אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן פח
בענין טהר יומא ובענין ק"ש עד חצות י"ג טבת תפר"ח ליובאן. מע"כ דודי הגאון הגדול מהר"ר יעקב קאנטראוויץ שליט"א.
מה שפי' כ"ג קושית הגמ' ריש ברכות דלמא ביאת אורו הוא וטהר גברא לפי' התוס' דהוא התחלת שקיעה הוא בודאי ולא בספק משום שלא מצינו במקומות אחרים אלא וטהר גברא, ובזה תירץ קושית רעק"א בס' דו"ח, הנה מה יעשה כ"ג בזה שבמערבא אף שלא ידעו הא דרבה בר' שילא בעו לה דלמא הוא טהר יומא.
והנכון לע"ד דהנה לכאורה תמוה בגמ' מ"ט תלי זב"ז דאם ביאת שמשו הוא אז וטהר יומא, ואם ביאת אורו הוא אז וטהר גברא, מדוע לא נוכל לפרש וטהר גברא גם אם ביאת שמשו הוא, ולפרש וטהר יומא אף אם ביאת אורו הוא. ואף שאם ביאת אורו דהוא התחלת שקיעה יש לומר שאין לפרש וטהר יומא דיש בינתים עוד זמן דהוא סוף שקיעה ולא היה מזכיר הקרא תחלת שקיעה שרחוק הרבה מטהר יומא ולכן צריך לומר וטהר גברא, אבל הוא דוחק דאם ובא השמש הוא פירוש ביאת אורו אין בקרא זמן אחר לומר שהשמיענו שכאן בעינן גם צאת הכוכבים ושייך וטהר יומא אף אם ביאת אורו. וטהר גברא ודאי שייך גם אם ביאת שמשו הוא ומנא לן צאת הכוכבים לביאת שמשו והי"ל להסתפק עוד ספק שלישי אם וטהר יומא שהוא צה"כ ואז אין חלוק בפירוש ובא השמש או הוא וטהר גברא ואז יש ספק אם אורו שהוא תחלת שקיעה או שמשו שהוא סוף שקיעה.
וצריך לומר משום דקרא דוטהר אם נפרש גברא כמו בכ"מ הוא מיותר דהא כתיב ואחר יאכל מן הקדשים שזה משמיענו כאן הקרא. ולכן אם ביאת אורו הוא אינו מיותר דהוצרך לאשמעינן קרא יתירא וטהר שנטהר תיכף בהתחלת שקיעה כדי שלא נפרש קרא דובא השמש לסוף שקיעה, אבל אם ובא השמש ביאת שמשו הוא לא היה צריך לכתוב קרא יתירא וטהר לאשמעינן דנטהר תיכף בתחלת שקיעה ולא בעי צה"כ דמה"ת נימא דבעי צה"כ דהא רק ובא השמש ואחר יאכל כתיב ואין להסתפק מזה יותר מהתחלת שקיעה, ולכן מוכרחין אז לפרש וטהר יומא דהוסיף הקרא שלא סגי בביאת השמש לבד אלא בעי גם צה"כ, ולכן אם ביאת אורו הוא שיש לפרש אגברא ליכא לפרש וטהר יומא משום דלא מצינו כן במקום אחר ואם ביאת שמשו הוא שאם אגברא הוא מיותר מוכרחין לפרש וטהר יומא. חזינן מזה שיותר צריך לפרש וטהר גברא כל זמן שליכא הכרח, וא"כ עדיין מ"ט מספקי במערבא דלמא ביאת שמשו וטהר יומא. ולכן צריך לומר משום דובא השמש כפשוטו הוא ביאת שמשו ממש וטהר בפשוטו קאי אגברא, וזה א"א דוטהר יהי' מיותר לפ"ז, ומוכרחין לשנות מפשוטו שהוא או לשנות פי' ובא השמש מפשוטו ולפרש שהוא ביאת אורו דהוא תחלת שקיעה ופירוש וטהר יהיה כפשוטו שהוא אגברא או לשנות פירוש וטהר לפרש שהוא טהר יומא ופירוש ובא השמש יהיה כפשוטו שהוא ביאת שמשו, ומספקי מה יכריח לשנות אם וטהר יכריח לשנות פי' ובא השמש או והא השמש יכריח לשנות פי' וטהר. ולכן לא היה יכול להקשות דודאי הוא וטהר גברא ולדחות פי' הפשוט דובא השמש אלא דהקשה מנא לן בודאי לדחות פשוטו של וטהר וכמו שבמערבא לא החליטו מטעם שבארתי דטהר גברא, וא"כ מקשה רעק"א שפיר דמ"מ יהיו אסורין מספק.
ומה שהקשה כ"ג דאם הוא ספק השקול הלא צריך לדרוש כמו קולא וחומרא לחומרא מקשינן בודאי כמפורש ביבמות וקדושין, נראה לע"ד שכלל זה הוא רק במדות שנדרש כמו היקשא וק"ו ומה מצינו אבל לא בדרשות קראי יתירי, וכמדומני שיש למצא ראיות לזה וכן משמע בקצור כללים הנדפס בסוף ברכות שכתב כשם דגבי היקש וג"ש לחומרא מקשינן וכן הדין בק"ו, משמע דדוקא באלו שהן מדות לדרוש אבל לא בקראי יתירי [אך מש"כ כשם שגבי היקש וג"ש כן בק"ו, הנה ק"ו מפורש בע"ז דף מ"ו וג"ש לא מצינו בגמ' והי"ל לומר כשם שהיקש וק"ו דרשינן לחומרא כן בג"ש, וצ"ע].
אך לכאורה לא מובן מאי קשה לו לרעק"א, הא ודאי יש חלוק אם הוא איסור ודאי או ספק. וצריך לומר שקושיתו היא רק על קושית הגמ' דמנ"ל להקשות דלמא אה"נ, ומ"מ הוא סימן לזמן ק"ש שהוא מצה"כ כיון דאף אם הוא ספק אסורין עד צה"כ, וכן איך פשטו במערבא מברייתא דסימן לדבר צה"כ דאולי הוא רק מספק ולכן הוצרך לתרץ מה שתירץ.
וכן מש"כ כ"ג דמחמת קרא וטהר בערב משמע שטהור גם בעודנו יום ג"כ נסתר מזה שבמערבא לא החליטו לקולא.
ומה שהקשה כ"ג [ברכות] בדף ד' על פרכת הגמ' חכמים כמאן סבירא להו הא מפורש במתני' דר"ג אמר שרבנן כוותיה סברי, הנה בירושלמי סובר באמת שרבנן פליגי אר"ג וסברי דאין יכולין לקרות אחר חצות עד שתמה על ר"ג היכי עבד כוותיה והוצרך לתרץ משום שהוא לשינון ומפרש בספר חרדים על הירושלמי דמדאורייתא פליגי דסברי כל זמן שעסוקין בשכיבה כר"א רק שסברי דהוא עד חצות משום דמיעוט אין ישנים עד חצות עיי"ש. ומסתבר כפירושו שאם המחלוקת היא בהסייג שלחכמים אף בדיעבד עשו שלא יצא כדפי' הר' יונה לא היה שייך להקשות איך עבד כוותיה דמ"ט לא יחושו להא דר"ג לצאת הדאורייתא, דהא אדרבה יש לתמוה אחכמים איך עקרו מ"ע דאורייתא כדהקשה הר' יונה, וגם הא איפסק הלכתא מחמת זה כר"ג מאחר שמדאורייתא חייב, וא"כ ודאי שלא הי' ר"ג מבטל דעתו מאחר שחזינן שהלכה כמותו. ולכן צריך לומר כפירוש החרדים שהירושלמי סובר דרבנן פליגי עליה מדאו' וא"כ הלכה כרבנן כמו בכ"מ דיחיד ורבים הלכה כרבים, ולכן תמה איך עבד כוותיה. וכן משמע מגמ' דידן דרק אם פליגי מדאורייתא היו בניו עושין כרבנן דאל"כ מ"ט עשו עתה כר"ג הא פליגי עלי' לפי' הר' יונה שרבנן עשו סייג שאף בדיעבד אינו יוצא ומה תיקן במה שהשיבן שרבנן כוותי סבירא להו מדאורייתא הא עכ"פ פליגי עליה, אלא ודאי משום שאם מדאורייתא חייבין מסתבר כר"ג וצריך לחוש לר"ג כדחזינן שפסק ר"י אמר שמואל כר"ג אף שרבנן פליגי עליה, וא"כ מאחר שהירושלמי הקשה איך עשו כר"ג צריך לומר דסובר דמדאורייתא פליגי עליה כפי' חרדים ועיי"ש איך שמפרש המשנה. ולכן הוצרך בגמ' להוכיח מהברייתא שסברי כר"ג מדאורייתא דלא כהירושלמי.
ומה שהקשה כ"ג מאי מקשה לימרו כר"א הא בני ר"ג נסתפקו שמא פליגי אר"ג רק בזה דזמן ששוכבין נמשך לדידהו עד חצות וכדסובר הירושלמי כן באמת, הוא פשוט לע"ד דגמ' [ברכות ד] דידן לא רצה לומר שיהיה בזה מחלוקת ובני ר"ג שנסתפקו אפשר שלא ידעו מר"א ולכן נסתפקו אולי סברי שזמן ששוכבין הוא עד חצות מאחר שלא ידעו שר"א חולק, אבל אחרי שידענו מר"א שזמן ששוכבין הוא רק עד אשמורה הראשונה לא מסתבר שיחלקו בזה, ולכן הקשה לימרו כר"א.
ב"ג אוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין