אור ברסלב
אגלי טל מלאכת קוצר אות סא

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת קוצר אות סא

מלאכת קוצר אות ס

[סא] (א) עלה ע"ג אילן בשבת. עירובין ק'. תני חדא אם עלה מותר לירד ותני חדא אסור לירד [פרש"י אם עלה באילן אסור לירד דכל דרך ירידתו הוא משתמש במחובר] לא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה [פירש"י עלה מבעוד יום וקדש עליו היום לא קנסינן לי' ויורד] ואב"א הא והא משחשיכה ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד ואב"א הא והא בשוגג והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי מר סבר קנסינן ומר סבר לא קנסינן אמר רב הונא ברי' דר' יהושע כתנאי הניתנין במתנה אחת [פירש"י כגון דם הבכור שנתערב בדם בכור אחר] שנתערבו בניתנין מתנה אחת ינתנו במתנה אחת [פירש"י ועולה אותה מתנה לזה ולזה] מתן ד' במתן ד' ינתנו במתן ד' [פירש"י דם חטאת זו נשפך לדם חטאת זו ינתנו ד' מתנות ועולה לזו ולזו] מתן ארבע במתן אחת ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע. [פרש"י דקסבר קום עשה מצוה עדיף אע"ג דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר אבכור אבל תוסיף אתי עשה דחטאת דכתיב (ויקרא ד') ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור] ור' יהושע אומר ינתנו במתנה אחת [פירש"י כיון דקיימא לן (זבחים ל"ו ע"ב) כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנו במתנה אחת כיפר הכא דלא אפשר סמכינן עלה אפילו לכתחילה ולא עברינן אבל תוסיף ואי משום בל תגרע דחטאת כדקאמר טעמא מוטב שיעקר בל תגרע מאליו שהוא יושב ואינו עוקר הלאו בידים מעבור על בל תוסיף שהוא עיקרו בידים]. אמר לו ר' אליעזר הרי הוא עובר על בל תגרע אמר לו ר' יהושע הרי הוא עובר בבל תוסיף א"ר אליעזר לא אמרו בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו אמר לו ר' יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ועוד אמר ר' יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך לר"א דאמר התם קום עשה עדיף ה"נ ירד [פירש"י ה"נ יורד. דהך ירידה מצוה היא דהא כל זמן שיושב משתמש והרי זה תשמיש הלכך אף על גב דהשתא משתמש תשמיש אחר כשיורד יותר ויותר עדיף משישב שם]. לר' יהושע דאמר התם שב ואל תעשה עדיף ה"נ לא ירד. דילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"א התם קום עשה עדיף אלא דקא עביד מצוה [פירש"י דמקיים עשה] אבל הכא דלא עביד מצוה [פירש"י פורש מן העבירה הוא על ידי עבירה אבל קיום מצוה אין כאן] ה"נ לא ירד. ואי נמי עד כאן לא קאמר ר' יהושע התם שב ואל תעשה עדיף אלא דלא קא עביד איסורא [פירש"י דלא קא עביד איסורא כשהוא יושב ואינו נותן הלאו דבל תגרע והעשה דונתן על קרנות נעקרין מאליהן אבל זה ישיבתו תשמיש הוא שהוא משתמש באילן] אבל הכא דקא עביד איסורא הכי נמי דירד. והא דפירש"י על מה דמשני ל"ק הא מבעו"י ופירש"י וקידש עליו היום לא קנסינן לי' ויורד מבואר דמשחשיכה קנסינן לי' שלא ירד. וקשה לי דאיך שייך קנס שישב באילן ויעבור על איסור תשמיש אילן ויעבור כל היום ואם מ"מ יותר טוב משיעבור בקום ועשה שדרך ירידתו משתמש באילן א"כ אפי' מבעו"י דליכא קנס לא ירד מיהו בזה י"ל דס"ל השתא כי הדדי נינהו: (ב) אך עיקרן של דברים קשה לי דלא מצינו קנס דרבנן רק שלא ירווח באיסור. כגון צורם אוזן בכור שלא ישחוט על אותו המום. המשהה חמץ בפסח ולא ביערו קונסין אותו ואסור לאחר הפסח בהנאה שלא יועילו לו מעשיו הרעים. אבל שנקנוס אותו בשביל שעבר עבירה ישב במאסר זה לא מצינו. אך בריש שבת ג' ע"ב הוציא ידו מליאה פירות קונסין אותו שלא יחזירנה אך שם מדינא הי' אסור להחזיר החפץ מאויר רה"ר לרה"י אך שהיינו מקילים עליו שלא יצטרך להיות ידו פשוטה כך כל היום וכשהוציא באיסור קונסין אותו שלא ניקל עליו:

ג וכה"ג מצינו ביצא חוץ לתחום באונס ע"י גוים ונתנוהו במקום מוקף מחיצות שנחשב כולו כד"א ואם יצא לדעת כתבו התוס' עירובין כ"ט. בתחילה דקנסוהו שלא יהי' לו אלא ד"א והיינו דבריש מי שהוציאוהו מ"ב. שבת בבקעה והקיפוהו נכרים מחיצה יותר מרחב אלפים אמה אין לו אלא אלפים אמה ופירש"י אע"ג דתוך המחיצה כד"א היינו דוקא ביוצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד"א הקילו חכמים אצלו עיי"ש. וע"כ ביוצא לדעת קנסוהו חכמים שלא יקילו אצלו. ומסקנת התוס' שם שגם ביוצא לדעת כל תוך כד"א י"ל דס"ל כירושלמי שהביאו התוס' מ"ב. דהא דהקיפוהו גוים מחיצה דאין לו אלא אלפים אתיא כר' יהושע בנתנוהו גוים חוץ לתחום במקום מוקף מחיצות נמי אין לו אלא ד"א אבל לר"ג דקי"ל כותי' שבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה נמי כל ההיקף כד"א דהא דכל ההיקף כד"א מדינא ולא משום קולא. וע"כ אפילו במזיד כל ההיקף כד"א. או אפשר משום דהתוס' אזלי התם אליבא דר"מ דאית לי' תחומין דאורייתא ולדידי' אי אפשר לומר דהקילו חכמים להיות כל ההיקף כד"א. ולהלכה דקיי"ל כרש"י דהלכתא כרבן גמליאל ואעפ"כ שבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה אין לו אלא אלפים. דדוקא ביוצא חוץ לתחום הקילו חכמים אצלו קיי"ל דוקא ביצא באונס אבל יצא לדעת אין לו אלא ד"א אף אם הוא ברה"י ומשום דבמזיד קנסוהו שלא יקילו אצלו:

ד ולפי"ז י"ל בשמעתין נמי ס"ל לש"ס מדינא אסור לירד משום דדרך הליכתו משתמש באילן ושב ואל תעשה עדיף אלא שהקילו חכמים אצלו שלא יצטרך לישב כל היום באילן ובמזיד קנסוהו ולא הקילו אצלו. וכן צ"ל לר"ה ברי' דר' יהושע דתלי לה בפלוגתא דר"א ור"י דלר"א דאמר התם קום ועשה עדיף ה"נ ירד לר"י דאמר שב ואל תעשה עדיף ה"נ לא ירד. א"כ ברייתא דמותר לירד כמאן אי כר"א הא מחויב לירד דהאמר קום ועשה עדיף ואי כר"י הא אסור לירד. אך לפמ"ש י"ל דבשוגג ר"ה ברי' דר' יהושע מודה דאפילו לר"י מותר לירד דהקילו חכמים אצלו שלא יצטרך לישב כל היום באילן אך במזיד תלוי במחלוקת ר"א עם ר"י דלר"א דמדינא ירד בלא קולא לא שייך קנס כלל ור"י דמדינא אסור לירד אלא שהקילו חכמים אצלו במזיד קנסוהו ולא הקילו: (ה) ובהיות כן קשיא לי על הטור [סי' של"ו] שכתב דבשוגג או מבעוד יום ירד [משמע דמחויב לירד] ומזיד לא ירד ומשמע לכאורה דהטור ס"ל כאי נמי דדחי הש"ס דאפילו לר"י הכא דעביד איסורא ה"נ דירד. וכמו שפירש"י דישיבה חשוב תשמיש וע"כ מחויב לירד דמוטב שיעבור שעה אחת ולא כל היום וא"כ קשה למה במזיד לא ירד כיון דמדינא ירד הא לא שייך קנס. ועוד קשה טובא על הטור דא"כ ברייתא דתני מותר לירד במאי מיירי אי במזיד משחשיכה הא אסור לירד ואי בשוגג או מבעו"י הא מחויב לירד וברייתא תני מותר. וא"ל דברייתא כר' יהושע והטור פסק כר"א דקום ועשה עדיף דהא ר"א שמותי הוא וקיי"ל כר' יהושע וכ"כ פסק הרמב"ם כר' יהושע: (ו) ליישב זה נקדים הא דפ"ג דמכות [כא.] אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ומסקנת הגמרא רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. ופסק כן רמב"ם פ"י מהלכות כלאים דין ל'. וקשה הא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ובתוס' שבועות י"ז. כתבו ורב אשי כו' וחשב שהי' כמעשה כיון דתחילת הלבישה במעשה. וכיוצא בזה כתב ריטב"א פ"ג דמכות וז"ל וקשיא לי' לרבינו מאיר ז"ל האיך לוקה לדברי רב אשי הא לא עבד מעשה ולא תירץ כלום. אבל בתוס' תירצו דכיון שהיה יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושו זה חשוב מעשה דבכלל לא תלבש דאמר רחמנא הוא שלא יעמוד לבוש וזה חשוב לו כל שעה כאלו לבוש. והביאו ראי' לדבריהם מנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרעו מעליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהיי' ושהיי' אע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שהה שם במזיד כדאיתא במס' נזיר דף מ"ג. ועוד הביאו ראי' מדאמרי' במסכת ברכות דף י"ט ע"ב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק דלא אתי כבוד הבריות ודחי לאו דכלאים ואותבינן מדתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו ופרקינן שב ואל תעשה שאני כלומר הא דלבוש כלאים פושטו ואפילו בשוק דהוי קום עשה ואמאי דהא בכלאים נמי שב ואל תפשוט בגדיך הוא אלא ודאי ש"מ דכיון דיכול לפשוט ואינו פושט כאילו הוא לובשו עכשיו עכ"ל. ובתוס' נזיר י"ז. בהא דבעי רבא צריך שהיי' למלקות או אין צריך שהיי' למלקות אילימא דאמרי לי' לא תנזור לימה לי' שהיי' ובתוס' שם ולא הוי כלאו שאין בו מעשה דלאו שיש בו מעשה הוא כשאינו יוצא משם כשנידר בנזיר. והיינו משום דתחלת ביאתו שם הי' מעשה חשוב מעשה ג"כ מה שאינו יוצא משם כסברת תוס' וריטב"א הנ"ל ומשמע שם דאפי' תחילת כניסה הי' בהיתר מהני להחשב שהיי' שאח"כ כמעשה מדאמר שם אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה. ואי אמרת דאם הי' תחילת כניסתו בהיתר לא חשוב מעשה הדרא קושיא לדוכתה דהוי לאו שאין בו מעשה. אלא ודאי אפילו תחלת כניסתו בהיתר נחשב מעשה במה שאינו יוצא משם וכן הוכיח במ"ל ספ"ג מהלכות ביאת המקדש: (ז) וראיתי בס' משנת חכמים מצוה ג' הביא ראי' דכל שתחילת כניסה הי' בהיתר לא חשוב מעשה מה שאינו יוצא משם מהא דכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ה הלכה ח' בענין איסור לדור במצרים וז"ל אינו אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה כלומר שמותר לחזור לפרקמטיא ואם אח"כ חושב להשתקע שם לא חשוב שהיי' מעשה הרי להדיא שאף שתחילת הכניסה הי' מעשה אפ"ה לא חשוב השהיי' מעשה כיון שהי' מעשיו בהיתר וה"ה בנזיר כה"ג או בנכנס בעזרה ונטמא אח"כ עכ"ל. ואין זה ראי' כלל שהרי בסנהדרין ס"ה. מ"ש הכא דתני אוב וידעוני ומ"ש גבי כריתות דתני אוב ושיירי' לידעוני ר"ל אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה פירש"י דלהכי לא תני לי' התם לפי שאין בו מעשה ואינו בא אלא על מעשה דכתיב ועשה אחת אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו כדלקמן והקשת זרועותיו הוה מעשה. אבל הכנסת עצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו העצם מדבר מאליו. וקשה מ"מ תחילת שימת העצם בפיו הוי מעשה אלא ודאי סברא זו לא שייך אלא גבי כלאים שעיקר האיסור יש בו מעשה כשהוא לובש בזה אמרינן דמה שהוא עומד לבוש חשוב מעשה מה שאינו פושטו כאילו הי' לובשו עתה וכן נזיר ששוהה בבית הקברות חשוב השהיי' מעשה כאילו נכנס עתה וכן טמא במקדש אבל בעל ידעוני כל האיסור הוא בלא מעשה ולא שייך לומר דמה שאינו מוציא העצם כאילו הי' משימו עתה שאם הי' משימו עתה הי' פטור שבשעה שמשים אין העצם מדבר [וכה"ג כתב הרב המגיד לענין עקימת שפתיו הוי מעשה דדוקא במשכחת מעשה גמור בזה אמרינן דעקימת שפתיו חשוב ג"כ כאילו עשה המעשה גמור ע"ש פי"ג מהל' שכירות] וכמדומה לי שכן ראיתי ברמ"ה סנהדרין אך אין כעת הרמ"ה ת"י לעיין בו. וכסברא זו כתב בס' צמח צדק להגאון מליבאוויטץ חלק אבן העזר סי' צ"ג אות ד' לענין סדין בציצית דכתבו תוס' ביבמות [צ ע"ב] דלא חשוב מעשה הואיל דהחיוב בא אחר שנתעטף. וקשה מ"מ כיון דהעיטוף הי' מעשה יחשב השהיי' ג"כ מעשה. וכתב בצמח צדק כנ"ל משום דלא שייך לומר כאילו נתעטף עתה דהא בשעת עיטוף אין חיוב עיי"ש באריכות. וא"כ הנשתקע במצרים נמי א"א להחשב מעשה כאילו נכנס שם עתה דבשעת כניסה לעולם אין חיוב:

ח עוד ראיתי שם דבר תמוה במשנת חכמים בהא דכתב הרמב"ם [חו"מ פ"א ה"ג] בקנה חמץ בפסח חייב אפילו בקנה בשוגג חשוב השהיי' שאח"כ מעשה ומדמי לדברי התוס' בכלאים רק כשקנה קודם הפסח הואיל וקנה בהיתר לא הוי מעשה [והוא לפי שיטתו דכשהי' תחילה בהיתר לא חשוב מעשה] וכן המקיים כלאים אם תחילה הי' מעשה וכן המקיים אליל אם תחילה הי' מעשה חשוב הקיום שאח"כ מעשה ולדידי הני מילי ליתנייהו דהתוס' לא כתבו אלא גבי כלאים שהאדם לבוש כלאים חשוב מה שעומד לבוש ואינו פושטו מעשה כנ"ל לשון ריטב"א. וכן נזיר בבית הקברות שהאדם בבית הקברות וכן טמא ששהא במקדש שהאדם בבית המקדש אבל חמץ וכלאים ואליל שהם דברים שחוץ לגופו אי אפשר כלל שמה שאינו מבער יחשב מעשה וזה ברור ופשוט: (ט) וראיתי בצמח צרק שם אות ה' הביא ראי' מדברי התוס' נזיר מ"ג. היכי דתחילת כניסתו בהיתר לא חשוב מעשה דאיתא שם מ"ב ע"ב א"ר הונא מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ובסוף העמוד מקשה הש"ס אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי מיטמא וקאי ונאמרו שם תירוצים ורב פפא משני כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין וכתבו התוס' וז"ל וצ"ל דהוא מסייע להתיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי עכ"ל ומינה דייק הצמח צדק דבתחלת כניסתו בהיתר לא חשוב השהיי' מעשה ע"כ הוצרכו לומר שסייע בהסרת המעזיבה עיי"ש ולדידי דברים אלו תמוהים דא"כ הי' להם להתוס' לומר דברים אלו לעיל י"ז. גבי נכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה ועוד דהצמח צדק עצמו שם כתב דמדברי ריטב"א הנ"ל שכתב דחשוב מעשה מה שעומד לבוש ואינו פושטו. משמע דאפי' תחלת כניסתו בהיתר חשוב מעשה והרי התוס' בעצמם שם י"ז. כתבו דחשוב מעשה מה שאינו יוצא משם הרי דהתוס' ס"ל אפי' תחילת כניסתו בהיתר חשוב מעשה. ומה שהוצרכו התוס' דף מ"ג. לומר שסייע בהסרת המעזיבה משום דשם קאי ליישב אליבא דמ"ד דכשנטמא קודם שוב אינו חייב על הביאה ואין חיוב אלא היכי דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין המ"ל כנ"ל הסוגיא וא"כ אי אפשר לחייבו על מה שלא יצא אחר הסרת המעזיבה רק על רגע שנעשה פותח טפח בהסרת המעזיבה וברגע אי אפשר לו לצאת ולא חשוב מעשה מה שאינו יוצא אלא כשיכול לצאת כנ"ל לשון ריטב"א דכיון שיכול לפשוט ואינו פושט חשבינן לי' כאילו לובשו עכשיו אבל הכא שלא הי' יכול לצאת כרגע א"א שיחשב מעשה אבל בדף י"ז לא הוצרכו התוס' לזה מאחר דקיי"ל כר' יוסף אפי' טומאה וטומאה ושפיר חייב על מה שאינו יוצא לאחר פריעת המעזיבה ואף שתחלת כניסתו הי' בהיתר הוי מעשה:

י ומאחר שבררנו דאפי' תחילת כניסתו בהיתר הוי מעשה מה שאינו יוצא אך זה כשבידו לצאת נשוב לנ"ד. והנה לכאורה קשה בסוגיא דאמר לר' יהושע דאמר שב ואל תעשה עדיף ה"נ שב ואל תעשה עדיף. והא תחלת עלייתו באילן הי' מעשה וא"כ גם מה שאינו יורד יחשב מעשה לא מבעיא כשעלה בשבת אלא אפי' עלה מבעוד יום שעלייתו בהיתר הא אמרינן דחשוב מעשה אך לא קשה מידי דהא לא חשוב מעשה רק אם אפשר לירד נחשוב מה שאינו יורד כאילו עלה שם והכא א"א לו לירד מחמת איסור תשמיש אילן שמשתמש דרך ירידתו ואין לומר דאדרבא ישיבתו באילן ג"כ איסור מעשה וע"כ מותר לירד והוי ישיבתו מעשה ליתא דירידתו בעצמותו אסור רק שתרצה להתיר מחמת שישיבתו ג"כ מעשה והא מחמת איסור ירידתו שוב לא הוי ישיבתו מעשה. וכ"ז למ"ד אסור לירד אבל לברייתא דתני מותר לירד [וכמ"ש הטעם דהקילו חכמים שלא ישב באילן כל היום] שוב הוי מעשה מה שאינו יורד כיון שאפשר לו לירד ואינו יורד נחשב כאילו עלה וכיון שבין כך ובין כך משתמש באילן במעשה שוב מחויב לירד שלא ישתמש באילן כל היום וברייתא עיקר הדין תני שמותר לירד אף דשב ואל תעשה עדיף הקילו תכמים כנ"ל ושוב ממילא הדין דמתויב לירד ונתבררו דברי הטור: (יא) ומהרמב"ם [פכ"א ה"ט] שכתב מותר לירד אין ראי' שסובר שאינו מחויב לירד שדרכו של הרמב"ם להעתיק לשון הגמ'. אך יש חידוש על בעל הש"ע שראה דברי הטור שכתב ירד. והוא שינה וכתב מותר לירד נראה דס"ל דאינו מחויב לירד ורמב"ם שכתב מותר לירד בדוקא נקט מותר:

יב והנה יש עוד מחלוקת בין רמב"ם לטור שדעת רמב"ם אם עלה מבעוד יום אפי' במזיד מותר לירד והטור כתב דוקא שעלה על דעת לירד מבעוד יום. וכן דעת רש"י שכתב עלה מבעוד יום וקדש עליו היום. ולכאורה דברי רש"י וטור מוכרחים שאם עלה על דעת לישב משחשיכה הא ישב במזיד באיסור מה נ"מ אימת עלה. אך דעת רמב"ם מאחר שבגמ' אמר ל"ק כאן מבעוד יום כאן משחשיכה ואב"א הא והא משחשיכה ול"ק כאן בשוגג כאן במזיד ואב"א הא והא בשוגג ובקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי משמע אפי' למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד מ"מ מבעו"י מותר לירד. אף דלדידי' לא מהני מה שעלה על דעת לירד וקידש עליו היום דהא קנסו שוגג כו' אלא ודאי מבעוד יום דלא עביד איסור במעשה קיל וא"כ מניין דבמזיד קנסוהו. ובפ' כירה [לח.] שכח קדירה ע"ג כירה בשבת רבה ור' יוסף אמרי אפי' במזיד יאכל כיון דלא עביד מעשה לא קנסוהו ור"נ ברי' אמר אפי' בשוגג לא יאכל כיון דלא עביד מעשה אתי לאערומי. ובשמעתין דמקילין בעלה מבעוד יום משום דלא עביד מעשה היינו כסברא דרבה ור' יוסף [ואף דהתם קיי"ל כר"נ בר"י אין לדמות כל השבותים] וא"כ אפי' במזיד מותר. אך לדעת הטור שביארנו במה שכתב ירד דמשמע דמחויב לירד משום דס"ל כיון דמותר לירד שוב חשוב השהיי' מעשה א"כ כשעלה מבעוד יום דמותר לירד חשוב השהיי' מעשה משום שתחילת עלייתו במעשה ואפי' אם עלה בהיתר והרי עבר במעשה מה ששהה באילן ושוב קשה למה מותר לירד מ"ש מעלה משחשיכה. ע"כ לדעתו צ"ל דהא דמבעוד יום מותר משום דשוגג הוא ולא קנסו שוגג אטו מזיד ובאמת למ"ד קנסו שוגג גם מבעוד יום יאסור וצריך לדחוק קצת בלשון הגמ'. אך לדעת הרמב"ם שכתב מותר לירד הנה דס"ל דאף שמותר לירד לא חשוב מעשה ולדידי' צריך לחלק בין לענין מלקות ולענין פושטו אפי' בשוק בין לענין שבות דמעשה א"כ יש לפרש דמבעוד יום כיון דלא עשה איסור במעשה לא קנסוהו וכפשט לשון הגמ' ואפי' במזיד מותר לירד כן נראה לי לפרש מחלוקת הרמב"ם עם הטור:

יג ולפענ"ד הי' נראה להכריע דעלה מבעוד יום על דעת לירד מבעוד יום וקידש עליו היום מותר לירד ואינו מחויב לירד. אבל עלה בשוגג משחשיכה מחויב לירד. וטעמא דידי דכי חשבינן שהיי' במעשה משום שתחילת עלייתו במעשה דווקא שנתכוין לכך מתחילה דהשתא חשוב שפעל השהיי' שאח"כ במעשה ראשונה ע"כ חשוב מה ששוהה אח"כ ואינו מבטל אח"כ מעשה ראשונה ג"כ מעשה אבל זה שלא נתכוין לכך ואנן קיי"ל דבר שאין מתכוין מותר וכשלא נתכוין חשוב שלא עשה נמצא ששהיי' שאח"כ לא חשוב שעשאה במה שעלה ולא חשוב השהיי' מעשה ואינו מחויב לירד ובזה הי' ניחא הכל דלעולם השהיי' חשוב מעשה כמו לענין מלקות ולענין שחייב לפשוט אפי' בשוק ואין צריך לדחוק ולחלק ביניהם ומכל מקום מבעוד יום וקידש עליו היום מותר אפי' למאן דאמר קנסו שוגג אטו מזיד משום דכשלא נתכוין להיות שם בשבת לא חשוב מעשה ולא קנסוהו כסברא דרבה ור' יוסף בפרק כירה כנ"ל לענ"ד הקלושה [אך לדעת הטור א"א לומר כן שאם הטור סובר דבעלה מבעו"י לא חשוב מעשה אם כן למה כתב הטור בעלה מבעוד יום ג"כ ירד דמשמע שמחויב לירד] ועוד יוצא הדין לפמ"ש דהיכי דעלה מבעוד יום על דעת לירד מבעוד יום ושוב נמלך להיות שם משחשיכה בזה יודה רש"י לרמב"ם כיון דלא עביד מעשה לא קנסוהו:

יד קיצור לדינא לפענ"ד עלה משחשיכה בשוגג מחויב לירד במזיד או אפי' מבעוד יום על דעת לישב שם בשבת אסור לירד עלה מבעוד יום על דעת לירד מבעוד יום וקידש עליו היום או אפי' נמלך אחר שעלה לישב שם בשבת מותר לירד:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה