אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן יב
בענין הפסק דט' אותיות קטנות בין הפרשיות ט"ז אייר תשט"ז. מע"כ ידידי הרה"ג בסופר מוהר"ר חיים סאשיצקי שליט"א.
בדבר מה שכתבתי בסוף מכתבי הקודם דמספקא לי שמא ט' אותיות קטנות הוא שיעור הפסק רק להקל ולא להחמיר, היה טעמי דאם נימא שהוא גם להחמיר נמצא שהמצאת הט"ז [או"ח] בסי' ל"ב סקכ"ו לעשות והיה אם שמע סתומה לדברי הכל בזה שיניח פחות מט' אותיות בסוף פרשת שמע ופחות מט' אותיות קודם והיה אם שמע, הם בקטנות הרי בצרוף שניהם לא יהיו כשלשה אשר דהם לכה"פ כ"א אותיות קטנות והכא לא יהיו אלא ט"ז קטנות ויחסר השיעור דלכתחלה אף לשיטת הט"ז דצרוף החלק בשתי השיטות מהני, ונמצא שאף שירויח לצאת גם ידי הרא"ש שהוא רק דין לכתחלה, הרי יפסיד דין דלכתחלה בעי הפסק ט' גדולות שהם לא פחות מכ"א קטנות, ואם סובר הט"ז דלצאת ידי הרא"ש עדיף מדין הפסק ט' גדולות, היה לו עכ"פ להזכיר זה דודאי אין זה ברור בסברא כ"כ.
וגם הא בעצם אין כוונת הט"ז שיוצא בזה ממש שיטת הרא"ש דהא להרא"ש שסובר דג' אותיות הוא שיעור הפסק בסתומה כתב לעשות במזוזה פחות מג' אותיות בסוף השיטה שמסיים בה שמע ופחות מג' אותיות בראש השיטה שמתחיל והיה א"ש, משמע דאף דלהרא"ש צריך בפתוחה ט' אותיות מ"מ כיון שבסתומה סגי בשלש אותיות אם יניח שיעור זה בסופה או בראשה נחשבת כבר לפתוחה כיון דפתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה אף שחסר שיעור הריוח שצריך לפתוחה, ויסבור שתהיה פסולה לפרשה סתומה משום דיש גם קפידא בסתומה שהריוח שלה לא יהיה בראש שורה או בסוף שורה מצד דין עצמה, אף שלא יאמרו עליה שהיא פתוחה מצד חסרון השיעור שצריך לפתוחה משום דאין הפסלות משום שנעשית פתוחה, אף שלשון הגמ' בשבת דף ק"ג הוא סתומה לא יעשנה פתוחה שלשון זה משמע דהפסול הוא משום שנעשית כפתוחה שלכן כיון שלהרא"ש יש חלוק בין פתוחה לסתומה גם בהשיעור של הריוח וכשהניח רק שיעור סתומה הרי לא נעשית כפתוחה ונתכשר אלא שסובר הרא"ש דלשון זה לאו דוקא דהפסול בסתומה הוא מצד עצמה כשלא עשאה כמו שצריך לעשות דהוא שהריוח לא יהיה בסוף שורה ובתחלת שורה, וגם יש לפרש לשון הגמ' דכיון שעשאה קצת כפתוחה נמי פסולה.
וכן מפורש בטור [יו"ד] סימן ער"ה באם לא הניח בפרשה סתומה בסוף השיטה כדי שיעור ג' אותיות ולכתוב תיבה יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל בהתחלת שיטה ג', ואמאי לא יתחיל בראש השיטה הא לא הויא כפתוחה מצד שחסר שיעור דט' אותיות שצריך לפתוחה ושיעור סתומה יש בה בזה שהניח ג' אותיות אלמא דהוא קפידא לפסול בסתומה כשהריוח פתוח בתחלה או בסוף אף שאינה כפתוחה ממש מצד השיעור.
ועיין בדרישה שם שכתב בפירוש דברי הרא"ש אבל לא יניח ג' אותיות דזה מיקרי פתוחה ועכ"פ סתומה לא מיקרי עיי"ש, ופשוט שהם ב' פירושים דמה שכתב דזה מיקרי פתוחה הוא שסובר דג' אותיות הוא השיעור גם לפתוחה כדכתב לעיל מזה שדעתו של הרא"ש הוא ג' אותיות גם לפתוחה דלא כהטור בשמו, ואף שברא"ש איתא מתחלה בשם ר"ת דפתוחה הוא כשיעור ג' תיבות של ג' ג' אותיות סובר הדרישה דהעיקר לדינא סובר הרא"ש כדהביא הרא"ש אחר זה ממס' סופרים שאף בפתוחה הוא רק ג' אותיות, ואח"כ כתב פירוש אליבא דהטור שסובר שתחלה דברי הרא"ש הוא העיקר לדינא שבפתוחה צריך ריוח ט' אותיות, שמה שמצריך הרא"ש שלא יניח במזוזה ג' אותיות במקום אחד הוא משום דעכ"פ סתומה לא מיקרי והוא כדבארתי. ומהטור מוכרח רק כתירוץ זה דהא הוא סובר דבעי בפתוחה ט' אותיות ומ"מ סובר במזוזה דיניח פחות מג' אותיות במקום אחד אלמא משום דבריוח ג' אותיות בסוף ובתחלת שיטה שהיא פתוחה או מראשה או מסופה פסולה בסתומה אף שאינה כפתוחה בשיעור, ולכן תמוה דברי הדרישה שרצה להוכיח מזה דגם בפתוחה הוא רק ריוח ג' אותיות להרא"ש דהא להטור צריך לומר בע"כ כתירוץ הב' א"כ גם להרא"ש יש לומר כן.
עכ"פ איך שנימא סברי הרא"ש והטור דבג' אותיות במקום אחד פסולה בסתומה וא"כ כשיהיו ביחד אף רק ט' אותיות קטנות בצמצום נמי הוא בשעור ג' אותיות גדולות במקום אחד שהוא פסול בסתומה להרא"ש והטור, ונמצא שהמצאת הט"ז אינה להרא"ש והטור ממש, אלא דצריך לומר שכוונתו רק להרא"ש אליבא דדינא שנהגו כהרמב"ם דגם בסתומה הוא שיעור ט' אותיות וא"כ ודאי מסתבר שעדיף לעשות הלכתחלה דט' גדולות מלעשות הלכתחלה לצאת גם ידי הרא"ש שהוא באמת שלא להרא"ש והטור וכמעט שלא מצינו שיטה מפורשת שיסבור כהרא"ש בצורת הפרשיות וכהרמב"ם שאף לסתומה צריך ט' אותיות אלא עצמו, ולכן מסתבר שכוונת הט"ז פחות מט' גדולות בסוף שמע ופחות מט' גדולות בתחלת והיה, שמ"מ תהיה סתומה להרא"ש ונמצא שלהרמב"ם עושה אף הלכתחלה ויועיל זה שיצא גם להרא"ש אליבא דדינא שנהגו בשיעור ט' אותיות אף בסתומה אף שאינו להרא"ש ממש, ונמצא שמוכרחין לומר להט"ז ששיעור ט' קטנות הוא רק להקל ולא להחמיר, ומה שכתבתי שמספקא לי הוא משום דהמ"ב פי' הא דהט"ז דוקא בפחות מט' קטנות ובשער הציון איתא שהוא מהפמ"ג לכן אף שלא מסתבר זה כלל לפרש בהטו"ז לע"ד נשאר אצלי ספק לדינא מצד שיטתם.
וכשיזדמן בס"ת שבכל פרשיותיה הם בהפסק ט' אותיות גדולות כדין הלכתחלה ובאיזה מקום שלא במקום פרשה אירע מאיזה טעות שנשאר שם הפסק ט' אותיות קטנות לא תיפסל למה שמסתבר לדעתי אך מדין ספק לחוש להמ"ב בשם הפמ"ג, אבל אם באיזה פרשה השאירו ריוח רק כט' קטנות כדין הדיעבד תהיה פסולה אף למה שמסתבר לדעתי משום דיהיו תרתי דסתרי דשם חשבינן הריוח כשיעור זה לפרשה וכאן נחשב שלא לפרשה, אך דבר כזה לא מצוי כלל למעשה.
ולכן הס"ת שבמקום סתומה איכא ח' אותיות ריוח בסוף השיטה וכמו ו' אותיות בראש השיטה היא כשרה להרמב"ם לשי' הט"ז שמצטרפין ריוח של ב' השיטות וכן כשרה להרא"ש אליבא דדינא שנהגו בט' אותיות להט"ז אבל לא להרא"ש והטור אליבא דעצמן שגם בג' אותיות במקום אחד פסולה, אבל הוא למה שמסתבר לדעתי דלהמ"ב בשם הפמ"ג שהוא בשיעור פרשה אף לחומרא הרי סוף השיטה מורה שהיא פתוחה ואף שהניח ריוח גם בתחלת השיטה שמורה שהיא סתומה הוא כסותר שלהט"ז איכא חסרון בזה לפ"מ שפי' הלבושי שרד אבל מ"מ כשרה בדיעבד אף לדידהו להרמב"ם שעכ"פ היא סתומה שלית לן ראיה לפסול מחמת זה דמרמב"ם שנקט שלא הניח כשיעור ולכתוב תיבה אחת הוא משום דאם יכול לכתוב תיבה אחת יש לו לעשות כן אבל אם לא עשה אלא התחיל באמצע שיטה שאחריה נמי אפשר כשרה לסתומה ורק מסברא בעמלא סובר כן שלכן מסתבר שאין לפסול בדיעבד.
והקופין שיש תג עב עליו בתיבת בחזק מסתבר שכיון שתינוק קורא קוף הוא כשר ולכן יכולין לגרור התג שעל גביו, ול"ד להא שכתב למד במקום קוף שפוסל המ"ב בגמר רגל הקוף וגרר אח"כ את הצואר, דהתם קרא התינוק אותו למד אבל הכא שהתינוק קוראו קוף אף שהוא מצד שמכריע אותו רגל הקוף לקרוא כן ואם היו מכסין רגל הקוף היה קורא למד נמי הוא בשם קוף דא"צ לכסות אלא דנידון האות כמו שהוא איך נקרא. ומש"כ כתר"ה דבחסרון משום כתיבה תמה משמע בס' אחיעזר דליכא פסול חק תוכות יש לעיין טובא דלא מסתבר זה לכאורה כיון דילפינן מוכתבתם הרי יש לדרוש ולא וחקק כדדרשינן בגטין דף כ'. ומש"כ כתר"ה לצרף שיטת הסמ"ק דבנפסל אחר שנגמר האות יכול לגרור הוא צרוף נכון. ידידו. משה פיינשטיין.