אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קלד
בטעם הט"ז על מה שלא אסרו מילה בשבת כ"א אדר א' תשי"א. מע"כ ידידי הרה"ג ר' אברהם וויינפעלד שליט"א.
בדבר שהקשה כתר"ה על תירוץ הט"ז או"ח סי' תקפ"ח סק"ה דמה שלא גזרו במילה לאסור בשבת מגזרת שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר הוא משום דהתורה ריבתה בפירוש וביום השמיני אפי' בשבת לא רצו לעקור דברי תורה בפירוש משום גזרה, דא"כ כיון שמה"ת מחללין שבת על כל החדשים כדיליף בר"ה דף כ"א מבמועדם מ"ט אסרו בשאר חדשים מדרבנן. ואף שהקרא נאמר בניסן ותשרי ושאר חדשים הוא רבוי מדאיקרי ר"ח מועד כדכתבו התוס' מ"מ הא גם מילה דילפינן מביום אפילו בשבת הוא רק רבוי ומ"ש הך דרשא מהך דרשא. הנה הנכון לע"ד דודאי כוונתו הוא רק על דבר המפורש בתורה לא ע"מ שדורשין מרבוי כדמצינו הרבה דברים שאסרו מה שמותר מה"ת אף שהם מדרשות הקראי ורק קרא דביום השמיני שאני דהא מפורש בסנהדרין דף נ"ט שכל הקרא נאמר רק למישרי שבת משום דלמצות מילה בשמיני הא נאמר לאברהם וכשלא היה נשנית בסיני היה זה כדין שרק לישראל ולא לב"נ ואדרבה כשנשנית גם בסיני היה זה גם לב"נ שלא כדין וא"כ הוא רק משום שלא נאמר הקרא לעצם מצות מילה לא נחשבה לנשנית בסיני והוי החיוב מילה בעצם רק בשביל הציוי לאברהם וקרא דוביום השמיני הוא רק למישרי שבת לכן נחשב שהיתר שבת במילה הוא מפורש בתורה ולא רק שהוא מדרשא כיון דרק ע"ז נאמר.
ותירוץ כתר"ה מחמת דלא נעקר לגמרי הרבוי דבמועדם דבניסן ותשרי מחללין יש מקום לתרץ זה אף שלא מסתבר ועיין בחת"ס סי' ק"ט מתרץ כעין זה קושית החו"י מריבית דנכרי אך שדוקא אם הוא בשביל שלא ללמוד ממעשיהם דאם מחמת דאתי למיסרך באיסור ריבית לא היה מועיל מה שהתירו בכדי חייו עיי"ש ולדבריו לא שייך תירוץ כתר"ה במה שאסרו לחלל שבת לקדוש שאר ר"ח אבל עכ"פ אפשר לתרץ כן אף שהוא דלא כהחת"ס. אך קצת ראיה מהט"ז יו"ד סי' קי"ז שאמר זה על תוס' סוכה דף ל"ט שכתבו שהאיסור סחורה הוא רק לקנות להרויח מהא דבהדיא שרי רחמנא למכור נבלה עיי"ש דלכאורה יקשה על התוס' הא בנזדמנו מותר ואין לפרש שזהו כוונת התוס' דאין לאסור אף בנזדמנו דהא לא כתבו זה על מתני' דנזדמנו מותר ועיין בר"ש פ"ז דשביעית מ"ג וברא"ש על מ"ד שכתבו זה להוכחה שבנזדמנו מותר אבל התוס' לא כתבו זה אלא להוכחה שמתני' איירי בקנה להרויח וע"ז הא לא הוצרכו להקרא דמפורש שם במתני' הסמוכה ועיין בחו"י שהקשה עלייהו. ולכן צריך לומר שכוונת התוס' דאין לפרש שאסור לאחרים למכור אף שלא קנו להרויח דרק למי שנזדמן לבד מותר למכור ולא לאחרים הרוצים להטריח עבורו מטעם שמא יבא לאכול ורק לו בעצמו לא אסרו מפני הפסדו. וע"ז כתבו שאין לומר כן כיון דהתורה התירה בהדיא למכור וא"כ מה לנו הוא מ"ל אחרים. ופי' הט"ז בכוונתם דלכן אין לאסור גם מדרבנן ועיין בחת"ס סי' ק"ח ד"ה ובתוס'. ולהט"ז אין לאסור אף כשמרויח האחר המוכר בשבילו. וא"כ חזינן שאין לאסור נגד מה שמפורש להיתר אף אם רק במקצת אסרי דהא הוכיחו מזה שאין לאסור אף לאחרים אף שישאירו ההיתר לו לעצמו. לכן תירוץ כתר"ה לא נכון כ"כ אבל מה שתירצתי הוא נכון ואמת בכוונת הט"ז.
וקושית החו"י סי' קמ"ב מריבית דנכרי שאסרו לא ידענא דהא כתבו התוס' ב"מ דף ע' דזהו קושית הגמ' שאיתיביה רבא איך אסרו חכמים נגד קרא מפורש וכשמתרץ הגמ' דהקרא יש לפרש תשיך כפשטות הלשון שהוא ליתן לנכרי ריבית לאפוקי אחיך דלא לעבור עליו בעשה ול"ת שוב לא הוי כמפורש אף להסוברים דאיכא מצוה ליקח ריבית מהנכרי כשמלוהו כיון דקאי גם על ליתן וגם פשטות הקרא הוא כן ונמצא שהמצוה דליקח ריבית מנכרי הוא רק כמדרשא ששייך לאסור. ידידו, משה פיינשטיין.