אור ברסלב
אגלי טל מלאכת קוצר אות ו

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת קוצר אות ו

מלאכת קוצר אות ה

[ו] (א) ואפי' לא הי' מונח בקרקע. בפ' המוציא יין פ"א ע"ב אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת [פירש"י מותר לקנח דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש. והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גידולו הוא.] אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי [פירש"י מדר"ל דאמר מותר לקנח בו ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע הם יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן האי פרפיסא עציב נקוב שזרעו בו וכו' שרי לטלטולי ולא אמרינן תולש הוא.] מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך [פירש"י לצורך קינוח כבוד הבריות] אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא. הי' מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות מיחייב משום תולש. הי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע. [פירש"י חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע ול"נ דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח. ודומה לו במס' סנהדרין פ"ב. הבא על הנכרית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן] ובתוס' ד"ה והניחו. האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדשרי ר"ל. עכ"ל. וכן הוא בהג"א שם דהאי מיחייב מדרבנן ומסיים בה דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע. א"כ משמע אם הפסיקו לגמרי בבגד או בעצים דפסיק יניקתו לגמרי שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא עכ"ל. הרי מפורש דכל היכי שנקב העציץ רואה פני הקרקע אף שאויר מפסיקו חשוב כמחובר. וממילא התולש ממנו כתולש מהארץ:

ב אך הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ד כתב וז"ל גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה ע"ג יתידות חייב משום תולש. היתה ע"ג יתידות והניחה על הארץ חייב משום זורע עכ"ל. והנה לפי הכלל שהניח הרמב"ם בפ"א ה"ב שכל מקום שיכתוב בהלכות שבת חייב הוא מדאורייתא. א"כ מוכרח דבאויר מפסיקו הוא כתלוש מדאורייתא. וממילא דהתולש ממנו בשבת פטור:

ג ונראה דאזדו לטעמייהו ומחלוקתם תליא בשמעתתא דפ"ק דגיטין דף ז' ע"ב והכי גרסינן התם תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל [פירש"י שנכתב בספינה וקס"ד דבנהרות דא"י קאמר. כמביא בא"י. כאלו מביאה דרך יבשה ואין צריך לומר בפני נכתב] ותניא אידך כמביא בחוץ לארץ. [שהנהר אין לו תורת יבשה. לכל תורת הארץ]. א"ר ירמיה לא קשיא הא ר' יהודא הא רבנן דתנן עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית. א"ר יהודא אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור [פירש"י עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ. וזרעו בספינה וצמח והספינה של חרס היא ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות דף פ"ד ע"ב חייבת במעשר ובשביעית שהנהרות שבא"י הרי הם כא"י. גוששת. מגששת בקרקע שאין המים עמוקים]. אביי אמר הא והא ר' יהודא היא ולא קשיא כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת. א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. [פירש"י עציץ של עץ נקוב המונח ע"ג יתידות. באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן. לרבנן אוירא כמאן דמנחא דמי ולר"י לא מחייב במעשר מדאורייתא עד דמנחא אארעא]. אמר רבא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודא התם אלא בספינה העשוי' לברוח [פירש"י העשוי' לברוח כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה]. אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא. אי נמי עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא אבל עציץ דמפסיק אוירא לא [פירש"י דלא מפסיק אוירא בין ספינה לארץ אין שום אויר ומיא כארעא סמיכתא דמי]:

ד ובתוס' ד"ה דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה. כן הוא האמת דעציץ כמחובר דבפרק השולח דף ל"ז. אמרינן אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמנחא אסיכי. והא דקאמר הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה משמע דבעציץ לכ"ע לא הוי כמחובר דחויא בעלמא הוא. והא דאמר בשבת בפרק המוציא יין דף פ"א ע"ב האי פרפיסא דמנחא אארעא ואנחא אסיכי חייב משום תולש היינו מדרבנן כדפירש התם בקונטרס עכ"ל. וצ"ע הא כשלקח העציץ בידו מן הקרקע אינו עומד במקום אחד בשעת לקיחה והוי דומיא דספינה דעשוי לברוח דהיינו שאינו עומד במקום אחד. [וכן הוא בירושלמי] ויתחייב משום תולש וכשחזר והניחו ע"ג יתידות יתחייב משום נוטע. וצ"ל דס"ל להתוס' דהלכה כרבנן דאפי' בספינה חשוב כמחובר והא דהוצרכו לומר כן הוא האמת היינו לאפוקי משנויא בתרא דרבא דאפי' רבנן מודים בעציץ. וכן משמע בדבריהם בשבת דף פ"א ע"ב ד"ה והניחו. ועולה מדברי התוס' דקי"ל כרבנן ולדידהו אף המונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר ושם בתוס' ד"ה אמר הקשו דהא ר' יהודא אמר אימתי בזמן שהספינה גוששת וכל מקום שאמר ר"י אימתי הוא לפרש. ותירצו בתוספות בתירוץ הב' דדוקא במשנה אבל בברייתא אימתי לחלוק. ואף דהא דספינה יש גם במשנה והוא לפרש. מ"מ אימתי דברייתא לחלוק. ותרי תנאי אליבא דר"י. תנא דמתני' ס"ל ר' יהודא בא לפרש. ותנא דברייתא סבר ר"י בא לחלוק ע"ש: (ה) והרמב"ם בפי' המשנה [חלה פ"ב מ"ב] מפרש אימתי דר"י לפרש ופסק בהלכותיו [תרומות פ"א הכ"ג] דאימתי בזמן שהספינה גוששת ואזיל לטעמי' בפי' המשנה דאימתי לפרש ואף דתנא דברייתא ס"ל לחלוק פסק כתנא דמתני'. וא"כ המונח ע"ג יתידות חשוב כתלוש. והא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב דלא צריך לדין זה אלא דמנח אסיכי [דאל"כ דאיכא קרקע כ"ש מקום עציץ ואף אם השאילו חבירו כותבין עליו פרוזבול ג] לא הביא הרמב"ם ז"ל כלל דין זה דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב. ואזיל לטעמי' דפסק שהמונח ע"ג יתידות תלוש הוא דקי"ל כר' יהודא דספינה כתנא דמתני' דאימתי דר"י לפרש. וברייתא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב ס"ל כברייתא אחריתא דאימתי דר"י לחלוק וקי"ל כרבנן דמונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר. אבל לדידן דקי"ל כתנא דמתני' אין כותבין כו'. וליכא למימר כאידך תירוצא דרבא דלא נצרך גוששת אלא בספינה משום דעשוי לברוח אבל בעציץ כ"ע מודו דחשוב מחובר. וא"כ למה לי' להרמב"ם לדחות ברייתא דפרוזבול מהלכתא. ליתא שהרי כבר כתבנו דא"כ יקשה הש"ס שבת פ"א. דלא מחייב אלא חדא ושם בשעה שמעביר העציץ דמיא לספינה דעשוי לברוח ולחייב משום תולש ומשום זורע. ומאחר שהרמב"ם מפרש דאימתי לפרש א"כ האי סוגיא דשבת לא אתיא כמאן. וע"כ לומר דלמאן דמפרש אימתי לפרש לית ליה שנויא דרבא דמחלק בספינה משום דעשוי לברוח ונדחה ברייתא דפרוזבול מהלכתא. וזה ברור בדעת הרמב"ם. והרי"ף ג"כ לא הביא הא דעציץ נקוב לגבי פרוזבול. וברור דס"ל ג"כ המונח ע"ג יתידות חשוב כתלוש. ואין כותבין על עציץ נקוב המונח ע"ג סיכי:

ו ובפ"ב דעוקצין מ"ט קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה. ופירשו כל המפרשים [לבד הרמב"ם] וכן מפורש בתוספתא שהעציץ לא היה נקוב והזרעים שבה כתלושין וכשהגדילה ויצאה חוץ לעציץ נעשה כמחובר לפי שיונקת מן הקרקע דרך האויר והרמב"ם פירש [טומ"א פ"ב ה"ט] שהעציץ היה נקוב ומה שיצאה חוץ לעציץ נחשב כתלוש. ובאמת שפרושו דחוק מאוד והשיגו הראב"ד. אך יש לתמוה עליו שפי' המשנה היפך המפורש בתוספתא שמה שחוץ לעציץ נחשב כמחובר לכ"ע ולת"ק מטהרת אף מה שבתוך העציץ שאינו נקוב ואיך פירש הרמב"ם במשנה דלכ"ע מה שחוץ לעציץ נחשב בעצמותו כתלוש רק לת"ק מטהרת מחמת מה שבתוך העציץ נקוב: (ז) אך לפמ"ש ניחא דקשה לי' לרמב"ם כיון דקי"ל המונח ע"ג יתידות חשוב כתלוש משום דמפסיק אויר ע"כ שאין יניקתו דרך האויר נחשב למאומה [ועוד יתבאר לקמן בזה] וא"כ אי מיירי בעציץ שאינו נקוב איך יטהר היוצא חוץ לעציץ משום שהוא על פני הקרקע בשלמא על התוספתא לא קשיא דס"ל כברייתא אחריתא דאימתי דר' יהודא לחלוק וכברייתא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב כרבנן דהמונח ע"ג יתידות כמחובר ור"י לחלוק בא וכל הברייתות בשיטה אחת. אבל על המשנה ק"ל דהא תנא דמתני' ס"ל פ"ב דחלה דר"י לפרש. ואף ת"ק מודה דכשאין הספינה גוששת פטור ממעשר משום דיש הפסק בינה לקרקע. וה"ה המונח ע"ג יתידות דתלוש הוא הרי דאינו יונק דרך אויר ע"כ מוכרח לפרש המשנה באופן אחר:

ח ובהיות כן יש לתמוה על הב"י ח"מ סי' ס"ז והבאים אחריו איך לא העירו שדעת הרי"ף והרמב"ם שאין כותבין פרוזבול על עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות ופסקו בפשיטות כברייתא דגיטין [לז.] דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות בלא שום חולק. ומ"מ לדינא אפשר יפה פסקו הש"ע והבאים אחריו ומשום דהלכה כדעת רש"י ותוס' דהמונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר כי פי' הרמב"ם פ"ב דעוקצין דחוק מאוד. ועוד יש להביא כמה ראיות לדעת רש"י ותוס' כמו שאבאר בס"ד: (ט) דהנה בפרק המצניע צ"ה. במשנה התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור. ור"ש פוטר בזה ובזה. [פירש"י התולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו]. ובגמ' שם ע"ב ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו והוקשה הש"ס ע"ז ומסקנא דמודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית [פירש"י שאינו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה דבציר מהכי לאו כלי הוא] והר"ן בחידושיו פי' דהטעם משום שכשהנקב סמוך לשוליו יונק מהקרקע ואף ר"ש מודה בזה ע"כ. ומכלל דפליגי כשהנקב למעלה מרביעית בדופני הכלי כפירש"י במתני' ואף לפירש"י שפירש הטעם משום דבציר מהכי לאו כלי הוא ליכא למימר דלמעלה בדופנו אף רבנן מודו דכתלוש דמי ומשום דאינו יונק דרך אויר והא דפליגי היינו בניקב למטה פחות מכדי טהרתו דאף דעדיין תורת כלי עליו סברי רבנן דכיון דהנקב למטה יונק מן הקרקע והוי כמחובר ור"ש לית לי' האי סברא רק היכא דבטל מתורת כלי דהיינו בניקב בכדי טהרתו. ליתא דהא מ"מ מדמקשה הש"ס על הא דס"ד מעיקרא מודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו מכלל דשמיע לי להש"ס דמתני' איירי בשניקב למעלה בדופנו דאל"ה לא הוה מקשי עלה מידי כמו במסקנא דמסיק דמודה ר"ש בשניקב למטה מרביעית דניחא לי'. וא"כ אי הוי מיירי מתני' בשניקב למטה ועלה הוה קאי הס"ד דמודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו לא הו"ל לאקשויי עלה ולא מידי אלא ודאי דפשיטא להו דמתני' איירי בניקב למעלה בדופנו ועלה קאי הס"ד דמודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו וע"כ שפיר אקשי עלה עד דמסיק דמודה ר"ש בניקב למטה מרביעית:

י ומ"מ מוכח מהאי שקלא וטריא כדברי רש"י במתני' דאף שהנקב בדופני הכלי הוא יונק דרך אויר מריח לחלוחית הקרקע. והוא סייעתא לשיטת רש"י ותוס' דבמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר ומשום דיונק דרך אויר:

יא ולדעת הרמב"ם צ"ל עפ"י שיטת ר"ת במנחות פ"ד ע"ב ד"ה כאן בעציץ של עץ לא מהני נקובה. הרי דהנקב לבד לא מהני לשוויי כמחובר. ודוקא בכלי חרס מהני נקובה משום דהחרס גופי' אינו הפסק גמור דנחשב קצת כקרקע. ואף דשאר פוסקים חולקין על ר"ת במה שסובר דבשל עץ לא מהני נקובה. מ"מ במה שמוכח מר"ת דאין הנקב לבד מהני לשוויי כמחובר. רק משום דהכלי נחשב קצת כקרקע ואינו מפסיק בפני קרקע עולם לא שמענו דפליגי [רק שהם ס"ל דשל עץ נחשב ג"כ קצת כקרקע לענין זה שלא יפסיק בפני יניקת הקרקע עולם] ועל כן המונח ע"ג יתידות שאין הכלי נוגע כלל בקרקע שוב אינו נחשב כמחובר ודוקא עציץ המונח ע"ג קרקע הוא דמהני בי' נקובה לשוויי כמחובר וגרע המונח ע"ג יתידות מנקב שמן הצד בדופני הכלי שהכלי עומד בארץ כן צ"ל לדעת הרמב"ם:

יב אך קשה לפ"ז לא הי' צריך הרמב"ם לפרש פירוש אחר במשנה ט' פ"ב דעוקצין הנ"ל שהרי שם העציץ עומד ע"ג קרקע. אך יש לומר שהוקשה להרמב"ם אליבא דר"ש דפליג שם את"ק ואמר הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולפי פירוש התוספתא היינו שמה שהוא בתוך העציץ הוא כתלוש. ומה שיצא חוץ לעציץ ורואה פני הקרקע הוא כמחובר. ולהנ"ל לא אתי שפיר דמאחר שהעציץ ומה שבתוכו נחשב תלוש איך יועיל מה שעומד ע"ג הקרקע לענין הגידולין שיצאו חוץ לעציץ להחשיבם כמחובר: (יג) אך לפימ"ש הב"י [או"ח סי' של"ו] בשם תשו' הרשב"א דהא דמהני נקב מן הצד דווקא שאין הנקב למעלה מהגזע שטמון בעפר העציץ. עי"ש. והיינו דהעפר שלמטה מהנקב לא חשוב כמחובר. א"כ הרי העציץ שלמטה מהנקב מפסיק בינו לקרקע עולם. וא"א שיועיל מה שהכלי עומד בארץ לשוויי כמחובר. ושפיר מוכח מהא דמהני נקב מן הצד. דאף המונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר ועכ"פ מוכרח שהרשב"א חולק ג"כ על הרמב"ם בזה ודו"ק היטב:

יד ועוד נראה דהנה סוגיא דגיטין ברור ומפורש דר' יהודה פליג אדרבנן וממילא הלכה כרבים. אך שהתוס' ושאר המפרשים נתקשו בזה דכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש. ולענ"ד ליישב עפ"י דברי הריטב"א בפירוש דברי ר' יהודה בזמן שהספינה גוששת היינו שהיא תוך עשרה לארץ. [וכן נראה שאם היא סמוכה ממש לארץ א"א שתהלך] ולפ"ז הא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דווקא שהיתידות גבוהין עשרה. וכן הא דעציץ נקוב שהגביהו מן הקרקע והניחו ע"ג יתידות חייב דווקא שהיתידות גבוהין עשרה דלמטה מעשרה אפילו לר' יהודה חשוב מחובר. ולכאורה צ"ע מה שהכריח רש"י בשבת פ"א ע"ב מהא דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו. דהא דמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב דהיינו מדרבנן דאי מדאורייתא איך התירו חכמים משום צורך קינוח. עי"ש. והרי הא דהניחו ע"ג יתידות חייב הוא למעלה מעשרה דווקא. והא מקום קינוח הוא למטה מעשרה בפרט כשהוא יושב:

טו ונראה דהא דאמר ר' יהודה בזמן שהספינה גוששת. דלמטה מעשרה חשוב כמונח בקרקע. ר' יהודה אזיל לשיטתו בעירובין ל"ג ע"ב דלמטה מעשרה כמי שהונחה בארץ דכל דלמטה מעשרה קלוטה כמי שהונחה דמיא עי"ש. וזה רבי יהודה לשיטתי'. אבל לדידן דקיי"ל דלא כרע"ק וקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא שוב למטה מעשרה כלמעלה מעשרה ואין הפרש ביניהם:

טז ולפי"ז לא קשה קושית התוס' [גיטין ז ע"ב] דאימתי דר"י הוא לפרש. דנהי דר' יהודה לפרש דברי ת"ק בא. מכל מקום פירוש זה בדברי ת"ק הוא לפי שיטתו דקלוטה כמי שהונחה דמיא אבל לדידן דקיימא לן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אין חילוק בין ספינה גוששת לאינה גוששת כיון דגוששת היינו למטה מעשרה דנוגעת בארץ ממש א"א שתהלך ורק למטה מעשרה ולדידן למטה מעשרה כלמעלה וע"כ דת"ק גם למעלה מעשרה חשיב מחובר. וקם דינא דאף אם אין הספינה גוששת חייב במעשר ושביעית. והמונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר:

יז האמנם כי יש לעיין למה לא תירצו התוס' כן סוגיא דגיטין אהא דכ"מ שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש. אך התוס' לשיטתם במכילתין פ. דלא אמר רבי יהודה. קלוטה כמי שהונחה אלא במתגלגל בארץ. אבל קלוטה באויר אפי' תוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו. וא"כ ע"כ הא דספינה גוששת היינו גוששת בארץ ממש ואף שדוחק גדול לפרש כן דאיך תהלך הספינה כשהיא נוגעת בארץ ממש על כרחין דחקי ומוקמי אנפשייהו. וע"כ פירשו מפרשי המשנה במס' חלה בנוגעת ממש. אך לדעת רש"י בעירובין ל"ג ע"ב [ד"ה אלא] דר' יהודה אית ליה תוך י' קלוטה כמי שהונחה בארץ. שפיר נוכל לפרש גוששת שהיא תוך י' לארץ וכדברי הריטב"א הנ"ל אבל נוגעת ממש בארץ אי אפשר שתהלך:

והנה ברי"ף ספ"ק דשבת בהא דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת כתב הרי"ף איכא מאן דאמר משום איסור תחומין נגעו בה ובזמן שהספינה גוששת שאין המים עמוקים י' שאם עמוקים י' הא אין תחומין למעלה מעשרה והיינו שקרקעית הספינה בתוך י' לארץ עי"ש. ובפירש"י שסביב הרי"ף הרי שתוך י' גוששת קרי לי'. ומדוקדק האיכא מאן דאמר שכתב בזמן שהספינה גוששת ואין המים עמוקים י'. יש לדקדק למה כתוב לשון כפול דמאחר שכתב שאין המים עמוקים י' למה ליה לכתוב הלשון גוששת אלא וודאי שהוא מפרש האי ספינה גוששת דר' יהודה במס' חלה נמי באין עמוקים י' וכדברי הריטב"א הנ"ל. וע"כ תפס לשון המשנה:

יח היוצא לנו מזה דר' יהודה דאמר בזמן שהספינה גוששת להריטב"א וגם דעת האיכא מ"ד שבהרי"ף אף שאין הספינה נוגעת ממש בארץ רק שהיא תוך י' נמי מחייב במעשר שהרי תוך י' נקרא גוששת. וכמ"ש דר"י לשיטתו קלוטה כמי שהונחה דמיא. משא"כ לדידן דאפי' תוך ג' קיי"ל צריך הנחה ע"ג משהו. ולאו כמי שהי' בארץ שאם היה מתגלגל בארץ ממש היה נחשב כמי שהונחה כמ"ש רש"י פ' הזורק ק' ע"ב גבי מתגלגל קאמרת מתגלגל לאו כמונח דהיינו מתגלגל באויר אבל מתגלגל בארץ נחשב כמונח. וכן כתב רעק"א בספר דרוש וחדוש [מערכה ב' אות י"א] שזה דעת רש"י. וע"כ תוך ג' לאו כבארץ. וגוששת בארץ ממש אי אפשר שתהלך וע"כ ס"ל לרבנן דלעולם חייב במעשר שיונק מריח הקרקע דרך אויר ואפי' למעלה מי' רק ר' יהודה לשיטתו מפרש דברי ת"ק בתוך י'. ולפי"ז לדידן גם המונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר: (יט) והנה לפי' הרמב"ם פ"ב דעוקצין שהעציץ הי' נקוב ואעפ"כ לר"ש מה שחוץ לעציץ הוא כתלוש. וקשה נהי דיניקתו דרך אויר לא חשוב לר"ש מ"מ למה יגרע ממה שבתוך העציץ שלא כנגד הנקב דהוי מחובר לקרקע. וכי משום שיוצא חוץ לעציץ ואין הפסק בינו לקרקע עולם ויונק גם מקרקע עולם דרך אויר יחשב כתלוש. אתמהא. ואי ס"ל לר"ש שאינו יונק כלל דרך אויר יהיה דינו כמו מה שבתוך העציץ שלא כנגד הנקב. ואנהרינהו לעיינין המ"ל פ"ב [ה"ט] מה' בכורים שכתב לדעת הרמב"ם. וז"ל ור"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע [דרך אויר] אינו דינו כמחובר אלא כתלוש עי"ש. וא"כ דינו כדין עציץ שאינו נקוב דאף שיונק וגדל לא חשוב זריעה. וע"כ ניחא דמה שבתוך העציץ נקוב כיון שהעציץ מפסיק בינו לקרקע עולם ויניקתו מהעפר שבתוך העציץ מעט הוא. ועיקר יניקתו דרך הנקב מקרקע עולם ממש חשוב מחובר. אבל היוצא חוץ לעציץ שיש לו יניקה רב דרך האויר שאינו נחשב זריעה מבטלת היניקה שדרך האויר את היניקה שדרך הנקב ולא נחשב זריעה. ולת"ק צ"ל או דס"ל שאינו יונק כלל דרך האויר או דס"ל דהיניקה שדרך הנקב מרובה ממה שיונק דרך האויר ולא מבטיל היניקה שדרך הנקב ביניקה שדרך האויר:

כ וק"ל מדאמר בפ"ב דגיטין כ"ב. עציץ נקוב שנקבו בארץ ונופו חוץ לארץ אביי אמר בתר נקבו אזלינן. ורבא אמר בתר נופו אזלינן. ומסיק בדאשרוש כ"ע לא פליגי כי פליגי בלא אשרוש חוץ לנקב. וקי"ל כרבא. וקשה אי ס"ל לת"ק דפ"ב דעוקצין דקיי"ל כוותיה שאינו יונק כלל דרך האויר א"כ הרי כל הגדולין יונקין דרך הנקב ולמה יפטר. ואי משום שהנוף נוטה לחוץ לארץ. מ"ש מאשרוש. וכן קשה אי ס"ל לת"ק שהיניקה דרך הנקב מרובה. ואין לומר דבאמת ס"ל לת"ק בהא כר"ש דעיקר יניקה הוא דרך האויר וטעמי' דמטהר משום שמחובר למה שבתוך העציץ. ומ"מ עיקר היניקה מודה שהוא דרך האויר ולא זריעה הוא. ליתא דא"כ מאי אריא נופו בחו"ל. אפי' נופו בארץ רק שהוא חוץ לעציץ לבד יפטור כיון שעיקר יניקתו דרך אויר שאינו זריעה והו"ל כדין עציץ שאינו נקוב דפטור. ונסתייעו מזה דעת שאר מפרשים דלכ"ע יונק דרך האויר וזריעה היא וע"כ סבירא ליה לרבא שיניקתו דרך אויר שהוא מגולה לגמרי הוא יותר ממה שיונק דרך נקב העציד לבד. מלבד זה הרמב"ם הוא יחיד בפי' המשנה דפ"ב דעוקצין וכל המפרשים רש"י בחולין והראב"ד והר"ש והרע"ב דלא כוותי' וממילא דהמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר:

כא ועוד יש להביא ראיה דהמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר מהא דתנן בפ"ק דערלה משנה ב' הנוטע בספינה חייב בערלה ולא חילק בין ספינה גוששת או לא. ומשמע דהתנא סתם לן כת"ק דר' יהודה דפרק ב' דחלה. ולדעת הרמב"ם דאימתי דר"י הוא לפרש. ולד"ה אינו חייב אלא בגוששת א"כ מתני' מני. ובאמת קושיא זו קשה גם לשיטת התוס' דהתנא דמתני' ס"ל דהאימתי דר"י גם בכאן הוא לפרש א"כ מתני' דערלה מני. רק לדעת הר"ש ניחא שכתב דהברייתא מגלה על המשנה שר"י בא כאן לחלוק: (כב) וראיתי להמ"ל פ"ב [ה"ט] מה' בכורים שכתב על הירושלמי [ערלה ד.] דהנוטע בעציץ שאינו נק וב חייב בערלה מש ום שהשרשים מפעפעין אותו שהוא כנקוב אצל האילן שאין כ"ח עומד בפני השרשים. שהירושלמי למד זה מהמתני' דהנוטע בספינה דקשה ליה להירושלמי דהא בעינן גוששת ולמד מזה שעד כאן לא בעינן גוששת אלא גבי זרעים אבל גבי אילנות לא בעינן גוששת ולמד מזה דאע"ג דגבי זרעים בעינן נקובה. באילנות לא בעינן נקובה. וכתב ע"ז שהוא כפתור ופרח. ושותא דמר לא ידענא דהא טעם הירושלמי שחילק בין זרעים לאילנות מפורש בהירושלמי משום שהשרשים מפעפעים ונוקבים החרס. ומה יועיל זה לענין שלא להצריך גוששת הא טעמא דאינה גוששת פטור משום דיש הפסק בינו לבין הקרקע ואף אם יעברו השרשים דרך החרס אכתי לא יהי' נוגע בארץ. ואם היה הספינה סמוכה לקרקע היה אפשר לומר שיעברו השרשים עד הקרקע אבל אם הספינה מהלכת כדרכה במים עמוקים הרבה שאי אפשר שיגעו השרשים עד הקרקע מאי איכא למימר. ואולי יש לחלק בין מעשר לערלה כמו שחילק בירושלמי [שם] לענין נוטע בבית דחייב בערלה אף דפטור ממעשר משום דגבי ערלה כתיב ארץ ובית נמי ארץ הוא אבל גבי מעשר כתיב שדה. וע"כ יש לומר דדוקא לענין מעשר בעינן נוגע בקרקע דאויר לאו שדה הוא משא"כ לענין ערלה דאויר נמי ארץ הוא:

כג אך קשה שהרי גם בשבת המונח ע"ג יתידות חשוב תלוש לדעת הרמב"ם. ואולי י"ל גם בזה משום דבעינן דומה לסממנין שבמשכן שנזרע בשדה. ואכתי קשה דא"כ לענין הכשר זרעים דלא כתיב ביה שדה אלא זרע זרוע אשר יזרע שוב יהי' חשוב המונח ע"ג יתידות כמחובר. וכן הוא באמת בתוספתא דעוקצין [פ"ב ה"ז] המונח על גבי יתידות חשוב כמחובר לענין הכשר. ויקשה לי על הרמב"ם למה לא הביא תוספתא זו בהלכותיו. ומשמע דלטעמיה אזיל דפסיק דהמונח ע"ג יתידות חשוב תלוש. והתוספתא אתיא כברייתא דגיטין דאימתי דר"י לחלוק וכנ"ל. באריכות. אך להנ"ל גם תנא דמתני' מודה לענין הכשר דחשוב כמחובר. ולמה לא העתיק הרמב"ם התוספתא זו אלא ודאי גם לענין הכשר סבירא לי' להרמב"ם דחשוב תלוש. והדרא קושיא לדוכתא. מהנוטע בספינה. והנה גם משנה זו מסייע לדעת האומרים דהמונח ע"ג יתידות חשוב מחובר. ופסק הש"ע ח"מ סי' ס"ז גבי פרוזבול נכון לדינא. וכן מוכח בש"ע סי' שי"ג דלא קי"ל בזה כהרמב"ם וכ"כ המג"א שם סק"ג:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה