אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן עא
בפת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה.
בדבר פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה כגון צוקער לעקאך שכתב המ"ב [או"ח] בסי' ר"ח ס"ק מ"ח שנוהגין העולם לברך לבסוף על המחיה אף רק בשעור כזית אף שהדגן שבו אין בו כזית, הוא תמוה קצת דאיך יצטרפו לדגן. ומה שתירץ שטעמם מפני שהתבלין באו להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל לכשעור והביא ראיה מהמג"א [או"ח] סי' ר"י וכוונתו להא שכתב שם המג"א בסק"א דאוכל ושותה אין מצטרפין, ומה שאמר ביומא דף פ' ציר שע"ג ירק מצטרף ולא אמרינן משקה הוא דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, אין שייך לכאן. דהתם הוא רק שנתבטל שם משקה מינה כיון דאכשורי אוכלא הוא, וכן הא דפת השרוי במשקה או ביין שהביא המג"א שם מתוס' זבחים דף ק"ט ד"ה עולה בסופו דכתבו שם דדרך אכילה ששרה פתו ביין שעורו בכזית הוא ג"כ מה"ט שנתבטל שם משקה מיניה אבל אין ראיה משם דנחשב אותו האוכל דוקא באם היינו צריכין שיהיה דוקא אותו האוכל כגון הכא לענין ברכה דעל המחיה דצריך דוקא שיהיה דגן אין לנו ראיה משם דמצטרף. והמג"א איירי רק לענין בורא נפשות שעל כל דבר מברך ורק שאוכל ושותה אין מצטרפין ע"ז כתב שפיר שנחשב אוכל כיון דאכשורי אוכלא הוא, ולשון התוס' הוא דדרך אכילה, אבל להצטרף לעל המחיה שבעי דגן דוקא ליכא ראיה.
אך לכאורה יש להביא ראיה ממנחות דף נ"ד בכזית מן המת ונבלה וכן בכזית פגול וכזית חלב שנתמעטו והניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין, הרי מצטרף המים לטמא בטומאת מת ולחייב משום פגול וחלב אף שהתם בעינן דוקא בשר המת ודוקא בשר הפגול והחלב. ואף שהתם [מנחות נ"ד] אמר רבה דאם מתחלה לא היה בו כזית ונתפח הוא רק מדרבנן וכן איפסק ברמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות ה"ד, פשוט לכאורה דאם היתה חתיכה גדולה של כמה זיתים כגון עשרה זיתים והניחן בגשמים ונתפחו ונעשו עשרים וחתך ממנה כזית חייב אף שאין שם מעצם האיסור אלא חצי זית, דהא הטעם של פחות מכזית בתחלה שנתפח שחלוק מהיה כזית ונתמעט וחזר ונתפח צריך לומר דהוא משום דלענין חיוב וטומאה הוא כאילו היה כבר דבר היתר ודבר טהור שאין שייך שיעשה איסור וטומאה אבל כשהיה בו כזית שהיה דבר חיוב וטמא אף שנתמעט לא נפקע ממנו שם איסור וטומאה מאחר שאפשר ליתפח ולחזור לקדמותו וא"כ בחתיכה של עשרה זיתים שהיה עליה שם איסור וטמא ונתפחה על עשרים יש לחייב ולטמא על כזית ממנה לבד. וא"כ יהיה חלוק גם לברכת המזון בין היה פת גדול ושראו במים ואכל רק כזית ממנו שיתחייב בברכת המזון להיה פת פחות מכזית ושראו במים שיהיה פטור. אבל כיון שאמר במנחות שם [נ"ד] דמדרבנן מטמא אף כשגם מעיקרא לא הוה ביה כזית ונתפח לכזית וכן איפסק ברמב"ם פ"ד מאה"ט הי"ג יש לחייב בברכת המזון לכה"פ מדרבנן אף בהיה מתחלה פחות מכזית ונתפח לכזית ואף שהוא תרי מדרבנן יש לחייבו.
ותמוה טובא הא דאיתא ברעק"א בסי' ר"י בשם ס' גן המלך דאם לא היה כזית ונתפח ונעשה כזית הוי ספק, הא כיון שהוא מטמא מדרבנן יש לו ודאי לברך אבל רק מדרבנן ונ"מ לענין ספק ברך שלא יצטרך לחזור ולברך ונמצא שהוא דין ברור שמדאורייתא א"צ לברך ומדרבנן צריך לברך וצ"ע.
אבל מ"מ נראה דהוא רק בשראו במים אבל בתבלין וצוקער הוא כמו קמח אחר שמעורב שהם העושין את הפת למין אחר לא דמו למים ומשקין ואף ביש שם הרבה זיתים ואכל רק כזית ממנו שאין שם כזית דגן היה מסתבר שלא יברך על המחיה, וכ"ש בלא היה בו מעיקרא כזית דגן. ולכן אף שהמ"ב כתב שנוהגין העולם לברך לבסוף על המחיה בכזית ממנו אף שאין שם כזית דגן תמוה לי מלתא ויש להחמיר לאכול כשעור שיהיה שם כזית דגן וכדמסיק גם במ"ב שטוב ליזהר, ולע"ד מוכרחין לעשות כן דמאחר שעכ"פ נוהגין לברך בכזית לבד על המחיה אין גם להקל לברך בורא נפשות נגד המנהג, ולעשות כהמנהג כיון שהוא דבר תמוה אולי נוהגין בטעות כי בפוסקים לא הוזכר מנהג זה וא"כ לא ידוע אם היה מנהג ברור. לכן מוכרח לאכול עד שישער שיש שם כזית מהדגן.