אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת לש אות ל
[ל] למחר ממחהו ביין כו'. ש"ס מכילתין ק"מ. איתמר חרדל שלשו מערב שבת למחר אמר רב ממחו בכלי ואינו ממחו ביד [פירש"י ממחו. במים או ביין. בכלי. משמע זהו שינוי שלו. ואינו ממחו ביד. דממחו לי' שפיר טפי] אמר לי' שמואל כו' עד אלא אמר שמואל ממחו ביד ואינו ממחו בכלי [ממחו ביד שאין זה דרכו בחול]. אתמר רבי אליעזר אומר אחד זה ואחד זה אסור וכו' עד אמר מר זוטרא לית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאתמר חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב [ולא יטרוף כדרך שטורפין ביצים בקערה בכף דרך טריפה שמכה בכח]. שחליים ששוחקן מע"ש למחר נותן לתוכן שמן וחומץ וממשיך לתוכן אמיתא ולא יטרוף אלא מערב [שחליים כרישין והי' שוחקין אותן במים]. שום שריסקו מע"ש למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא ישחוק אלא מערב וממשיך את אמיתא לתוכן: (א) והאו"ז סי' ס"א במלאכת לש אחר שהביא הגמ' עם פירש"י כתב עוד וז"ל וכתב הרא"ם זצ"ל שומין ששחקן מע"ש שמעתי שיש בירושלמי [מט.] הנותן לתוכן מים חייב משום לש. ואיני יודע לתת חילוק בין שום לחרדל ושחליים. ונראה לי שחולק על תלמוד שלנו ולא קיי"ל כותי' אלא כתלמוד שלנו דשרי קיי"ל עכ"ל הרא"ם. ולי אמר מורי ר' יהודה בר' יצחק זצ"ל דההוא דירושלמי דאוסר סבר כר' אליעזר דאמר בשמעתא אחד זה ואחד זה אסור בחרדל וכבר אסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא והי' נוהג היתר גם בשומין. הלכך הלכה למעשה היכי שכתש שומין או של"ש או חרוסת ולא נתן בהם מים מבעוד יום נותן בהם בשבת יין וחומץ ומערב באצבעו עכ"ל האו"ז: (ב) ויש לדקדק בדברי הרא"ם שהובא באו"ז מה קשיא לי' דברי הירושלמי מגמרא דידן. הלוא בגמרא דידן נאמר רק בחרדל שלשו מבעוד יום אבל אם לא לשו מבעוד יום אימא אה"נ דאם נתן בו משקה בשבת דחייב משום לש. וכן בשחליים פרש"י והיו שוחקין אותן במים א"כ הרי יש בהם מים מאתמול משעת שחיקה. והנה בהא דשחליים יש לומר דהרא"ם אינו מפרש כפירש"י רק ששוחקן יבש ולמחר נותן בהם משקה. אבל הא דחרדל קשיא. ולכאורה יש לומר דקשיא לי' למה הותר לערב בו דבש בשבת דאף שנלוש החרדל מבעוד יום. מ"מ מאחר דהרא"ם פוסק כרבי וכבר ביארנו לעיל סק"ט אות י"ג דלרבי החיוב הוא משום הרכבה האוכל והמשקה והמלאכה היא בהמשקה כמו בהאוכל כמו שביארנו שם אות י"ז. א"כ אינו מועיל לגבי הדבש מה שהחרדל הי' נלוש ומורכב במים מבעוד יום. דמ"מ בדבש נעשה בשבת מלאכת ההרכבה. אך אי אפשר לומר כן שהרי בתרומת הדשן סי' נ"ג מתיר להוסיף משקה בשבת אם נתן בהם משקין מערב שבת אף לדעת ספר התרומה דפסק כרבי עי"ש. הרי דאף לרבי אין חיוב בתוספות משקה: (ג) ונראה דהרא"ם מפרש ההוא דחרדל שלא נתן בו משקין כלל מבעוד יום רק שנלוש בליחות עצמו כמו שראיתי לקצת אחרונים שכתבו כן [פמ"ג במ"ז י"ג]. ומאחר דס"ל דתלמודא דידן פסק נמי כרבי ולרבי החיוב הוא משום הרכבה והכא שלא נלוש במשקה מע"ש ולא הי' בו עוד הרכבה אם איתא דבחרדל שייך בי' חיוב לישה הי' חייב בנתינת המשקה בשבת שהרי נתחדש בו בשבת הרכבת אוכל ומשקה שזהו ענין מלאכת לישה לרבי. וע"כ דהגמ' דידן סבר דאין בחרדל [וה"ה בשחליים שהרי הוא מפרש ששוחקין יבש כנ"ל דלא כפירש"י] חיוב לישה כלל ומסתמא ה"ה בשומין דלא כהירושלמי. ונראה דלשיטת הרא"ם אין צריך לערב באצבעו דוקא שהרי לדידי' בחרדל ושחליים וה"ה שומין אין בו חיוב לישה כלל דאלו הי' בהם חיוב לישה לא הי' מועיל השינוי שעושה בשעת העירוב. דאפי' תימא שמערב באצבעו דוקא הלוא כבר נתחייב בנתינת המים לדידי' דפסק כרבי וכברש"י מכילתין קנ"ו ריש ע"א עי"ש. וע"כ דלא שייך לישה בחרדל ובשחליים וה"ה בשומין. דאין חילוק לדידי' בין שום לחרדל ושחליים. וא"כ למה יצטרך לערב באצבעו דוקא. ובודאי לדידי' גם בכף מותר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דלא שייך במינים אלו לישה כלל. ותדע שלא הביא הא דחרדל שום ושחליים בפכ"א בדיני לש רק בפכ"ב בדיני מבשל:
ד שיטת האו"ז דהיכי שכתש שומין או של"ש או חרוסת ולא נתן בהם מים מבעוד יום נותן בשבת יין וחומץ ומערב באצבעו. ויש לדקדק דמאחר דכתב דהירושלמי כמאן דאוסר בין ביד בין בכלי ומדחה את הירושלמי מהלכה מקמי גמ' דידן דאסיקנא ממחו בין ביד בין בכלי. למה הוצרך לערב באצבעו הלוא מותר להמחות גם בכלי. וכ"ת משום דהא דחרדל לשו מבעוד יום ואין בו עוד חיוב לישה א"כ הא דממחו בין ביד בין בכלי אתיא גם לדעת הירושלמי. דאף היכא דנתן משקין בשבת חייב משום לש מ"מ כשנתן משקין מבעוד יום דאין בו עוד חיוב לישה ממחהו אפילו בכלי ולמה כתב דהירושלמי כמאן דאוסר:
ה ולכאורה יש לומר דהאו"ז נמי מפרש לה הא דחרדל שלשו מע"ש כרא"ם שלא לשו במשקין רק בליחות עצמו. ולהש"ס דידן דפסק כר' יוסי בר יהודה לפמ"ש האו"ז להדיא דהלכתא כר"י בר"י. וכבר ביארנו לעיל סק"ט אות י"ג דלר"י בר"י דאמר אינו חייב עד שיגבל אין המלאכה משום הרכבת אוכל ומשקה לבד רק משום הדיבוק שנעשה הכל גוש אחד והכא שכבר נלוש בליחות עצמו אף שלא הי' בו עוד הרכבת אוכל ומשקה מ"מ כבר נעשה גוש אחד מע"ש ע"כ אין בו עוד חיוב לישה וע"כ ממחהו בין ביד בין בכלי. אבל להירושלמי דפסק כרבי דבנתינת המים נתחייב וס"ל דהחיוב הוא משום הרכבה אוכל ומשקה והכא שנלוש בליחות עצמו שלא הי' בו עוד ההרכבה עדיין יש בו משום לש. וע"כ אסור להמחות בשבת שהרי ההמחאה נעשה במשקין כמו שפירש"י וא"כ ע"כ דהירושלמי כמאן דאסר בין ביד בין בכלי. אך עדיין אינו מיושב כל הצורך דע"כ הא דתני בחרדל ולא יטרוף אלא מערב לאו דוקא באצבעו דהא אמרת דכיון שנלוש ונעשה גוש אחד מע"ש אין בו עוד חיוב לישה וע"כ ממחהו אפי' בכלי ולמה יאסר לערב אח"כ בכלי. אלא ודאי דאפי' בכלי מותר לערב. וממילא דה"ה הא דלא יטרוף אלא מערב דתני גבי שחליים נמי לאו דוקא באצבעו אלא אפי' בכלי דתרווייהו בחד לישנא מתנינן להו. וא"כ למה פסק האו"ז דמערב באצבעו דוקא. ואין לומר דהא דשחליים מפרש לה כפירש"י דהיו שוחקין אותן במים מע"ש וע"כ מותר אפי' בכף אבל היכי דלא נתן משקין אלא בשבת אסור לערב בכף אלא באצבעו. ליתא דאם הא דשחליים כשנתן משקה מע"ש א"כ מהיכא תיתי כלל ההיתר ליתן משקה בתחילה בשבת ולערב אפי' באצבעו. ומה זה שמסיים האו"ז הלכך הלכה למעשה וכו' עד נותן בהם בשבת יין וחומץ ומערב באצבעו עכ"ל כאילו הי' זה נלמוד מסוגיא ושקליא וטריא זו. ולפי פירוש זה אין שום רמז בסוגיא זו רק היכי שנתן בהם מים או נלוש מע"ש אבל לא ליתן בתחילה בשבת. אלא ודאי דמפרש הא דשחליים ששוחקן יבש מע"ש ואעפי"כ מותר ליתן לתוכו המשקה בשבת ולערב אפי' בכף ומשום דלאו בני לישה נינהו. ובודאי כן הדין בשומין ושל"ש וחרוסת. ולמה הצריכם האו"ז לערב באצבעו דוקא: (ו) ונראה דהאו"ז מפרש הא דחרדל שלשו לאו לישה גמורה להעשות גוש אחד שיפטור הלישה שאח"כ משום דאין לש אחר לש רק שלא יפיג חריפתו שהרי הוא צריך לטוחנו מע"ש ע"כ עושהו גוש אחד שיחזיק חריפתו בתוכו וצוברו ודוחקו בידיו עד שידבקו כל חלקי החרדל זה לזה כדי שלא ישלוט האויר ביניהם להפיגו. ואין זה פעולת לישה הנאמר במלאכת שבת ששם הלישה היא מקרב הדבר להשלמתו. שע"י הלישה יאפהו ויבשלהו עד שיהי' ראוי לאכילה וכדומה אבל הלישה דחרדל איננו כמוהו דאדרבה שהוא מרחקהו מהשלמתו שיהי' צריך אח"כ כשיבוא לאוכלו להמחהו ואלו הי' רוצה לאכול תיכף החרדל לא הי' צריך כלל ללישה זו אלא הי' מערב בו תיכף המים והדבש והלישה הזו היא רק צורך שלא יפיג חריפתו עד למחר. וע"כ לישה זו אינה פוטרת אם יעשה מעשה לישה בשבת אף לריבר"י דלא איכפת לי' אם לשו בליחות עצמו. דאף דבליחות עצמו נמי לישה מיקרי מ"מ הכא לאו משום לישה בלא משקין אתה באת להפקיע ממנו שם לישה רק משום שאין ענין זה לישה כלל. והא דממחו בין ביד בין בכלי שפירש"י ממחו במים או ביין היינו שמפררו לתוך המשקה ועדיין אינו מערבו עם המשקה עד אחר נתינת הדבש שמערב הכל ביחד. וע"כ הירושלמי כמאן דאוסר בין ביד בין בכלי דמשום דס"ל כרבי דנתינת מים זהו גיבולו ולדידי' לא מהני השינוי שיעשה אח"כ בהעירוב דמשעת נתינתו לתוך המשקה נתחייב וכמ"ש רש"י קנ"ו ריש ע"א. אבל להש"ס דידן דקי"ל כר' יוסי בר יהודה דאינו חייב עד שיגבל ובשעת גיבול דהיינו העירוב עושה שינוי שאינו מערב רק באצבעו ע"כ מותר. ואף דנתינת מים לבד בלא גיבול ג"כ אסור לכתחילה ולמה מותר הכא לפררו לתוך המשקה. וגם העירוב באצבעו הא קיי"ל כלאחר יד אסור. מ"מ התירו בזה משום שסמוך לסעודה וכמ"ש הרשב"א ח"ד סי' ע"ה דהכא מיירי בסמוך לסעודה דוקא. וכן בשחליים מפרש לה ששוחקן יבש ונתינת המשקה היה בשבת ומותר משום שמערב באצבע. והיינו הא דלא יטרוף אלא מערב הנאמר בחרדל ובשחליים פירוש אחד להם שלא יטרוף בכף רק באצבעו. ובזה נתיישב לי עוד דקדוק אחד בדברי האו"ז שמסיק הלכה למעשה רק בהא דלא נתן משקה מע"ש שצריך לערב באצבעו ובנתן המשקה מע"ש דמותר אפי' בכף לא איירי כלל. והיינו משום דכל נתינת המשקה שבסוגיא זו הכל הוא בשבת. אבל לפי מה שרציתי לפרש לכאורה היה הלימוד מסוגיא רק בשנתן המשקה מע"ש:
ז ולפי פירוש זה יש לומר דגם הרא"ם מפרש לה כאו"ז אלא משום דהרא"ם פסק כרבי דנתינת מים זהו גיבולו ע"כ דייק מש"ס דילן דלא שייך במינים אלו לישה כלל. דאל"ה לא הי' מהני שינוי דעירוב באצבעו דמשעת המחאה לתוך המשקה נתחייב וכמו דס"ל באמת להירושלמי אלא ודאי דהש"ס דילן פליג על הירושלמי: (ח) אבל בספר התרומה ס"ס רי"ט וסי' ר"כ פסק כרבי דהנותן מים חייב משום דהלכה כרבי מחבירו. והא דאמר ר' ירמי' בר אבא גבי מורסן גובלין ע"י שינוי שמוליך התרווד פעם אחת שתי ופעם אחת ערב היינו כשנתן המים מבעוד יום ואפילו לר' יוסי בר יהודה מהני שנוי. וכן בשומין ובחרוסת פסק מכח הירושלמי דשייך בהו לישה וצריך ליתן המשקה מבעוד יום ולמחר ממחו בין ביד בין בכלי. והא דחרדל ממחו בין ביד בין בכלי מיירי כשנתן המים מערב שבת עי"ש. והא דנותן לתוכו דבש בשבת צ"ל דשאני דבש שהוא עב ולא דמי לשאר משקין ולא שייך בי' לישה. וכ"מ במהרש"ל בביאור הסמ"ג שכתב וז"ל למחר ממחו בין ביד בין בכלי פי' ביין או במים וכן פירש"י וע"ז קאי מה שאמר הספר אח"כ ונ"ל הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דוקא כשנתן בהם המשקה מבעוד יום כו' אבל בדבש ליכא מאן דפליג עכ"ל. או יש לומר משום שנתן משקה בחרדל מבעוד יום שוב מותר לערב בו גם דבש. וכ"כ מהרש"ל שם דאין איסור בתוספות משקה. וכן כתב בתה"ד סי' נ"ג אך באופן שלא יהי' משקה מיעוט כ"כ מבעוד יום. ולשיטה זו צ"ל הא דבשחליים נותן לתוכו יין וחומץ בשבת כפירש"י דהיו שוחקין אותן במים מע"ש. או יש לומר דשאני שחליים דלא שייך בהו לישה כלל ולא דמי לשום וחרדל. וכן משמע מלשון ספר התרומה וסמ"ג שלא הוקשה גמ' דידן אירושלמי רק בחרדל והוצרכו ליישב שנתן המשקה מע"ש. ולא הוקשה להם משחליים. ודלא כאו"ז בשם הרא"ם שכתב וא"י לתת חילוק בין שום לחרדל ושחליים. והנה מחלוקת זה תלוי בגירסא זבחים צ"ד ע"ב בהא דזרק זרע פשתן למים חייב משום דאית בהו רירי מקשה הש"ס אי הכי שלחים נמי ומשני התם קעביד לישה. פירש"י אבל שלחים לא שייך בדביקות דידהו ענין לישה. ובתוס' שם דהר' חיים גורס אי הכי שחליים נמי ועלייהו קמשני דלא שייך בהו לישה. וסוברים ספר התרומה וסמ"ג כהר' חיים. והאו"ז כרש"י. אבל בהגהות מימוניות פכ"ב כתב וז"ל אמנם בספר המצות כתב דלא פליג [היינו הירושלמי אגמרא דידן] וההיא דחרדל ושחליים איירי שנתן המים מבעוד יום כו' וכן ספר התרומה. ואף כי בסמ"ג וספר התרומה לא איירי כלל משחליים צ"ל שכתב זה מסברא דנפשי' ובודאי הי' גרסתו בזבחים כרש"י וע"כ הא דשחליים נמי כשנתן המשקה מבעוד יום. והנה לדעת ספר התרומה וסמ"ג הא דלא יטרוף אלא מערב היינו רק שלא יטרוף בכח כפירש"י אלא מערב בין ביד בין בכלי שהרי הוא מפרש הכל כשנתן מים מע"ש ואעפי"כ ממחו בין ביד בין בכלי ובודאי אחר שהותר ההמחאה בכלי אף שהי' בו משקין איך יחזור ויאסר אח"כ לערב בכלי. דמשום נתינת הדבש שבשבת אין איסור כנ"ל. ומסתמא כן הוא בשחליים אפי' אם הוא מפרש כפירש"י וכגרסתו בזבחים דבחד גוונא תני בברייתא. ובודאי כן הוא בחרוסת ושומין: (ט) והמרדכי בסוף פ' תולין [סי' תל"ג] כתב וז"ל ואומר ר"י דתלמודא דידן דפסק ממחו בין ביד בין בכלי היינו כי נותן מים מע"ש ובליל שבת ממחו ומערבו בין ביד' בין בכלי. וכן הדין בשומין ובחרוסת בשבת דצריך ליתן משקים מבעוד יום ובליל שבת מערבו אפי' בכלי. ואם לא נתן משקין מבעוד יום מערב באצבעו אבל לא בכלי כגון כף. ובהגהות מרדכי פרק י"ח וי"ט כתב וז"ל אר"י דמיירי בגמ' דידן כשנתן מים מבעוד יום והשתא הוי כמו מורסן דבפרק מי שהחשיך שצריך ליתן מים מבעוד יום. ולא זכיתי להבין שיטתו דמאחר שכתב דהא דחרדל מיירי כשנתן המשקה מבעוד יום וע"כ ממחו בין ביד בין בכלי ע"כ הא דלא יטרוף אלא מערב נמי פירושו כפירש"י דאפי' בכף שרי שהרי כבר הותר בכלי ואיך יחזור ויאסר כנ"ל אות ח' בשיטת ספר התרומה א"כ מנ"ל דאם לא נתן משקין מבעוד יום דמותר לערב כלל אפי' באצבעו. ועוד דהרי בהגהות מרדכי כתב להדיא דבמורסן צריך ליתן מים מבעוד יום והוא ממש שיטת ספר התרומה ומשום דפסק כרבי. למה יועיל שום שינוי בשעת העירוב הלוא משעת נתינת המים נתחייב. כן הקשה הב"י בסי' שכ"א:
י אך קושית הב"י יש ליישב דהנה נראה דקושית הב"י הוא עפ"י פירש"י ריש דף קנ"ו. בהא דקאמר הש"ס מאן יש אומרים דסבירא להו בברייתא גובלין את הקלי ריבר"י הוא. ופירש"י דאי רבי לא מהני לי' שינוי דמנתינת המים מיחייב ואפילו במידי דלאו בר גיבול כדאמרינן גבי מורסן עכ"ל. ומהרש"ל מחקו מגירסא. וטעם מהרש"ל נראה דהנה גם לרבי אינו מתחייב תיכף בשעת נתינת המים עד שישרה כהא דבדף י"ח ע"ב במשנה ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים אלא כדי שישורו מבעוד יום ובגמ' מוקי לה כרבי דבנתינת מים נתחייב. הרי דמ"מ כל זמן שלא נשרה אין חיוב וכיון דתיכף ומיד לאחר נתינה מערב על יד על יד כדאיתא התם ונשרה מהרה על ידי העירוב זה נמצא שנעשה המלאכה ע"י עירוב כלאחר יד:
יא אך לכאורה קשה ע"ז מהא דפרק המביא ל"ד. אחד נתן הבשר והמים לקדירה ואחד מגיס כולן חייבין. דמגיס מחויב משום קירוב בישול והראשון ג"כ מחויב אף דבשעת שנעשה המלאכה נעשה ע"י המגיס מ"מ חייב הראשון ג"כ. ה"נ לא יגרע מה שעירב כלאחר יד מעשאו אחר דלא נפטר הראשון. אך מבואר אצלינו בביאור מלאכת מבשל [ס"ק מ"א אות ג'] דטעם חיוב הראשון משום דהוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול דהא בהגסה לבד לולא מעשה הראשון לא הי' מתבשל. והנה הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין ושיעור אחד לשניהם דחשוב כאלו כל אחד פעל מעשה הזה הוא רק כאשר אנו דנין על העושה אבל אם נדון על הנעשה. דרך משל ישראל ונכרי שוחטין אף שזה אינו יכול וזה אינו יכול לא מתכשר השחיטה ולא נימא דחשוב כאילו ישראל עשה כל השחיטה ושחיטת הנכרי אינו פוסל רק שאינו מתיר. דהא ליתא שהמעשה באמת באה מכח שניהם וחצי השחיטה הוא בפסול. ודוקא אם דנין על העושה לגבי כל אחד נחשב כאלו הוא פעל כל המעשה. כיון שבלעדיו לא הי' נעשה המעשה אף שלגבי חבירו ג"כ חשבינן כאלו חבירו פעל כל המעשה שגם בלעדי חבירו לא הי' נעשה המעשה מ"מ מה איכפת לו בחבירו. אבל כשאנו דנין על הנעשה. הנעשה בא כך מכח זה כמו מכח זה. וא"כ דכשאחד עשה כלאחר יד דכלאחר יד לא חשוב מלאכה נמצא שמחצית הנעשה אינו מלאכה ושוב פטור העושה שלא עשה רק מחצית מלאכה. ולפי"ז שפיר מועיל גם לרבי השינוי שעושה בשעת העירוב כשממהר לשרות ע"י העירוב. ומ"מ ניחא הא דבמורסן שצריך לתת המים מבעוד יום לרבי ולא סגי לי' השינוי שיעשה בשעת העירוב. משום דגיבול מורסן הוא שאינו מגבל כל צורכו רק פעם אחת שתי ופעם אחת ערב. וא"כ אינו עושה כלאחר יד כלל. רק שאינו עושה בשלימות. מ"מ לא גרע מנתינת מים לבד ולרבי דמחייב על נתינת מים לבד כ"ש דמחייב בזה:
יב אך לכאורה יקשה דלפי"ז דגם לרבי מועיל השינוי דבשעת גיבול מהא דקאמר הש"ס מאן י"א [דס"ל גובלין את הקלי ע"י שינוי דמעט מעט] ר"י בר"י הוא. הלוא גם רבי מצי סבר לה דגובלין את הקלי שהרי הוא עושה שינוי בשעת גיבול. אך כבר כתבנו לעיל ס"ק כ"ג דהא דמעט מעט הוי שינוי הכא. אף דלגבי הוצאה דאם הוציא פחות מכשיעור והניח וחזר והוציא והניח דחייב וכהא דמקשה הש"ס ע"ד. וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י דאסור מה"ת. היינו טעמא משום דכל ענין מלאכת לישה הוא לחבר את כל חלקי הקמח להיות גוש אחד ואם גיבל שני חצאי שיעורי כל אחד בפ"ע עדיין מחוסר חיבור חצי שיעור זה עם חצי שיעור זה. וא"כ אם לש מעט מעט הרי עדיין לא עשה ענין מלאכת לישה כלל. ואינו דומה למלאכת הוצאה דבחצי שיעור זה נעשה מלאכת ההוצאה בשלימות. אבל במלאכת לש בחצי שיעור לא נעשה בו המלאכה בשלימות כלל. והנה זה שאמרנו שמלאכת לישה הוא החיבור מחלקי הקמח כבר נתבאר בסק"ט אות י"ג שזהו רק לר"י בר"י אבל לרבי אין זה ענין מלאכת לישה רק הרכבת מים וקמח ושוב דומה מלאכת לישה לכל המלאכות שבחצי שיעור גם כן נעשה המלאכה בשלימות שהרכיב מים וקמח. ע"כ לא מצי למימר דרבי סבר גובלין את הקלי מעט מעט דלרבי אין זה שינוי לפטור מחיוב חטאת ואין זה דומה לשינוי דמערב באצבעו: (יג) והטור סי' שכ"א כתב ולא יטרוף לערבו בכח אלא מערבו מעט מעט כו' וספר התרומה כתב הא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא כשנתנו מבעוד יום. וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה. ואף שלא נמצא מזה להרא"ש כלל כוונתו משום דבפרק מי שהחשיך פסק כר"י בר"י. והא דכתב הטור מערבו מעט מעט ראיתי להב"ח שמפרש דס"ל להטור דתרתי שינוי בעי חדא דבנחת וחדא דמעט מעט כמו שנאמר בקלי. ולא ראיתי להבאים אחריו שיביאו אותו. ונקוט מיהא פלגא דהאי מעט מעט פירושו כמו מעט מעט דקלי. וכן ראיתי בספר מנורה הטהורה בקנה המנורה שפירש כן. ודברי המחבר הם כדברי הטור ממש שלא יערב (בכך) [צ"ל בכח] אלא מערבו מעט מעט. והרמ"א הגיה וי"א שלא יערב בכף אלא ביד. מבואר דס"ל דלפי שיטה זו היא שיטת האו"ז והמרדכי לא מהני שינוי דמעט מעט. וצ"ע דמ"ש מקלי. ויתישב במ"ש בס"ק ט"ו אות ג' דקלי אין לו חיוב גיבול מה"ת כיון דמתחילתו שגדל בקרקע הי' ראוי להיות קמח בעלמא ולהיות בר גיבול רק עכשיו שנקלה בתנור ונעשו קליות אינו בר גיבול גמור הו"ל לישה שלא בגידולי קרקע ואין בו חיוב מן התורה. עי"ש באריכות מילתא בטעמא. ע"כ מהני שינוי דמעט מעט אף דבעלמא לא הוי שינוי דמעט מעט שינוי גמור לפוטרו מחיוב חטאת. ולפי"ז יובן דבחרדל דתחילתו לאו בני גיבול הוה לא מהני בי' שינוי דמעט מעט:
[הגה"ה - ולדעת המרדכי ניחא בפשיטות שהרי הוא פסק כרבי. וע"כ הוצרך שיתן המשקה מע"ש כנ"ל אות ט'. וכבר כתבנו באות י"ב דלרבי שינוי דמעט מעט אף בקלי לאו שינוי הוא. ע"כ הגה"ה]:
יד ובזה נראה ליישב דברי תרומת הדשן סי' נ"ג התמוהין שכתב במיני טיבול של"ש וחרוסת ולא נתן המשקה מע"ש יש עצה לעש ות בלילתו רכה עם שינוי דהיפך כמו בקלי. וכתב ומ"מ בשינוי דהיפוך לבד לא סגי דשמא הלכה כר"י בר"י וצריך לעשות שינוי גם בעירוב דהיינו גיבול. ותמוה מאד דהא בשתית מבואר ברי"ף והרא"ש והרמב"ן והטור דמהני בלילתו רכה עם שינוי דהיפוך ואף דפסקו כר"י בר"י. וע"כ במרובה דבמעט מעט אפי' בעבה שרי. וע"כ שאין עושה עוד שינוי בעירוב דאי עושה שינוי בעירוב אפי' בעבה נמי שרי למה דקיי"ל כר"י בר"י ונתינת משקה אין איסור. וע"כ אף לר"י בר"י מהני שינוי דהיפוך בלי שום שינוי בעירוב והוא תמוה גדולה: ולפמ"ש יש לומר דודאי לר"י בר"י אין ללמוד היתר משתית למיני טיבול כיון דשתית דהיינו קלי הי' תחילתו בר גיבול ועכשיו אינו בר גיבול אין בו חיוב לישה מן התורה. וראיית התה"ד מקלי דמועיל בלילתו רכה עם שינוי דהיפוך הוא רק לרבי דאפי' בקמח חייב על נתינת מים ולדידי' חייב בנתינת מים לקלי כשעושה בלא שינוי דלדידי' קלי הוא גידולי קרקע שהרי לא נתחדש בו דבר דקודם שנקלה בתנור כמו אחר שנקלה יש חיוב בנתינת מים. ועוד דלרבי כבר ביארנו בסק"ט אות י"ז דהמלאכה היא במים כמו בקמח. ומים אינם גידולי קרקע. הרי דלרבי חיוב לישה אף שלא בגידולי קרקע. וא"כ נתינת מים לקלי יש בו חיוב מה"ת. ואעפי"כ מהני שינוי דהיפוך ה"ה דמהני במיני טיבול. אך לר"י בר"י אין ללמוד דמהני שינוי דהיפוך כי היכי דמהני בקלי לרבי דשאני לרבי דהמלאכה היא בנתינת מים לבד וכשמשנה בו עושה שינוי בכל המלאכה משא"כ לר"י בר"י דאף דהמלאכה היא בנתינת המים עם העירוב יחד מ"מ אין השינוי רק במקצת המלאכה. ואף דבקלי מהני לר"י בר"י השינוי במקצת המלאכה אין ללמוד מקלי לר"י בר"י למיני טיבול לר"י בר"י כנ"ל:
טו ומכאן אתה למד בנידון הט"ז סי' שכ"א ס"ק י"א במצה טחונה שרגילין לערב עם משקה בלילתו רכה. שכתב שלא יתן המשקה בשבת ושינוי דהיפוך לא מהני בזה דאין יודעין איך הוא המנהג בחול. והאחרונים תפסו עליו דמפורש בתה"ד הובא בב"י סי' שכ"א דבאינו ידוע המנהג סגי ליתן האוכל תחילה ואח"כ המשקה. וכתב בספר חיי אדם [כלל י"ט בנ"א אות ב'] שמותר לערב בדרך זה היינו שיתן האוכל תחילה ובלבד שיערב באצבעו. ולדידי נראה דמותר לערב אפי' בכף כמו בשתית דתניא ושוין שבוחשין את השתית דהיינו בכף. ולא דמי למיני טיבול שהזכיר בתה"ד דכיון שנלוש המצה תחילה אין לש אחר לש. ומבואר בדברינו בכמה מקומות דדין זה הוא במלאכות שאינם רק בגידולי קרקע. וכיון שבשתית מותר אפי' בלא שינוי בשעת העירוב ומשום דלדידן אין לישה אלא בגידולי קרקע ע"כ בתר תחילתו אזלינן שהי' בר גיבול. וכיון שאינו רק בגידולי קרקע א"כ אין לש אחר לש שמשעה שגדל כבר נלוש פעם אחת ודומה ממש לשתית. הגם שמנהגינו להחמיר כספר התרומה דפסק כרבי. וכבר נתבאר בדברינו לעיל ס"ק י"ד דלרבי יש לישה שלא בגידולי קרקע ויש לש אחר לש. ליתא דא"כ גם בקלי יש בו חיוב לישה מה"ת ואעפי"כ מותר בבלילתו רכה לערב אפי' בכלי ע"י שינוי דהיפוך. וה"ה במצה טחונה:
טז ולפמ"ש לא יקשה מה שהקשה הב"י על התה"ד שכתב דלהרי"ף והרא"ש דס"ל כר"י בר"י מותר לערב באצבעו או בכלי עצמו. וכתב הב"י דאין זה במשמע דבריהם אלא דלערב בכף נמי שרי ובלבד שלא יערב בכח. ובאמת שאין הכרע בדבריהם כלל להתיר לערב בכף שהם העתיקו לשון הגמ' לחוד ואין ללמוד מהם קולא רק משום דפסקו כר"י בר"י. והרי האו"ז נמי פסק להדיא כר"י בר"י ואעפי"כ לא התיר רק לערב באצבעו. רק הטור כתב לדעתם להתיר במעט מעט. וכבר כתבנו טעם הרמ"א שלא התיר כאן בשינוי דמעט מעט. ולהטור צ"ל דס"ל כהרמב"ן בספר מלחמות דבמורסן נמי אף דמתחילתו נמי לא הי' בר גיבול כמו עכשיו אעפי"כ מדאורייתא מהני בי' שינוי דמעט מעט רק דרבנן לא הקילו במורסן שאינו מאכל אדם להתיר בשינוי דמעט מעט. וא"כ חרדל שהוא מאכל אדם שפיר מהני בי' שינוי דמעט מעט. אבל בדברי הרי"ף והרא"ש אין זה מוכרע כלל. ובזה נסתלק השגת הב"ח על הרמ"א עי"ש. אך מ"ש הב"י בשם התה"ד כן לדעת הרמב"ם אינו כן והתה"ד לא כתב כן רק לדעת הרי"ף והרא"ש אבל הרמב"ם נראה דסובר דבמינים אלו לא שייך לישה כלל. והראי' שלא הביא דין חרדל בפכ"א בדיני לש רק בפכ"ב בדיני מבשל. וכבר הזכרתי זה לעיל אות ג' שנראה דעתו כדעת הרא"ם בספר יראים:
יז תוכן השיטות בקצרה. יש בדבר ה' שיטות. שיטה הא' היא שיטת הרא"ם בספר יראים שדחה הירושלמי מהלכה וס"ל דבמינים אלו אין בהם ענין לישה. ומשום דס"ל דשומין כמו שחליים וחרדל וס"ל דהלכה כרבי דמחייב על נתינת מים. והרי בשחליים מפורש בגמ' דנותן בהם יין וחומץ ובחרדל ממחו בין ביד בין בכלי לתוך המשקה. וע"כ דלא שייך בהם לישה דאי הי' שייך בהם לישה לא הי' מהני אף שישנה בשעת העירוב שהרי כבר נתחייב בנתינת מים. וע"כ דלא שייך בהם לישה. וה"ה בשומין דאין בהם לישה. וכן דעת הרמב"ם כנ"ל. ולפי"ז יש לומר דאף לערב בכף מותר רק שלא יטרוף בכח אלא בנחת:
יח שיטה הב' היא שיטת האו"ז דשייך במינים אלו לישה. והא דממחו בין ביד בין בכלי בחרדל אף שלא נתן בהם משקה בתחילה בשבת. ומשום דלש"ס דידן דקיי"ל כר"י בר"י והותר בהם נתינת המים כמו במורסן. ובשעת העירוב עושה שינוי מה שאינו מערב אלא באצבעו. והיינו הא דלא יטרוף אלא מערב שמערב באצבעו. ואף דנתינת המים לבד. וכן הגיבול ע"י שינוי דהוא מלאכה כלאחר יד אסור מדרבנן מיהת. התירו כאן מחמת שהוא סמוך לסעודה. ונראה לי מדברי האו"ז דאם נתן המשקה מע"ש אין צריך שום שינוי. דמאחר דמפרש כל הסוגיא בשנתן המים בשבת ואהא קאי הא דלא יטרוף אלא מערב מהיכא תיתי לומר דכשנתן המים מע"ש שיצטרך לעשות שום שינוי. וע"כ כתב האו"ז הלכה למעשה רק כשנתן המים בשבת. ואם איתא דכשנתן המים מע"ש נמי מצריך שום שינוי לא הוה שתיק לי' מלהודיענו גם בזה הלכה למעשה. ואעפ"י שנתינת המים מע"ש והגיבול הי' בשבת דומה לעקר מע"ש והניח בשבת דאסור מדרבנן מיהת כמו שנים שעשאו כמ"ש רש"י ריש מכילתין. מ"מ י"ל דהותר מחמת שהוא סמוך לסעודה כמו נתינת המים בשבת בלא שינוי דאסור בעלמא מדרבנן דהתירו כאן מחמת שהוא סמוך לסעודה:
יט שיטה הג' היא שיטת ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק דס"ל דהלכה כרבי והא דחרדל ממחו בין ביד בין בכלי מפרש לה בשנתן המשקה מע"ש וע"כ בחרדל שום וחרוסת אין שום היתר לתת המשקה בשבת. אך בשחליים תליא בגרסת רש"י והר' חיים בזבחים צ"ד ע"ב דלגרסת רש"י דגרס התם שלחים. י"ל דשחליים דינו כמו חרדל וכן הוא בהגהות מיימוניות. ולגרסת ה"ר חיים דגרס התם שחליים מותר ליתן המשקה בשבת בתחילה לתוך שחליים. והא דלא יטרוף אלא מערב היינו שלא יטרוף בכח אלא מערב בנחת אפי' בכף בין בחרדל שנתן בו מים מע"ש בין בשחליים לגרסת רש"י שנתן בהם מים מע"ש בין לגרסת הר' חיים שנתן המשקה בשבת:
כ שיטה הד' היא שיטת המרדכי שהיא ממש כשיטת ספר התרומה רק היקל ליתן מים בתחילה בשבת ולערב באצבעו. ולפמ"ש צריך שיערב תיכף אחר נתינת המים באופן שהשרי' יהי' מהרה ע"י עירובו:
כא שיטה הה' היא שיטת הטור דשייך לישה במינים אלו והלכה כריבר"י והיקל דא"צ לערב באצבעו ומהני שינוי דעל יד על יד דהיינו מעט מעט:
כב כבר כתבנו דכל הסוגיא זו מיירי בסמוך לסעודה והוא מדברי הרשב"א ח"ד סי' ע"ה בהא דפרים סילקא חייב משום טוחן. דמ"מ לצורך אותה סעודה סמוך לסעודה מותר. ובסוף התשובה כתב וז"ל ומן הירושלמי [דהדין דשחיק תומא כו'] ג"כ נלמוד שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלתר לעושה ומניח לבו ביום דהא דמפריך ראש של שוס מחייב משום דש ומשום מכה בפטיש ואלו לאכול לאלתר התירו בגמ' פ' תולין [קמ.] דאתמר התם כו' חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי עכ"ל. הרי דמפרש לה בסמוך לסעודה:
כג והואיל ואתא לידן נפרשהו דלכאורה נראה דקשה לי' אהא דממחו בין ביד בין בכלי דיתחייב משום לש. לפי הירושלמי דאמר כד יהיב משקין משום לש. ומזה הוכיח הרשב"א דיש חילוק בין לאכול לאלתר דבזה לא מתחייב משום לש. אך בביאור מהרש"ל על הסמ"ג וכן במג"א שכ"א ס"ק כ"ד דלענין לש אפי' לאותה סעודה אסור [דדוקא בורר לאכול לאלתר אינו מלאכה שאין אדם אוכל עם הפסולת וכך הוא דרך אכילתו להניח הפסולת. וכן לענין טוחן לא אסרו על האדם לאכול מאכלו גדולות או קטנות אבל לענין לש אין חילוק כמו בבישול אך נראה דהרשב"א מוקי לה בנתן המים מע"ש כמו שפי' בסה"ת אך הוקשה לו שיתחייב משום מכה בפטיש. כמ"ש הירושלמי גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש. בזה הוא חילוק הרשב"א דלאכול לאלתר האכילה היא הגמר. ומה שעושה לצורך האכילה לאלתר אינו גמר. ולא ברירא לי אם זאת הסברא נכונה די"ל כיון שהאכילה אינו מלאכה. המעשה שבתחילה הוא גמר מלאכה. וליישב הקושיא ממכה בפטיש נראה לפמ"ש הרא"ם בספר יראים [סי' רעד דף קמ ע"ב] בהא דעייל שופתא בקופינא דמרא [קב ע"ב] רב אמר משום בונה. לאו להתחייב משום בונה דהא אין בנין וסתירה בכלים רק לפוטרו משום מכה בפטיש. שאין איסור מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין. הכאת הפטיש הוא לאחר גמר הבנין עכ"ל ועי"ש. וע"כ למה דפסק הירושלמי כרבי נתן מים חייב משום לש. א"כ העירוב שהוא לאחר לישה יש בו משום מכה בפטיש [ולפימ"ש בסק"ו להירושלמי גם בהעירוב יש חיוב לש לרבי פי' גמרה מלאכתה לאחר עירוב]. אך לדידן דקיי"ל כרי יוסי בר יהודה ומ"מ פטור על העירוב כשנותן המשקה מע"ש דלר' יוסי בר יהודה אין חיוב רק על נתינת המים עם העירוב יחד. וכיון שהעירוב הוא מן הלישה אין בו חיוב מכה בפטיש:
ובזה יש ליישב דברי האו"ז בשם מורו רבי יהודה בר' יצחק זצ"ל דהירושלמי כמאן דאוסר בחרדל בין ביד בין בכלי. והקשיתי לעיל אות ד' כיון דלאו"ז ע"כ הא דמותר בחרדל להמחות בכלי הוא בשנתן המשקה מערב שבת וא"כ למה יאסור להירושלמי. ולפמ"ש ניחא דלהירושלמי דפסק כרבי אסור משום מכה בפטיש. ולדידן דקיי"ל כר' יוסי בר' יהודה מותר כסברת הספר יראים הנ"ל: