אור ברסלב
אגלי טל מלאכת קוצר אות מז

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת קוצר אות מז

מלאכת קוצר אות מו

[מז] (א) תשמיש מבצעדי גופו. גרסינן בעירובין ל"ב ע"ב נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב [למטה מעשרה עירובו עירוב]. ומפרש בגמ' דנתכוין לשבות למטה ברה"ר וכיון דאי בעי שקיל לי' בה"ש להביאו למקום שביתתו אינו יכול דהוי מוציא מרה"י לרה"ר דלמעלה מעשרה הוא רה"י לא הוי עירוב. ומקשה הש"ס למטה מעשרה אמאי עירובו עירוב והא משתמש באילן. פירש"י כי שקיל ליה ואמאי עירובו עירוב. והא לא מצי שקיל ליה דשימוש אילן שבות הוא כדתנן אלו הן משום שבות אין עולין באילן. [ומשני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש]. וכ' הריטב"א איכא דקשיא לי' וכו' דהא לא אסרו חכמים אלא שלא ישתמש גופו באילן וכדתנן [ביצה לו ע"ב] ולא עולין על גבי אילן אבל ליטול ממנו משא אין זה איסור דהא דכוותי' תנן אין רוכבין ע"ג בהמה ואפילו הכי מותר ליטול משא שעלי' כדתנן פרק מי שהחשיך [קנד ע"ב] הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת וכל שכן שאין לאסור מפני שנהנה מאילן להיות שם עירובו שאין זה בכלל גזירה דלא עולין באילן. ובהדיא אמרינן בפרק כירה [מה.] שמניחין נר ע"ג דקל בשבת. ויש שהיו מתרצים דלעולם מפני שעירובו מונח באילן דכיון שהוא קונה שביתה בהנחה זו לקנות לו שם בית הרי משתמש באילן ואין לדבר הזה טעם כלל שאנו אין לנו איסור אילן אלא מה שהוא דומה לעולין באילן כלומר שגופו משתמש בו ועוד דהא לקמן אמרינן בהדיא דאסור ליטול משם בשבת [הוא בדף ל"ג. ברייתא נתנו באילן למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו] והנכון בעיני דהכא איסורא משום דזימנין כי שקיל לי' נותן גופו על האילן והוא משתמש ונכון הטעם שאסרו להניח נר על דקל ביו"ט שמא ישתמש באילן כשיטלנו משם והא דפרכינן בהדיא והא משתמש באילן משום דחזינן דתנא לא חייש כלל. ואע"ג דזימנין אפילו למטה מעשרה אפשר דמשתמש באילן ולא עוד אלא דאפי' למעלה מעשרה לא אסר אלא מפני שהוא ברה"י ואין עירובו עמו במקום אחד אבל לשמא יעלה באילן כדי ליטלו לא חייש כלל ולהכי פרכי והא משתמש באילן עכ"ל ריטב"א: [הגה"ה - קשה לי הכותב ע"ז דא"כ מה משני רבי היא דאמר לא גזרו על השבות בה"ש. ממ"נ אי ס"ל להש"ס סוף היום קונה עירוב אפילו לרבנן השימוש באילן מבעי' הוא ולמה יאסור. ואי תחלת היום קונה עירוב [דכן הלכה לדידן דאית לן הכנה דרבה כמפורש בעירובין ל"ח ע"ב] אף לרבי אסור דהשימוש באילן בודאי בתחלת שבת הוא וכל ההיתר דלא גזרו על השבות בה"ש היכי דאיכא למיתלי שעדיין יום וצע"ג. ע"כ הגה"ה]:

ב והנה מבואר מכאן דלוקח מן האילן אפי' למטה מעשרה טפחים אסור כדתניא בברייתא הנ"ל להדיא. וליקח מן הבהמה מותר כמו שהוכיח הריטב"א מהא דמי שהחשיך כנ"ל וטעם החילוק כתב הריטב"א דגבי אילן זמנין דכי שקיל לי' נותן גופו על האילן וכ"ש למעלה מעשרה דחיישינן שמא יעלה ע"ג אילן כדי ליטלו אבל בהמה מותר ליקח ממנה:

ג ויש לעיין אם מותר לתת על גבה דיש לומר דוקא בלקח ממנה דבשעה שלקח ממנה אין לו צורך עוד בהבהמה לכן לא חשוב משתמש בה אבל לתת על גבה יש לומר דחשוב תשמיש אף שאינו תשמיש דגוף האדם. אך מדברי הראשונים ז"ל בפ"ק דקידושין [כב ע"ב] והריטב"א מכללם שהוכיחו מדאכילת פירות לא חשיב חזקה לקנות. דה"ה בישל העבד קדירה לרבו לא חשוב חזקה לקנותו בכך. והירושלמי דכתב [קידושין טו.] דהמוכר בית לחבירו כיון שצבר בתוכו פירות קנה. ליתא לפום גמרא דידן דאכילת פירות אינו קונה ע"כ. והשתא אם איתא שיש לחלק בין אם נטל ממנה לנתן עלי' דדווקא בנטל ממנה לא חשוב משתמש בה א"כ אכילת פירות דלאחר שלקח פירותיו אינו צריך עוד אל האילן על כן אינו חשוב משתמש בו ומחזיק בו משא"כ הצובר פירות בקרקע הוא משתמש בקרקע ולמה דחו הירושלמי מהלכה אלא ודאי ס"ל בפשיטות שאף הלוקט פירות מאילן חשוב ג"כ משתמש באילן. עי' תמורה כ"ט. מאי יעשה עד שיגזז ופי' א' דרש"י שם ד"ה עד שיעבדו. וא"כ ה"נ איכא למשמע מינה דנוטל מן הבהמה חשוב משתמש בה והא דמותר משום דאין איסור במשתמש אלא בשימוש דגופי' ולפי"ז אף לתת על גבה ג"כ מותר:

ד ובהרא"ש פרק במה בהמה סי' ב' כתב בשם הירושלמי בהא דאסור לקשור מרדעת לבהמה בשבת הוא משום משתמש בבעלי חיים וכתב עוד שם וז"ל אבל כשנותן מרדעת על גבי החמור בלא קשירה אין צריך להתקרב אצל החמור ואין נשען עליו ואין כאן משתמש בבעלי חיים וצריך לזהר כשנותן הרסן על ראש הבהמה שלא ישען על ראשה. ומכאן יש לדקדק הא דאין נותנין נר על גבי דקל ביו"ט [לעיל מ"ה.] לא בשביל שיהי' נקרא משתמש במחובר אם נטלו משם אלא גזרינן שמא יעלה באילן כדי ליטלו דלא אמרו חכמים אלא אין עולין ע"ג בהמה ואין עולין ע"ג אילן ביו"ט עד כאן לשונו. ומבואר בדבריו להדיא דה"ה לתת ע"ג חמור מותר שהרי הוכחת הרא"ש מנתינת מרדעת ע"ג החמור דמותר. והמג"א סי' של"ו סק"ב הקשה על הרא"ש דהא מפורש בשבת קנ"ה. דאסור ליטלו מן האילן. וא"ת שהטעם שאם נתיר לו הנטילה מן האילן יעלה ע"ג האילן כדי ליטלו. מ"מ מה נ"מ מהו הטעם אם בשביל שהוא גופו נקרא משתמש מה שנוטלו משם או משום גזירה שמא יעלה באילן כדי ליטלו. ואין לומר דנ"מ למטה מעשרה דאין לגזור שמא יעלה דהא גבי כלכלה מפורש דאפי' למטה מעשרה אסור. וע"כ דלא פלוג. ושוב אין נ"מ מהו הטעם דאסור ליטלו מן האילן זהו תורף קושיית המג"א וכן ביאר דבריו במחצית השקל:

ה ונלענ"ד דנ"מ להניח ע"ג אילן למטה מעשרה דאי טעם נטילה מאילן דאסור דהוא גופו נקרא משתמש במחובר ה"ה הנתינה דנקרא משתמש במחובר ואסור. ואפי' להניח בעיו"ט אסור שמא יקח ממנו ביו"ט והנטילה אית בי' שמא יתלוש וכיון דבנטילה גופה אתו לידי איסורא דאורייתא שפיר גזרינן דבר אחר אטו הנטילה ולא חשוב גזירה לגזירה כמ"ש בתוס' רי"ד פ' במה מדליקין [כא.] בהא דגזרו חלב מהותך אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך שמא יטה ולא חשיב גזירה לגזירה. וכן משמע בחולין ק"ד. בהעלאת בשר עוף עם הגבינה על השלחן למ"ד בשר עוף בחלב לאו דאורייתא העלאה אטו אכילה ואכילת בשר עוף בחלב אטו בשר בהמה חשוב גזירה לגזירה. אבל העלאה אטו העלאת בהמה עם גבינה והעלאת בהמה עם הגבינה אטו אכילתו לא חשוב גזירה לגזירה עי"ש היטב. והיינו משום דהעלאת בשר בהמה גופה אתו בי' לידי איסורא דאורייתא שפיר גזרינן דבר אחר אטו דידי'. וה"נ כיון דנטילה עצמה חשוב משתמש באילן וגזרו שמא אתי בי' לידי איסור דאורייתא שיתלוש שפיר גזרינן נתינה אטו נטילה. אך השתא דנטילה אין איסור רק שמא יעלה ובלמטה מעשרה דלית בי' חשש דשמא יעלה ולא אתו בי' לידי איסור דאורייתא אין לגזור נתינה אטו נטילה. ואין לומר כיון דנתינה למעלה מעשרה אסרו שמא יעלה שוב גם למטה יאסר משום לא פלוג. ליתא דנתינה שאסרו אפי' נתן בע"ש [חפץ דלאו נר] ובעיו"ט שמא יעלה ביו"ט ליטלו. ושוב אי אפשר לומר דהוא גופי' שבות שהרי אינו עושה שום דבר בשבת ויו"ט. אלא דאית בי' גזירה ושוב במקום דליכא גזירה מותר וסברא דלא פלוג לא שייך אלא בנטילה דעשאוהו חכמים הנטילה שבות וכמו שימוש בבעלי חיים דאסור אפי' במקום דלא שייך כלל הגזירה כגון סמיכה לב"ש. אלא דחכמים משום גזירה עשאוהו לשימוש בבעלי חיים שבות ושוב אסור בכל מקום אפי' היכא דליכא גזירה וה"ה הנטילה עשאוהו חכמים שבות ושוב אסור אפי' למטה מעשרה דליכא גזירה דיעלה. אבל הנתינה דאין האיסור משום שעשאוהו שבות שהרי גם בעיו"ט אסור. רק שאסור משום גזירה דיעלה ובמקום דליכא גזירה דיעלה כגון למטה מעשרה מותר. כן נראה לי בדעת הרא"ש:

ו אך קשה לפי זה דבפרק הישן [כב ע"ב] גבי העושה סוכתו בראש האילן דפי' הרא"ש [סי' ד'] שסמך הסכך על גבי האילן והאיסור ליכנס בה ביו"ט הוא משום גזירה שמא יניח חפציו על הסכך וקשה הא להרא"ש האיסור להניח חפציו על האילן הוא משום גזירה שמא יעלה כדי ליטלו וכאן אף אם יעלה על הסכך לא יתלוש מן האילן ואף דאיסורא עביד אף דליכא חשש תלישה כמו סמיכה לב"ש וכנ"ל ס"ק מ"ד מ"מ שוב הוי גזירה לגזירה. דשוב לא שייך סברת התוס' רי"ד הנ"ל דהא לא אתי בעלי' על הסכך לידי איסורא דאורייתא. ואין לומר כיון דאסרו חכמים להניח על האילן הרי אסרו להשתמש באילן אפי' תשמיש שאינו גוף האדם ושוב נאסר מלהשתמש בו תשמיש דלאו גופי' אפילו במקום דלא שייך הגזירה דיעלה כמו בתשמיש גוף האדם דנאסר משום גזירה דיחתוך זמורה. וממילא נאסרו אפי' תשמישין דלא שייך דיחתוך זמורה. ה"נ כיון שנאסרו תשמישי דלאו גוף האדם משום גזירה דיעלה על האילן שוב נאסרו אפי' תשמישין דלא שייך שיעלה על האילן וכיון דכשמניח על הסכך שנסמך באילן חשוב משתמש באילן אסור אף דליכא גזירה דיעלה. ליתא לפי מה שביארנו דבאיסור הנחה על האילן לא אמרינן לא פלוג. ואם מניח למטה מעשרה דליכא גזירה דיעלה מותר. ה"נ במניח על הסכך דליכא גזירה דיעלה יהי' מותר:

ז ונראה לישב דכיון דלאחר שיניח חפציו על הסכך יאסר מליטלם דהא נטילה מאילן אסור אפי' למטה מעשרה משום לא פלוג. וה"ה דאסור אפי' ליטול מן הסכך. וע"כ אסור להניח שם כליו דהוי מבטל כלי מהיכנו. ולרבה אי לית לי' ביטול כלי מהיכנו. [התוס' בפ' כירה מ"ג. בד"ה דשני לי' נסתפקו אם רבה אית לי' ביטול כלי מהיכנו] יפרש מתני' בשסמך קרקעית הסוכה על האילן:

ח ומ"מ מוכח מהרא"ש להדיא דלתת ע"ג בהמה לית בי' משום משתמש בבעלי חיים. וכן דעת הריטב"א כנ"ל:

ט ונראה לי דאם הניח משא על הבהמה והוליכה המשא ממקום למקום לית בי' משום משתמש בבעלי חיים כיון שאין זה שימוש בגוף האדם. דאי אמרת שאם הוליכה המשא ממקום למקום חשוב משתמש בבעלי חיים. ואסור שמא יחתוך זמורה להוליכה. ממילא גם כשעומדת במקומה יאסור כמו בש"ס שבת קנ"ד ע"ב ברבה דמשפשף לברי' אגבי' דחמרא ואמר לי' אביי והא קמשתמש מר בבעלי חיים ואף דלא שייך בי' שמא יחתוך זמורה. וכן סמיכה בקדשים. רק משום שגזרו שלא לרכוב ע"ג בהמה ממקום למקום שמא יחתוך זמורה להנהיגה שוב נאסר אף כשעומדת במקומה. וא"כ ה"נ אם הי' הגזירה גם בהולכת משא ממקום למקום. שוב ממילא הי' נאסר ליתן עלי' משא אף כשעומדת במקומה אלא ודאי גם להוליך משא אין בו משום משתמש בבעלי חיים לשיטתם ז"ל: (י) וכן משמע בהרמב"ם פ"ה מה' יו"ט ה"ב בדין נושא משאות. אם אפשר לשנות משנה ואם לאו נושא ומביא כדרכו. בד"א בנושא על האדם אבל על בהמה לא יביא כלל. שלא יעשה כדרך שעושה בחול. וקשה ת"ל דשבות גמור הוא דמשתמש בבע"ח [ובאמת רשב"א [בעה"ק ש"ג ס"ז] כתב האיסור גם משתמש בבע"ח] ול"ל למיסר משום טעם הנ"ל דהיינו מראית עין דמיחזי שעושה לצורך חול כפירש"י ותוס' שם [ביצה כט ע"ב] דקיל משבות וא"ל כשמביא אוכלין ע"ג בהמה ולא עדיף שבות ממלאכה גמורה דמותר באוכל נפש. ליתא שהרי הגזירה הוא שמא יחתוך זמורה ולחתוך זמורה להנהיג הבהמה באוכל נפש אסור מן התורה לכ"ע דהוי מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט ודומה להא דיבמות כ' ע"ב בחייבי לאוין דמן התורה בני יבום נינהו דעשה דוחה ל"ת ומדרבנן גזרו אטו ביאה שני' אלמא אע"ג דעשה דיבום דוחה את הל"ת. הגזירה אטו ביאה שני' אינו דוחה כיון שביאה שני' לא ידחה מפני העשה ה"נ כיון שחתיכת זמורה לא יותר ע"י אוכל נפש שייך בי' הגזירה ואסור אפי' לצורך אוכל נפש. מיהו זה יש לדחות דכיון דחכמים אסמכוהו אקרא דשבתון לא חמיר משבות שדומה למלאכה דמשום גזירה עשאוהו חכמים שבות ומ"מ האיסור רק משום שבות וכיון דהשבות הותר משום אוכל נפש משום גזירה לחוד אין אוסרין. [ולדעת הרשב"א שכתב דאסור משום משתמש בבע"ח י"ל דס"ל ג"כ כנ"ל רק טעמו כיון דהשבות בבע"ח שמשתמש בו ולא באוכל נפש עצמו דומה למכשירין דאסור כיון שאפשר לעשותו מערב יו"ט]:

יא וקצת ראי' מתוס' ר"פ תולין [קלז ע"ב] בהא דר"א אומר תולין המשמרת ביו"ט ומפרש בגמ' דר"א מתיר מכשירי אוכל נפש אפי' אפשר לעשותם מעיו"ט ובתוס' תימא דר"א תיקשה לי' הנהו קראי כו' ותירצו דבדאורייתא מודה ר"א דמכשירין דאפשר אסורין וכי שרי הכא ה"מ באוהל עראי שאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אוהל קבע כדאמרינן בהמביא עכ"ל וכיון דאוהל קבע אסור לצורך אוכל נפש א"כ אכתי איכא הגזירה ואיך שרי ר"א. אלא ודאי האיסור רק דחכמים חשבו אהל עראי ג"כ מלאכה קצת ולצורך אוכל נפש שרי ה"ה בנ"ד חכמים חשבו למשתמש בבע"ח קצת מלאכה ובאוכל נפש אפי'. מלאכה גמורה שרי. ומ"מ ראי' גמורה אינו. ויש לדחות די"ל דוקא אוהל עראי מעין מלאכת אוהל קבע ואסרוהו חכמים משום שדומה למלאכה ע"כ התירוהו במכשירי אוכל נפש אבל משתמש בבע"ח דבעצמותו אינו מעין מלאכת חתיכת זמורה ואסרוהו משום גזירה לחוד. א"כ מה יועיל היתר אוכל נפש ויש פנים לכאן ולכאן: (יב) ונראה דיש ראי' דדעת הרמב"ם דאין בטעינת משא ע"ג בהמה משום משתמש בבע"ח דאי לא תימא הכי אלא דהא דהוצרך רמב"ם לטעם דלא יעשה כדרך שעושה בחול [דהיינו מראית עין שיחשבו שעושה שלא לצורך יו"ט כפירש"י ותוס' ר"פ המביא [ביצה כט ע"ב] עי"ש] משום דאיסור משתמש בבע"ח הותר לצורך אוכל נפש ככל מלאכות ע"כ אין איסור אלא משום מראית עין והא מראית עין קיל משבות כמבואר ברמ"א סי' רמ"ד [ס"ו] דאיסור מראית עין הותר משום פסידא אפי' בלא טעמא דאדם בהול על ממונו כמו שביאר הרב בקונטרס אחרון שם ס"ק ז' וכן פשוט דקיל משבות. וא"כ איסור שבות דמשתמש בבע"ח הותר לצורך אוכל נפש. לענין שלא ישאר רק איסור דמראית עין ויותר במקום פסידא. ונימא מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. אלמה תנן אין רוכבין ע"ג בהמה להביא שופר. דשופר צורך היום חשוב צורך קצת ואמרי' בי' מתוך כמפורש במתני' דביצה בהוצאת הלולב אלא ודאי ס"ל לרמב"ם דאין בטעינת משא ע"ג בהמה משום משתמש בבע"ח דלא גזרו אלא בתשמיש גופו [מיהו אפשר דס"ל כדעת תוס' ישנים ויתבאר לפנינו אי"ה] וכן משמע קצת בדבריו פ"ד מהל' יו"ט ה"ה במ"ש אין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט שמא יבא להשתמש במחובר משמע הנתינה גופה לא חשוב משתמש באילן אף שיש לדחות דמטעם שמא כו' אסור אפי' נותן מעיו"ט כמבואר בטוש"ע סי' תקי"ד [ס"ו] מ"מ פשוט לשון רמב"ם אפי' נותן ביו"ט אין איסור בעצם רק שמא כו'. וכיון דנתינה ע"ג בע"ח אין בו משום משתמש בבע"ח מוכח דלהטעינו משא שתלך אין בו משום משתמש כנ"ל לדעת ריטב"א:

יג העולה מהנ"ל דעת הרא"ש וריטב"א דאין בהולכת משא על בע"ח משום משתמש בע"ח וכן משמעות רמב"ם:

אבל התוס' שבת קנ"ד ע"ב בד"ה חבר גוולקי שני שקין אחד בימין החמור ואחד בשמאלו ובראש כל אחד מן השקין רצועה אחת וקושרין אותם שתי הרצועות יחד ועכשיו מונח הקשר כנגד גבו של חמור והשקין מכבידין לכאן ולכאן וא"א להתיר הקשר אלא אם יגביהו השקין מעט ונסמכין שתי השקין בכריסו של חמור והוה להו כצדדין עכ"ל. הרי להדיא דאף שאין גופו נשען רק השקין חשוב משתמש בבע"ח. ולכאורה קשה על התוס' שסוברים דבחבר גוולקי כה"ג אסור להתיר החבלים אף שאין גופו נשען בצידי החמור רק השקין הרי דס"ל אסור לתת חפץ על החמור ולפי הנ"ל דליטול ממנה ולתת עלי' שוה גם ליטול ממנה אסור א"כ איך יפרנסו המשנה [קנג.] דנוטל כלים הניטלין בשבת וכ"ת משום צער בע"ח מותר להשתמש בבע"ח א"כ חבר גוולקי נמי יהי' מותר. ונ"ל עפ"י דברי לח"מ פ"ב מה' שופר הל' ו' בהא דכתב הרמב"ם דמן הדין הי' לתקוע בר"ה שחל בשבת יבא עשה של תורה וידחה של דבריהם דתקיעה רק שגזרו שמא יעבירנו: (יד) והקשה הלח"מ דהא אין עולין באילן משום דיו"ט עשה ול"ת הוא. ותירץ בתירוץ אחרון דשאני התם דאינו מקיים המצוה בשעה שעולה באילן רק באח"כ. ויש ראי' לדבריו מהא דאיתא בשבת (דף קכ"ח ע"ב) בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתי' ואם עלתה עלתה. ומקשה הש"ס והא מבטל כלי מהיכנו. ומשני צער בעלי חיים דאורייתא ומבטל כלי מהיכנו דרבנן ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. וקשה הא צער בעלי חיים עשה ושבת עשה ולא תעשה ואף שהוא דרבנן הא אין עולין באילן נמי הוא דרבנן ושופר הוא דאורייתא ואעפי"כ משום שהוא עשה ול"ת אינו נדחה מפני שופר אעפ"י שהוא מדאורייתא אך לפי דברי לח"מ ניחא דהכא בעידנא שנתבטל הכלי מהיכנו ניצלת הבהמה מצער ומתקיים העשה דצער בע"ח והשתא ניחא בחבר גוולקי דאסור משום משתמש בבע"ח דהתשמיש בשעה שמגביה השקין ועשה דצער בע"ח אינו רק אח"כ כשמתיר את החבלים אבל בנוטל כלים הניטלין בשבת בשעת נטילה שמשתמש בבע"ח מקיים עשה דצער בע"ח ואתי שפיר:

טו וכן דעת הרשב"א הביאו הרב המגיד מהל' יו"ט [פ"ד ה"א] שאסור להוליך משא על בהמתו משום שמשתמש בבע"ח וכיון שאסור כשמוליכה משא ה"ה דאסור אפי' משמש בה תשמיש דלאו גופה במקומה כמו שאסור לשפשף גופו בצידי' וי"ל דרשב"א לטעמי' יבמות פ' חרש [קיד.] דאיסור דרבנן מאכילין אותו לקטן בידים. א"כ קשה הא דשבת קנ"ד ע"ב דאמר אביי לרבה דמשפשף לברי' אגבא דחמרא קמשתמש מר בבע"ח הלא גוף רבה אינו משתמש רק גוף התינוק וגוף התינוק הוה כמו חפץ אחר לגבי רבה. ואי משום שהתינוק משמש בבע"ח. הלא איסור דרבנן מאכילין לתינוק בידים אלא ודאי מוכח מכאן דלאו תשמיש גופו אסרו חכמים אלא כל תשמישים ורמב"ם לטעמי' סוף הל' מאכלות אסורות [פי"ז הכ"ז] דאפי' איסור דרבנן אין מאכילין לתינוק בידים. וכן כתב רשב"א שם בשמו. וא"כ יש לפרש קושיית אביי מה שרבה עושה שהתינוק ישתמש בבע"ח כאילו שמש בעצמו. ואין ראי' כלל שחכמים אסרו תשמיש דלאו גופו ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים אין רוכבין ע"ג בהמה תשמיש דגופו והבא להחמיר בדרבנן עליו הראיה כדתנן במס' ידים [פ"ד מ"ג] ע"כ כתב רמב"ם טעם אחר שלא יעשה כדרך שעושה בחול:

טז ובתוס' ישנים במה בהמה נ"ג. בהא דתולין טרסקל לבהמה כתבו וא"ת ותיאסר משום דמשתמש בבע"ח כי היכי דאסור להניח נר ע"ג דקל ביו"ט משום דמשתמש במחובר. וי"ל דהתם מנענע הענפים. אבל הכא אינו מנענע הבהמה בכך. והיא שיטה ג'. ובתוס' פסחים ס"ו ע"ב והובא לעיל ס"ק מ"ה עיי"ש שהקשו על הא דמניח עלי' סכין דמשתמש בבע"ח הוא לפי שיטתם בשבת. או לפי התוס' ישנים דכשנותן חפץ ע"ג בהמה ומנענעה חשוב משתמש בבע"ח. אך לפי שיטה הא' דוקא שימוש גופו אסור לק"מ קושיית התוס' וק"ל. ולפי תוס' ישנים הנ"ל נ"ל ליישב מה שהקשה רעק"א שם לפי מה שכתבו התוס' שם בד"ה הנח וא"ת והא במתני' אסר שבות דרבנן כיון דאפשר לעשותם מע"ש. וי"ל דשבות בהמתו קיל טפי. והקשה רע"ק איגר. דשוב יקשה הא משתמש בבע"ח דהוה שבות דגופו. ולפימ"ש תוס' ישנים דוקא שמנענע הבהמה אסור במניח עלי' והכא בשעה שמניח הסכין אינו מנענע הבהמה רק שהבהמה הולכת אח"כ עם הסכין וזה מעשה הבהמה. ושוב הוי שבות שעושה ע"י בהמתו ודו"ק היטב:

יז וזה שכתבנו לעיל דאפשר שהרמב"ם יסבור כדעת התוס' ישנים. והיינו אם יסבור כדעת הסוברים דאין בשבות הנעשה ע"י בהמתו משום מחמר עי' במאירי פ"ה דביצה במשנה דאין רוכבין. א"כ בהנחתו אין איסור ומה שהבהמה הולכת מעצמה אח"כ אף שמתנענעת הבהמה הוי שבות ע"י בהמתו. ודו"ק:

יח ולענין הלכה המ"א סי' תקי"ד סעי' ו' ס"ק ט"ז בהא דאין נותנין נר ע"ג אילן שמא יבא להשתמש באילן כתב המג"א כיון למ"ש הרא"ש דאף אם יטלנו משם לא נקרא משמש באילן אלא גזירה שמא יעלה וא"כ הכרעת הש"ע כרא"ש דאין בנטילה וה"ה נתינה [כמבואר ברא"ש ועוד לעיל [אות ג'] מדברי ראש ונים בקידושין] משום משמש באילן וכ"ש בבע"ח דכתב המג"א סי' של"ו סק"ב דאפי' הרב המגיד דחולק באילן מודה בבהמה שאין דרך תשמישה ליטול ממנה ולהניח על גבה ועיי"ש ועוד במג"א סי' תצ"ה ס"ק ה' בהא דאין מוציאין משא על הבהמה כתב הטעם דשלא יעשה כדרך שעושה בחול והשמיט הטעם דאין משתמשין בבע"ח משמע ג"כ דס"ל לא אסרו אלא תשמיש גופו. אך בסי' רס"ו סוף ס"ק י"ד הביא דברי תוס' קי"ד ע"ב דכשהשקין נסמכין על החמור חשוב משתמש בבע"ח. ואם כן דברי מג"א סותרין זה את זה ולכאורה נראה בשל סופרים הלך אחר המיקל:

יט אך ראיתי לרבינו חננאל בפ' מי שהחשיך קנ"ד ע"ב פי' הא דחבר גוואלקי כפי' התוס' שנסמכין השקין על החמור וכן פי' הערוך ערך חבר וידוע שדבריהם דברי קבלה ומפורש דאפי' תשמיש דלאו גופו אסור. ומה שהביא הרא"ש ראי' מנתינת מרדעת על גבי החמור מיושב לפי דברי המאירי [נג.] דתשמיש לצורך הבהמה מותר. ואף דבירושלמי [לב ע"ב] אוסר קשירת המרדעת. היינו משום דצריך לישען גופו בצידי החמור ואף שמה שנשען גופו הוא עושה כדי שיוכל לקשור מכל מקום השענת גופו הוא תשמיש עצמו משא"כ נתינת מרדעת ע"ג החמור אינו צורך מרדעת רק צורך החמור. וכן ראיתי להרב מלאדי בסי' תצ"ה [סעי' י"א] בהא דאין מוציאין משא על הבהמה העתיק גם טעם הרשב"א משום דאין משתמשין בבע"ח. וכן בסי' תקי"ד [סעי' ט"ז] בהא דאין מניחין נר ע"ג אילן ביו"ט כתב הטעם שמא ייטלנו משם ונמצא משתמש במחובר [ולא כהרא"ש שכתב הטעם דשמא יעלה] וכן בסי' ש"ה סעי' כ"ה כתב את דברי התוס' קנ"ד ע"ב לפסק הלכה דכשהשקין נסמכין בצידי החמור אסור לפרוק בשבת מעל החמור. הנה פסק בשלשה מקומות דכל שימוש בעלי חיים אסור אפי' שימוש דלאו גופו:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה