אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת קוצר אות לה
[לה] (א) פירות הנושרין מאליהן. ש"ס ריש ביצה. ובתוס' שם [ג.] ותימא ל"ל האי טעמא דשמא יתלוש דלקמן [כד ע"ב] גבי גוי שהביא דורון אם יש במינו במחובר אסור משמע דאסור משום מוקצה מדמייתי לה גבי ספק מוכן והשתא תרי טעמי למה לי. ותירצו בתוס' דהכא מיירי בחצר דהוי מוכן לעורבים. [והיינו שיש עורבים הגדילים בביתו כמ"ש רש"י ובעה"מ פסחים נ"ו ע"ב ע"ש אבל למי שאין לו עורבים הוי מוקצה דקי"ל סי' שי"ח סעיף כ"ט כל שאינו מאכל אלא לחיה ועוף שאינם שכיחים ואין לו מהם הוי מוקצה] ולקמן צריך טעמא דמוקצה דמיירי במידי דבעי מרא וחצינא כגון לפת וצנון דלא שייך שמא יעלה ויתלוש דאדכורי מידכר הואיל ואינו יכול בקל לתולשו וראיה לדבר הא דתנן במס' שבת [קכב.] נכרי שהדליק את הנר בשביל עצמו מותר לישראל להשתמש לאורו ואמאי לא חיישינן שמא ידליקנו ישראל עצמו כמו בפירות הנושרין מאליהן [דחיישינן שמא יתלשנו ישראל] אלא אדכורי מידכר. ועי"ל דוקא בפירות וענבים שייך שמא יעלה ויתלוש ושמא יסחוט לפי שאדם מתאוה להם ובעודו בכפו יבלענו. ובתוספות שבת קכ"ב. כתבו שני הטעמים יחד. וז"ל אהא דנכרי שהדליק נר בשביל עצמו משתמש ישראל לאורה וז"ל ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בביצה בפירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש. ובמשקין שזבו שמא יסחוט. משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעש ות ואדם לה וט אחריהם שהם דבר אכילה. אבל בכל הני דהכא [היינו הדלקת נר. ליקוט עשבים. עשיית כבש. מילוי מים] אינם קלים לעשות כל כך ואין אדם להוט אחריהם:
ב ובטור סי' שכ"ה בשם ס' המצות גוי שצד דגים או ליקט פירות או אפה או בישל לעצמו כתב ס' המצות יש מתירין כמו שאר מלאכות שעושה לצורכו ויש אוסרין כמו פירות הנושרין שנאסרו אפי' נשרו מאליהן דבדבר מאכל החמירו טפי והכי מסתבר לאסור. והיינו באפה ובישל דכי היכי דגזרינן בפירות הנושרין שמא יתלוש כמו כן באפה ובישל שמא יאמר לגוי לעשות. כן מבואר בס' התרומה אבל לא נגזור שמא יבשל ישראל בעצמו דאפיה ובישול הכל יודעין שמלאכות גמורות הם. וא"ל שמא ישכח שהוא שבת. דאם כן אף אם נאסור בדיעבד אם נתבשל בשבת יעשה כן מאחר שאינו יודע שהוא שבת [אבל תלישה צידה מלאכות קלות הם ולא ידמה בעיניו שהיא מלאכה כל כך כמ"ש הב"י]. רק שגוזרין שמא יצוה לגוי לעשות שיקל בעיניו לעשות ע"י גוי. ומ"ש התוס' ריש ביצה [ג.] בדבר שצריך מרא וחצינא אין לגזור שמא יתלוש דאדכורי מידכר היינו שיזכור שגם תלישה מלאכה ולא שיזכור ששבת היום. דא"כ צ"ל במידי דלא בעי מרא וחצינא ישכח שהיום שבת. וז"א שאם ישכח שבת לא הועילו בתקנה דאיסור פירות הנושרין בשבת. כ"ז שיטת התוס' דאף בנעשה ע"י גוי יש איסור דפירות הנושרין שמא יתלוש ומה שלא גזרו בהני דס"פ כ"כ משום שאינם דבר מאכל וכן דעת רמב"ן במלחמות פ' אין צדין דפירות שליקט הגוי מן המחובר אין איסורן רק משום שמא יעלה ויתלוש:
ג אבל הר"ן בשם הרמב"ן ס"פ כל כתבי כ' דהיינו טעמא דגוי העושה לצורך עצמו מותר לישראל משום שאין הישראל מצוי אצל הכותי שנגזור בו ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה ועוד דישראל מכותי לא גזרינן במלאכת דשבת אבל בפירות הנושרין דהויא מילתא דאתיא ממילא בכי האי גזרינן וכ"ת א"כ פירות שתלשן גוי לצורך עצמו בשבת יהיו מותרין לישראל. וי"ל כיון דפירות האילן עבידי דנתרי ולא מינכר בהו אי נתלשו ממילא או תלשן כותי לא פלוג בהו רבנן. וכ"ת תינח פירות האילן אבל עשבים שאין דרכן ליתלש מאי טעמא לא שרי לישראל. י"ל דבעשבים וכיוצא בהן שאין דרכן ליתלש אסורין משום דהוה לי' כבע"ח שמתו דמודה בהו ר"ש. ומדבריו למדנו תירוץ לקושיית התוספות ריש ביצה דפירות האילן שדרכן ליתלש מאליהן אין אסורין משום מוקצה דיושב ומצפה אימתי יתלשו. [וכן הוא בהג"מ פכ"א [ה"ז] מה"ש דבפירות אילן לא שייך טעמא דמוקצה משום דאדם יושב ומצפה מתי יתלוש] אך היא הנותנת כיון שדרכן ליתלש מאליהן נאסרו משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש אפי' תלשן גוי דלא מינכר אם נתלשו מאליהן או ע"י גוי ופירות האדמה שא"א להם ליתלש מאליהם אם נתלשו ע"י גוי אין גוזרין בהם שמא יעלה ויתלוש. דישראל מגוי אין גוזרין במלאכת שבת או משום דלא שכיח. אך היא הנותנת הואיל ואין דרכן ליתלש מאליהם אסורין משום מוקצה:
ד והנה הרי"ף והרא"ש [סי' ב'] בעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט כתבו שאיסורן משום שמא יעלה ויתלוש. וזה שלא כדעת התוס' שמחלקים בין דבר מאכל לשאר דברים. רק צ"ל כרמב"ן דאין איסור פירות הנושרין אלא בדברים העשויין ליתלש מאליהן ויש חידוש בטור שבסי' שכ"ה כתב כדעת התוס' דבדבר מאכל החמירו טפי ובסי' תק"ז כתב בעצים שנשרו אסורין משום שמא יעלה ויתלוש וצ"ע:
ה והרמב"ם פ"ב מהל' יו"ט הל' י"א כתב דעצים שנשרו מן הדקל אסורין משום שהם נולד והשמיט טעם שני שכתב הרי"ף משום שמא יעלה ויתלוש. וי"ל שדעת הרמב"ם כתוס' דאין איסור פירות הנושרין אלא בדבר מאכל או י"ל לדעת התוס' סנהדרין כ"ו. דאין איסור קצירת עצים בשביעית דעצים בעצמותם לא שייך בהו קצירה רק משום שצריך להם. וזה בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לא בשביעית דלא תלי במחשבת. והנה ברש"י פ' חבית לרבנן דאסרו משקין היוצאין מאליהן ע"כ דאף היוצא מאליו חשוב משקה עי"ש. ולכאורה כיון שהגזירה היא שמא יסחוט בידים ואז יהיה משקה ויאסר ומה נ"מ במה שאינו משקה כשיוצא מאליו. וצ"ל מ"מ לא היו חכמים אוסרים רק אם נעשה בו מלאכת סחיטה וכיון דבשנעשה מאליו לאו משקה הוא הא לא נעשה בו מלאכת סחיטה דמעיקרא אוכל והשתא אוכל. וה"נ בעצים דכשנשרו מאליהם בלא מחשבה לא נעשה בהם מלאכת קצירה כמו בשביעית דלא תלי במחשבת לא חשוב בעצים קצירה וכ"ש כשנשרו מאליהם בלא מחשבה כלל הא לא נעשה בהם מלאכת תלישה. וע"כ אין לגזור שמא יתלוש:
ו ואפשר לומר הרי"ף לטעמי' מלאכה שאין צריך לגופה אפשר דפטור. ולפי"ז הא דאמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב גם משום קוצר הא דבעינן צריך לעצים משום דאל"כ הוי מלשאצל"ג ולעולם אפי' אינו צריך להם הוי מלאכה. אך הרמב"ם דפסק מלשאצל"ג חייב ואעפ"כ אינו חייב משום קוצר אלא בצריך להם ע"כ דבאינו צריך להם לא הוי מלאכה כלל. דל"ה מלאכה רק משום מחשבתו ממילא בנשרו מאליהן הא לא נעשה בו מלאכה כלל. מיהו לעיל ס"ק ל' כתבנו ברמב"ם טעמים אחרים במה דחייב זומר ג"כ משום קוצר בצריך לעצים דוקא:
ז ובעיקר הקושיא שהקשו התוספות דל"ל תרי טעמי בפירות הנושרין מוקצה וגזירה דשמא יעלה ויתלוש וכן בהני דכל כתבי דגוי העושה מעצמו יאסר כמו פירות הנושרין. ועוד תמוה סוגיא דמקום שנהגו נ"ו ע"ב בהא דאנשי יריחו היו פורצין פרצות בגנותיהן ופרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות ויו"ט ואמר עולא אמר ר"ל מחלוקת בשל מכבדות דרבנן סוברים גזרינן שמא יעלה ויתלוש ואנשי יריחו סברי לא גזרינן אבל בשל בין הכיפין דברי הכל מותר. ופירש"י בשל מכבדות. כפות תמרים הם בראש הדקל וכפופות זו אצל זו כעין כלי וכשהתמרים נושרין מקבלין אותם וכיון דגבוה וצריך לעלות על הדקל ולנוטלן חיישינן שמא יתלוש מן המחובר והוי אב מלאכה. בשל בין הכיפין. למטה מנופיהן נופות התחתונים וליכא למיחש לתלישה דאין כאן מחוברות. ומקשה עלה והא מוקצות נינהו וכ"ת הואיל וחזי לעורבים השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן ר"י אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אמר לי' אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דלא מקצי אינש מידי דחזי לי' מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם כל מידי דחזי לאינש דעתיה עלי'. ופירש"י והא מוקצות נינהו שמע"ש בה"ש היו מחוברות ונמצא מוקצות מחמת איסור תלישה ומוקצה לבה"ש מוקצה לכל היום וכ"ת הואיל וחזי במחובר לעורבים הגדילים בתוך ביתו לגדלם ומותר להעמידם עליהם לאוכלם עכ"ל. והנה מבואר דשל בין הכיפין שהיו מחוברות בה"ש [כפירש"י] ונשרו בשבת מותרות וזה היפך המפורש בריש ביצה איסור פירות הנושרין ואפילו לל"ב שם דפליגי בשל בין הכיפין הא מפורש שם אי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם דרבנן סברי לא הוי מוכן ומ"מ לכ"ע לא גזרינן בפירות הנושרין שמא יתלוש וכבר הקשו כן התוס' שם לפירש"י:
ח ונראה ליישב דברי הראשונים ז"ל דהנה צריך להבין באיסור פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש דלמזיד הא לא חיישינן כמפורש בתוס' ואם שכח שהוא שבת לא יועילו בגזירתם שאסרו פירות הנושרים בשבת וע"כ שידעו שהוא שבת ואעפ"כ יחשב שאינו מלאכה כל כך. וכן כתב הב"י סי' שכ"ה והוא דוחק קצת דמה"ת שיחשוב קצירה אינו מלאכה [ובמשקים שזבו שגזרו שמא יסחוט י"ל כיון שמלאכת דש לפעמים מותר כדי לאכול לאלתר כמבואר בדרכי משה ריש הל' יוה"כ [סי' תרי"א] והיינו באותם שדרך לעשות כן בשעת אכילה יחשוב דלעולם מותר כדי לאכול לאלתר]:
ט אשר ע"כ נראה דגזירה זו דווקא ביו"ט דמותר מלאכת אוכל נפש יחשוב גם קצירה מותר לצורך אוכל נפש וכן העצים להבערה לחמם בהם הוי גוף צורך קצת ואמרי' בי' מתוך בשאר מלאכות יחשוב גם קצירה כן. ובאמת נתקשו הראשונים מ"ש קצירה דאסור לצורך והרבה תרוצים נאמרו בזה. א"כ שפיר י"ל שיטעה בזה וגזרו פירות הנושרין. אך יש לומר מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור כמבואר בש"ס ביצה י"ח ע"ב לענין טבילת אדם דבשבת מותר משום דנראה כמיקר וביוה"כ מותר משום מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור [וכבר הקשה בעה"מ ריש ביצה גבי מוקצה שהחמירו ביו"ט ובאמת רצה לומר שלא אסרו מוקצה ביו"ט אלא במה שבשבת אסור מטעם אחר. וראב"ד בס' תמים דעים השיג עליו דבאמת אין חילוק בין שבת ליו"ט במוקצה ולר"י אסור בכל ור"ש שרי בכל ורבי סתם ביו"ט דלא לפרסומי למלתי' ומאן דחזי דב"ה אמרי לא תאכל יחמיר ומאן דבקי בהלכה עביד הכא והכא לקולא וממי שבקי אין חורבה יוצאת] וכ"ש שנאמר מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור ע"כ לא סגי בטעמא דשמא יתלוש: (יוד) והנה בטעמא דמוקצה יש להקשות לפירש"י ותוס' ביצה ל"ד ע"ב בטעמא דטבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן כיון שאינו מעכב עליו רק איסור מוקצה דרבנן. והרמב"ם [יו"ט פ"א ה"ה] כתב דקצירה ביו"ט לצורך יו"ט אין אסור אלא מדרבנן. והסכים עמו הראב"ד [ה"ח] וכתב דירושלמי דיליף לי' מקרא דושמרתם את המצות אסמכתא. א"כ ביו"ט אין כאן איסור מוקצה בפירות הנושרין. ע"כ צריך לשני הטעמים דבשבת אסור משום מוקצה ושוב אסור ביו"ט שמא יעלה ויתלוש לא שייך מי איכא מידי דבשבת שרי כו' דהא בשבת אסור משום מוקצה:
יא וניחא הא דמקום שנהגו בשל בין הכיפין דברי הכל מותר משום דלדידהו לא הוה מוקצה [ופירש"י ובעה"מ ורמב"ן שאנשי יריחו היה להם עורבים] דמוכן לעורבים ומותר בשבת שוב מותר גם ביום טוב משום מי איכא מידי אבל לכל אדם דלית לי' עורבים גדילים בביתו וקיי"ל בסי' ש"ח [סעי' כ"ט] דמשום חי' ועוף שאינם מצוים לכל אדם אינו מוכן אלא למי שיש לו. ועורבים שאין גדלים בבית אדם אין הכנה לאדם בהם כמ"ש בעה"מ ואסור בשבת משום מוקצה שוב אסור ביו"ט משום שמא יעלה ויתלוש:
יב ואם תשאל כיון שלא אסרו פירות הנושרין רק אותם שאסור בשבת משום מוקצה א"נ ביצה דאפי' נולדה בשבת אינה מוקצית כדמוכח מקושיית הש"ס [ביצה ב ע"ב] אלא מעתה שבת דעלמא תשתרי לא היתה בכלל פירות הנושרין יש לומר שהרי הקשה הר"ן [שם] מ"ש מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דביצה הנולדה אסורה ה"נ בשבת התרנגולת מוקצית מחמת איסור שחיטה. ותי' דעומדת לגדל ביצים יצאה מתורת אוכל לגמרי וביצה שלה אע"פ שהיא אוכל גמור ואפי' חישב עליה לאכלה מע"ש ע"כ נולד היא ומיתסר אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצתה מתורת אוכל דאיסורא הוא דרביע עלי' כארי' דעלמא הילכך לא מיתסר משום מוקצה אלא היא דאסורא אבל ביצתה שריא עכ"ל הר"ן:
יג והנה יש לעיין בזה למה דקי"ל דאסור לבטל כלי מהיכנו ופירשו רש"י קכ"ח ע"ב ורמב"ם פכ"ה הלכה כ"ג דדומה לסותר אף שאינו בטל רק משום איסור ה"נ משום איסור שבת לא יחשב אוכל. אך קושיית הש"ס שבת דעלמא תשתרי מקשה הש"ס לרבה כמבואר בסוגיא ורבה בשבת מ"ב ע"ב מ"ג. הא לית לי' איסור ביטול כלי מהיכנו דס"ל האיסור אינו מבטלו מתורת כלי אבל ר' יוסף דאית לי' בשבת שם איסור ביטול כלי מהיכנו שפיר משני משום פירות הנושרין דבשבת הביצה מוקצית כמו הנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים. והוכחה לזה דבריש פ' חבית [קמד ע"ב] בהא דאמר ר"ח חולב אדם עז לתוך הקדירה משום דמשקה הבא לאוכל אוכל. כתבו התוס' בשם ר"ת דבשבת שהעז אסורה באכילה מחמת איסור שחיטה חשוב מפרק [בתוס' שלפנינו איתא בורר] אוכל מפסולת והוי דש. והר"ן כתב ואחרים חולקין כיון דעז גופה חזיא לאכילה ואריא רביע עלה לא מיקרי פסולת והוא כפי הטעם שכתב ריש ביצה. ומ"מ הא ר"ת לא ס"ל הכי ותקשה לדידיה הא דשבת דעלמא תשתרי [וא"ל דס"ל כשיטת הרמב"ן במלחמות פ' שני דביצה דהמוכן שקפץ עליה איסור שבת בע"כ אינו מבטל הכנתו רק אם נעשה בו מלאכה אח"כ. דא"כ מה הוקשה להתוס' ביצה ו' ע"ב פסחים נ"ו ע"ב בהא דאם לא היתה נבילה מע"ש אסורה. דחשיב לי' הש"ס מוכן לאדם. ובאמת הרמב"ן הביא ראיה מהא לשיטתו הנ"ל ע"ש באריכות] וע"כ לומר דהש"ס מקשה רבה לשיטתו: (יד) הן אמת שהתוס' פ' כירה מ"ג. צידדו לומר דגם רבה אית לי' ביטול כלי מהיכנו אך נוכל לומר רבה לשיטתו באופן אחר ע"פ דברי הר"ן נדרים [נב.] במחלוקת ר"י ורבנן במין במינו דר"י אזיל בתר עצם ורבנן אזלי בתר איסור והיתר דלר"י הדבר תלוי אם הם מין אחד בגוף הדבר אף שאינם שוים באיסור והיתר שזה איסור וזה היתר ואם אינם שוים בגוף אף ששניהם איסור או היתר לא חשוב מין במינו ולרבנן ס"ל להיפך. וע"כ לר"י אף שאסור מ"מ לא יצתה מתורת אוכל שגוף הדבר אוכל הוא ולרבנן כיון שא"א לאוכלו מחמת איסור לא חשוב אוכל. וע"כ לרבה דבכל מילי עביד כרב ואיהו ס"ל כר"י מב"מ לא בטיל. מקשה הש"ס שבת דעלמא תשתרי. משא"כ לדידן דקי"ל כחכמים תרנגולת בשבת לא חשוב אוכל והביצה שנולדה ממנה נולד היא: (טו) ויש להביא ראיה מהא דתנן בפרק מפנין [קכו ע"ב] אבל לא את הטבל. וקשה הרי תורת אוכל עדיף מתורת כלי וכיון שהתירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו למה לא יהיה מותר לפנות הטבל. ותירץ הרב בש"ע שלו סי' ש"ח סעיף פ"ה דכלי שמלאכתו לאיסור חזי למחר משא"כ מאכל האסור [וה"ה הטבל כמו שהוא שאינו ראוי לעולם ולתקנו עכשיו א"א וכ"כ בעה"מ פ' מי שהחשיך וז"ל הטבל לא חזי למידי אף בחול עד שיתקן משא"כ קרני דאומני דאע"ג דמוקצין הם תורת כלי יש עליהן] אין עליו תורת אוכל כלל ומה"ט אסור לטלטל בגד שעטנז לצורך גופו ומקומו עיש"ה. הרי דמשום האיסור נפקע ממנו שם כלי ואוכל. וה"ה תרנגולת בשבת כמו שהיא עכשיו אסורה באכילה לעולם ולשוחטה עכשיו א"א. לא חשוב אוכל כמו הטבל. ולרבה לא קשה מטבל דהא רבה ס"ל שבת קכ"ד. כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אסור. וי"ל לעולם טבל חשוב אוכל דאזלינן בתר גופו ומ"מ אסור לטלטלו לצורך מקומו כמו כלי שמלאכתו לאיסור דלא בטיל מניה תורת כלי שהרי מותר לטלטלו לצורך גופו ומ"מ אסור לטלטלו לצורך מקומו ה"ה הטבל. ואה"נ אם יהי' לו צורך בגוף הטבל יהי' מותר לטלטלו רק לפנות דהיינו לצורך מקומו אסור ואין להאריך בזה יותר: (טז) וכ"ז כתבתי בדרך פלפול. אך כל הדברות האלה לא יועילו ליישב פירש"י פ' מקום שנהגו לשיטתו ופירושו דפירות הנושרין שאסרו חכמים שמא יעלה ויתלוש בשבת הוא. והנ"ל בדעתו ז"ל לפמ"ש הב"י בסימן תקפ"ו בשם רוקח ובסי' תרנ"ה בשם הא"ז בגוי שהביא שופר או לולב או עשה שופר מותר לצאת בו דאין לגזור שמא יאמר לגוי לעשות דלא שכיח שיעשה מצוה הבאה בעבירה. והנה בגזירת פירות הנושרין דאין החשש שישכח שהוא שבת דא"כ לא יועילו בגזירה שאסרו הנושרין בשבת רק כמו שכתבו הב"י סימן שכ"ה דלקיטת פירות לא משמע לאינשי מלאכה כל כך. [וכן משמע בס' התרומה כנ"ל באריכות] ויקל בו. ואם כן באנשי יריחו שהיו מלקטים מתחת הנשרים כדי להאכיל לעניים אין לגזור בהם שמא יתלשו ויעשו מצוה הבאה בעבירה [ושהעניים ילקטו אין חשש שהרי אינו שלהם] כמו שאין חוששין שמא יאמר לגוי כדי לעשות מצוה אף שהוא רק שבות. כ"ש לקיטת פירות שבאמת מלאכה דאורייתא והוא יחשוב שאינו כל כך מלאכה ומ"מ עכ"פ ידע שהוא שבות ולא יעשה לצורך מצוה ובודאי לר' יוסף דאסר אפילו ביצה דלא שייך בה כלל גזירה זו מ"מ לא פלוג רבנן ה"נ אסורים העניים לאכול אף דלא שייך בהו גזירה. אך יש לומר דסוגיא דמקום שנהגו דלא כר' יוסף ורבי יצחק אלא כרבה ס"ל דטעמא דביצה משום הכנה וכן כתבו רי"ף ורא"ש דטעמא דביצה משום הכנה: