אור ברסלב
אגלי טל מלאכת קוצר אות כט

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת קוצר אות כט

מלאכת קוצר אות כח

[כט] האוכל ממחובר לקרקע. במנחות דף ע'. בעי ר' אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דשתלה פקע טיבלא מינה אי לא. אמר לי' רבנן לאביי א"כ דלא פקע טיבלא מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע. ומשני כי תניא ההיא לענין אחיובי מיתה וחומש דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם וכ"כ הרמב"ם פ' י"א [הכ"ו] מה' תרומות שבולת שעשאה תרומה קודם שיזרענה [ואח"כ זרעה] הרי זו תרומה לפיכך אם תלש ממנה ואכל במזיד חייב מיתה כו' ואם גחין ואכל בפיו מן הארץ בטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרך בני אדם בכך לפיכך פטור מן המיתה ומן החומש אם היה שוגג. וכיון שאין דרך אכילה בכך ה"ה וכ"ש שאין דרך תלישה בכך. וכ"כ רש"י שבת ע"ג ע"ב גבי האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי אין דרך תלישה בכך פירש"י ע"י זריקה אלא ביד או בכלי:

ב איברא דק"ל אהא דמנחות מדאמרינן בפרק אלו נערות [ל.] אפשר לאכילת חלב בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכל ואי לאו דברי הרמב"ם הייתי אומר דאי גחין ואכיל נהי דנטילתו לפיו הוא שלא כדרך. מ"מ הלא החיוב על שעת בליעה והבליעה הוא כדרכו. ומה נ"מ במה שבא לתוך פיו שלא כדרכו וניחא הא דכתובות. והא דמנחות לא קשיא דהנה צריך להבין למה צריך לתרץ ואי גחין ואכל בטלה דעתו תיפוק לי' דאי גחין ואכיל נמי בשעת בליעה תלוש הוא. וצ"ל שרוצה לתרץ אף אליבא דר' אליעזר פ"ח דתרומות מ"ב דכשבא לפיו בהיתר ואח"כ נאסר יבלע ולר' נתן בירושלמי [שם] אפי' בא לתוך פיו באיסור דלעיסה כבליעה. וא"כ מצינו חיוב על תרומה במחובר שאם היה פטור על מחובר אף שקודם שבא לבית הבליעה נתלש כיון שבא לפיו בהיתר שוב פטור על הבליעה. והשתא שפיר משני בטלה דעתו אצל כל אדם דכיון שבא לתוך פיו שלא כדרכו ממילא פטור על הבליעה לר' אליעזר. אבל לדידן דהחיוב על הבליעה אפי' גחין ולקחו בפיו מ"מ חייב על הבליעה. אך מה נעשה להרמב"ם שפסק הא דגחין ואכיל בטלה דעתו כנ"ל וקשה הא דכתובות. וצריך לחלק דווקא בתלשו מן המחובר בפיו הוא דחשוב שלא כדרכו. ועפ"כ יש ללמוד מזה לענין שבת דפטור על תלישה בפיו: (ג) אך בסוכה ל"ז ע"ב אתרוג במחובר אסור להריח בו מ"ט אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למיגזייה. פי' רש"י כי מורח לי' מנשי ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תלוש גדול מזה עכ"ל. משמע דחייב חטאת. ובמג"א סימן של"ו סעיף קטן י"א הביא דברי רש"י וכתב עלה ומ"מ אפשר דאינו חייב עליו דאין דרך תלישה בכך ובס' בכור שור שבת ע"ג ע"ב החליט בפשיטות שדעת רש"י דחייב בזה מדאורייתא ולא הביא דברי המג"א הנ"ל. וכן נ"ל שהרי מפורש שבת י"א ע"ב דלא גזרינן אטו מלאכת כלאחר יד וחשוב גזירה לגזירה ואם התלישה בפיו חשוב כלאחר יד למה נגזור על להריח באתרוג אטו אכילתו במחובר. ולענין הא דמנחות כתב וז"ל צ"ל לפי פירש"י דסוכה דלענין אכילה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא שמה אכילה אבל מ"מ תלישה מיקרי וכיון דרש"י פירש להדיא כן. ולא מצינו חולק עליו מי יקל ראשו להכריע כנגדו והא דכתב רש"י בשבת ואין דרך תלישה אלא ביד או בכלי ה"ה ברגל או בפיו ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל עכ"ד. והחילוק בין הא דמנחות אינו מבואר כלל. גם בדברי רש"י שבת נדחק:

ד ועוד דבתוספתא פ"י [הי"א] דשבת. התולש בין בימינו בין בשמאלו חייב כאחר ידו. [כן צ"ל ובהתוספתא שלפנינו הגירסא כאחת ידו והוא ט"ס] ברגלו בפיו במרפקו כו' פטור. ומ"ש התב"ש דמוכח בש"ס עירובין ק' ע"ב דתלישה ברגל הוי תלישה. וכוונתו מהא דמקשה הש"ס אהא דמותר לעלות באילן יבש והא נתרי פירי. ופירש"י דלגזור תלישה דיבש אטו תלישה דלח. ניהו עלי' דיבש אטו עלי' דלח ליכא למיגזר דהיא גופה גזירה מיהו תלישה אטו תלישה נגזור. הנה דתלישה דלח הוא דאורייתא אפי' ברגל. ויהי' מוכח דהש"ס דילן פליג על התוספתא ושוב לא יהי' ראי' מהתוספתא דבפיו פטור. אינו ראי' דאינו עולה באילן ברגליו לבד רק אוחז באילן גם בידיו:

ה ולענ"ד נראה דודאי אין דרך לתלוש כי אם ביד או בכלי כדמוכח הא דמנחות ופירש"י שבת והתוספתא הנ"ל. ומ"מ חייב בתלישה בפיו לאוכלו מיד והוא עפ"י דברי הש"ס ס"פ הזורק [קב.] אמר רבא זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב חטאת. אמר ר' ביבי אף אנן נמי תנינא ר' מאיר אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דמכוין מחשבתו משוי ליה מקום ה"נ כיון דמכוין מחשבתו משוי לי' מקום. ובעירובין צ"ט. אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת והא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד' וליכא מחשבתו משוי לי' מקום דאלת"ה הא דאמר רבא זרק ונח בפי וכו' והא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' וליכא אלא מחשבתו משוי לי' מקום ה"נ מחשבתו משוי לי' מקום. ובתוס' שבת ד' ע"ב בשם ר"ת דהא דאמר מחשבתו משוי לי' מקום היינו היכי דלא ניחא לי' בע"א אלא בענין זה כגון השתין ורק שאינו יכול להשתין ולרוק בענין אחר וכן זרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב או שישרף בכבשן ול"ג התם דנח בפי הכלב דנח משמע דאין כוונתו לכך. יעי"ש: (ו) ומתבאר מדבריהם דלעולם בעינן הנחה במקום ד' ואם נתכוין לנוח ע"ג מקום פחות מד' פטור כיון שאין תכלית כוונתו דוקא לנוח כאן. לבד היכי דנח בפי הכלב שזאת תכלית כוונתו שיאכלנו. ואף שהי' יכול לזרוק לפניו והכלב יאכלנו. מ"מ תכלית כוונתו אף אם יזרקנו לפניו שיבוא בסוף לפי הכלב. וכן אם הי' שבת והוציאו חייב אף שאין דרך הוצאה בפיו מ"מ אף אם יוציאנו ביד לאוכלו לבסוף הלא תכלית כוונתו שיבא לפיו ע"כ אף אם הוציא בפיו מחשבתו לאוכלו מחשיבו להוצאה וכן בהשתין ורק תכלית כוונתו שיצא השתן מגופו ורוק מפיו ע"כ מחשבתו משוי לי' מקום. משא"כ בעלמא אם עקר ממקום שאין בו ד' אין תכלית כוונתו לעוקרו ממקום זה דוקא. ע"כ אף דהשתא מונח ע"ג מקום זה שאין בו ד' מ"מ כיון שאם הי' מונח ע"ג מקום אחר הי' מוציאו ממנו אין מועיל מחשבתו ודו"ק היטב:

ז מעתה יבואר היטב דברי רש"י סוכה במ"ש כי מירח מנשי ותליש ואכיל לי' ואף אם אוכלו במחובר אין לך תלוש גדול מזה שאם יאכלנו במחובר ע"י שכחה בשגגת שבת ולא יהי' כוונתו באכילתו במחובר כדי לעשות שנוי שהרי שכח שהוא שבת אלא שתאב לאוכלו תיכף זה דומה להוציאו בפיו ואוכלו דאף דאמר בגמ' בהדיא [קב.] דאין דרך הוצאה בכך מ"מ מחשבתו משוי לי' הוצאה ה"נ מחשבתו משוי לי' תלישה ולא דמי להא דמנחות דאין דרך אכילה בכך דודאי לענין אכילה לא מהני מחשבתו לשויי אכילה שהרי לא נתכוין לאוכלו מן המחובר דוקא ואם הי' מונח בידו הי' אוכלו מידו או [לפי מה שהוכחתי מהא דאלו נערות דלאוכלו מן הארץ בתלוש הוי אורחי'] אם הי' תלוש הי' אוכלו כי אורחי' ואין רצונו לאוכלו דוקא בשנוי. ואף דהשתא לפי כוונתו לאוכלו תיכף ע"כ אוכלו בשנוי. דומה לעוקר מע"ג מקום שאין בו ד' דאף דהשתא ע"כ מחשבתו לעוקרו ממקום זה מ"מ כיון שאם הי' מונח במקום אחר הי' עוקרו ממקום אחר לא אמרינן מחשבתו משויא לי' מקום ה"נ כיון שאם הי' מונח במקום אחר הי' אוכלו כך לא מהני מחשבתו לשויי אכילה כדרכה. אבל לענין תלישה לפי מחשבתו לאוכלה תיכף הוא מתכוין לעולם לתולשה בפיו דוקא. וכן לפי שהסברתי למעלה חילוק התוס' בזרק בפי הכלב דאף שהי' בידו לזרקו לפני הכלב והכלב יאכלנו מ"מ תכלית כוונתו שלבסוף יבא לפי הכלב ע"כ אם מתכוין לנוח תיכף בפי הכלב מהני מחשבתו. וכן בהוצאה שתכלית כוונתו לאוכלה ע"כ אף אם מוציאה תיכף בפיו חייב ה"נ לענין תלישה שתכלית כוונתו אף אם יתלשנו בידו שיאכלנו. ע"כ אף אם תולשה תיכף באכילתו חייב. משא"כ לענין אכילה שאין תכלית כוונתו לאוכלה מחובר ע"כ לא מהני מחשבתו לשויי אכילתו במחובר אכילה. ולפי"ז אם יתלשנו בשניו ולא יאכלנו תיכף או אפי' אוכלו תיכף ומתכוין במה שתולשו בפיו כדי לעשות שנוי אף רש"י מודה דפטור רק טעמו של רש"י כיון ששכח ואף על פי כן אוכלו בפיו שרוצה לאוכלה תיכף בזה חייב כנ"ל מילתא בטעמא:

ח שוב ראיתי להרב מלאדי בש"ע שלו [סי' של"ו סעי' ט"ז] פסק בפשיטות דהאוכלו במחובר אף לפי פירש"י דאין לך תלישה גדולה מזו מ"מ פטור מה"ת דאין דרך תלישה בכך [אף דהמג"א מספקא לי' בזה הוא פשיטא לי'] כמו היונק בפיו שפטור. והנה אף שבודאי יש לחלק בין יונק מבהמה בין תולש בפיו. די"ל יונק טפי לאו אורחי'. עכ"פ יועיל ראי' לסתור הסברא דמחשבתו משוי לי' תלישה דא"כ התם נמי מחשבתו לינק מבהמה משוי לי' מפרק. ובאמת מהא דפרק חרש [יבמות קיד.] דאמר אבא שאול נוהגין היינו לינק מבהמה ביום טוב אין ראי' דהתם היו רעבים ואי לאו איסור היו חולבים ביד לתוך הכלי רק כוונתם לעשות שנוי ולא שייך מחשבתו משוי לי' מפרק שלא הי' רצונם לינק בפיו רק מחמת איסור יו"ט:

ט אך מהא דכתובות ס'. והביאו הרי"ף פ' חבית גונח יונק חלב בשבת מ"ט הוה מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן והקשה הר"ן מ"ט לא יעשה על ידי גוי דכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. ותי' הר"ן דקיי"ל רפואת החלב כשהוא רותח כדאמרינן במרובה [פ.] מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח והרי מחשבתו לינק דוקא ואפי' בחול הי' עושה כך וא"כ נאמר מחשבתו משוי לי' מפרק:

י ונראה ליישב דהנה בשבת קל"ט ע"ב נותנין ביצה במסננת של חרדל. פירש"י שהחרדל נתון בה להסתנן וקולטת את הפסולת ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו והוה ליה לחרדל למראה וחלבון שהוא קשור נשאר למעלה ובגמ' נותנין ביצה במסננת תני יעקב קרחה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון. פירש"י למראה שחלמון יפה לגוון ולא החלבון הלכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מאוכל עכ"ל. וק"ל דהא בורר לאו באוכלין לחוד איתא אלא בכל הדברים כדמוכח דף ע"ד ע"ב גבי האי מאן דעביד חלתא פירש"י זומר הקנים וכו' בורר יפות הרי זה בורר. ועיקר בורר שבמשכן היה בסממנין מיני צבעים וא"כ כיון שנתכוין למראה שרק החלמון יפה לה ולא החלבון כ"ש דהוה לי' בורר. וצ"ל דאה"נ ואם לא היה אוכל החלמון רק לצבוע בו איזה דבר ודאי היינו הולכין אחר המראה והוה ליה בורר כמו המוציא יין לשוף בו את הקילור דשיעורו זוטר כשיעור לשוף בו אבל זה שאוכלו עם החרדל אזלינן בתר מה שהוא אוכל ולא בתר כוונתו למראה וכיון דלענין אוכל אין כאן פסולת שאין זה טוב לו יותר מזה לא הוי בורר. וה"נ בנ"ד שהחלב אוכל ולענין אכילה לא טוב לו יותר ביניקה אף שכוונתם לרפואה לא אזלינן בתר רפואה רק בתר אכילה שבו דלאו דרך אכילה הוא:

[הגה"ה - אולי יש לדחות הראי' מסנון ביצה משום דאין צביעה באוכלין. הכי נמי לא נחשב אוכל ופסולת משום שנוי הצבע כיון שהוא רק לצבוע החרדל שהוא אוכל מיהו דעת התוספת רי"ד ע"ה ע"ב דיש צביעה באוכלין. ע"כ הגה"ה]:

יא ועוד נראה על פי מה שביארנו במלאכת דש [סק"ג אות ב'] במה שאוכלים אגוזים ולוזים בשבת ומשנה שלימה [קכב ע"ב] קורנס לפצוע בו את האגוזים וע"כ שמוציא האוכל מתוך הקליפה בשבת ואוכלו דאם לא כן טורח משבת לחול. וע"כ שמוציאו בשבת. וקשה הא הוי דש ובדש פשוט בכל הפוסקים דלא מהני להתיר מה שכוונתם לאכול לאלתר ואפילו המוצץ ענבים בשבת חשש הר' אליעזר ממיץ לחטאת וביארנו שם דכיון שאין הדרך לקולפו רק בשעת אכילה לא הוי דש. ואם כן חליבה לרפואה הא אין הדרך רק ביניקה בשעת אכילה דרפואת החלב כשהוא רותח ולא הוי דש כלל. וכל מה שנחשב מפרק תולדה דדש משום שהוא אוכל גם כן. ולאכילה הדרך לחולבו שלא בשעת אכילה גם כן וכיון שאין החיוב רק משום שהוא אוכל דעלמא לענין אכילה הא לא מהני מחשבתו לשוויי אורחיה שאין טוב לו לאכילה ביניקה טפי מלשתות בכלי. וממ"נ פטור דלרפואה הא לא הוי דש ולאכילה הא לא הוי אורחי':

יב אך את זה ראיתי בתוספות י"א ע"ב בהא דלא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו כו' ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר' מאיר ר"י אומר אומן דרך אומנתו חייב ושאר כל אדם פטור ובתוספות ואם יצא פטור כו' דברי רבי מאיר והא דתנן פרק במה אשה [סב.] לא תצא אשה במחט הנקובה ואם יצאה חייבת חטאת התם לגמרי דרך הוצאה בכך וכן גבי הא דאמר ר' מאיר שכח והוציאה בפיו התם נמי דרך להוציא המאכל בפה עד כאן לשונו. ביאור דבריהם שהוקשה להם אהא דלר' מאיר אפילו אומן דרך אומנותו פטור אף דמחשבתו להוציא דווקא תחובה בבגדו כדי שידעו שהוא אומן ואף על פי כן פטור לרבי מאיר. והיינו דנהי דמחשבתו משוי לי' כי אורחיה. מכל מקום לא הוי אורחיה בשאר בני אדם. ואם כן גבי שכח והוציאה בפיו נמי מה מועיל מחשבתו לגבי אחריני וכיון דלכולי עלמא לאו אורחי' יפטור כמו אומן דרך אומנתו דפטור משום דלא הוי אורחיה בשאר בני אדם. ועל זה תירצו התוספות דהתם נמי דרך להוציא המאכל בפה בשעת אכילה [שאם הוציא אוכלין שלא בשעת אכילה ודאי דינו כמו שאר חפצים שאם הוציאן בפה פטור וכן כתבו הרע"ב ותוספות יום טוב להדיא פרק ג' דכריתות משנה ד'] והא דאיצטריך למחשבתו משוי ליה הוצאה היינו משום דשלא בשעת אכילה לאו אורחיה הוי אמינא שפטור. על כן אמר דאזלינן בתר מחשבתו לאוכלה וכיון דבשעת אכילה דרכו להוציא בפה חייב ומינה דייק הש"ס בנתכוין שתנוח בפי הכלב אף שאין בו ארבעה חייב דטעם מקום ארבעה משום שאין דרך להצניע חפצים פחות מארבעה כמו שכתבו התוספות ד' ע"ב וכשמחשבתו שיאכלנו הכלב שפיר הוי אורחיה להניחה בפיו אף שהיא פחות מארבעה ואזלינן בתר מחשבתו. מ"מ מבואר בתוס' דלא מהני מחשבתו אלא משום שדרכו להוציא כך בשעת אכילה ובנ"ד א"א לומר שדרכו לתלוש בפיו אם רוצה לאכלה שהרי אין דרך לאכול במחובר ופטור:

יג אך ראיתי בחידושי הרמב"ן דף ה'. בהא דידו של אדם חשובה כד' על ד' וז"ל איכא דקשיא לי' בלאו הכי נמי לחייב דמחשבתו משוי לי' מקום כמו זרק בפי הכלב או בפי הכבשן וכמו השתין ורק ואיכא דמפרקי שאני התם דנעשית מחשבתו לגמרי אבל הכא לא נעשית לגמרי שאין עיקר מחשבת נתינת אוכלין אלא משום אכילתן או תשמישן וכן נטילתן כך מפורש בתוספות. ואני אומר שאין עיקר קושייתם קושיא כלל. שאין אומר במלאכת המלאכה עצמה שתהא מחשבה עושה אותה מלאכה שהרי הוא מחשב להניחו ואין מניח אבל עיקר הדבר כך הוא כשאדם מחשב למלאכה ועושה אותה כגון זרק בפי הכלב שהוא מתכוין להאכילו והוא מאכילו אותה האכילה משוי לפיו של כלב מקום וכן שריפת פי הכבשן לפי שהנחה זו חשובה לו לפי כוונתו יותר ממקום אחר ודרך הנחה זו בכך וכן השתנת השתן וריקת הרוק שהוא מתכוין לנקות עצמו מהן ועושה כך ומיגו דהוה מלאכה לכך הוי מלאכה לענין שבת שזו מלאכת מחשבת. אבל אם דעתו להניח על מקום שאין בו ארבעה במה יעשה אותה מלאכה גמורה הרי אינו מתכוין אלא להניח שם ואין אותה ההנחה כלום נמצא שלא נתכוין להניחה כשם שאין הנחתו מלאכה כך מחשבתו אינו למלאכה תדע דהא אמרינן בשלהי הזורק [קב.] גבי הא דתנן בכריתות אם היה שבת והוציאו חייב ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך כלומר בפיו אלא מחשבתו משוי לי' מקום ואי ס"ד כל מילי דחשוב עלי' מחשבתו משוי לי' מקום היכי תנן [צב.] בפיו במרפיקו פטור הא מכוין להוציא בפיו וכן נמי נגר היוצא בקיסם שבאזניו ושולחני בדינר שבצוארו לרבי מאיר אמאי פטור לימא מחשבתו משוי ליה הוצאה אף על פי שאין דרך הוצאה בכך. אלא ש"מ דשאני מתכוין לאכילה ואוכל דמיגו דמהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת לשויי מלאכה דדרך מלאכה זו בכך מה שאין לומר כן במחשב למלאכה עצמה ולא לדבר אחר שאם אינו מלאכה הרי לא חישב לכלום כנ"ל עכ"ל רמב"ן. והנה לפי פירש"י י"א ע"ב וז"ל שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין האומנין עליהם בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזה אומנות הוא וישכרוהו למלאכה. א"כ ה"נ הוציא כדי שיהי' ניכר מאיזה אומנות הוא וניכר ודומה למתכוין לאכילה ואוכל וע"כ או שאינו מפרש כן או שמ"מ מחלק בין אכילה שתועלתו נעשה תיכף בין אומן שאין תועלתו נעשה עד ששוכרין אותו. ואיך שיהי' אין ראי' מהא דאומן לר"מ. וי"ל בתולש מן המחובר מחשבתו משוי לי' מקום:

יד ואף לפי' התוס' י"ל דנהי דלא חשוב דרך אכילה שאין בני אדם להוטין כ"כ באכילתן שימהר לאכול מן המחובר. מ"מ אם הוא כן שפיר חשוב אורחי' לגבי תלישה. שאין השנוי אלא באכילה שלהוט ורעבתן שלא כדרך בני אדם. סוף דבר לדינא נ"ל שאם אוכל בפיו כדי לעשות שנוי פטור אך אם רוצה למהר אכילתו דעתי נוטה שחייב. ועי' ישעי' כ"ח. ד'. פי' הרד"ק בשם אביו ז"ל. ובמצודות:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה