אור ברסלב
אגלי טל מלאכת מעמר אות ד

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת מעמר אות ד

מלאכת מעמר אות ג

[ד] (א) ואם אסף איזה מינים חלוקים. ראוי לבאר אם עימר שלשה מינים שצריך לקבוצן אם שייך בזה מעמר. והנה בסוכה ל"ג ע"ב ת"ר הותר אגדו ביו"ט אוגדו כאגודה של ירק. ולכאורה לדעת הרמב"ם וסייעתו דשייך עימור אפי' שלא במקום גידולו. ולפמ"ש הרמב"ם בניקב תאנים והכניס בהם החבל עד שנעשו גוף אחד חייב ה"נ בזה יתחייב משום מעמר. אלא ודאי במינים חלוקים אף שצריך לקובצן אין חיוב מעמר:

ב אך לפי מה שביארנו [סק"ב אות ג'] דהרמב"ם בשיטת תוס' רי"ד קאי דכשהי' כבר ביחד ונתפזרו אינו חייב משום מעמר ה"נ כיון שהיה נאגדים מעיו"ט והותר אגדם שוב אינו חייב על אגודתם משום מעמר. אלא דלפי"ז אם לא אגדם מעיו"ט יאסר לאוגדם ביו"ט אפי' כאגודה של ירק וקשה על הטוש"ע [סי' תרנ"א סעי' א'] שכתבו דאפי' לא אגדו מאתמול אוגדו ביו"ט כאגודה של ירק. אך לק"מ דאזלי לטעמייהו בסי' ש"מ דאין עימור אלא במקום גידולו:

ג והרי"ף שכתב ואי לא אתנחי' בהו הושענא מעיו"ט מתנח לי' ביו"ט ושפיר דמי. אף את"ל דהרי"ף בשיטת הפוסקים דחיוב עימור אפי' שלא במקום גידולו לא יוקשה איך הותר להניחו ביו"ט הא קיי"ל עימור בשנים שמי' עימור כנ"ל ס"ק ג'. דהא לשיטה זו דיש עימור שלא במקום גידולו מה שהותר לגבב עצים גסים מן החצר ביו"ט ע"כ משום שהוא צורך אכילה. ואף שהוא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט הותר למדורה שהוא גוף צורך קצת משום מתוך שהותר עימור באוכל נפש עצמו [בעימור שאינו כעין עימור דשדה כמו שהותר שחיקת פילפלין ביו"ט כיון שאינו כעין טחינת תבואה הנעשית לימים הרבה] וה"נ הא צורך מצוה אמרי' בי' מתוך כמו שמותר להוציא לולב לר"ה ואף כאגודה של ירק לקצת פוסקים ופסק הרמ"א מתקיים מצוה דאנוהו ולעולם שייך עימור אפי' במינים חלוקים היכי שצריך לצרופם:

ד ויש להביא הוכחה דשייך עימור במינים חלוקים היכי שצריך לצרופם. דהנה בענין אגד הלולב ולקיחת האתרוג יש דברים מעורבבים ובחידושי ביארתי הדברים באר היטב בעזה"י. והעולה ממה שביארתי בחידושי הצריך לעניננו דאגד הג' מינים כאחת ביד אחד נלמד [סוכה לד ע"ב] מיתור הווין ומעכב כשאינו ראוי. ואגד בקשר נלמד [שם יא ע"ב] מואנוהו דלא כתיב בלולב ואף כשאינו ראוי אינו מעכב. ואף לר"א אינו מעכב:

ה וקשה על רש"י ר"פ לולב וערבה [מג.] בהא דלולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר' אליעזר דפירש"י וז"ל שמכשירי לולב דוחין את השבת כלומר תקוני' ואפי' לקוצצו מן המחובר ולאוגדו. וקשה הא לולב אין צריך אגד רק לכתחלה וכיון דבדיעבד כשר בלא אגד מנ"ל שידחה את השבת דמקרא אין ראי' דיש לפרש דקציצה מן המחובר דוחה אבל לא האגודה. ובמנחות ע"ב. למ"ד נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת לדידן דמכשירי מצוה אין דוחין את השבת ואף דלכתחלה מצותו בלילה הרי משום דלכתחלה אין דוחין שבת וה"ה במכשירי מצוה אליבא דר' אליעזר אינו דוחה אלא מכשירי גוף המצוה לא מכשירי הלכתחילה:

ו ואין לומר דשאני התם דכבר דחתה קציצה מן המחובר את השבת דכה"ג מחלק התם בין אברים ופדרים שדוחין את השבת אע"ג דאפשר משתחשך דוחין שבת משום דחביבה מצוה בשעתה ואע"ג דאינו מעכב הואיל וכבר דחתה שחיטה את השבת: (ז) ליתא דמוכח בפ' ר"א דמילה דמשום ואנוהו אין דוחין שבת אף שכבר דחתה דאיתא התם קל"ג ע"ב המל כ"ז שעוסק חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאין מעכבין. פירש על ציצין המעכבין חוזר על שאין מעכבין אינו חוזר. מאן תנא פירש אינו חוזר ר"י בנו של ר"י ב"ב הוא דתניא י"ד שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי ר"י בנו של ריב"ב וחכ"א מפשיטין את כולו ע"כ לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ופירש"י דלא בעינן זה אלי ואנוהו דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביפוי בשר אבל יפוי מילה מצוה הוא. ומסקנא הא מני רבנן דפליגי על ר' יוסי הוא דתנן ד' כהנים נכנסין ב' בידם שני סדרים וב' בידם שני בזיכין וד' מקדימין לפניהם ב' ליטול שני סדרים וב' ליטול שני בזיכין המכניסין עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה ר' יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היה תמיד ופירש"י אף זה תמיד ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם ורבנן אי שקלי ושבקי לי' והדר מסדרי לי' לא מיקרי תמיד אלא התחלה אחריתי ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתי מילתא אחריתי הוא עכ"ל. הרי דאף דבחול חוזר משום זה אלי ואנוהו וכבר דחתה מילה אותה מלאכה עצמה מ"מ אינו דוחה מצות ואנוהו את השבת הואיל והפסיק בין עיקר מילה בין החזרה וכ"ש הכא שהחתיכה מן המחובר והאגודה שני מעשים מתחלפים נינהו:

ח ועוד שלא דחתה מלאכת קשירה כלל ואינו בדין שתדחה מצות ואנוהו את מלאכת הקשירה בשבת:

ט אך אם נאמר דיש עימור במינים מחולקים היכי שצריך לצרופם י"ל דס"ל לרש"י דשייך עימור אפי' שלא במקום גידולו וע"כ אפי' לא אגיד לי' אלא שנוטלם ביד אחד יתחייב משום מעמר כיון דהשתא חותכם מן המחובר ומעולם לא הי' ביחד. וא"ל יטלם אחת אחת. ליתא שאם תאמר שלא ידחה ולא יהיה רשאי ליטלם ביד אחד לא יהי' ראוי אפי' לאגד יד ויעכב כנ"ל ולא יתקיים המצוה כלל. ע"כ דוחה שבת: (י) וכה"ג בתוס' פסחים נ"ט. בד"ה אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה הקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח דאינו אלא בלילה ותירץ דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על מחוסר כפורים לכ"ע אפי' לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי יפטור מפסח שני אפי' לא אכל הילכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא הי' ראוי להקרבה לא יהי' ראוי לאכול לערב והפסח פסול עכ"ל. ואף דכשמותר להקריב כפרתו שוב אפי' לא יקריב הפסח כשר כיון שהיה ראוי בשעת שחיטה וזריקה להקריב כפרתו ולאכול הפסח ושוב עובר על עשה דהשלמה בחנם. אעפ"כ כיון שאם לא יהי' רשאי להקריב יהי' פסול מותר להקריב. ה"נ בזה כיון שאם לא נתיר לקחתם ביד אחד לא יהי' ראוי לאגודת יד ויעכב שוב מותר לקחתם ביד אחד וכיון שאפי' לא יאגדם יודחה מלאכת מעמר בשעת לקיחה ובין יאגדם כאגודה של ירק או בעניבה בין לא יאגדם יודחה שבת במלאכת מעמר שוב מחייב לאגדם כאגודה של ירק או לעונבם כדי לקיים ואנוהו ואף כשיאגדם יעבור בשעת אסיפתם כמו כניף מילחא. וכן בשעת אגודה כמו ניקב בתאנים ותחבם בחוט. מה שאין כן אם לא יאגדם דלא יעבור רק בעימור אחד. לא קשיא דזה דומה למל כ"ז שעוסק במילה ולא סילק ידיו חוזר אף על ציצין שאין מעכבין כיון שהכל מעשה אחת ה"נ כשאוסף המינים ואוגדם תיכף מעשה עימור אחד הוא וא"ת דכ"ז שלא פירש דוחה משום ואנוהו ה"נ איכא משום ואנוהו: (יא) ועוי"ל לפמ"ש המאירי [עג.] דאסיפת העמרים למקום אחד לא נקרא עימור עד שיקשור ה"ה דבג' מינים שבלולב לא נקרא עימור עד שיאגדם וכמו דבאסיפת העמרים דמחמת שהקישור הוא גמר מלאכתו ודרכו בגמר מלאכתו לקשור. ה"נ הרי דרכו וגמר מלאכתו הוא הקשירה ואין כאן רק חלול אחד משא"כ אם ילקחם ביד אחד דכיון שלוקחם בלא אגד וקיים המצוה שוב לא יאגדם והרי הלקיחה הוא הגמר מלאכתו והוא העימור: [הגה"ה - וברוקח הל' שופר משמע דבלא ואנוהו דוחה כ"ז שלא פירש דכתב דאף דהתקיעה שבות מותר להאריך בתקיעה כמו שרוצה דומיא דמוהל עד שלא פירש דחוזר על ציצין שאין מעכבין ע"כ. ואף שאין מצוה יותר בתקיעה יותר גדולה כדאיתא בירושלמי דפיאה [ב ע"ב] במשנת אלו דברים שאין להם שיעור ולמה לא תנינן עפר סוטה. אפר פרה. רוק יבמה. דם צפור של מצורע. ומשני לא תני במתני' אלא דברים שמוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה ואלו אעפ"י שמוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה פי' אין בהוספתן מצוה וה"נ בשופר אין מצוה יותר בתקיעה גדולה ואעפ"כ מותר משום דלא פירש וכן צ"ל בנ"ד לפירש"י ל"ג ע"ב דמשום ואנוהו צריך לאוגדו כקשר גמור וכשאינו אוגדו אלא כאגודה של ירק לא מקיים ואנוהו ואעפ"כ מותר משום דמעשה אחת. מיהו אינו מוכרח די"ל דהיכי דא"א לאוגדו בקשר גמור ואוגדו כאגודה של ירק חשוב נמי מצוה אלא דלכתחלה מצוה לאוגדו בקשר גמור ותדע דבגמ' אמר אוגדו כאגודה של ירק ולדעת הר"ן [ביצה, בד' הרי"ף ט ע"ב] דרבוי במלאכה בחולה אסור דאף דבשעת מעשה הוא צ"ל דמה דכ"ז שלא פירש חוזר על ציצין שאין מעכבין הטעם משום ואנוהו. ע"כ הגה"ה]:

יב ולפי פי' זה למדנו שהמאסף מינים חלוקים כשצריך לצרופם חייב משום מעמר: (יג) אך יש לדחות דרש"י סובר כרמב"ם פ"ב [ה"ד] מהלכות מילה דאפי' בחול אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין ופירש בשאגת ארי' [סי' נ'] דמסקנא דיליף מלחם הפנים דהתחלה אחריתא אין לחזרה צרוף עם עיקר המילה ולא שייך ואנוהו לאחר שגמר מצותו אבל אם הי' בו משום ואנוהו באמת הי' דוחה שבת כהא דר"פ ר' ישמעאל [מנחות סד.] בשחט חטאת ציבור כחושה וקודם שנזרק הדם מצא אחרת שמינה שוב שוחט השמינה אפי' בשבת. ואף שהראי' ממנחות יש לדחות עכ"פ אין ראי' ממל שפירש וס"ל לרש"י דמשום שכבר נדחה שבת בחתיכה שוב גם הקשירה נדחה בה שבת משום ואנוהו: (יד) גם יש לומר דמינין שבלולב הואיל ומעכבין זה את זה. ואם חסר אחד אין האחרים כלום ע"כ חשובין הכל כמין אחד וידועין דברי הפוסקים הואיל ומים ומלח צריכין לעיסה חשוב מין במינו. ודין זה צריך תלמוד:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה