אור ברסלב
אגלי טל מלאכת מעמר אות ב

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת מעמר אות ב

מלאכת מעמר אות א

[ב] (א) בדברים שהן גידולי קרקע וכו'. כתב הסמ"ג דאין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו כעין קמה קצורה שמגבב השיבלים במקום גידולן כן המאסף פירות ומקבצן יחד במקום שנפלו מן האילן אבל אם נתפזרו במקום אחר מותר לקבצן והביא ראי' לזה מש"ס ביצה ל"ג. דמגבב עצים מן החצר ביו"ט ומדליק וכן דעת הרמ"כ הובא בכ"מ פ"ח [ה"ו] מהל' שבת דדוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא. והביא ראי' לזה מדאמרינן במס' יו"ט [יג ע"ב] דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה לשבת:

ב והרמב"ם פ' הנ"ל כתב המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול או שניקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד ה"ז תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה ובפכ"א [הי"א] מהל' הנ"ל כ' המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד אבל לא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור מבואר מדבריו דבבית שייך נמי עימור כשמכבשם בידו ועושה אותם גוף אחד. וצריך להבין דהא עיקר מלאכת עימור בשדה באסיפה גרידא. ובמשנה דהבונה [קג.] המלקט עשבים מפרש הרמב"ם בפירושו ובחיבורו [פ"ח ה"ה] משום מעמר מבואר דבלקיטה גרידא חשיב מעמר. ואם כן ממ"נ אם שייך מלאכת עימור בבית אף הלקיטה בעצמה תהי' אסורה מה"ת ואי ס"ל כהרמ"כ וסמ"ג א"כ מה בכך אם עשאן גוף אחד:

ג והא קמן דרמ"כ דסובר שאין חיוב אלא במקום גידולו אפי' עשאם גוף אחד פוטר שלא ממקום גידולו. ועוד דכתב הרמב"ם פכ"א [הי"א] וז"ל וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו משום שנראה כמעמר ולא כתב דהיינו דוקא ממקום גידולו הרי דאפי' שלא ממקום גידולו יש בו משום מעמר ואולי י"ל לדעתו דכמו שכתבו הסמ"ג והר"ן פ' כלל גדול דאין טחינה אחר טחינה וע"כ התיר מהרי"ל לטחון המצות ביו"ט הרי דכשנעשה בו המלאכה מכבר אף שחזר למקדם כמו בטחינה אף שנעשה אח"כ מצה שוב אין בו טחינה וה"נ בנתפזרו פירות כיון שכבר נתאספו אין עימור אחר עימור אבל כשמאספן לגמרי עד שיעשו גוף אחד ותוספת עימור ההוא עדיין לא נעשה בו מעולם ע"כ חייב. שוב מצאתי בתוספת רי"ד כדבריי. וז"ל בפרק כלל גדול סימן י"א והמעמר וכו' ואי קשיא א"כ נתפזרו לו פירות בשדה או בחצר וליקטן יתחייב משום מעמר. תשובה אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחילת ליקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר עד כאן לשונו ואם כן המכניס חבל בנקב התאנים שענין זה לא נעשה בו מעולם שפיר יש בו מעמר אף בבית:

ד וה נה בפ"ד דביצה ל"ג. ר"א אומר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק [פירש"י מגבב קיסמין דקין וקשין מן החצר ומדליק בהן וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק אבל מן בחצר לא הואיל ודקין הן וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי] ובגמרא מגבב מן החצר ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ור"ש מתיר במאי קמיפלגי מ"ס מיחזי דקמכניס למחר וליומא אחרינא ומ"ס קדרתו מוכיח עליו ומשמע דת"ק דברייתא ר"א הוא דהא אמתניתין קאי דמיירי בעצים דקים ולרבנן אסור בכל ענין וכ"כ רשב"א בשם תוספתא דת"ק דברייתא ר"א הוא והר"ן כתב ומפרשינן טעמא דת"ק דקי"ל כותי' משום דמיחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ואע"ג דקיי"ל כרבנן דמתני' שאינו מותר לגבב אלא משלפניו נ"מ לעצים גסים דלא בטלי אגב חצר ולא מיתסרי אפילו לרבנן דאינהו לא אסרו אלא בקיסמין דקין מפני שהן מתבטלין אגב חצר אבל בגסים לא ואפ"ה אסור לעשות מהן צבורין צבורין עכ"ל. מבואר מדבריו ג"כ דת"ק דברייתא ר"א הוא ולהלכה נ"מ בפלוגתייהו לעצים גסים ודו"ק בלשונו. עוד כתב הר"ן מ"מ מדלא אסרינן אלא משום דמיחזי כמאן דמכניס ולא אסרינן לי' משום מעמר יש להביא ראי' למה שאמרו בשם הר"ר יצחק ב"ר מאיר ז"ל דאין חיוב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם והכי נמי מוכח בפ' כלל גדול דאמרינן האי מאן דכניף מילחא ממלחתא אלמא דכניף ממלחתא אבל ממקום אחר לא עכ"ל: (ה) ודאתאן לדברי הר"ן נבאר דבריו דלכאורה תמוה למה הוכיח רק מדלא אסרינן צבורים כו' ולא הוכיח כפשוטו מדמגבב מן החצר ומדליק ואטו מעמר לא הוי רק בצבורין צבורין אתמהה. ועוד קשה דלעיל ל"א. כתב הר"ן בשם אחרים בטעם דאסור לגבב מן השדה עצים מפוזרין משום גבוב והוי כמעמר ומן הקרפף מותר דצורך אכילה חשוב כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרו משום דמיחזי כמגבב שלא ליומי' עכ"ל וא"כ מה ראי' הביא מכאן לדברי ריב"ם אימא דיש מעמר אפי' שלא במקומו ומ"מ אי לאו דמיחזי כמגבב שלא ליומי' הי' מותר משום צורו אכילה: (ו) אך ביאור דבריו לפמ"ש הר"ן פ' אין צדין [בד' הרי"ף יב ע"ב] בענין לקיטת פירות הנפסדין מיום לחבירו שאסור ביו"ט וז"ל הקרוב אצלי שכל מלאכת או"נ האסורה ביו"ט אינו אלא מדבריהם שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהן ואף לקיטת פירות הנפסדין כתותים וענבים אסרו לפי שהלכו אחר רובה של לקיטה שאינה ליומה ואעפ "י שהתירו שחיקת פלפלין ולא הלכו אחר רובה של טחינה היינו טעמא לפי שאין אותה שחיקה שהיא ליומה נעשית באותו ענין שנעשית לימים הרבה שזו במדוך וזו ברחיים ואף פלפלין ברחיים שלהם אינו בדרך טחינת חיטין לימים הרבה עכ"ל. וע"כ ניחא דבאינו עושה צבורין אין איסור מעמר כיון דצורך אכילה הוא אך בעושה צבורין צבורין הוקשה לו כיון שהוא כדרך עימור תבואה בשדה שעושין צבורין צבורין [ועי' ספ"ה דפיאה] אין היתר משום אוכל נפש ואפי' אינו נראה לצורך מחר כגון תותים וענבים וירק דמכניש מיום לחבירו ול"ל טעמא משום דמחזי לצורך מחר ע"כ הוכיח מזה כפי' ריב"ם:

ז אך קשה על הר"ן דכאן הוכיח כפי' ריב"ם דאין איסור מעמר אלא במקום גידולו ולעיל [בד' הרי"ף יז.] כתב בשם אחרים דטעם דאסור להביא עצים מן המפוזר שבקרפף למסקנא דגמ' משום מעמר ולא דחה פירושם:

ח והנ"ל בדעת הרמב"ם ואחרים שבר"ן דהא דאמר רבה האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר וחייב דווקא ממלחתא. הוא רק לפי שיטתו דיש עימור שלא בגידולי קרקע. לפי"ז יהי' מוכח דאין חיוב אלא ממקום גידולו. דהנה בסברת תוס' רי"ד דפירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר. לכאורה קשה מ"ש ממתיך את המתכות דחייב משום מבשל אף שבתחילת עשייתו הי' מהותך. אך יש לחלק בין בישול שחייב בכל דבר אפילו מים ודגים בין עימור שאינו אלא בגידולי קרקע דבישול חייב מצד הדבר כמו שהוא ומה נ"מ מה שהי' בתחלה מהותך. אבל עימור שחיובו רק משום שגדל בקרקע וכיון שמשעה שנתלשו מן הקרקע כבר הי' מעומר אלא שאח"כ נתפזרו שוב אין בו חיוב משום שגדל בקרקע:

ט וראי' לזה מצאתי בשיטה המיוחסת להר"ן ס"פ שמונה שרצים [קיא.] בהא דמסכוריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא. וז"ל יש מפרשים דמיירי בחבית יין ובגד פשתן שבפי החבית דכשסוחט נפלו משקין בתוכה ולא אזלי לאיבוד וסחיטה דהכא הוי תולדה דמפרק שהוא מפרק המוחל מן הבגד כמפרק הפרי מן הקליפה. ואינו נכון דמפרק לא שייך אלא בגידולי קרקע עכ"ל. הרי דאף שהיין והבגד פשתן שניהם הם גד"ק מ"מ כיון שבליעת היין בתוך הבגד אינו מן הקרקע לא חשיב דישה בגד"ק. ה"נ כיון שפיזור זה אינו מן הקרקע חשוב עימור שלא בגד"ק ועיין בביאורנו למלאכת דש סק"ז:

י ובזה מיושב הא דאמר רבה כניף מילחא ממלחתא וקשה לדעת הרמב"ם ואחרים שבר"ן ל"ל ממלחתא ולפמ"ש רבה לפי שיטתו דיש עימור אפי' שלא בגידולי קרקע הוקשה לו ברייתא דריש פ' חבית נתפזרו לו פירות וכו' אבל לא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שעשה בחול. אבל מלאכה ליכא דלדידי' א"א ליישב כיון שכבר עימרן כיון דאית לי' יש עימור שלא בגידולי קרקע שוב דומה למתיך מתכות כנ"ל ע"כ מוכרח לומר דחיוב מעמר דוקא ממקום גידולו. וזה רבה לשיטתו. אך לדידן דאין עימור אלא בגידולי קרקע. הדרינן לסברא פשוטה דאין חילוק בין מעמר לשאר מלאכות ואפילו שלא במקום גידולו חייב:

יא ובזה יתיישב דעת אחרים דס"ל יש חיוב מעמר אפילו שלא במקום גידולו ותיקשי להו מדר"א דלא אסר צבורין צבורין אלא משום דמחזי לצורך מחר. ולפמ"ש י"ל דהנה בדש פליגי ר' יהודה וחכמים [עה.] אם חייב שלא בגידולי קרקע דר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים. ובפרק המצניע [צה.] בהא דמחייב חולב משום מפרק תולדה דדש כתב בחי' הר"ן בתחילת דבריו דרבנן פליגי גם על חולב משום דאין דישה אלא בגידולי קרקע ורק ר' אליעזר הוא דמחייב עי"ש וממילא שמעינן דר"א בשיטת ר' יהודה קאי דיש דישה שלא בגידולי קרקע והנה לדעת ההוא דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע י"ל דהא דאין עימור אלא בגידולי קרקע היינו למה דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע ורבה ס"ל דווקא דש שהוא מפרק האוכל מפסולת שע"ג [וכן חולב משום דהחלב משקה ובהמה לאו משקה חשובה הבהמה כמו פסולת] הוא דאינו אלא בגידולי קרקע דהפסולת אינו מגידולי קרקע [כמבואר בספר הישר לר"ת [סי' רפ"ג] בהא דאין דישה אלא בגידולי קרקע דהדבר תלוי אם הפסולת מגידולי קרקע משא"כ בעימור דלאו מלאכה שבפסולת היא לא תליא בגידולי קרקע מיהו במלאכת דש סק"ז [אות י"ד] דחיתי הראי' מר"ת]. כן ס"ל לרבה ואביי דפליג על רבה ופוטר בכניף מילחא ממלחתא משום דאין עימור אלא בגד"ק משום דס"ל דכי היכי דאין דישה אלא בגד"ק. כמו כן עימור. אבל לר"י דיש דישה שלא בגד"ק כ"ש עימור ואין סברא שיחלקו רבה ואביי בסברות הפוכות דרבה יסבור עימור חייב יותר מדישה ואביי יסבור דישה מחייב יותר אלא ודאי להפוסקים דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע צריך לומר דפליגי רק אליבא דרבנן אבל לר' יהודה גם אביי מודה דיש עימור שלא בגידולי קרקע:

יב ולפי"ז י"ל דכ"ע הי' מקובל בידם מרבותיהם נתפזרו לו פירות אין באסיפתם משום עימור ממילא לר' אליעזר דס"ל יש עימור שלא בגידולי קרקע מוכרח לפי סברתו דאין חיוב עימור אלא במקום גידולו ע"כ לא אסר צבורין צבורין אלא משום דמחזי לצורך מחר משא"כ לדידן שפיר חייב משום מעמר אפי' שלא במקום גידולו ולא מיתותבי אחרים מדר' אליעזר:

יג והר"ן הוכיח מדר' אליעזר דאין עימור אלא במקום גידוצו משום דבפ' המצניע מסקנת דבריו כפי' ר"ח דרבנן מודים בחולב צ"ל כתירוץ הר"ן שם דבהמה חשוב גידולי קרקע ושוב אין ראי' דר"א אית לי' יש עימור שלא בגידולי קרקע ושפיר הוכיח מר"א דאין עימור אלא במקום גידולו:

יד ובזה יתבאר דעת התוס' ביצה [לא.] וריב"ם שהביא הר"ן וסמ"ג והרמ"כ והטור דאין חיוב מעמר אלא במקום גידולו דהנה בתוס' ע"ג ע"ב כתבו דקיי"ל יש דישה שלא בגידולי קרקע והוכיחו כן מחולב דחייב משום מפרק ע"ש ולשיטתם קשה מ"ש עימור דמסקנא שאינו אלא בגידולי קרקע וצ"ל משום דעימור אינו אלא במקום גידולו וכיון דבגידולו לא תליא מילתא בעינן שיהי' גידולו כמו במשכן שהי' מן הקרקע וא"כ מוכח שגם אביי דאמר אין עימור אלא בגידולי קרקע ס"ל דהיינו דווקא במקום גידולו ושוב אין לומר כמ"ש לעיל דדווקא רבה דס"ל יש עימור שלא בגידולי קרקע הוא דס"ל דבעינן ממקום גידולו דווקא והנה כל פוסקים הנ"ל בעלי תוס' נינהו דס"ל יש דישה שלא בגידולי קרקע והטור נמי דרכו תמיד לפסוק כשיטת התוס' וכש"כ דניחא לרמ"כ דפסק יש עימור שלא בגידולי קרקע:

טו ויש תימה על הב"י סי' ש"מ שלא כתב על הטור שכתב דחיוב מעמר דווקא במקום גידולו דעת הרמב"ם וסייעתו דחיוב מעמר אפי' שלא במקום גידולו ובכ"מ על מ"ש הרמב"ם המקבץ דבילה כו' חייב משום מעמר הביא דברי הרמ"כ דוקא במקום גידולו ולא כתב שדעת הרמב"ם אינו כן ואין דברי רמ"כ לפרש כ"א לחלוק וכפי הנראה דעת הב"י שגם הרמב"ם סובר דאין עימור אלא במקום גידולו ע"כ לא כתב בכ"מ דבר על הרמ"כ ולא הביא בב"י דעת הרמב"ם ופסק בש"ע [ש"מ סעי' ט'] דאין עימור אלא במקום גידולו והוא תמוה כדמוכח בפכ"א הנ"ל שוב ראיתי באלי' רבה בשם כנסת הגדולה תמה על הב"י איך לא הביא דעת הרמב"ם והאלי' רבה תירץ דב"י סובר שגם רמב"ם סובר דאין חיוב אלא במקום גידולו אך הבאנו ראי' מרמב"ם פכ"א דמחייב אפילו שלא במקום גידולו:

ובש"ע הרב מלאדי [סעי' ט"ו] ראיתי דמאסף דעלמא אין חיוב שלא במקום גידולו אך בעשה עיגול דבילה או נקב בתאנים ס"ל לרמב"ם דחייב בכ"מ ותימה דלא יהי' תולדה טפל חמור מן אב העיקר ועוד דממה שהביא פכ"א וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר והשמיט תיבת ממלחתא שלא כתב אין מקבצין את המלח במקום גידולו מבואר דבכ"מ מחייב ואף שהוא רק אסיפה וקיבוץ גרידא ועוד דאחרים שבר"ן פ' המביא וי"מ שבמאירי והאו"ז מחייבים בכל קיבוץ ואסיפה אפי' שלא במקום גידולו. ע"כ הדבר ברור שאין לחלק בין אסיפה גרידא בין ניקב בתאנים והכניס בהם חבל או עשה עיגול דבילה:

טז והאו"ז הוא שיטה ג' והוא המחמיר שבכולן דפסק יש עימור שלא בגידולי קרקע ואפי' שלא במקום גידולו. ואפי' שהי' מעמר ונתפזרו וחזר וקיבצן וכתב וז"ל הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או ביצים המותרים בטלטול או כה"ג אסור לקבץ יחד משום דהוה מעמר עכ"ל ותמוה איך יפרנס ברייתא דפרק חבית [קמג ע"ב] וצ"ל דס"ל כיש מפרשים שהביא המאירי [עג ע"ב] וז"ל וי"מ שכל שצריך בעימור שבו חייב בכ"מ אפי' בחצירו אבל המאסף פירות בלא כוון מותר עכ"ל. וע"כ הא דנתפזרו לו בחצר ונותן לתוך הסל מיירי שאין כוונתו לקבצם רק לעוקרם מחצר ולתתם בסל הוא דאסור רק משום עובדא דחול והאו"ז שכתב סתם אם נתפזר לאדם כו' ולא כתב באיזה מקום נותן הנה שכוונתו לאוספן אסור משום מלאכה ומ"מ שיטה זו רחוקה:

יז ולענין הלכה נראה להחמיר לחייב משום מלאכה בגידולי קרקע אפי' עימרן שלא במקום גידולם כשיטת רמב"ם ואו"ז ואחרים שבר"ן וי"מ שבמאירי [ונ"מ לאסור בין השמשות] והני מילי כשלא הי' מקובצים אבל הי' מקובצים ושוב נתפזרו אין חיוב שלא במקום גידולם ממ"נ ולחייב במקום גידולן אפי' שלא בגידולי קרקע אבל שלא במקום גידולם ושלא בגידולי קרקע אין חיוב ממ"נ ומותר לכתחלה לקבץ המלח שלא במקום גידולו דלא כרמב"ם שאוסר. דבדרבנן ודאי יש לסמוך על הפוסקים דאין עימור אלא במקום גידולו אבל אם הי' מפוזר בחצר אסור לאוספן לתוך הסל או קופה משום עובדין דחול כמו בנתפזרו לו פירות:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה