוא אי בעי שקיל השוכר אך באיסור מצד דיני ממון מ"מ כיון שאינו מאיסור שבת חוששין לזה עיי"ש ופירוש שקאי אמשכיר הוא פי' הנשמת אדם] ומתרוייהו נלמד שב' הפירושים א"א לפרש ברש"י שפי' התוי"ט ודאי דוחק בסברא ממש בלא טעם דמאי נ"מ אם הוא מאיסור שבת או מאיסור ממון כדכתב בעצמו מ"מ דחק לפרש כן משום שלשון רש"י משמע לו כמפורש שקאי אשוכר והנש"א דחק בלשונו משום שא"א לומר שלא כהסברא לכן ודאי יש לתלות שלא כתרוייהו אלא כהב"ח והק"נ.
ומה שהקשה בשער הציון שאו"ז כתב בין דברי הרמב"ם ובין דברי רש"י, הוא פשוט משום דסובר דבכל ענין אסור בין אם אין רשות לשוכר להוציאם כגון שיש רשות למשכיר להניח שם או אף באין רשות למשכיר אבל אין מקום משומר אחר שכשיוציא השוכר יזיק בידים אבל יש לחוש שהמשכיר יוציאם ובין אם אין לחוש שהמשכיר יוציאם כגון שאינו בכאן אבל אין לו רשות למשכיר ויש מקום משומר בחוץ או חפץ שאין לחוש להפסד וגנבה אף כשיהיה בחוץ שיש לחוש שהשוכר יוציאם אסור. ואין לומר דלשון הרמב"ם שקאי אמשכיר משמע דהשוכר אין יכול להוציאם וא"כ הוא מחמת שצריך שיהיה לו רשות כדדייק הנש"א מלשון הב"ח דאינו כלום חדא דהא לפעמים אין רשאי השוכר משום מזיק, ועוד דיהיה רק ראיה דג"ז אסור דבעי שיהיה שם דוקא חפציו בודאי ואין מועיל הרשות לבד כדסובר הב"י וגם לא במונחים שם כלים שאפשר שיטלם דלא כדכתבתי לעיל לרש"י. אבל רשות לא בעי דסגי ביש שם כליו דמשכיר לבד. וא"כ הוא כמפורש בש"ע שא"צ וכדרצה כן לומר מתחלה גם הח"א.
ולשון בקביעות שכתב הח"א ודאי אין לומר שבעינן שיהיה לו קביעות גם בימי החול דמה איכפת לן בזה דודאי אם יהיה לו רשות ליום השבת זה לבד נמי מותר ובריטב"א לא נקט זה לדינא אלא דכן היה בחצרו של בונייס אבל ברור שמותר גם לשבת זה בלבד.
אך בכלל אין דבר זה נוגע לחדושי שאמרתי שגם דברים השכורים נחשב תפ"י למשכיר דאף אם צריך רשות הא יש למשכיר רשות שהשוכר מוכרח להחזיק חפץ השכור של המשכיר מדין שומר ככל שוכר והכא לא יכול השוכר לחזור בו משכירותו דהא משלם לו בעד זה יותר ובודאי מחוייב להחזיקו כל הזמן שהתנו ואף שודאי רשאי שלא להשתמש ולהחזירו אך שישלם לו השכירות מ"מ כ"ז שלא החזיר מחוייב לשומרו כל ימי השכירות ואין רשאי להשליכו לחוץ כי רשות הנפקד קנוי למפקיד אף ברשות שוכר למשכיר שג"כ הוא מד' שומרין. ואף אם דבדינא דמלכותא ומנהג העיר פטור בגנבה ואבדה והוא בסתם כשכר ע"ד כך נמי הוא כשוכר שהתנה להיות פטור מגו"א שמ"מ הוא שומר למשכיר לענין הרשות שמחוייב להחזיקו בביתו וזה פשוט.
והסחורה ומיני פרקמטיא שכתבו הראשונים כוונתם לזה שהיה מוקצה וברמב"ם וטור וש"ע הוזכר כלים ואף יתד של מחרישה שאמר רבב"ח בגמ' אפשר שהשאילו לו ואין כאן דיוק כלל. ולשון להצניעו שכתב הרע"ב וכן הוא ברש"י הוא פשוט שהשייכות לבעה"ב הוא זה שמצניע שם ושומר שם חפצו השכור כדבארתי שהשוכר משועבד ליתן לו מקום ואינו רשאי להשליכו לחוץ כשלא משתמש בו. ואיני יודע למה דייק יותר מרע"ב הא גם ברש"י איתא לשון זה ולא הוקשה לו עלי ופשוט שאינו כלום.
ומש"כ כתר"ה שתפ"י הוא דוקא שיש לו רשות לבא בעצמו בלא רשות השוכר, זה ודאי אינו כלום דאף אם יש לו רשות לשמור שם חפצו עד איזה זמן ולא יהיה רשות ליכנס כלל אלא שיוציא לו חפצו הוא תפ"י ורשות גמור ולא ניתן זה להאמר כלל לכן דיני ברור למעשה. ידידו, משה פיינשטיין.