אור ברסלב

אגרא דכלה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב

לך לך

נח

יב (א) ויאמר (בראשית יב א). אמירה בלשון רכה ובחשאי, כי טירון היה לנבואה עדיין:

ויאמר ה' אל אברהם (בראשית יב א). יש לרמז בתורה הק' שנרמז בה שיעור הימים אשר היתה אמירת הש"י בעולם דהיינו התגלות הנבואה, עד שגרמו העונות שנסתם כל חזון. והנה הק' הרוקח ז"ל קחשיב משנולד יצחק עד סוף "מלאכי, "אלף ת"ה שנים. והנה כתוב אצלינו בפסוק (תהלים קיט ד) "אתה צוית פקודיך וכו', כמנין אל"ף ת"ה (בהחזרת האלף לאלף). והנה אברהם לא קחשיב להיות בו עדיין זוהמת ישמעאל, לא היה מראה הנבואה בשלימות, והגם שביצחק היה גם כן זוהמת עשו, עם כל זה כיון שנימול לח' נתקטנה הזוהמא, והא ראיה שיצא גם מעשו גוף קדוש וכלי מוכשר לנבואה, דהיינו עובדיה שהיה גר אדומי כנ"ל (עיין סנהדרין ל"ט ע"ב). והנה אפשר להחשב שלימות הנבואה גם כן מימות אברהם, מעת שפירשה ממנו זוהמת ישמעאל, דהיינו מעת שנתעברה הגר שהיה אז אברהם בן פ"ה שנים והוכן לו פה לנבואה, וכפי זה יעלה מספר ימי הנבואה "אלף ת"ך שנים, אל תירא כי את"ך אני (ישעיה מג ה). והנה נרמז זה בכאן "ויאמר ה' אל "אברם, ר"ל האמירה מהש"י היה בעולם כפי חשבון החיבור אותיות שם "הויה עם אברם כזה יהוה אברם, ותצטרף בזה י' פעמים א', ה' פעמים ב', ו' פעמים ר', ה' פעמים ם', סך הכל יעלה מספר אלף ת"ך, ונרמז זה בהתחלת ראש יחוסנו אחד היה אברהם. נ"ל:

בפסוק הזה יש לרמז רמז מופלג בדרכי המוסר, לבל יהיה אדם להוט אחרי סיבות מסובבות להמציא פרנסתו, רק איזה סיבת שתזדמן לו יבטח בשם ד' וישען באלקיו הממציא לו הסיבה, ולא יאמר כחי ועוצם ידי ורוב השתדלות בסיבות המה היו בעוזרי. והנה דבר כזה יקרא עובד עבודה זרה בטהרה (עיין ע"ז ח' ע"א), שמשים משען ומשענה לאיזה סיבה מסיבות, ודבר זה גורם לבטל עבודת הבורא ית"ש, כי מחשבתו דבוקה תמיד ומשוטטת בהבלי עולם, ומחשב תמיד בסיבות להמציא פרנסתו ומחייתו וצרכיו, מה שאין כן הבוטח בהש"י תנוח נפשו וינוחו רעיוניו ויסיר מדעתו אהבת העולם ותענוגיו, כי ישער בדעתו שלא יוסיף ולא יגרע במחשבתו ורעיוניו, רק הכל יהיה כפי גזירת הבורא, על כן יסיר דאגת העולם מלבו. וזה מ"ש המלך החכם (משלי יט כא) "רבות "מחשבות "בלב "איש, (ר"ל האדם בסכלותו רבות מחשבותיו להשתדל בסיבות להמציא לעצמם אהבת העולם, דהיינו עושר וכבוד ולריק יגעו, כי לא יוסיפו ולא יגרעו בעבודתם דבר, רק) "ועצת ד' "היא "תקום, על ידי איזה סיבה שיזמין לו הבורא גדולה או קטנה. וזה נרמז בכאן התורה הק' "ויאמר "ה' "אל "אברם, "אברם נקרא השכל מוח החמה א"ב ר"ם, שהחכמה נקרא א"ב והוא ר"ם ששוכן ברום הגוף במוח, והמשכיל יבין עד היכן הדברים מגיעין, (כי יציבא מילתא בסוד חכמי האמת שהחכמ"ה נקרא "אב "לאבהן), ולרמז הזה אבר"ם ר"ת "רבות "מחשבות "בלב "איש, אזי הש"י ב"ה אומר להשכל שבאדם הנשפע מחכמה עליונה "לך "לך "מארצך, היינו ארציותך שאתה דבוק בהן היינו אהבת הממון והתענוגים, "וממולדתך אהבת התולדה כי אם לרצון הבורא, "ומבית "אביך אהבת היחוס והכבוד, מכל זה תסיר מחשבתך ולא ישוטטו רעיונך בזה לרדוף אחרי סיבות מועילות לזה, כי לא תוסיף ולא תגרע בעבודתך שום דבר, רק "אל "הארץ "אשר "אראך, ר"ל איזה סיבה בארציות אזמין לך, בזה תעסוק על פי התורה אך הורתיך, והבן כי קצרתי:

(בראשית יב א) לך לך. יש לפרש כפשוטו "לך אליך, דהיינו למחשבתך, כמ"ש בזוהר הק' (ח"א ע"ח ע"א) שהיה אברהם שוקל בדעתו על פי שכלו והשגתו כל כח וכח של כל ארץ וארץ, וכשבא בשכלו לשקול בפלס כח של ארץ ישראל, לא היה יכול להשיג שהוא כח על כל הכחות וסיבת כל הסיבות, אזי היה משתוקק להאור הנכסף הזה, והיה דבוק במחשבתו בהאור הנערב הלז, אימתי אזכה להתוודע ולהגלות לי איזה התגלות. וז"ש לו הש"י "לך "לך, ר"ל לעצמך ולמחשבתך, אל הארץ אשר אראך, כי שם תזכה לאיזה התגלות, כענין שנאמר שם (בראשית יב ז) וירא ד' אל אברהם:

או יאמר לך לך. תלך אליך ולעצמך, כי אמרו רז"ל (אבות פ"א מ"ו) עשה לך "רב, וצריך לרדוף ולכתת רגליו מעיר לעיר אחר הרב שזוכה ללמוד ממנו, ואברהם אבינו לא היה לו רב, רק שני כליותיו היו נובעות כמין שני רבנים (ב"ר פס"א א'). וז"ש הש"י אל אברם דייקא, שהוא מיוחד בדבר שלמד מעצמו, לך לך מעצמך "אל "הארץ "אשר "אראך, ושם יהיו כליותיך נובעות יותר, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב):

או יאמר לך לך (בראשית יב א). תלך אליך. על פי מה שאמרו רז"ל (נדרים ל"ב ע"ב) "התהלך "לפני "והיה "תמים, (בראשית יז א), שעד עכשיו היה שמך "אברם, מנין רמ"ג איברים שהן ברשותו של אדם וחמשה איברים אינם ברשותו, וחמשה איברים אלו הם ב' עינים ב' אזנים ראש הגויה, (ולרש"י ז"ל שיטה אחרת), וכהיום אוסיף לך ה', ויהיו גם הה' איברים ברשותך. ממוצא דבר נדע כי חמשה אברים אינם ברשותו של אדם, והאדם צריך לעשות מה שיש בידו וברשותו, דהיינו לקדש רמ"ג איברין שהם ברשותו, והש"י יעשה אחר כך את שלו וימסור בידו הה' איברים. וז"ש לו הש"י לאברהם, וכן נוכל לפרש שאומר זה הש"י לכל אחד מנשמת ישראל המכונה בשם "אברם כמו שמבואר בזוהר הק' (זו"ח לך מ' ע"ב), לך לך לשמך, דהיינו עשה (עתה)[אתה] על כל פנים כאשר תמצא ידך לקדש רמ"ג איברים כמנין שמך "אברם, ואני אעשה אחר כך את שלי. לזה אמר אחר כך אל הארץ אשר אראך, ר"ל ה' ארץ, ר"ל ה' ארציות אשר אני אראך שעלי מוטל הדבר, נ"ל:

"מארצך "וממולדתך "ומבית "אביך. הקושיא מפורסמת דמקודם יתכן היציאה ממולידיו ומבית אביו, ואחר כך מכל הארץ. ועל פי מה שדרשו בזוהר הק' (זו"ח לך מ' ע"ב) על הנשמה, יתכן שפיר. והנה ג' סוגי חומריות ועכירות יש לאדם. א', מה שנתהווה על ידי מעשיו ועל ידי התעסקו בתענוגי הבלי העולם במותרות, דהיינו מאכל ומשתה ומשגל אשר לא לד' המה, ויקנה מזה עכיריות החומר וזוהמא המונע להאיר בו אור ד'. והב', הוא עכיריות הזוהמא שנמשך לו בתולדה ממולידיו שהן אביו ואמו, דלא כוונו עשות כהוגן וכשורה רק למלאות תאוותם. והג', הוא עביות ועכיריות שנקנה לאדם על ידי משפחתו ובית אביו שמגודל ביניהם מקטנותו, ויראה בעיניהם מדות הרעות לא ראי זה כראי זה, דהיינו גובה וגאון והתפארות וקמצנות וכעס וכדומה, ולהיות שרואה כל זה מקטנותו נעשו המדות קנין בנפשו. והש"י ברוב רחמיו מייעץ להנשמה, שבתחילה תלך ותפרש את עצמך מעכירת שהקנה הוא לעצמו וחבל בגופו על התעסקו במותרות תענוגי עולם והבליו, אשר על ידי זה נתגשם גופו מאוד, ומזה העכיריות צריך לפרוש מקודם, כי לו משפט הבכורה בפרישות, כי הנה הוא בעצמו היה בעוכריו. וזה יאמר "לך "לך "מארצך, מארצותיך שאתה בעצמך נתגשמת בארציות, ואחר כך "וממולדתך, היינו לשבר החומריות הנתהווה לו בעת ההולדה בבלתי התכונת אביו ואמו לקיים מצות בוראם רק למלאות תאות הבהמיות, ואחר כך "ומבית "אביך, הן מדת משפחתו ובית אביו, והבן. ולזה יאמר אחר כך כשתקיים כל הנ"ל, אזי "אל "הארץ, ר"ל תלך לדבק את עצמך בהארץ עליונה "מלכות "שמים "תשובה תתאה, ומשם "אשר "אראך, אש"ר היא בחינת בינ"ה המאשרינו "תשובה "עילאה, הדביקות הנפלא בחיי החיים:

ויאמר עוד אש"ר (בראשית יב א). ר"ת "ששים "רבוא "אותיות. שאראך ששים רבוא אותיות התורה, ותזכה לרזין דאורייתא. הנה גם לפי הפשט דמדבר באברהם יצדק לדרך זה, דהנה כל הנשמות היו כלולים באדם הראשון, ועל ידי חטאו נפגמו כולם ושלטו בהם הקליפות, ובכל עת הצדיקים בכל דור ודור מוציאים בלעם מפיהם, דהיינו שלוקחים מרשותם נשמות קדושות על ידי כוונתם הטהורה בעת זווגם. והנה כתב האר"י ז"ל כשישנו תחת הקליפות איזה נשמה גדולת הערך מאוד והן נהנין ממנה ביותר, אזי יראים שלא יבוא איזה צדיק ויקחה מהם בעל כרחיהם, על כן כשרואים הקליפות איזה מקום עכור זווג בלתי טהור, אזי מניחין הנשמה הגדולה היקרה אשר היא חבויה ביניהם ליכנס למקום העכור הלז, כדי שתתעכר ביותר בהלביש אותה בגדים צואים גוף עב ועכור, ועל ידי זה תשאר תחת ידיהם. ומאוד עמקו מחשבות הצור תם, אזי הוא ית' ברוב רחמיו וחסדיו מאיר אחר כך לנשמה ומעוררה באיתערותא דלעילא, ועל ידי כך מתברת גזיזין דפרזלא ומדבקת עצמה בהש"י. כל הדברים האלה וככל החזיון הזה אירע לנשמת אברהם אבינו, עד שהיה מקובל לרז"ל שתרח בעל נדה, והבן. ואמר הש"י לנביאו (ישעיה מא ב) בהודעת רוב רחמיו לישראל, מי העיר ממזרח צד"ק, דקאי על אברהם כנודע (ב"ב ט"ו ע"א). והנה וודאי על ידי זה העכירות קונה עביות וגסות, וצריכה הנשמה לשבור אלו הלבושים. וזה יאמר לאברהם לך "מארצך, היינו עצם ארציותך מאדם קדמאה שנברא מהארץ, ואחר כך "ממולדתך הם אביך ואמך, ביום הולדת אותך בפועל מגונה ובזמן בלתי טהור, ואחר כך "מבית "אביך ממשפחתך וכנ"ל. או "ממולדתך קאי על תולדות הזרעת האב בכוונה בלתי נכונה, "ומבית "אביך קאי על האם שהיא "בית "אביו, כמו שאמר ר' יוסי מעולם מעולם לא קראתי וכו', אלא לאשתי ביתי וכו' (שבת קי"ח ע"ב):

(העתקה מכתב יד) ויאמר ד' אל אברם וכו'. (בראשית יב א). הנה הספיקות הם בפסוק. א', אומרו ל"ך ל"ך כנודע. ב', אומרו מארצך קודם אמירת וממולדתך, והוא בהיפוך כנודע. ג', אל הארץ אשר אראך, ולא הראה לו תיכף. ואחשוב דהנה דרך התורה כך הוא, שמרמזת במעשה אשר נעשה סיפור ורמז מושכל לכל כי נצחית הוא. ונאמר כי אבר"ם ירמז לבעל תשובה העושה תשובה עילאה בחכמה נפלאה, לבל ישומם ולבל יודעו מעשיו רק בינו לבין קונו, ואם נפשך חשקה בתורה, התבונן מ"ש הרב הקדוש בספר תולדות יעקב יוסף, אבר"ם רמז ליסודות אבא ואימא אב"ר בתוך מ"ם סתומה, ממילא התבונן מי שעושה תשובה עילאה יעשה בחכמתו. והנה זכור תזכור מ"ש הרמב"ם שהשוטה המענה את גופו מבלי טעם וגזירה, וחושב שהשי"ת שונא את הגופות וזה אינו תשובה, [הן אמת שחז"ל נתנו קצבה כמה מן הסגופים לכל חטא ועון, זה סגופים לתשובה להתם פשע, אבל זה אינו התחלת התשובה ועיקרה. ועיקרה היא להתבונן בגדולתו ית' ובשפלותו, ויתמרמר לבו בקרבו האיך הכעיס את הבורא כל, ועל כל פרט ופרט יתודה לפני הבורא עולם, ויקבל על עצמו בחרטה גמורה שלא יחזור בהם ולא ישוב עוד להכעיסו, וירגיל את עצמו בעבודת הבורא ויראתו על פניו, ולא יפרוש את עצמו מן העולם מכל וכל כי השי"ת לא יחפוץ בהמית את גופו, רק כאשר ישקול מעשה התשובה הכל בחכמה, הנה השי"ת ידריכהו במעגלי צדק האיך יקיים כל הכתוב בספרי הצדיקים מנין התעניות והסגופים להתם פשע, והבן הש"י יהיה בעזרנו]. וז"ש ויאמר ד' אל אבר"ם הבעל תשובה הנ"ל, לך ל"ך, ר"ל הליכתך תהיה אצלך, ולא תרחוק את עצמך מכל וכל מעניני גופך הצריכים בהכרח בטבע הבריאה, רק שתלך מארצ"ך ר"ל ארציות אכילה ושתיה שלך שהיה עד עתה נקרא ארצ"ך שעסקת בהם לצרכך למלאות תאותך, וממולדת"ך היינו גם כן שאינך צריך להפריש את עצמך מלהוליד בדומה, כי בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא ו, עיין יבמות ס"ב ע"ב), רק וממולדת"ך שלא יהיה נקרא מולדת שלך לצרכ"ך ולתאותך. ומבית אבי"ך, וכן אינך צריך להשתומם ולישב בדד במערות וצורים, רק שלא תשב בית אביך, שלא תחשוב כמקום שהוא שלך הבתי בורניות ולך יאתה כבוד, אבל תוכל להשתמש מכל הנ"ל אל הארץ אשר אראך, תוכל להשתמש עם כל הארציות הנ"ל באופן הנאות לעבודתו ית' והוא ינחך במעגלי צדק. השי"ת יורנו דרך האמת לשוב אליו באהבה:

וירמוז עוד ויאמר ד' אל אבר"ם (בראשית יב א). הנה הש"י נתן חכמ"ה ובינ"ה באדם, היינו שעל ידי שכל שנופל במחשבתו, מתבונן בו עוד מושכלות וממציא שכל מהמושכל כבר, ועל ידי החכמה ובינה שבאדם הוא מתבונן בכל החכמות שבעולם כגון חכמת הטבע ושארי החכמות. והנה כל החכמות שבעולם [זולת חכמת התורה] הם בחקירת הטבע, אבל המשכיל בחכמת התורה בחכמה ובינה שלו, הנה הוא למעלה מן הטבע, על כן ישראל עם קרובו הוא למעלה מן הטבע, להיותם בני תורה שכולם שמעו בסיני אנכי וכו' (שמות כ ב), על כן נאמר (שמות כג כה) ועבדתם את י' אלקיכם וכו' והסירותי מחלה מקרבך, מבלי בקשת רפואת טבע. וכן בטבע הפרנסה (ויקרא כו ג) אם בחקותי תלכו וכו', ונתנה הארץ פריה וכו', מבלי בקשת תחבולות להשיג שדה שחונה, וכן בכל הענינים. והנה הגם שצותה התורה להנהיג כמנהג דרך ארץ בטבעי, דהיינו חרישה וקצירה (ברכות ל"ה ע"ב), וניתן רשות לרופא לרפאות (ברכות ס' ע"א), הוא הכל בכדי שיהיה מלובש ההשגחה בטבע בכדי שיהיה עולם הנסיון. אבל שום פעולת הטבע לא תפעול בזולת השגחת הבורא, והוא משדד הטבעיים כרצונו ועל ידי תפלת ישראל. והנה הפתאים אשר לבם נפתה אליהם בחכמתם ובינתם הפתיות, (מעולם)[מעלים] בדעתם שרק הוא הכל בטבע, תפח רוחם ונשמתם לא באלה חלק יעקב. ואחד היה אברהם אבינו ע"ה הראשון ראה בטבע המזל שאינו מוליד, ואמר לו הש"י צא וכו', אין מזל לישראל שיכולים לשדד המערכה (שבת קנ"ו ע"א). והנה הטבע ופעולתה לפעמים תלויה במצות, דהיינו שטבע הארץ הזאת להוציא תבואות רבות וזולתה בהיפוך, וכן בענין בריאות יש מיני חולאים ר"ל בארצות מה שאינם בזולתה וכן בתוקף הבריאות, זה אינו לישראל המאמינים בד' ובהשגחתו. מצינו בתורה (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא מאה וכו', קרקע קשה (ב"ר פס"ד ו') אף על פי כן וימצא כו', יש מיני טבע תלוים בהתחדשות מולדות חדשים והשנים, כשיארע מולד במזל הזה יהיה גשם על הארץ, ובהיפוך בהיפוך, גם זה אינו לישראל, ושמואל הנביא יוכיח הלא קציר חטים היום אקרא אל ד' ויתן קולות ומטר (שמואל א' יב יז), וכהנה רבות בכל דור ודור מתפללין ישראל על הגשמים והש"י שומע עתירתם, ואליהו עצר טל ומטר שלש שנים (מלכים א' יב יז), חוני המעגל הורידם כרצונו בכל מיני אופנים כבן המתחטא לפני אביו (תענית י"ט ע"א). ויש מיני טבע תלויים בתולדות אדם, כשנולד אדם בזה המזל יהיה כך וכך, גם זה אין מזל לישראל, צא ולמד מרב נחמן דאמרי כלדאי לאמיה בריך גנבא הוה, שהכירו במזל תולדותו ואמת היה אתם, כדאשכחן המעשה בש"ס (שבת קנ"ו ע"ב), והנה אמו בטוב כוונתה עשתה עטרה לראשו בראשית חכמה יראת ד' ותבין ונתעלה להיות נשיא לישראל, וכהנה בש"ס מברתיה דרבי עקיבא (כתובות ס"ג ע"א), ומהא דשמואל דאכלוה וכו'. ויש טבע תלויה במשפחה הן בעסק הבריאות והן בעסק המדות, שטבע המשפחה בכעס וגיאות וכיוצא אין מן הצורך לראיות, זה גם כן אינו לישראל כי התורה תלמדהו דעת לתקן המדות. וכן בעסק הבריאות, והסירותי מחלה מקרבך כתוב לכל יחיד ויחיד, הגם שהמחלה ח"ו נתונה בקרבך בטבע, הש"י יסירה, [ובזה ידוקדק שהתחיל ברבים וסיים ביחיד]. ובזה יתפרש ויאמר ד' אל אברם, הגם שיתפרש כפשוטו על אבר"ם גם כן, עם כל זה בכל דור ודור יתפרש לכל איש המבין בחכמה ובינה הנקרא אברהם, [עיין מ"ש לעיל למה נקרא שמו אבר"ם]. והנה אם שופט בחכמה ובינה שלו התחייבות הטבע, אזי מאמר השי"ת אליו לך לך מארצ"ך, שלא יתבונן בטבע הארציות, כי ביד השי"ת להוציא פירות מארץ מלוחה לא תשב כאשר תתפלל אליו ותשים אליו לבך. וכן וממולדת"ך היינו שלא תשגיח בשפיטת המולד, וכן בשפיטת יום הולדת אתך כנ"ל. וכן מבית אבי"ך טבע משפחתך בבריאות ומדות, כי להשי"ת הכח והממשלה, ושמא יאמר האומר אם כן למה אתנהג במנהג דרך ארץ בחרישה וזריעה וכיוצא בזה, אל יאמר כן, כי השי"ת חפץ להושיע את האדם על ידי התלבשות הטבע, והוא מזמין הנאות לו על ידי איזה פעולה שהשי"ת מזמין לידו ברצונו הטוב. וז"ש הכתוב אל הארץ אש"ר ארא"ך, אני אראה לך איזה ארציות הנרצה שעל ידה יבא לך מבוקשך. וזה שהתחיל בלך ל"ך, לסברתך שאתה סובר שהנהגה הוא בטבע, אמת כן הוא, אבל באופני השגחה הנרצית לרצונו, והשי"ת משגיח ופועל פעולה בטבע כרצונו, והבן מאוד כי דבר עמוק הוא. (עד כאן מועתק מכתב יד הנ"ל):

ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב). כפי הפשט דקאי על אברהם לא יוצדק על היחיד לעשותו גוי גדול, רק הוה ליה למימר ויצא מחלציך גוי גדול. וכפי הדרש (זו"ח לך מ' ע"ב) דקאי על הנשמה לא ידענו כלל פירושו. ונראה דהנה גו"י יכונה למלכותא קדישא שהיא י' זעירא, מקבלת מו' קצוות ומג' ראשונות, יעויין במאורי אור. ותיבת גדו"ל יכונה לזעיר אנפין על שם גדול אדונינו (תהלים קמז ה), כמו שאמרו רז"ל (שוח"ט מזמור מ"ח) אימתי נקרא גדול, כשהוא בעיר אלקינו (תהלים מח ב). וז"ש לאברהם וכפי הדרש להנשמה, שלא תאמר נשמת האדם למה לי כל הצער הזה מעכירות העולם, הלא טוב אז מעתה בהיותי יושבת תחת כסא כבודו ית' קודם רדתי לעולם, ולמה זה מרחם יצאת. וז"ש הש"י כי לא כן הוא, כי הוא צורך גבוה על ידי התעסקך בעשייה הגשמיות במעשה המצות, על ידי זה תפעול במעשיך יחוד גוי גדול, וכל מה שלא יוכלו לפעול כל זה אפילו שרפי מעלה רק ישראל עם קרובו: ואברכך. על ידי היחוד שתגרום למעלה, יבא לך הברכה כנודע: ואגדלה "שמך. הנה זה ודאי לא יצדק כפשוטו, כי מה הנאה יש לצדיק האמיתי מה ששמו הולך ומפארין אותו ויש לו שם בקצה הארץ, הרי עיקר כוונתו להתגדל כבוד שמים. אך צ"ל ואגדלה "שמך, שיכונה שמך בשם גדולה שנעשה אברהם אבינו מרכבה למדת הגדולה והחסד, כנודע אמרם ז"ל בבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, כל ימי היות אברהם בעולם לא הייתי צריך לפעול פעולתי, כי אברהם עמד במקומי. וזהו ואגדלה "שמך, שיהיה שמך "גדולה, כי אתה משמש לפני כמו מדת הגדולה, והבן. וכפי הדרש על הנשמה אמר "ואגדלה "שמך, כי לכל נשמה שיורדת מגבהי מרומים אל הגוף, נלוה אליה בגזירת היוצר נפש הבהמיית מקליפת נוגה כנודע. והנה לכל אדם יש לו שם, הוא השם של הנשמה הקדושה שמזמין הש"י בפי אביו ואמו, ולעומת זה יש לו שם של נפש הבהמיות דס"א על ידי חילופים שונים וצירופים אחרים, כגון משה בקדושה, שמה בסט"א. ע"ר בקדושה, ר"ע בס"א. והנה כשהאדם נמשך אחר נפש הקדושה, אזי זה השם עיקר השם שלו לא יתפרד ממנו גם לאחר פטירתו, ובהפוך כשאדם נמשך ח"ו אחר נפש הבהמיות, אז עיקר השם שלו הוא השם דס"א. והנה בעודו בחיים זוכר השם הקדוש שקראו לו אביו ואמו, אבל לאחר פטירתו שוכח השם הנכבד, על כן מקובל לרז"ל ששואלין לרשע את שמו, והוא שוכח ואינו יודע שום שם שהשם הקדוש נשכח ממנו, והשם דס"א לא שמע מעולם, ולכך אינו יודע להשיב. והוא הסוד שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב ה') שבמצרים לא שינו את שמם, ושמתי מחסום לפי מהנהוג בזמנינו והוא עצת הס"מ, והמשכיל על דבר יירא ויפחד לנפשו היקרה, אשרי מי שלא שינה את שמו הנכבד. והנה הצדיקים הגדולים שמהפכין מר למתוק, ונפש הבהמיות גם כן יתהפך לטוב גמור, אזי גם השני נתהפך לטוב גמור ונתגדל השם. וזהו ואגדלה שמך, וזהו ריוח גדול אל הנשמה, בין והתבונן כי דבר עמוק הוא:

או יאמר ואגדלה שמך (בראשית יב ב). ידוע דתיבת ש"ם בכל מקום יורה על צמצום והתפשטות, כי הוא בגימטריא הוי"ה שד"י, הוי"ה הוא התפשטות, ושד"י הוא צמצום. והנה גם האדם השפל צריך לב' בחינות אלו, כי הנה המשכיל כשיעמיק בגדולת אין סוף ב"ה והאיך בחר לסגולתו בריה קטנה מעוטה בדעת וישימהו למעלה ממלאכים ושרפים, ומסר לו חמד שעשועים תורתו הקדושה, אזי יתלהב לבו מאוד לעבודה עד שתגעל הנפש את הבשר לגודל הקרבות והאהבה לאורו ית' כתשוקת החלק אל הכל, ובקל יוכל להתבטל באורו ית' והיא כלות הנפש, והוא ענין נדב ואביהוא בקרבתם לפני ד' וימותו (ויקרא טז א), והבן. והש"י לא כן דעתו, רק בעל כרחך אתה חי כל ימי צבאיך אשר נתן לך הש"י להיות לו לעבד, ומוכרח האדם בעבודתו להיות בבחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד) היינו צמצום והתפשטות, כענין שאמרו בברייתא דאברהם אבינו (ספר יצירה) אם רץ לבך שוב לאחור, על כן צריך לעבוד את הש"י "ביראה היינו הצמצום, "ואהבה הוא הקרבות והתפשטות לאורו ית'. וכזה שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב החסיד הקדוש המפורסם נשמתו בגנזי מרומים כק"ש מוהר"ר מנחם מענדיל מק"ק רימאנוב זצל"ה על ענין הבטחתו ית' לאבינו אברהם (בראשית כב יז) ושמתי את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים. שהקשה כבוד אדמו"ר זצלה"ה כיון שהבטיחו שיהיה זרעו ככוכבי השמים, שהוא מעלה היותר נכבדת הן בכמות הן באיכות הן במהות, למה הבטיח שוב הבטחה קטנה כחול אשר וכו'. ואמר הרב הק' זצלה"ה דהוא הבטחה גדולה אשר הוא לפלא בעיני כל אומות העולם איך יהיה באפשרי שיתקבצו באיש הישראלי שני עניינים מהופכים בנושא אחד, דהיינו ירא"ה ואהב"ה, דאהבה הוא קרבות, ויראה הוא רחקות כי הירא ירא לגשת להיראוי ומאויים, והוא רק הבטחה גדולה לישראל עם קרובו, הגם שיהיו ככוכבי השמים, היינו שיהיה להם בחינת אהבה כמו הכוכבים שיש להם האהבה והתשוקה הנכבדת, כי אנו רואים שהם מתנונעים לגודל תשוקתו לאור הנעים, עם כל זה יהיו כחול וכו' גם כן, היינו שיהיה להם בחינת היראה, כי בחול הוא בחינת היראה, כמאמר הנביא (ירמיה ה כב) האותי לא תיראו וכו' אשר שמתי חול גבול לים, והוא הבטחה גדולה שלא יתבטלו ממציאות מחמת גודל התשוקה, רק יהיה להם בחינת צמצום והתפשטות, זה שמענו מאת כבוד אדמו"ר הרב הק' הנ"ל זצלה"ה דברי פי חכם חן, תנוח נפשו בגן אלקים שהניח את דעתינו. ועל פי זה יש לפרש ענין הסתת נחש הקדמוני לאכול מעץ הדעת באמרו כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים יודעי טוב ורע (בראשית ג ה), כי לפי פשוטו היה לו לומר תהיו כאלקים. אך נ"ל דהנחש אמר שעל ידי אכלם מעץ הדעת יהיה להם יכולת להתקיים ולא יתבטלו במציאות ובאם לאו יתבטלו, והוא על דרך מ"ש בזוהר (ח"א ט"ז ע"ב) "יהי "אור (בראשית א ג) דא התפשטות, "ויהי "אור דא צמצום, כי לפי דעת קדושים הוא מאמר אחד שכן אמר הש"י "יהי "אור, וכמו שראיתי לאחד קדוש מדבר על פסוק (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויה"י, (ר"ל הש"י אמר "ויהי "אור גם כן, כי) הוא צוה ויעמוד (שלא יתבטל העולם ממציאותו, דרשהו מספר ברית כהונת עולם). לפי זה יתפרש מאמר הנחש הארור כי ביום אכלכם ממנו יתגשם גופיכם והיית"ם, (ר"ל תהיו בבחינת ויה"י שיהיה לכם קיום בבחינת הצמצום), כאלקי"ם ר"ת "כחול "הים "אשר "לא "יספר "מרוב, שיהיה לכם היראה כמו מציאת החו"ל והבן, והמשכיל יפרש שם כל הענין ואין כאן מקומו. וכה מאמרינו על פסוק (ויקרא כו יא) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, דהנה כפשוטו יקשה דהלא כל שכן הוא אם ייטיב הש"י לנו ליתן משכנו בתוכנו, מכל שכן שלא יגעל אותנו ח"ו. ולפי מאמרינו הנ"ל יצדק הבטחה בתר הבטחה, הפוך דעת הנחש הארור שאמר שלא יהיה באפשר לעבוד את הש"י שלא נתבטל ממציאות, על זה הבטיחנו הש"י ונתתי משכני בתוככם, הוא בחינת הארה מהשראת אור השכינה הדביקות הנפלא עבודת מתנה מעין עולם הבא להתענג על השם, ואף על פי כן ולא תגעל נפשי, היינו הנפש שלי שנתתי בכם לא תגעל אתכם, רק יהיה בבחינת רצוא ושוב. וזה יאמר גם כן בכאן ואגדלה שמך, היינו שם שלך יהיה גדול, הן ההתפשטות מהוי"ה והן הצמצום משד"י, יהיה גדול באופן שתהיה ח"י וקים בעבודתו ית"ש, כן יאמר הש"י לכל ישראל כולנו חיים בדביקות ידידיות יוצרינו ית"ש אמן:

או ירמוז ואגדלה שמ"ך, היינו הש"מ שנה משנולד יעקב עד שיצאו ממצרים, שאז היה עיקר בירור הניצוצין מדור המבול הפלגה אנוש סדום כנודע והדברים ארוכים, וסיוע למאמרינו מרז"ל (פסחים קי"ז ע"ב) "ואגדלה "שמך זהו שאומרים אלקי יעקב, והבן:

והיה ברכה. הנה כפשוטו יקשה הלא כבר אמר ואברכ"ך ומדרש רז"ל (שם) ידוע. וי"ל דהנה צירוף הויה המשמש בניסן הוא כפשוטו המורה על החסד, הויה המשמש בתשרי הוא והיה המורה על דין. וזה יאמר "והיה "ברכה, "והיה יהיה לברכה, כי גם בתשרי ימי הדין יסכימו לברכך בחסד עולם, וכן היה כי בראש השנה נפקדה שרה (ר"ה י' ע"ב) כנ"ל:

ואברכה מברכיך (בראשית יב ג). הקדים ברכת הש"י להמברכים ולא אמר ומברכיך אברך, להורות גודל החביבות כי תיכף שיעלה במחשבת המברכים לברך הגם שעדיין לא ברכו יברכם הש"י, מה שאין כן בקללה לא יקללם עד אחר שיצא מפיהם דבר. ולזה יאמר ומקללך אאר ולא אמר ואאר מקלליך, והטעם כי המחשבה טובה שלהם על בנו ידידו, אזי תיכף יעלה לרצון אותה המחשבה ויסכים הש"י להיטיב לבנו, אזי אם כן שכרם אתם שיתברכו גם הם תיכף, מה שאין כן בקללה, והבן:

אאר. לא אמר אקלל, כי לא יצדק בהש"י לשון קללה כי למה לו לקלל, הלא בהסיר השגחתו ממנו יכלה כרגע והיה כלא היה, על כן אמר אא"ר לשון לקיטה, מגזירת אורה בתאנים כמלא אורה וסלו (שביעית פ"א מ"ב):

ונברכו ב"ך כל משפחות האדמה. לכאורה מה הנאה יש לו לצדיק בזה. ונראה לפרש ונברכו מלשון הברכ"ה, המברי"ך את האילן (כלאים פ"ז מ"א) שהוא הרכבה, ר"ל איזה ניצוץ קדוש שישנו בכל האומות כולם יבואו אליך, ואתה תהיה מקבץ נדחים ויתגדל כבוד שמו, והדברים עתיקין אין עת האסף פה. ויאמר עוד "ונברכו "בך, על ידי הך"ב אתוון דאורייתא שיעסקו בני ישראל, ילקטו כל הניצוצות כנודע. ויאמר עוד ונברכו ב"ך, על ידי הך"ב אתוון דברכת כהנים, ב"ך ר"ת בר"כת כהני"ם, כ"ל ר"ת "כהן "לוי, כי קודם הברכה צריך הלוי לשמש לכהן איש החסד לשפוך עליו מימי החסד, להורות הסתכמות הדין לחסד להתברך ממקור החיים, והם נקראים משפחות, כי כל שארי ישראל לא נחלק שום שבט למשפחות להיות חילוק בקדושות המשפחות, רק כהני"ם ולוי"ם שניהם על שם הלוי יקראו ונחלקים למשפחות, נ"ל:

ויאמר עוד ונברכו ב"ך, בגימטריא תק"ב בהחשב הך' רבתי דאותיות מנצפך לת"ק כנודע, כמו מנין שנות האבות. והנה כתוב אצלינו בפסוק (תהלים קמה כא) תהלת ד' ידבר פי ויברך כ"ל בשר, דהנה אמרו רז"ל (מגילה ז' ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין "ארור "המן "לברוך "מרדכי, והנה כתבו התוס' דלא ידע לחשוב החשבון כי המספר שוה "ארור "המן "ברוך "מרדכי, כל אחד בגימטריא תק"ב. והנה כתב האר"י ז"ל להיות המן ובניו הם י"א כתרין דמסאבותא, ושם גם כן גנוז ניצוץ הק' המחיה את כולם, וצריכין אנחנו להחיות את ניצוץ הק' הלז, ואם כן צריכין אנחנו לומר בדרך השילוח גם לשם ברו"ך, אך אי אפשר לומר כן בדיעה מיושבת, כי הנה הוא מברך הקליפה, וצריך לומר זה בלא דעת רק בשכרות. והנה "ברוך "מרדכי שהוא בגימטריא בש"ר קודש, (וידע דבחינת היסו"ד נקרא כ"ל בש"ר והבן), ובהיפך בסט"א "ארור "המן בגימטריא בש"ר טמא, ולעתיד במהרה בימינו ימלא כבוד השם את כל הארץ, והניצוצות הקדושות שבקליפות יתפרדו ויוכללו בקדושה והס"א תתבטל, ואז תהלת השם ידבר פ"י דיבור ממש בדיעה שלימה, ויברך כ"ל בש"ר שם קדש"ו, והבן כי אי אפשר להרחיב הביאור בזה. וכמנין זה היו שני חיי האבות, להיותן עיקר היחוד בעולם. וזה יבואר ונברכו מלשון הברכ"ה, ב"ך כמנין תק"ב, בהחשב הך' לת"ק בגימטריא דאי"ק בכ"ר שהוא בגימטריא בש"ר, כל משפחות האדמה אפילו מה שהוא בבחינת אדמה תוקף הדין של הקליפות יתבטל, רק מה שהוא משפחו"ת האדמה, ר"ל שמחובר לאדמה היינו הניצוץ המחיה, משפחו"ת לשון חיבור מלשון ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), יוכללו בקדושה על ידי זרע אברהם אוהבו. ויאמר עוד "ונברכו "בך "כל "משפחות "האדמה, ידוע אברהם ירש מדת החס"ד, וטפת חסד מתגלה בפומא דאמה יסוד צדיק הנקרא כ"ל, המחובר לאדמ"ה בחינת מלכו"ת להשפיע לה החסד. וזה ידוקדק ונברכו ב"ך כל יסוד צדיק, משפחו"ת מלשון ונספחו כו' כנ"ל, האדמ"ה המחובר לאדמ"ה כנ"ל. ובהעמיק עוד יסוד צדיק נקרא כ"ל, שנכלל בו כללות הה' חסדים, וכל אחד כלול מעשרה בגימטריא כל, ובמלכו"ת מתאספים הה' גבורות, וזהו האדמ"ה ה' אדמ"ה, מלשון אודם בחינת הגבורה, ומתחברים החסדים והגבורות, ועל ידי זה נבראים נשמות חדשות בישראל עם קרוב זרע אברהם אוהבו, והמ"י וידום:

לגודל חיבת ידידות תורתינו הק' להודיע מה מאוד עמקו מחשבותיו, אעתיק לשון הרב בעל שערי גן עדן שער אורח צדיקים פ"ו ד"א, בקצת קיצור לשון ובקצת תוספת ביאור להבין הדברים כתבם על לוח לבך וזה סידורו:

כתיב (בראשית יב א) לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב ב) ואעשך לגוי גדול ואברכך וכו'. הנה זה הכתוב וכו' משנה סדר עולם, כי מתחלה היה צריך לכתוב מבית אביך ואחר כך וכו'. אבל לפי הדרוש שלנו יבואר בטוב טעם ודעת הקדמה קטנה מתוך כתבי האר"י ז"ל, שפירש על פסוק (דברים ד ז) כי מי גוי גדול, ופירש הוא ז"ל כשישראל עושין רצונו של מקום, אז הם שואבים מים מן הנהר הגדול נהר פרת סוד יסוד שבו סוד הפריה ורביה, והיסוד הוא סוד אות גימל בסוד גומל דלים, אזי יש להם יניקה מן המקור סוד יו"ד סוד החכמה, על ידי אות ו' סוד התפארת, ואז נקרא גוי גדול שיונקים מן אות ו' סוד הגדלות בהתדבקות באות י', ואז נקראים בשם ישראל שהוא נוטריקון ל"י רא"ש, כי סוד היו"ד הוא סוד הראש, אבל כשאין עושין רצונו, אז אות ו' בלי ראש והוא סוד הקטנות, ואז נקראים בשם יעק"ב ויעקב הוא הקטן (עמוס ז ב), עכ"ל בתוספת ביאור. ולדעתי זה שאמרו ז"ל וכו'. ועתה נבוא אל הביאור וכו' מ"ש לעיל שכל חלל הטהירו מתחילא נעשה בסוד נקודת המלכות, (כי הצמצום הראשון היה בסוד נקודת המלכות הגנוזה באין סוף), וכל האורות שבטהירו נעשה מרשימו של אור המלכות, ומתחילה נתגלה רק ד' אותיות שהם כתר חכמה בינה ומלכות, והמלכות ירדה למטה בטהירו בחצי טהירו התחתונה, ובה היו צרורים כל הנשמות ששרשם הוא מבחינת האחור סוד המלכות, והם נקראים בשם אבר"ם כמ"ש, (מפני מה נקראים בשם אבר"ם, עיין בדברי הרב בפרקים הקודמים), ואחר כך נתבררה מתוך הסיגים ועלתה למעלה בחצי טהירו העליונה, והנשמות עלו עמה ונכללו עמה תוך הבינה כמ"ש לעיל, ואחר כך יצאו מתוך הבינה והנשמות נשארו בבינה, ואחר כך בסדיקת אחוריים של בינה (עיין לעיל בדברי הרב) נפלו הנשמות וירדו למטה, וחזרו ונדבקו באור המלכות כמ"ש וכו', ואחר כך כשניתקנה המלכות פעם שנית ועלתה למעלה, וניתקנו כל השברי כלים וקמו בתחיה, ונעשה בסוד מרכבה שהלבישו אל הכתר מטיבורו ולמטה אחר שנתפשט שנית, ועל ידי זה ניתוסף אות ה' ונעשה אברהם, ואז אברהם מוליד שעל ידי זה הוציא כל הפעולות שהם כל העולמות, כמ"ש בשער הב'. והם ממש הדברים אשר נאמרו בזה הכתוב הנאמר לאברהם הרומז לשורש הנשמות קודם שנרמזו בשם אבר"ם כמ"ש, ואמר הכתוב לך לך מארצך, היינו שיעלו מן חצי טהירו התחתונה שהיא נקראת ארץ עיפתה כמו אופל וכו' (איוב י כב), נקרא ארצו ממש שמשם הוא שורש שלהם וכו', שהרי כאן אי אתה זוכה לבנים, שחצי טהירו התחתונה הוא סוד ס"א דאיסתרס ולא עביד איבין ופירין וכו' (זוהר ח"ב ק"ג ע"א), ואמר כפל לשון ל"ך ל"ך רמז לשתי הליכות, הא' מן חצי טהירו התחתונה, והב' שיצאו מן המלכות ונכללו בבינה וכו'. וז"ש אחר כך וממולדתך, רומז אל יציאת הנשמות מן המלכות אל הבינה, והמלכות נקראת מולדתך וכו', ומבית אביך רומז ליציאתם מן הבינה שנקרא בית אביך וכו', אל הארץ אשר אראך, רומז לירידתם שנית אל המלכות וכו', ואעשך לגוי גדול רומז לשאיבת מים מן הנהר הגדול, היינו שירד פעם שנית האור מן יסוד הגנוז באין סוף, שהוא סוד הט"ל שהחיה אותם, ועל ידי זה נקראים "גוי "גדול כמ"ש לעיל, ועל ידי זה זכו להיות בסוד הגדלות ולזכות לבנים, כמ"ש ואמר ואברכ"ך שיהיה בסוד מרכבה כנ"ל, ואגדלה את שמך כי על ידי זה האור ניתוסף לו אות ה' וכו', ואחר כך "והיה "ברכה, מלשון אין מרכיבין (כלאים פ"א מ"ח), ומלשון בריכת מים, עכ"ל בין והתבונן ותמצא פלאות:

ד וילך אברם "כאשר "דבר "אליו ד' וכו' (בראשית יב ד). הלשון מיותר כי מי לא ידע שהש"י דבר אליו זה. אך צ"ל דהכי קאמר דהנה הש"י הבטיח אליו הבטחות גדולות כשילך לארץ כנען, ואברהם אבינו לא שת לבו לילך בשביל הבטחת אלו, רק לגודל תשוקתו לקיים מצות בוראו. וזהו וילך אברם "כאשר "דבר אליו ד', לא בעבור הבטחות:

או יאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ד' וילך אתו לוט וכו' (בראשית יב ד). הקושיא מפורסמת דהנה כאן נאמר שכבר הלך, ואחר כך שוב אמר ויקח אברם וכו' ויצאו ללכת וכו'. ונ"ל שהתורה מלמד לאדם דעת, דהנה קבלתי מרבותינו הקדושים על ענין המתמיה עיני כל רואה מה שנהג הדבר שההמון עם מטרידים הצדיקים, וכל אחד פורש שיחתו לפניו בעניני עסקי העולם הזה, עד כמעט שרוב הימים מטרידים את הצדיקים בעסקי בני אדם, והנה הוא לפלא מה זאת עשה הש"י לצדיקי עולם אשר עבודתם צורך גבוה, וטוב טוב היה להם שיהיו פנוים לייחד יחודים נוראים ופעולות נוראות בעולמות עליונים. וקבלתי שהענין הוא שצדיקים כאלה אשר השגתם גדולה, ובכל יום משיגים יותר אלקותו ית', ובכל יום תשוקתם מתגברת ביותר להש"י עד כלות הנפש, וזה דבר ידוע שהנשמה או המלאך אם משיגים יותר מכדי יכלתם יתבטלו ממציאותם, כי בהתגבר טבע ותשוקת החלק אל הכל, ירוץ אליו בטבעו להתכלל בכללו, וזה ענין ידוע בנדב ואביהו בקרבתם לפני ד' וכו' (ויקרא טז א), עיין באור החיים. על כן מאת ד' היא זאת להצדיקים אשר השיגו והגיעו למדרגה אשר הוא כפי שורש נשמתם, והנה תשוקתם גדולה לעלות במעלות ומסילות היותר גבוהים, והנה יתבטלו ממציאתם ותצא נשמתם להכלל בשורשם, והש"י עדיין רוצה להשתעשע אגרא דכלה דף פ"ד: בעבודתם בעולם הזה, על כן שולח אליהם אנשים העוסקים בעולם, אשר מושכים אותם ואת שכלם להתעסק עמהם בעניינם, ועל ידי זה תשאר נשמתם בגוויים בכל פעם, עד אשר ירצה הגוזר לארחא בתפוחא דא, והבן. והנה נקדים מה שפירשנו בפרשת וילך (דברים לא א) שאמר וילך משה וידבר וכו', ולא פירש היכן הלך. ופירשנו על פי הקדמה הנודעת בקושיא המפורסמת אשר מקובל לרז"ל (סוטה י"ג ע"ב, עיין שם במהרש"א) שרבינו משה נגנז בשבת קודש, והנה לפי החשבון נראה מבואר שבערב שבת נגנז, וגם קושיית הרא"ש מפורסמת, ואחת מהם הרי כתב באותו יום י"ג ספרי תורות (מדרש שוח"ט מזמור צ'), ואם היה שבת האיך הותר לו לכתוב. ותירץ הרמ"ע בעשרה מאמרות שבאמת שיעור קומת הקדושה של משה נסתלקה בערב שבת, והשיעור קומה עליונה נתלבשה בגולם נראה לעינים, ובזה כתב וימת וכו' (דברים לד ה) ושאר הח' פסוקים, כי באמת כך היה. וזה שפירשנו "וילך "משה, שבחינת משה הוא השיעור קומה שלו כבר הלכה, כי ידוע שעיקר השם של האדם היא הנשמה שהיא היא השיעור קומה, וידבר את הדברים וכו', ר"ל מכאן ואילך דיברה השכינה הנקראת א"ת כנודע למקובלים, היא דיברה בהתלבשות בשיעור קומה עליונה, (אם תרצה להשיג את הדברים האלה, עיין נא בספר עשרה מאמרות מאמר חיקור דין חלק ב' פרק י"ג). היוצא לנו ענין בטול מציאות יקרא הליכה אל השם של האדם שנקרא בו, והנה נודע לכל מ"ש בזוהר הק' (ח"א ע"ח ע"א) גודל תשוקות אברהם אבינו אל הש"י, מה שהיה חוקר בשכלו קודם שהתראה אליו הש"י, והנה כשגדלה מדריגתו וזכה להתגלות דיבורו ית' אליו, אזי נתגדלה תשוקתו והיה בקל שיתבטל ממציאתו, ובפרט שכלי הגוף היו קטנים מהכיל מחמת שלא היה מהול עדיין, כנודע מרז"ל (תנחומא לך סי' כ') שהוצרך ליפול על פניו, והנה היה זאת לו לתועלת ולתחבולה נמרצת התהלכות לוט עמו, שהיה משוקע בעסקי העולם, ובעת תגבורת התשוקה היתה התחבולה מאת היוצר כל שביטל אותו לוט והמשיכו לצד העולם, בכדי שתשאר נפשו וחיותו בגוויו לעבוד עבודתו ית"ש ולא יתבטל. ובזה יפורש כוונת הכתוב כאשר דיבר אליו ית' בפעם הראשון, וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' (כאשר יפורש בכ"ף הזמן), ור"ל בזמן שדיבר אליו ד', אזי הלך בחינת אבר"ם שהוא שיעור קומה הקדושה שלו להתבטל ממציאות להכלל באורו ית', ומא"ס בחיי העולם עבור תשוקה הנכבדת, אז וילך אתו לו"ט, ועל ידי כך נשאר בחיים. ואם תרצה להבין ענין הנ"ל, לך נא ראה בעץ חיים בשער מטי ולא מטי בעולם העקודים ויונעם לנפשך ותבין מפלאות תמים דעים, והש"י יראנו נפלאות מתורתו: על פי הדרך הנ"ל יתפרש ואברם כבד מאוד במקנה (בראשית יג ב). מהו הלשון כב"ד מאו"ד. ור"ל שמאוד כבדה עליו עסקי העולם, כי הוא לא רצה רק לילך בדביקות ותשוקת הבורא ית', וכל קניינו בעסקי העולם כמשא כבד יכבדו ממנו, אך זאת היתה נסיבה מעם ה'. וז"ש אחר כך (בראשית יג ג) וילך למסעיו מנגב, ור"ל שעל ידי זה שהיו לו עסקי העולם גם כן, על כן לא נתבטל ממציאותו בפעם אחת וילך בכל פעם למסעיו וכו', מנגב היינו מדת החסד מדתו, ועד בית וכו' ידוע הוא, שייחד כל הדרגין עד בואו לבית אל להשפיע רב טוב לכל העולמות:[וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן וכו' (בראשית יג ה), מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם. להיות שהגיע לאברהם טובה ממנו ובסבתו שלא נתבטל ממציאותו כנ"ל, על כן זכה לעושר, הגם שלא זאת היתה כוונת לוט. וכן הוא הענין בכל הצדיקים, שאותן האנשים הבאים אליהם פועלים כל טוב, להיות שגרמים טובה גדולה להצדיקי הזמן, והבן]: (עד כאן מועתק מכתב יד הנ"ל):

או יאמר "כאשר "דבר "אליו ד' (בראשית יב ד). הכ"ף הוא כף הזמן, הורה על גודל זריזות אברהם למצות בוראו, כי הנה מדרך האדם כשיצטרך ליסע לדרך רחוק כזה, ובפרט עם כל בני ביתו, ובפרט בפתאומית, הוא יראה להכן את עצמו יום או יומים להכין צידה לדרכו, ולחקור ולדרוש אופני נסיעתו על איזה דרך יפנה וכיוצא. ולגודל זריזות אברהם למצות בוראו, לא לבו הלך אחר אלה, רק תיכף באותו זמן ורגע שאמר אליו הש"י, תיכף שם לדרך פעמיו ובטח בהמטריף כל ברואיו, וממנו למדו בניו אחריו אשר שבחם הנביא (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותי"ך, (ר"ל אהבת הכ"ל שלך, ר"ל אהבת אביכם אברהם שהוא היסוד והכולל שלכם ואתם חלקיו, וממנו למדתם) לכתך אחרי במדבר וכו':

או יאמר כאשר דיבר (בראשית יב ד). כאשר נדקדק עוד הלא הנבואה היתה באמירה ויאמר ד' אל אברם (בראשית יב א), וכאן אמר כאשר דבר אליו, היה לו לומר כאשר אמר. אך הוא כאשר נודע אמיר"ה הוא מלשון רכה, ודיבו"ר הוא לשון עז. והנה מלך בשר ודם כשמצוה לאיש איזה ענין, כשאומר לו בלשון רכה עשה כך וכך, אינו מזדרז כל כך, אבל כשחזק עליו דבר המלך מהר חושה מעשיך, אזי מזדרז ביותר. והנה בכאן הש"י אמר לאברהם בלשון רכה, ואבינו אברהם לגודל תשוקתו נזדרז כל כך למצות בוראו, כמו שאם היה חזק עליו דבר השי"ת בלשון דיבור. וזהו וילך אברם תיכף בזריזות כאשר דיבר (בכ"ף הדמיון), כמו כאשר דב"ר (בלשון עז) אליו ד':

ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה (בראשית יב ד). לא אמר בקיצור חמש ושבעים שנה. גם צורך הודעת מנין שנותיו למה, ומדרשי רז"ל ידועים. והנראה לפי דעת זוהר הק' (ח"א ע"ח ע"א) שאברהם אבינו השיג מקודם במושכלות, ושקל בפלס שכלו כח כל המדינות והאקלימים והמושלים עליהם, עד שהבין בשכלו אקלים ארץ ישראל, וראה בשכלו שאי אפשר להשיג כח הממונה על הארץ ההיא, ושפט בצדק שבכאן כח כל הכחות והמושל על הכל, ונתאווה מאוד להשיג הענין, וכשראה הש"י גודל תשוקתו, אמר לו לך לך וכו' אל הארץ אשר ארא"ך (בראשית יב א). והנה אבינו אברהם הגם שהיה שלם בכל מיני השלימות ובכל מיני חכמות, החזיק עצמו כאין וכאלו לא ידע עדיין כלום במושכלות. והנה ידוע דעד חמש שנים התינוק אינו יודע במושכלות, על כן אמרו רז"ל (אבות פ"ה כ"א) בן חמש שנים למקרא, ובהיות האדם בן שבעים שנה הוא בתכלית הידיעה כי בן שבעים לשיבה, וכשבא האדם לימי השיבה כבר בא לתוקף הידיעה, כמו שהוכיח הנביא (הושע ז ט) לחסירי הידיעה גם שיב"ה זרקה בו והוא לא יד"ע. וז"ש ואברם בן חמש שנים, שהוא החזיק עצמו כבן חמש שנים חסר הידיעה במושכלות, ובאמת היה כבן שבעים שנה שלם הידיעה, ולכך אמר שנה בכל פרט, והבן. ובזה יצדק מאוד מה שדרשו בזהר שעל פרט הקטן אמר שנים בלשון רבים, (הגם שהדרש אינו במקום הזה, עם כל זה יצדק גם בכאן) כי מאן דאיהו זעיר הוא רב (זוהר ח"ג קס"ח ע"א), והבן: במגלה עמוקות ואתחנן, מן הארץ עד כסא הכבוד, ט"ו פעמים ת"ק שנה, סך הכל ע"ה. וזהו ואברם בן ע"ה שנים בצאתו מחרן:

או יאמר על כל הפסוק. לפי מ"ש לעיל לחד פירושא ל"ך ל"ך (בראשית יב א) , שהש"י אמר לו שילך לשמו, ר"ל שהוא יעשה מקודם את שלו לקדש רמ"ג איברים כמנין אבר"ם שהם ברשותו, והש"י יעשה אחר כך את שלו, ויוסיף לו הה"א וימסור לו גם הה' איברים שאינם ברשותו (עיין נדרים ל"ב ע"ב). יצדק לפרש על פי זה בכאן וילך אבר"ם (בראשית יב ד), ר"ל שהלך באיבריו כמנין אבר"ם ממדריגה למדריגה כענין הצדיקים הנקראים הולכים, וידוע כשהצדיק מתעורר לילך ממדריגה למדריגה, אזי גם היצר מתגבר כנגדו, וזהו וילך אתו לו"ט הוא היצר שרצה להתגבר עליו, עד ואברם בן ע"ה שנים בצאתו מחר"ן, הוא חרון אף העולם שכבר היפך מר למתוק, כנודע בהצדיקים הגדולים שגם היצר הרע מסכים עמהם כמו שיהיה לעתיד לבא במהרה בימינו, והדברים ארוכים והמ"י:

ויקח אבר"ם (בראשית יב ה). לקחם בדברים והודיעם מעלת ארץ ישראל:

את שרי אשתו. ריבוי הא"ת, באפשר שפחותיו ואמהותיו:

ואת לוט. ריבוי הא"ת, בני ביתו של לוט:

ואת כל רכושם. אפשר ריבוי הא"ת, המעשרות או החומשים מן הרווחים לקח אתו, להוציאם בקדושת ארץ ישראל:

רכושם. לא אמר רכוש"ו לשון יחיד. להורות דגם שרה היתה מרווחת, כי אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד) היתה כאניות סוחר וכו' (משלי לא יד), וכמו ששבחה שלמה:

אש"ר רכש"ו. זה מיותר לכאורה. אך הוא להורות שלא היה בו שום ממון שאינו של יושר, ואפילו מעות מתנה לא היו בו, רק אשר הרוויחו, נ"ל:

ואת הנפש וכו', (בראשית יב ה). הנה לדעת רז"ל (סנהדרין צ"ט ע"ב) הכוונה על הגרים שגיירו, י"ל ריבוי הא"ת, מה שאותן הגרים שוב גיירו בני ביתם או קרוביהם והדומה:

ויצאו ללכת ארצה כנען וכו' (בראשית יב ה). הוה ליה למימר וילכו ארצה כנען. נ"ל להורות חיבת הקודש לאברהם ושרה איך השתוקקו לקיים מצות הבורא ב"ה, כי הנה מדרך בני אדם כשנוסעים לאיזה מקום רחוק אשר יצטרך למשוך זמן נסיעתם למחוז חפצם, הנה בעת נסיעתם בתחילה ויצטרכו לשאול באיזה דרך ילכו, לא ישאלו באיזה דרך נלך לשם, כיון שיש עדיין עיירות רבות קודם, רק ישאלו באיזה דרך נלך לעיר פלוני הסמוכה, ומשם אל הסמוכה אליה. והם לגודל חיבת הקודש עליהם אזי תיכף בעת נסיעתם מביתם, לא זז מהם הזכרת ארץ ישראל, רק תיכף שאול ישאלו באיזה דרך לארץ כנען. ועוד כי מדרך ההולך למקום רחוק כזה ויצטרך להרבות בהוצאות, אזי יעשו איזה טצדקי להקל בהוצאה, דהיינו שיסחור בכאן איזה סחורה שאינו נמצא לשם, ועל ידי כך ירוויח ומשם יסחור לכאן סחורה אחרת, והם לא שתו לבם גם לזאת, רק לא עשו שום דבר רק ללכת ארצה כנען:

ויבואו ארצה כנען (בראשית יב ה). הן אמת הה"א בסוף תשמש במקום למ"ד בתחילה, ומי יתן ונדע למה לא נכתב בלמ"ד לאר"ץ כנען. אך נ"ל גם זה מודיע לנו חיבת הקודש עליהם, כי לא היה עליו מצות הש"י למשא, כי באם היה עליו לטורח ולמשא וכמוכרח לקיים, אזי היה די לשיגיע לקצה ארץ ישראל ולשם יקבע דירתו. ולא כן חיבת אברהם שהיה משתוקק מאוד לקיים מצות הבורא ביתר שאת, וכיון שראה הש"י חפץ בישיבת הארץ הקדושה הלזו, אזי לא הסתפק לצאת ידי חובתו בהגיע לקצה הגבול ולנוח שם, רק ללכת בה מהקצה אל הקצה להשתעשע במצות הבורא, כדמיון שאמרו רז"ל (עיין סוכה מ"א ע"ב) על החסידים ואנשי מעשה שלא זז מידם הלולב כל היום בעת חיובו, הגם שבנטילה בעלמא יוצא ידי חובתו, עם כל זה לגודל אהבת מצות הבורא עליהם. ובזה יוצדק שלא אמר לארץ רק ארצ"ה, היינו לשוטט בכל הארץ להשתעשע במצות הבורא עליהם, כי זה כל האדם להתענג במצות הבורא:

ויבואו ארצה כנען (בראשית יב ה). שלא פנה להתעסק במלון תחלה, רק היה נחפז לדרכו עד שהגיע למחוז חפצו. ויאמר עוד, דהנה ידוע אר"ץ כנען מנין הקליפה העזה והקשה המנגדת למלכות שמים, הוא מלכותא חייבתא לילי'. וקודם שנתגלה לשם מלכות שמים, הנה האומות אשר היו דרים לשם, היה בהם כח הקליפה הלזו, על כן היו מקולקלים ביותר בזנות, כמו שהזהירה התורה (ויקרא יח ג) וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה וכו' קודם לפרשת עריות, והקליפה הלזו יש לה ת"פ חיילות מנין שמה, והיא עליהם הרי תפ"א. על כן לבטל הקליפה הלזו עם כל חיילותיה, היו בירושלים תפ"א בתי כנסיות (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א) מנין מלאת"י משפט (ישעיה א כא), כי כבר ידעת סוד בי"ת הכנס"ת מרמז למלכות שמים, יעויין בכוונת האר"י ז"ל. והנה אר"ץ כנע"ן בגימטריא תפ"א, והנה לבטל גם הה' אותיות שבשמה נתכוין אברהם, וז"ש ארצ"ה כנע"ן: וירצה עוד, דהנה הש"י לא אמר לאברהם לאיזה מקום ילך, ויש לומר שגודל תשוקתם בהליכה היה אפשר היו סוברים שהארץ הזאת היא כלילת יופי מהצדיקים הדרים בתוכה ויהיו להם בצוותא, על כן ימהרו ללכת שמה, מה שאין כן אם היו יודעין אשר לשם כנען הארור, אזי היה קשה עליהם הדבר, לזה אמר שכבר ידעו קודם היציאה אשר שם מושב כנען, ועם כל זה מיהרו ללכת לקיים מצות בוראם ולא הרהרו אחריו. וירצה עוד שהיה להם קפיצת הדרך (הגם שלא נזכר בדברי רז"ל), ותיכף כשעשו פעולת היציאה, נמשך מהתעוררותם שילך לנגדם ארץ כנען, ושיעור הכתוב ויצאו ללכת ארצה כנען, כדי שילך לנגדם ארץ כנען. או יאמר באופן הנ"ל ויצאו ללכת ארצה כנען, שהם יצאו בכוונה ללכת ימים רבים ארצה כנען, והש"י התנוסס להם ויבואו תיכף ארצה כנען בלי שהיית זמן:

ויעבר אברם בארץ עד מקום שכ"ם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ (בראשית יב ו). להבין מפני מה הודיע לנו התורה שעבר עד מקום שכם. גם צורך לומר והכנעני אז בארץ, ומדרשי רז"ל ידועים. אך ידוע הוא דכחות המין האנושי נחלקים לשני מערכות שכ"ל ומדו"ת, והשכל נחלק לשלשה נקראים בשם חכמ"ה בינ"ה דע"ת, ידוע גם לפלסופים האלקים ירצה אצלם מושכל ראשון מושכל שני דביקות המחשבה, ומדו"ת נחלק לשבעה חלקים אהב"ה ירא"ה התפארו"ת ניצו"ח והוד"יה התקשרו"ת וממשל"ה, וכל הפעולות שאדם עושה אינו יוצא מתחת השבעה אלה. והנה יהיו סך הכל עשרה מדות באדם, נגד עשר ספירות קדושות ממש. והנה הג' המחשביים הם הם מולידים הז' פעולות המעשיים, כי לא תעשה שום מעשה אם לא בהסכמות המחשבה הקודמת. והנה אלו הז' פעולות המעשיים יש בהן לטוב ולהפכו, דהיינו לאהוב את השם ותורתו ומצותיו וישראל עם קרובו, היא מדת האהבה השלימה מכוון נגד אהבת החס"ד שבעולמות עליונים. ויש אהבה מצד האהבה שבס"א, כי זה לעומת זה עשה האלקים, ויומשך מאהבה זו אהבת הניאוף והתענוגים והממון וכיוצא, וכן בכל הז' מדות אית יראה ואית יראה וכיוצא (עיין זוהר ח"א י"א ע"ב), דוק ותשכח. ובגין כך על ז' מדות הללו מורים הז' כפולות שבאלפא ביתא הנזכר בספר יצירה בג"ד כפר"ת, על כן הם כפולות. והנה האדם השלם הרוצה לילך בדרכי התורה, מחוייב להשים עיניו על דרכיו תמיד ולראות איזה מדה מתעורר בו, אם בא לידו איזה ענין אהוב, והתעוררה בו האהבה אשר לא להשם היא ולתורתו, מחוייב להתגבר עליה ולהתיש כחה באהבת הבורא ב"ה ובתורתו וכן ביראה וכיוצא. והנה מקובל אצלינו שהז' עממין שהיו בארץ ישראל שצוה הש"י להכרית את שמם, הם היו נגד הז' מדות שבקליפה, וקבלתי סדרן והוראות שמותיהן מפה קדוש כבוד אדמו"ר הרב הק' פום ממלל רברבין בוצינא דנהורא כק"ש מו"ה יעקב יצחק הלוי מלובלין זצלה"ה וזה סדרן. הכנענ"י, נגד החסד שבקליפה מורה לשון הכנעה. החת"י, נגד הגבורה שבקליפה, מלשון חת"ת אלקים (בראשית לה ה). האמר"י, נגד תפארת שבקליפה, כי האמרי לשון התפארו"ת, כמד"א (דברים כו יז) את ד' האמר"ת, (דברים כו יח) וד' האמיר"ך. הפריז"י, נגד נצח שבקליפה, כדרך המנצח היושב בערי הפריזי בלי פחד. החו"י, נגד הו"ד שבקליפה מלשון חיוויא, כי גם בקדושה עיקר החרבן והצרות הם באלף החמישי, והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י ח), כל היום דוה (איכה א יג). היבוס"י, נגד יסוד שבקליפה, מלשון תבו"ס נופת (משלי כז ז) והבן, (ולי נראה שהוא מלשון דריכה לשון יבו"ס צרינו (תהלים ס יד), והדריכה יכונה לזיווג מלשון גבר בעלמה (משלי ל יט)). גרגש"י, כנגד מלכות שבקליפה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות נ"ח ע"א) ואתה מושל בכל (דברי הימים א' כט יב), אפילו ריש גרגותנא מן שמיא מוקמי ליה, וגרגשי מלשון גרגותני (גיטין נ"ו ע"ב), (ולי נראה שהוא מלשון רגוש עפר, כי הוא בסוד עפר המקבל הג' יסודות אש מים רוח והבן), על כן הגרגשי עמד ופנה מעצמו, כי מלכות"ך מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג) , ואפילו המלכות שבקליפה יתנו הדר למלך הכבוד, והבן כי הדברים עתיקין, עד כאן דברי פה קדוש הנ"ל ודפח"ח. ובזה נבוא לביאור הכתוב "ויעבר "אברם בארץ, דידוע כי אברה"ם הוא שורש האהבה והחסד שבקדושה, והוא מכניע את האהבות הרעות שבקליפה לס"א, וזה אמר ויעבר אברם בארץ בארציות אהבות הרעות המשוקעים בארציות, ואברהם עבר לשם להפוך האהבות הרעות ולהכללם בקדושת אהבת הבורא ב"ה על ידי התורה הקדושה, כמ"ש לעיל דרך הצדיקים הקדושים. עד מקום שכ"ם, כי ראה כי שם תקועה ביותר אהבה רעה, כי שם עינה שכם את דינה ויאהב את הנערה (בראשית לד ג), עד אלון מורה לשם קבלת התורה כמ"ש רש"י ז"ל, ועל ידי התורה מהפכים אהבת הגופגיות לאהבת המקום. ומשמיענו התורה הקדושה כמה גדול כחו של אברהם אבינו והכנעני אז בארץ, הכנעני היינו אהבה רעה חסד שבקליפה היה אז מושל בארץ, שהיו כולם משוקעים באהבת רעות ניאוף וכיוצא, והוא השתדל להעביר הכח הטמא הנ"ל, ולעורר אהבת המקום על ידי התורה, והבן:

וירא הויה (בראשית לד ז). כי עד עתה לא היתה הנבואה במראה, ואמר לו הש"י אל הארץ אשר ארא"ך (בראשית יב א) במראה, וכן נתקיים וירא ד' וכו', כן הוא באלשיך:

אתן "את "הארץ "הזאת. ריבוי הא"ת השכינה הקדושה אשר היא שוכנת בארץ הקדושה, ויבן שם מזב"ח לד' הנראה אליו, בשביל שזכה לנבואה במראה, כן הוא באלשיך:

ויעתק משה "ההרה. "הר כינוי "לבינה עיין במאורי אור, ומדתו מדת החסד, ומשם נעתק להשגה עליונה, והבן. "מקדם "לבית א"ל, עיין בספר הנ"ל בית אל נקראת לאה הנבנה מבינה, וצריך להרחיב הדבור בזה ויראתי בפצותי פי מה שלא מצאתי בדבר בדברי חז"ל:

ויקרא בשם הויה. עיין ברש"י שנתנבא לשם על מעל עכ"ן, אזי קרא שם בשם הויה. וז"ש אז יהושע (ז ט) ומה תעשה לשמך הגדול, והבן:

ט) ויסע אברם הלך ונסוע "הנגבה. מדתו מדת הדרום חסד ימין, על כן בכל מקום שהלך נסע הדרום עמו, היינו החסד נסע עמו. ובזה יצדק מה שלא אמר לנג"ב רק "הנגבה, ר"ל מדת הנג"ב נסע עמו. או יאמר על פי מ"ש בספר הבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, כל ימי היות אברהם בעולם לא הייתי מצטרך לפעול פעולתי, כי אברהם עומד במקומי. וזהו ויסע אברהם, על כן "הלוך ונסוע "הנגבה, "מדת הנג"ב חלף והלך ונסע מן העולם, כי אברהם עומד במקומו, ובזה יצדק תיבת הלך, והבן: או יש לפרש בדרך הפשט הלך ונסוע הנגבה, כדרך הצדיק השלם הרוצה לתקן העולם, ורוצה להודיע לבאי עולם גדולת אלקי עולם, אזי מכתת רגליו במקום שיודע שאין יודעין כחו וגבורתו של יוצר בראשית, ובמקום שיודע שיש צדיק המודיע גבורתו לבאי עולם, אזי הוא מרחיק את עצמו משם, כי יותר ירוויח בהודעת כבודו ית' במקום שאין צדיק בארץ, והוא מאמר רז"ל (אבות פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. והנה "שם "ועבר היו בעולם, אזי היה אברהם מרחיק את עצמו משם, רק היה הולך ונוסע הנגב"ה למקומות המנוגבים בלא תורה ויראה:

"אברם "הלוך "ונסוע "הנגבה ר"ת אהוה, גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא "את "השמים "ואת "הארץ (בראשית א א) הוא שם הדעת, ואברהם הודיע לבאי עולם גדולות הבורא ית"ש, על כן הוא עיקר המציאות של שמים וארץ, השמים והארץ "בהבראם (בראשית ב ד), אותיות "באברהם (ב"ר פי"ב ט'), והבן:

הנגבה בגימטריא אדנ"י. בין והתבונן למען אדנ"י (דניאל ט יז), למען אברהם שקראך אדון (ברכות ז' ע"ב), והמ"י:

ויהי (בראשית יב י). כל מקום שנאמר ויה"י אינו אלא צרה (מגילה י' ע"ב), וכאן גם כן וי היה, שהיה רעב בארץ והוצרך אברהם לצאת מארץ הקדושה, וז"ש אחר כך שוב פעם שנית כי כבד הרעב בארץ, להורות כי כל זמן שלא היה הרעב כבד כך כך, נסתפק אברהם אבינו במועט ולא עזב ישיבת ארץ ישראל. ויתפרש תיבת כי בלשון כאשר, ר"ל כאשר הכביד הרעב, אז היה מוכרח ליסע מארץ ישראל:

"מצרימה. מה שלא אמר "למצרים, וטעמא בעי כי לא במקרה הוא ח"ו דברי תורתינו הק'. נ"ל דידוע הוא כח הקליפה של מצרים שנקרא ערות הארץ מקום זמה, ותיבת "מצרימה בגימטריא שפ"ה, וזה לעומת זה עשה אלקים ושכינת עוזו ית' שוכן אתנו, בעבור תהיה לנו לעדה כי קדושים אנחנו ופרושים מן העריות, והמ"י וידום כי יראתי לבאר המכתב, ואי"ה יתבאר לקמן ביותר. והנני ארמוז למשכילים בהתחלת "התפלה דשמונה עשרה שהוא עיקר היחוד בחשאי, אנחנו מתחילים "אדנ"י "שפתי "תפתח (תהלים נא יז), והבן שפ"ה בגימטריא שכינה, "אדני "שפתי "תפתח ר"ת אש"ת, ומצרים הוא כח ערות הארץ שבקליפה, אש"ת כסילות הומיה וסוררת (משלי ט יג), וירידה הוא לאבינו הראשון שהוצרך לירד מצרימ"ה, ויתבאר לפנינו הכוונה הנפלאה:

"לגור שם. מלמד שלא ירד להשתקע ח"ו, אלא לגור שם. ועתה נבאר הענין על פי דרך הקודש ויובנו כמה דקדוקים, ונקדים מה דידוע ענין הניצוצין שנפלו בתוך העמקי הקליפות בסוד מעשה בראשית, היינו בעת שבירת הכלים בסוד שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ג ז') שהיה הש"י בונה עולמות ומחריבן, והרבה ניצוצין נשארו בתוך הקליפות, והם מפוזרין בארבע כנפות הארץ בין כל האומות, והניצוצין הללו הם צורך הבריאה שרצה הש"י שתהיה הבחירה בעולם, ויהיה עולם הנסיון והצירוף, על כן הניצוצין הללו מתבררין בכל דור ודור על ידי מעשה התחתונים, ומזה נעשה מיין נוקבין לשכינה ויתהווה היחוד השלם בעולמות העליונים, ויתרבה השפע בכל העולמות על ידי היחוד השלם בכל העולמות "פנים "פנים. וזה סוד "השבע, שהוא פנים דשם אלקים בגימטריא ש כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, ופנים דהויה גימטריא ע"ב כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י, הכל ביחד הוא שב"ע, שהוא סוד היחוד פנים בפנים שעל ידי זה יתרבה השפע, והבן מה שאמרו רז"ל (ב"ר פפ"ט ד') על זמן השובע בעולם, שהבריות נראות צהובות זו לזו ואין עין בריה צרה בחברתה, ובהעדר היחוד ח"ו כשאין ח"ו צדיק להעלות מיין נוקבין על ידי הנצוצין להעלותם מתוך עמקי הקליפות, וח"ו יוכל להיות עוד שנפלו כמה וכמה ניצוצין לתוך הקליפות על ידי עונות הדור כנודע למביני מדע, ואז נעדר היחוד בעוה"ר ותתמעט השפע, ואז יצוייר יחוד העולמות בערכינו בבחינת אחוריים, לזה נקרא הדבר הזה בלשונינו הק' רע"ב, הוא בחינת אחור דשם אלקים כזה, א' "אל "אלק "אלקי "אלקים, בגימטריא ר'. ואחור דהויה כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה בגימטריא ע"ב, והבן מה שאמרו רז"ל שאז עין בריה צרה בחברתה ח"ו, והבן הדברים המופלאים האלו, ותבין על ידי זה מעלת לשונינו הק', שכל השמות של כל דבר בלשון הקודש, אינה הסכמיית כלשון עם ועם, אך הכל בחכמה עליונה. עוד נקדים הקדמה והוא, דידוע כמו שיש שיעור קומה בקדושה, כמו כן בס"א כי זה לעומת זה וכו'. והנה מצרים הוא המקום העכור שבכל קומת הסט"א ונקרא ערות הארץ, על כן היה מקום זימה וכשוף, ולשם היה ביותר הנצוצין, על כן הבירור הראשון הוצרך להיות במצרים על ידי כור הברזל, ואבינו אברהם הוצרך לעשות הכנה לבניו, והדברים ארוכים בענין כח קליפת מצרים "ערות הארץ, שהוצרך יוסף הצדיק אות ברית קודש לרדת שם מתחילה, ונתנסה בנסיון בדבר ערוה, וצדקתו עמדה לו למשול על אנשי מצרים ואין כאן מקומו. ובזה נבוא אל הביאור ויה"י, ו"י הי"ה כאשר היה אז רע"ב בארץ, היינו בארץ העליונה "מלכות "שמים היה בחינת רע"ב, כי כמעט היה מתמוטט העולם על ידי מעשה דור הפלגה, והבן מה שכתבנו בהקדמה ראשונה, על כן וירד אברם מצרימ"ה לברור ניצוצות כי שם עיקר הבירור הראשון, ועל ידי זה יהיה מיין נוקבין לשכינה, בין והתבונן כעת מ"ש לעיל מצרימה בגימטריא שפ"ה, שהוא בגימטריא "שכינה כי זה לעומת זה וכו', "לגור שם מלשון אוג"ר בקיץ וכו' (משלי י ה), ור"ל לאסוף נדחים לקבץ ניצוצות הנדחים שם ולהחזירם אל הקדושה להיותן מיין נוקבין לשכינה:

(ויהי "רעב "בארץ "וירד "אברם "מצרימה "לגור "שם, בין והתבונן דברינו מענין ירידת אברם למצרים לברר נצוצין. וידוע מדברי הזוהר הק' והאר"י ז"ל ענין "רב "ושמואל, "רב הוא סוד בירור ניצוצין בסוד ע"ב ק"ל בגימטריא רי"ב, והוא בזעיר אנפין ועומד לנגד ולבטל הזעיר דקליפה. ושמואל הוא בבינה ונקרא אריו"ך, ומבטל הבינה דקליפ"ה הנקרא אריו"ך מלך אלס"ר (בראשית יד א). והנה תראה בכאן ר"ת התיבות הנ"ל, הוא "רב "ושמואל, והשם יכפר בעדינו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו). ולדרך זה נעלה במסילה לאלקינו להבין המקראי קודש אחר כך:

ויהי (בראשית יב יא). נתחדש ווי אחר מדאגת האשה, להיות שהקריב לבוא מצרימ"ה שהוא ערות הארץ ורוצה למשול על הקדושה, ושרה אמנו היתה מרכבה אל השכינה, ומעולם לא זזה שכינה ממנה, על כן רצתה הקליפה למשול ח"ו בקדושה, וח"ו לא ינוח שבט הרשע וכו', והשכינה הקדושה שמרה אותה לבל ישלוט בה כח ערות הארץ, וזה היה הכנה לנשי ישראל אחר כך לבל ישלטו בהם אנשי מצרים שהם מכח הקליפה ערות הארץ. וזה שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב ה') שרה ירדה למצרים וגדרה את עצמה מדבר ערוה, וגדרו כל הנשים אחריה:

ויאמר "אל שרי "אשתו (בראשית יב א). היה לו לומר לשרה. גם תיבת "אשתו מיותר, כי מי לא ידע כי אשתו הוא. אך לפי דברי זוהר הק' (ח"א פ"א ע"ב) יצדק, שהקשה איך שם אברהם אבינו את שרה בסכנה גדולה. ותירץ שראה שכינה לא זזה ממנה, ובטח שנס יתנוסס לה. (ונ"ל עוד לפרש, כי הנה ידע אבינו שצריך במצרים לעשות גדר לאנשים ולנשים שלא ישלוט בהם כח ערות הארץ בהיותם בכור הברזל. והנה כאשר הקריב לבוא מצרימה וראה השכינה הקדושה מקדמת לפני שרה, אז הבין שיעשה כעת גדר לנשים, וגדר האנשים עשה אחר כך יוסף הצדיק, כמו שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב ה') יוסף ירד למצרים וגדר את עצמו מן הערוה, וגדרו כל האנשים אחריו והבן). והנה בזה תבין שהכוונה בכאן שאמר אל שרי תיבת אשת"ו, והוא ר"ת "אדני "שפתי "תפתח "ופי (תהלים נא יז), היינו לגרום היחוד העליון ולמנוע יחוד הרשעה, והבן:

הנה נא ידעתי (בראשית יב יא). לדרכינו יתפרש תיבת נ"א, שנתחדש לו כעת הידיעה להגיע זמן לגדור גדר הנשים בראותו השכינה מחופפת על שרה. וירמוז עוד רמז נאה, על פי מה שנמצא בדרשות המקובלים ע"פ שאמר משה שלח "נא "ביד תשלח (שמות ד יג), הובא בילקוט ראובני פרשת שמות וז"ל, ארבע אותיות אדנ"י, שתים דין והם ד"ן, ושתים רחמים והם א"י, לכך אמר משה שלח "נא "ביד, אותיות ד"ן יכנסו בין שתי אותיות א"י למתק הדין. וזהו שלח "נא "ביד תשלח, כי כשהיו במצרים גלתה עמהם שם השכינה שהוא שם אדנ"י, והיו האותיות בפירוד אמר משה חיבר אותיות נ"א באותיות י"ד, ויחבר מין למינו נ' בד' להיות ד"ן למצרים, ויתחבר א' אל יו"ד להיות א"י רחמים לישראל, עכ"ל. ומעתה נבוא לכוונת הכתוב, כי הנה כתבנו שגם ירידת אברהם למצרים היה עבור השכינה שהיה רעב בארץ וכנ"ל, והשכינה קדמה ואתיא למצרים כנ"ל, ועל זה סמך בנידון שרה שהיא מרכבה אל השכינה. וז"ש הנה נ"א י"דעתי, ר"ל אותיות נ"א חברתי עמהם אותיות י"ד להיות השם שלם:

כי אשה יפת וכו', יבואר לפנינו כי "אשה יפת מראה את, תיבת "אשה מיותרת כי מי לא ידע כי אשה היא, והיה לו לומר כי יפת מראה את. ועל פי הזוהר הק' (ח"א פ"א ע"ב) יצדק שפיר, כי הנה השכינה לא זזה משרה אמנו, והיה יופי שרה שלא בטבע כי חופף עליה אור השכינה, והנה הצדיק כשרואה יופי אשה חושב בדעתו מה לי לדבק ביופי הגשמיות, מוטב לדבק את עצמי בשורש היופי הבאה מהשכינה, כמו שכתבו המקובלים בסוד אין אשה אלא ליופי (תענית ל"א ע"א) , מה שאין כן המצריים המצרים החמורים לא יביטו אלא לגשמיות האשה. וז"ש הנה נא ידעתי כי אש"ה יפת מראה א"ת, ר"ל היופי שלך היא מאשה יפת מראה העליונה היא השכינה הקדושה, מה שאין כן כי יראו אות"ך דייקא המצריים, ואמרו אשתו זאת, ר"ל היופי הוא אשתו של זה, והבן. ויבואר ביותר לקמן עוד על פסוק זה בכתבים הנ"ל דף א' ע"ב ודף ב' ע"א:

ויהי כאשר הקריב וכו' ויאמר וכו' הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (בראשית יב יא). כבר דברנו בדרושים הקודמים מזה. וכעת נ"ל אומרו תיבת אש"ה מיותר, דהוה ליה למימר כי יפת מראה את ומי לא ידע כי אשה היא. אך הוא על פי דרשת רז"ל (ב"ב ט"ז ע"א) אמרו נ"א (בראשית יב יג), מורה כעת שעד עכשיו לא הכיר בה. וקשה הרי אברהם אבינו קיים כל התורה אפילו ערובי תבשילין (יומא כ"ח ע"ב), איך לא קיים אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה (קידושין מ"א ע"א). [והנה י"ל לפי זה כפשוטו, דבאמת התבונן בה בהיותה בתולה בלא תואר אשה, ואחר שנקראת אשה מיוחדת לאיש לא התבונן בה, ומשמיענו זאת בתורה שבאמת קיים גם את זאת שלא קדשה עד שהכיר בה. אך עדיין לא הונח לנו, כיון שהכיר בה שהיתה יפה קודם היותה לאיש, למה לי התחדשות ידוע בעת החשש הזה, היה לו לחשוש אפילו אם לא היה מכיר בה כעת מחדש, וביותר תתגדל החן בהיותה אשת איש מהיותה פנויה, להיות ארי' דרביע עליה איסור אשת איש, וכמו שמצינו לרז"ל (ע"ז כ' ע"א) שאמרו בזה הלשון לא יסתכל אדם בפנויה יפה, ובאשת איש אפילו מכוערת כי היצר מיפה אצלו האסור החמור. על כן אחשבה] דהנה אברהם אבינו היה מתבונן בה תמיד והיו יודע שהיא יפת תואר, אבל לא היה נודע אצלו מחמת גודל קדושתו לא היה מבין שום חילוק בין הידור מצוה הלזו בין הידור מצוה אחרת, והיה הדבר אצלו כמו שארי מצות, ושמצוה להדר יותר אתרוג נאה ביותר תפלין נאים וכיוצא. וזה כונת התורה ביעקב אבינו שמשמיענו שהיה חפץ ברחל מחמת שהיתה יפת תואר, שהיה מהדר אחר הדור מצוה משום זה אלי ואנוהו (שמות טו ב) התנאה לפניו במצות (שבת קל"ג ע"ב). וזה שמשמיענו בתורה (בראשית כט יא) וישק יעקב לרחל, אשר כל הרואה משתומם על זה. אך משמיענו התורה בזה שיעקב אבינו מגודל [קדושתו] לא היה מבין שיש בזה מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל, ולא היו מתבייש בפני הרואים, כמו שאין אדם מתבייש לנשק תפלין וציצית. וכמו כן היה אברהם מתבונן תמיד ביופי שרה כמו ביופי שארי המצות, ולא עלתה בדעתו שיש חילוק בדבר, שזה יופי אשה ויש חשש תיעוב בעיני העולם ביופי הזה, מה שאין כן ביופי שארי המצות. אך כאשר הקריב לבוא מצרימה וראה שהרשעים הכל מסתכלין בשרה, אז נתן אל לבו שיש ביופי הלזו תיעוב, וכי יש חילוק בעיני העולם בין יופי זאת המצוה ובין מצות אחרת, להיותה אשה והכל רצין אחריה (שבת קנ"ב ע"א). וז"ש הנה נא כעת ידעתי כי אש"ה יפ"ת מרא"ה א"ת, אבל עד עכשיו לא הייתי יודע שאת אשה יפת מראה, [רק] חפץ של מצוה יפה ומהודר, ומשמיעה אותנו התורה עד היכן הגיע קדושת אברהם:

[עד כאן מועתק מכתב יד]

והיה (בראשית יב יב). תיבת והיה מיותר, דהיה לו לומר וכי יראו וכו'. אך הוא על פי פשוטו שאברהם ביקש לשרה שתאמר תיכף, קודם שישאלו אותה תאמר שהיא אחותו. כי נודע כמו שמדרך השמחה הקדושה בהשם ובתורתו לעשות עניינים שלא בהתיישבות הדעת, כענין שנאמר (משלי ה יט) באהבתה תשגה תמיד, וכמו שאמרו (עירובין נ"ד ע"ב) ע"ל רבי אלעזר שהיה עוסק בתורה בשוק העליון וכסותו מונחת בשוק התחתון, כמו כן בשמחה של הוללות, יעשה ההולל דברים שלא ביישוב הדעת הגם שאחר כך יתחרט. וז"ש והיה הוא לשון שמחה כנודע (ב"ר פמ"ב ג'), ר"ל ישמח לבם בהוללות הזנות כאשר יראו אותך, ועל ידי כך לא יספיקו לחקור ולדרוש ולהתיישב בענין הרציחה, רק תיכף יגזרו אומר אשתו זאת והרגו וכו':

כי יראו את"ך (בראשית יב יב). בקיצור הוה ליה למימר כי יראוך וכו'. ולפי מ"ש ניחא כי הם יראו אות"ך דייקא גשמיותך, כי טח מראות עיניהם צור מחצבה היא השכינה, ואמרו בלי שאלה אש"תו זא"ת מחמת הוללותם. גם יאמר ואמרו אשתו זאת, ואמ"רו לשון מחשבה, יחשבו שהיופי אשתו של זה, ועינים להם ולא יראו האור הנערב החופף עליה כל היום. גם יאמר ואמרו אשתו זאת, ר"ל לא תעלה בדעתך כשתראה מדברים דברים רכים שלא יעשו רציחה, כי זה דרכם כל היום לבל ירגיש הנרצח וימלט מידם. ולזה יאמר ואמר"ו בחשאי ולשון רכה, כי בכל מקום אמירה בחשאי. וגם יאמר אשת"ו זא"ת, ולא יאמרו אשת"ך כמדבר לנוכח, רק בנסתר כאשר ידובר לשר ולמלך כנודע ממשפט הלשון בכבוד, ואף על פי כן והרגו אותי כי שבע תועבות בלבם, ויעשו זה לבל ארגיש ואמלט מידם, על כן אל תסמוך על דבריהם הרכים:

והרג"ו אותי (בראשית יב יב) גם כן בלי חקירה והתיישבות הדעת מחמת שמחת הוללותם. ובזה יצא לנו טוב טעם ודעת משפט לשונינו הק', כי לכאורה לפי משפט הלשון הוה ליה למימר ויאמר"ו אשתו זאת ויהרג"ו וכו' הכל ביודין, הגם שכמה פעמים הוא"ו שבראש התיבה תשמש במקום עתיד גם בהעלם היו"ד, עם כל זה טעמא בעי כי לא במקרה הוא כל אות ואות בתורה הק'. ולפי מ"ש יונח כי האמירה וההריגה יעשו שלא בחכמה בלי התיישבות מחמת שמחת הוללותם, ונודע כי היו"ד מרמזת לחכמה, ולזה נעלם באלו שני העניינים היו"ד, להורות שתתעלם מהם החכמה האנושית מחמת הוללותם, והבן:

"ואותך "יחיו. הנה זה מיותר, כי הקפידה הוא העיקר מה שיהרגו לא מה שיחיו אותה. אך הוא להורות כי קשה בעיניו מאוד שלא יתעללו הרשעים הללו בזו הצדיקית יותר מעין הרציחה, להיותה מרכבה לשכינה, ובאם ישלטו בה זרים ח"ו, יארע מה שיארע שפחה כי תירש גבירתה. וז"ש כי שתים רעות יעשו, א' עון הריגה ולו יהיה שגם בה יפגעו בהריגה, אך זו קשה מן הראשונה שיחיו אותך ויתעללו בך. או יאמר בדרך הקדמה על מה שרוצה לבקש מאתה שתאמר כי אחותי היא, והנה תיכף מורא יעלה על ראשה, אם אומר כן תיכף יתבעו אותי לדבר עבירה, וכשלא ארצה יהרגו אותו. לזה יאמר ואות"ך יחיו על כל פנים, הגם שלא תשמע לעצתם לא יעשו בך נקמה רק יחיוך, כי יאמרו בהמשך הזמן תתרצה להם, על כן עצה היעוצה אמרי נא וכו'. או יאמר על פי הזוהר הק' (ח"א פ"א ע"ב) שראה השכינה מחופפת עליה, על כן בטח אם ירצו לעשות עמה איזה רעה לא יצליחו כי הש"י מבטחה, ולא דאג אלא על עצמו, על כן אמר דאגתי רק על הנוגע אלי, אבל הנוגע אליך הנני בוטח בהש"י שאני רואה השכינה אצלך, על כן אותך יחיו על כל פנים, על כן אל תדאג ואמרי נא וכו', ובזה אצא אני מהסכנה ואליך ניסים יתנוססו:

אמרי נ"א (בראשית יב יג) תיכף בלי שאלה וכמ"ש לעיל אחותי את, מה שלא צוה שתאמר בזה הלשון אחי הוא, להיות שראה השכינה מתחופפת אצלה (עיין זוהר ח"א פ"א ע"ב), ולא כן אז אצלו, על כן דאג מרציחת נפש בידי בעל בחירה, על כן זירזה ביותר שהיא תייחס עצמה עמו שתאמר שהיא אחות אברהם, שהמובן מזה כי האיש גדול שאשה יקרה כזו תייחס את עצמה אחריו, לא כן אם היתה אומרת אחי הוא, שהמובן מזה שרצונה לייחס את אברהם אחריה, כענין שנאמר באסתר (ח א) ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה. או יאמר שלא רצה שתוציא הצדיקת דבר שקר מפיה, והנה אמר אברהם לאבימלך וגם אמנה אחותי בת אבי הוא (בראשית כ יב), והנה אין אדם נמנע אז בימיו לקרוא לבת אחיו אחותי לגודל הקורבה, אבל היא לא תקרא לאחי אביה אחי, כי הוא חסרון דרך ארץ ומיעוט בכבוד האב, וזה שהיה מתמה אז אבימלך, והיא גם היא אמרה אח"י הוא והבן, ואי"ה יבואר שם. וגם על פי דרך האמת שעל השכינה אמר אחותי, כענין אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד), הוא חכמה תתאה חכמת שלמה. וזה שנמסר במסורה ב' פעמים "אחתי "את, א' כאן אמרי נא "אחתי "את, וקשה היה לו לומר אחי הוא, ובא הפסוק במשלי ומתרץ אמור לחכמה "אחתי "את, ר"ל אי היתה אומרת אחי הוא היה דבר שקר, מה שאין כן באמור אחת"י הכונה על השכינה אחותי, בת אבי דאיתנטלית מאב"א, כי בחכמה יסד אר"ץ (משלי ג יט) אבא יסד ברתא (עיין זוהר ח"ג רנ"ו ע"ב), וכן הוא אומר (תהלים קד כד) מה רבו וכו' כולם בחכמ"ה עשית מלאה האר"ץ קניינך, והבן. ועיין בזוהר הק' (ח"ג ק' ע"ב) מה דשלח ר"ש לר' אבא וגם אמנה אחתי בת אבי וכו', ועל דא ותהי לי לאשה, ולהיות שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שיר השירים ב ו), ושכינתא איתנסיבת בימין וטפת החסד איתגלמא בפומא וכו', ואברהם הוא הוא איש החסד בסוד הכתוב (בראשית יד יח) והוא כהן לאל עליון, על כן נאמר בכאן אחתי את בקמץ, בסוד הכתוב (ויקרא ה יב) וקמץ הכהן, והמשכילים יבינו והשם הטוב יכפר בעדנו, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

למען ייט"ב לי וכו' (בראשית יב יג). היה לו לומר למען ייטיבו, כי אינו יודע עדיין מי הוא המטיב, ועל רבים ידבר עד עתה. אך הוא דקאי על המטיב לכל, כי באמור אחות"י את על השכינה על ידי איתערותא דלתתא, בא הטו"ב וייטיב להכ"ל, ומשם יושפע שפע הטוב למשרתיו עושי רצונו והבן, טו"ב י"י ומטיב לכ"ל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה ט), והמשכילים יבינו ברמז מועט. כללו של דבר המציץ מבין חרכי שכלו יבין כי אברהם אבינו מילין לצד עילאה ימלל:

בעבורך. י"ל בעבור שלך, היינו פרייך ותבואתך (חסר תיבה).

וחיתה נפש"י בגלל"ך. ר"ל גם נפשי תחיה בעולם שכולו טוב, שלא יהיה לנפשי עון בזה שאשימך בסכנה למשכב ערלים ח"ו, כי לא יוכלו לך והש"י ישמור רגליך מלכד, כי אני רואה אצלך סיועא דלעילא ולא יהיה לנפשי חטא בזה. וז"ש בגלל"ך, כי תיבת בגל"ל בגימטריא אדנ"י היא השכינה אשר אצלך. וז"ש וחיתה נפשי בגל"ל ך', והך' היא הפעולה לנוכח, והבן:

ויה"י (בראשית יב יד). נתחדש הויה בכניסתו למצרים, כי מקודם היה רק דאגה עצורה בלב איש, וכהיום ראו בעצם הסכנה העצומה בבלי ספק:

ויראו המצרים "את "האשה. ריבוי הא"ת היינו השכינה הנקראת א"ת הכלולה מא' ועד ת' היא האשה העליונה, והיופי נמשך מצדה. והנה ראו יופי בלי טבע כי יפה היא מאד, אבל טח מראות עיניהם ולא הביטו רק אל הגשמיות האשה הנראה לעינים הבשריי. ובזה יוצדק שלא הזכיר אותה בשמה שר"ה, רק ויראו המצרים את האש"ה וגם ריבוי הא"ת, והנה המצרים דלת העם שמעולם לא ראו יופי כזה, הגם שלא הביטו אל צור מחצבתה, עם כל זה יראו מגשת אליה "כי "יפה "היא "מאוד, ושגבה בעיניהם גדולת מעלתה, אך אחר כך:

ויראו אתה שרי פרעה (בראשית יב טו), ערבה לבם לגשת לגבהות רוחם שהם קרובים למלכות, ועם כל זה לא ערבה לבם שתהיה ראויה לאחד מהם, רק כולם כאחד ויהללו אתה אל פרע"ה, כי אמרו כולם אין מדרך ההדיוט להשתמש בזו. וכל זה הורה לנו התורה הקדושה איך היו כל הגוים יראים לגשת אליה הגם שהיו שטופים בזימה, להיות שם הש"י נקרא עליה:

וירא"ו את"ה שר"י פרע"ה. ס"ת צירוף שם הויה, הוא והי"ה הוא השולט בחדש תשרי ימי הדין, שר"י פרע"ה ויהלל"ו את"ה, הוא הויה כסדר השולט בניסן ימי החסד. ורמז שנתהפך תיכף מדת הדין למדת הרחמים, מה שהיה הדין שולט כי היה רעב בארץ, ונתהפך כעת לרחמים:

ותקח האש"ה וכו'. היה לו לומר ויקחו אתה לבית פרעה. אך הוא אשר דברנו שלא זזה שכינה ממנה (עיין זוהר ח"א פ"א ע"ב), ולזה יאמר ותקח [האשה] הידועה כביכול נלקחה על ידי שרה לבית פרעה, כי לא זזה ממנה:

בית פרעה. לבית פרעה היה לו לומר. אך לפי שנמסרה התורה בלא נקודות, יש לפרש ותקח האשה בית פרעה, ר"ל האשה הידועה לקחה תחת רשותה בית פרעה וכל אשר לו, להיות לברות לישראל בניה בצאתם ממצרים להינצל את מצרים ולרוקן אותה מכל נצוצי טהרה, והבן:

ולאברם היטי"ב (בראשית יב טז), המטיב לכל בריותיו, בעבור"ה בעבו"ר שלה, היינו פריה ומעשיה הטובים שסיגלה בהיותה בית הרשע בתוך עמקי הקליפות, והוציאה משם על ידי כוונותיה הניצוצין אשר היו נתונים לשם. וזהו פרי צדיק עץ חיים (משלי יא ל) כנודע:

ויהי לו צאן ובקר וכו'. שבעה מינים קא חשיב, באפשר יש לפרש שנכנעו לפניו כל השבעה מדות הרעות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות דס"א, ובזה עשה הכנה לבניו למסור בידם הז' עממין, שהם גם כן נגד הז' מדות רעות הנ"ל וכמ"ש לעיל בשם אדמ"ו פה קדוש הנ"ל. ואופן הכנעות הס"א הוא, כי כיון שפרעה הרשע הכניע את עצמו לשרה למלאות תאוותו עמה, ובו היו כלולים כוחות הטומאה, הרי כל כוחות (נכנעו) אל הקדושה, והוא רצה להטיל ח"ו זוהמת הס"א, והש"י רגלי חסידיו ישמור, וכל הענין עצות מרחוק מאת הבורא ב"ה להכניע כוחות הטומאה, ודבר כזה לא היה במקרה ח"ו רק בכוונה עליונה מאת היוצר בראשית. והנה בין והתבונן פרע"ה, בגימטריא ספיר"ה, אותיות הער"ף, שהוא היפך הספירות הקדושות שבקדושה:

וינג"ע (בראשית יב יז). במין נגע הוא מכת ראת"ן כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פמ"א ב'):

הויה. ארורים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין:

"את "פרעה. את לרבות שריו ויועציו שהביאו אותה אליו:

נגעים גדולים ואת ביתו. הכי היה לו לומר את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים. אך מדריגות מדריגות היו, כי פרע"ה ושריו שהיה ידם במעל הזה נוכו נגעים גדולים, וביתו הם אנשי ביתו נשיו ופלגשיו שלא היה ידם במעל הזה רק שלא מיחו בידו, נוכו גם כן אבל לא נגעים גדולים כל כך, נ"ל:

וא"ת ביתו, לרבות שפחותיו ואמהותיו הטפלים לנשי ביתו:

על דבר "שרי "אשת "אברם הוא מיותר, ודרשות רז"ל ידועים. וי"ל על פי מ"ש לעיל שהשכינה נלקחה עמו (עיין זוהר ח"א פ"א ע"ב), ומשמיענ"ו התורה הק' איך הש"י חס על כבוד הצדיק והצדיקית יותר מכבודו, כי סלקא דעתך שהש"י נגעו עבור השכינה הקדושה, על כן אמרה תורה כי העיקר הוא עבור שרי, ועבור שהיא אשת אברם ונוגע לכבוד הצדיק גם כן, וכענין יבושת יד ירבעם בהשליחו יד לנביא עדו (מלכים א' יג ד), ובהקטירו לעבודה זרה לא יבשה ידו, כי הקב"ה חס על כבוד הצדיק ביותר (תנחומא תולדות סי' י"ב). ויצדק עוד בהעמיק ביותר כי גם השכינה הקדושה נקראת שר"י, ואמר הכתוב שהקב"ה חס על כבוד שרי אשת אברם יותר משר"י העליונה, והבן אהבת הקב"ה למשרתיו עושי רצונו:

ויקרא (בראשית יב יח). קריאה הוא לשון חיבה כנודע, ומשמיענו שהיה מתירא לנפשו לכעוס עליו, רק היה מדבר עמו בלשון חבה, והיה בזה הכנה לבניו אחריו שנאמר בו גם כן (שמות ט כז) ויקר"א למשה ולאהרן וכו':

תוכן העניינים

אגרא דכלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה