אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קל
בבאור התרי לישני דאביי בטעם כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת כ"ח מנ"א תשט"ז בעטעלהיים. מע"כ בני אהובי הרה"ג ר' דוד שליט"א.
הנה בפי' התרי לישני דאביי בברכ*ות ל"ח שבלישנא קמא אמר כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת משום דגברא לאכילה קא מכוין ובלישנא אחרינא אמר גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא שלכאורה תמוה במה פליגי ופירשת דל"ק סובר בשותה מי דקלים לצמאו שבשבת דף ק"ט שהוא דוקא אם אינו חולה כפרש"י שם ול"ב סובר דאף חולה מותר במכוין לצמאו כהחולקים עליו הוא פי' נכון אם נפרש שקושית אביי על ר' יוסף לא היתה מכל האוכלין שאוכל לרפואה דזה הא מותר גם לרפואה ואולי שתיתא רכה שעיקרו לרפואה אסור אלא הקשה מהסיפא דמתני' דכל האוכלין שמסיים חוץ ממי דקלים אבל שותה מי דקלים לצמאו ואליבא דר' יוסף התם שתנא חוץ ממי דקרים ופי' שהוא זיתום המצרי שמותר רק כשמכוין לצמאו שכה"ג נמי איירי הא דבוחשין את השתות בשבת דתנא בהדי ושותין זיתום המצרי שהוא נמי דוקא במכוין לאכילה כדפירש כן הגרא"מ הורוויץ בהגהותיו אך לא כדפירש בטעם ל"ב דמי דקרים לאו היינו זיתום המצרי כגירסת רבינו תם דלכן זיתום המצרי מותר גם בצריך לרפואה כדהקשת דאין שייך שיסתפק הגמרא איך הגירסא וגם דוחק לומר של"ב הוא כשאר אמוראי בשבת דפליגי אר' יוסף דהא איירי כאן אליבא דר' יוסף לכן פירשת של"ב סובר כהחולקים על רש"י דמותר במי דקרים שהוא זיתום המצרי אף בחולה כששותה לצמאו וכן הוא בבוחשין את השתות שנקט בהדי זיתום המצרי שמותר אף בחולה אבל דוקא במכוין לאכילה והוא נכון. אבל לפי' התוס' דקושית אביי היא מל' כל האוכלין שמדייק דמותר אף בדבר שעיקרו לרפואה [ומי דקלים שאסור צריך לומר דהוא משום שקשה למרה כדאי' בשבת דף ק"י שהם דוקרים את המרה ואין דרך כלל לשתות שלא לרפואה ול"ד לאוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים שכתב הש"ע [או"ח] בסימן שכ"ח סעיף ל"ז שמותר לאוכלן לרפואה אף על פי שקשים לקצת דברים עיין שם, שהתם עומדים למאכל בריאים שהרוב אין חוששין במה שקשים להקצת דברים רק מעט נזהרים מלאוכלם אבל מי דקלים אין עומד לבריאים משום שקשה טובא למרה ולכן אסור בסתמא אלא רק כשמכוין לצמאו דוקא] א"כ אין לפרש כן דהא מותר אף בצריך לרפואה ועיקר כוונתו היא בשביל הרפואה וא"כ צריך להבין באור ב' הלשונות שהוצרך לומר דלאכילה קא מכוין ובמאי פליגי שהוסיף בל"ב הא דרפואה ממילא קא הויא וכדכתבת בעצמך ונשארת בקושיא לתוס'.
והנכון לע"ד דהנה תמוה לכאורה לאיזה צורך מסיק אביי כלל להני לישני דאיך שנימא בטעם היתר לאכול אוכלין לרפואה בשבת נדחה קושית ר' יוסף דהא הוא אותו הדבר עצמו ולא שייך לשון אלא מה אית לך למימר הכא נמי. ולכן צריך לומר דר' יוסף נמי ידע הא דתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת אבל היה סבור דדבר שאין רגילות לעשותו לצורך אכילה משום שעיקרו לרפואה אבל הוא טוב לאכילה יש חלוק בין האכילה עצמה ובין לתקן שיהיה ראוי לאכילה כהא דבחישת שתיתא דלאוכלו כשכבר הוא מתוקן כיון שטוב לאכילה עומד הוא אחר שכבר נתקן גם לאכילה דבריאים כשאין בו שוב צורך להחולים ולכן מותר גם לחולה לרפואה כיון דעתה שכבר נעשה הוא גם מאכל בריאים שלא לרפואה. אבל לתקן שיהיה הדבר ראוי לאכילה כהא דבחישת שתיתא שאין רגילות לעשות מתחלה לבריאים יש לאסור דידוע שעושה זה לרפואה ולכן מקשה כיון דלאכילה אין עושין שתיתא רכה אין להתיר הבחישה בשבת אף שכשהוא כבר עשוי אוכלין אותו גם בריאים, אלא האכילה לבד כשכבר עשוי יש להתיר. ומזה שאין מברך על שתיתא רכה אלא שהכל לרב ושמואל ראיה שאין רגילות לעשות כן לאכילה ואין עומד לכך ולכן נתבטלה חשיבותו, וא"כ קשה לדידהו ממתני' שבוחשין את השתות בשבת.
ודחה אביי דלדידך דמה שאין רגילות לעשות אף שראוי לעשות גם לאכילה וא"כ אפשר שימצאו איזה אנשים שיעשו זה גם לאכילה שמ"מ נחשב שהוא היכר שעושה לרפואה ואסור לעשות ולאכילה שמותר לדידך הוא מפני שאחר שכבר נעשה הוא רגילות שיאכלו גם בריאים ולא יניחוהו עבור חולים שיזדמנו, נמצא דאם אין רגילות גם לאוכלו אף שטוב לאכילה משום דהוא דבר שלא מתקלקל ודמיו יקרים שעומד יותר להניחו עבור חולים שיזדמנו יש לאסור גם האכילה, והא תנן כל האוכלים דמשמע אפי' שעיקרו לרפואה גם אחר שכבר נעשה דמחזיקין אותו רק לרפואה מותר לאכול אף חולה לרפואה. ובודאי צריך טעם ע"ז דלכאורה היה מסתבר לאסור בזה כסברת ר' יוסף בבחישת שתיתא ואמר אביי ע"ז בתרי לישני בל"ק אמר הטעם דמאחר שראוי לאכילה שיש ודאי איזה אנשים שיאכלו אותו לאכילה, לא נחשב שהוא היכר שאוכל לרפואה ומותר משום שיתלו שהוא לכוונת אכילה שהוא מהאנשים היחידים שרצונם לאכול זה להנאתם ולא להניח דוקא עבור חולים ולא יתלו שמה שאוכל הוא משום שהוא חולה ואוכל לרפואה. כי חולים הם מעוטא. וא"כ הוכיח דהכא נמי לענין לתקן שיהיה ראוי לאכילה כהא דבחישת שתיתא רכה יש להתיר דאף שאין רגילות לבחוש לאכילה שתהיה רכה מ"מ יתלו שהוא מהאנשים היחידים הרוצים לאכילתם ברכה ולא יתלו שהוא חולה ועושה זה לרפואה כיון שחולים מעוטא ודלא כסברת ר' יוסף. ולפ"ז בידוע שהוא חולה היה אסור.
ובל"ב סובר דאף אם נימא כסברת ר' יוסף שיתלו שעושה לרפואה נמי מותר דאף ביותר מזה כגון בידוע שהוא חולה נמי יש להתיר אף שידוע שבשביל רפואה הוא אוכל מטעם דכיון שראוי לאכילה גם לבריאים רק שלא רגילי לאוכלו מצד שלא מצוי ואף אם הוא משום שלאכילה היו אוכלין דברים שיותר מוטעמים ויותר משביעין, מ"מ מותר דלא איכפת לן מאיזה טעם וסבה רוצה לאכול דבר זה דאף שהרפואה גרמה שירצה לאכול דבר זה הוא כמו סבה אחרת שהיתה גורמת לו לאכול זה דמאחר שהוא דבר מאכל בעצם הרי יש כמה סבות וטעמים שהיו גורמים שירצו לאכול זה, הויא גם הרפואה רק סבה וטעם הגורמת לו שיאכל זה אבל עצם מעשה האכילה הוא לכוונת אכילה בעצם כאכילת כל אדם וכאכילתו בשאר מינים, וכשאוכל דבר זה לא יאכל שאר דברים וזהו שאמר גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא פי' שבשביל הרפואה בחר לאכילתו דבר זה. ולכן מסיק דכשם שמוכרח לומר כאחד משתי הלשונות בהיתר אכילה בדברים שאין רגילות לאוכלן שלא לכוונת רפואה כיון שהן ראוין לאכילה הכא נמי יש להתיר לתקן דבר מאכל לרפואה כהא דבוחשין את השתות שאיירי ברכה אף שאין רגילות לעשות כן לאכילה דיאמרו שהוא מהיחידים שעושין כן לאכילה ולא יתלו שהוא לרפואה ללישנא קמא. וכן יש להחשיב זה כנתכוין לאכילה והרפואה הוא רק גורם שירצה לתקן לאכילתו דבר זה.
ורב יוסף אולי לא מדייק לשון כל האוכלין שבמשנה וסובר אף באכילה לאיסור. אבל יותר מסתבר שבאכילה מודה כדיוק אביי מלשון כל דאיירי אף באין רגילות לאכול ומחלק בין האכילה להתקון משום דהאכילה אף ברפואה ממש לא שייך גדר איסור אלא גזירה משום השחיקה לעשות אותה הרפואה שצריכה שחיקה, שבאכילה של דברים הראוין לאוכלן לא שייך לאסור משום שמא יבשל אותם דהא לא אסרו במיני אכילה הצריכים בשול שלא לאוכלן שמא יבשל וממילא אין לאסור בשביל זה אף לחולה. אלא שייך לאוסרן משום דאם נתיר אכילת רפואה זו יבואו לאכול מין רפואה שצריכה שחיקה כמו שאסרו אף רפואות שאין צורך לשוחקן ולבשלן שהוא רק מטעם זה והוא כחדא גזירה משום דאי לא הא לא קיימא הא. שלכן הקלו בדברים שראוין לאכילה כיון שיש לומר אף בדבר רחוק שאין כוונתו לרפואה ולא יבואו להקל בשביל זה בשאר רפואות. אבל לתקן ששייך בזה הגזירה ממש שאם נתיר לתקן זה לרפואה יבואו לתקן רפואה אחרת שצריכה שחיקה שהוא מלאכה יש לאסור כיון שלתלות שמתקן לאכילה הוא דבר רחוק מאחר שאין רגילין לתקן זה לאכילה. ודחה אביי שאין לחלק משום דאם אין לתלות בלאכילה משום שלא מצוי היה זה בהכרח בכלל האיסור כשאר רפואה אף באלו שאין צריכין לשחיקה ולמלאכה אלא מה אית לך למימר משום דיתלו יותר שהוא לכוונת אכילה משום שחולים הם מעוטא א"כ ה"נ יש להתיר התקון כיון שיתלו שהוא לאכילה. ובל"ב סובר שאף שהאמת שלא יתלו שכוונתו הוא לאכילה כסברת ר' יוסף מותר משום דהוא ממש נחשב לאכילה מטעם דהרפואה הוא רק גורם שירצה באכילה זו כדלעיל ולכן אין לחלק בין אכילה לתקון וגם לתקון כבחישת שתיתא יש להתיר.
והנה למה שבארתי היה שייך לאסור אף ללישנא אחרינא כשאין שייך כלל להתכוין לאכילה דהוא באכל כבר כל צרכו שלא היה שוב שום צורך לאכילתו וא"כ אין שייך לומר שהרפואה הוא רק גרם שירצה לאכול זה אלא עיקר האכילה הוא רק לכוונת רפואה והיה לן לאסור בכה"ג. וצריך לומר שהוא משום דזה הא אין ניכר כלל דאין שייך לאחרים לידע דבר זה דאפשר במה שאכל שהוא עדיין לצרכו והוי הרפואה רק גרם שיאכל דבר זה ולא דברים אחרים שנחשב עיקר כוונתו לאכילה ולכן מותר בשבת בכל אופן. אבל א"כ הוא רק לענין רפואה ולא לענין ברכה שזה תלוי בידיעתו לבד ולכן אף שהיכא שהוא צריך עדיין לאכול איזה דבר אכילה ובשביל הרפואה בחר לאכול דבר זה פשיטא שיש לחייבו בברכה ואף אם אין לחייבו בשתיתא רכה בברכת בורא מיני מזונות משום שאין רגילות לעשות כן והוי כאין עומד לכך מ"מ שהכל ודאי יש לחייבו לברך דלא גרע מכל דבר אכילה שאף שאין עומד לזה, שמברך שהכל. אבל היכא שכבר אכל כל צרכו ולא היה אוכל שום דבר דלכתחלה לרפואה קא מכוין פי' דאף עצם האכילה ידוע לו שהוא לרפואה קא מכוין אימא לא ליבריך עלויה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה בעי ברוכי.
וניחא לפ"ז האריכות אף בלא סברתך שידעינן ממתני' גופיה דצריך לברך באפשר שגם לאכילה מכוין, אלא דמאותו הטעם עצמו שהרפואה הוא רק גורם שירצה לאכול דבר זה שמצד זה מותר בשבת כדתנן במתני' הוא גם טעם לברך. ולכן הוצרך לומר דעכ"פ בלכתחלה לרפואה קא מכוין לא היינו יודעין שצריך לברוכי כיון דאינו אוכלו לכוונת אכילה ול"ד למה שמותר בשבת דהוא מטעם דלא ניכר שלא שייך זה לברכה. והשמיענו שצריך לברך עכ"פ אף שאינו לאכילה דמשום דאית ליה הנאה בעי ברוכי. אבל גם פירושך נכון מאד דבאופן שאיכא למימר דכוונתו לאכילה הוא כמפורש במתני' שצריך לברך דאל"כ היה אסור בשבת דמדלא מברך ניכר שהוא לרפואה. אך למה שבארתי אין צורך לזה דאף אם נפקפק בסברתך משום דנימא שמה שלא מברך אין זה היכר כיון שאינו במעשה ויש להרואין לומר שכבר בירך על דבר אחר ונפטר גם מזה או שבירך בלחש או ששכח מלברך, מ"מ הוצרך להאריך משום שהיכא שהוא צריך לאכילה איזה דבר והרפואה גרמה לו שבחר בזה אף דלא מפורש שצריך לברך ידעינן מצד אותה הסברא עצמה שמותר בשבת כדבארתי.
אבל סברתך לע"ד טובה משום דאף דלהרואין לא ניכר שהוא לא בירך שלכן ליכא היכר להו שהוא לרפואה ואין לאסור מצד האחרים מ"מ היה לן לאסור מצד עצמו שלו ניכר שעיקרו הוא לרפואה מדפטרינן לו מלברך אלא משמע שצריך לברך משום דאמרינן דנחשב זה ממש עיקרו לאכילה מטעם דבארתי דהרפואה נחשבת רק כגורם. ומה שמותר בשבת גם כשלא היה אוכל שום דבר עתה והוי אף עיקרו האכילה לרפואה מטעם שכתבתי דלא ניכר כלל דאין שייך לאחרים לידע דבר זה ולא אסרינן מצד ידיעת עצמו הוא מטעם שהתם שהוא רק ידיעה שבלב לא אסרו בשביל זה ואף אם היה פטור מלברך לא היה שייך לאסור כיון שעיקרו מידיעה בלב. אבל אם היה אסור אף במתכוין גם לאכילה אם לא היה אוכל זה שלא מצד הרפואה הרי היה זה ניכר ממש בכל חולה כשיש דברים מוטעמים יותר לאכילה או מטעם אחר שאין רגילות לאכול דבר זה היה זה כידיעה גלויה ממש והיה לן לאסור. ולכן הוצרך לומר שכיון שצריך לאכול איזה דבר הוא נחשב כוונתו לאכילה והרפואה הוא רק כגורם שיבחר זה לאכילתו, וממילא מותר גם כשלא היה אוכל כלום עתה שהוי גם עיקרו לרפואה משום שזה הוי רק ידיעה שבלב כדבארתי.
ופירושך בהא דמוכיח רבנאי משמיה דאביי מדקתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות נמי נשתנו ע"י האור דזאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה שהקשו התוס' [ברכות לח] דלא הוי ירקות דומיא דפת שהרי פת אישתני לעלויא וירקות יש שאין משתנות לעלויא שפי' מהרש"א דמשמע לתוס' שדייק ממתני' בכל שלקות אפי' בתומי וכרתי דלא משתנין לעלויא וא"כ לא הוו דומיא דפת שקשה טובא מאי מתרצי ופירשת דהלמוד הוא מפת שבשלו ופרוסות קיימות דאישתנו לגריעותא ולא מגרע את הברכה, הנה יקשה דהא לא הוזכר זה במתני' אלא בהברייתא [ברכות] בדף ל"ז ושם לא הוזכרו ירקות ואיך מדייק זה ממתני'. וצריך לומר לפירושך משום דהטעם דפרוסות קיימות שמברך המוציא הוא משום דעדיין הוא בשם לחם ופת וא"כ גם פת שבשלו הוא בכלל פת שבמתני' ונמצא שמפורש במתני' גם דין פת שנתבשל ויליף שכן הוא גם בירקות שקתני דומיא דפת. אבל יקשה דא"כ אף בלא דומיא דפת, מירקות עצמן שתנן סתמא יש למילף אף שלקות דג"כ הן בשם ירקות דלא נשתנה שמייהו בהבשול אלא משמע שאין למילף מדתנן סתמא דיש לאוקמי דאיירי בדרך רוב אכילתן שהוא בלא נתבשלו א"כ גם בפת יש לאוקמי כן אלא צריך לומר דהלמוד הוא מעצם פת דנעשה ע"י אור וא"כ יקשה דיש למילף רק בנשתנו לעלויא.
ונראה לע"ד דירקות ופת תרוייהו מלמדין זה על זה דכמו דפת בעצם הוא דבר שנשתנה ונעשה פת ע"י האור כן איירי בירקות גם בנשתנו ע"י האור. וחוזר ירקות ומלמד על פת דכמו שירקות נשתנו ע"י האור אחר שכבר היו בשם ירקות ובברכת בורא פרי האדמה כן איירי גם בפת אף שנשתנה ע"י האור כשכבר היה בשם פת ובברכת המוציא ובפת שנתבשל הוא שינוי לגריעותא ומ"מ לא מגרע הברכה כ"כ אף בירקות שנשתנו לגריעותא שמ"מ במלתייהו קיימי. והוא ג"כ כפירושך שהלמוד גם לגריעותא הוא מפת שנתבשל אבל הידיעה שאיירי במתני' גם בפת שנתבשל הוא משום דחוזרין ירקות ללמד על הפת. וניחא לפ"ז מש"כ התוס' כלומר מה הפת אין בשול מגרע את הברכה אף הירקות נמי במלתייהו קיימי שלכאורה תמוה כיון שאין יכולין למילף שיהיה כפת שנעשה בו עדיפות מבתחלה שצריך לברך המוציא שזה הא לא שייך בירקות אין למילף גם שיהיו קיימין במלתייהו. אבל כיון שהלמוד הוא מפת שנתבשל ילפינן שפיר. אך מה שאיירי בפת שנתבשל הוא כדבארתי. אביך אוהבך, משה פיינשטיין.