אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת לש אות ט
[ט] (א) אבל אין גיבול באפר כו'. גרסינן פ"ק דמכילתין י"ח. ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין [פירש"י סמנין לצבוע. וב"ה מתירין. משנתן המים מבעוד יום] ובגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן [פירש"י ואף על פי שלא גיבל הדיו זהו שרייתן והויא לישה דידי' בהכי ומחייב משום לש דהא מתניתין ליכא גיבול ואיפלגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא] אמר רב יוסף רבי הוא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי [משום לש שהוא אב מלאכה] ריבר"י אומר אינו חייב עד שיגבל. אמר לי' אביי ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב. לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את האפר [לאו בר גיבול הוא] ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. ודילמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא [לטיט של בנין]. והתניא אפר והתניא עפר [תרתי מתניתא חדא אפר וחדא עפר]. מידי גבי הדדי תניא [חדא תניא ר' חייא וחדא תניא רבי אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר בלשון אפר] ע"כ סוגית הגמ' בפ"ק. ובפרק מי שהחשיך דף קנ"ה ע"ב במשנה ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין. ובגמרא שם אמר אביי אמריתה קמי' דמר מתניתין מני [דקתני נותנין מים לתוך המורסן דנתינת מים לא זהו גיבולו] ואמר לי ר' יוסי בר' יהודה היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. דילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפי' ר' יוסי בר יהודה מודה [דזהו גיבולו]. לא סלקא דעתך דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר נותנין מים למורסן: (ב) והנה מפשט הסוגיא דבפ"ק דרב יוסף אליבא דריבר"י אף דלא מחייב בנתינת מים אפי' באפר ודיו. מ"מ אם גיבל חייב אף דלאו בר גיבול הם. שהרי רב יוסף גורס אפר ועלה אמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל. וכ"כ הרב המאירי במורסן. וכ"כ התוס' בפ"ד דביצה דף ל"ב ע"ב בהא דפירש"י על וקיטמא שרי שהאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו ביו"ט ולטוח בו פי התנור. והקשה ר"ת מהא דפ"ק דשבת אחד נותן את האפר וכו'. ריבר"י אומר אינו חייב עד שיגבל אלמא כי מגבל לי' לכ"ע חייב עכ"ל. הנה דלרב יוסף דגורס אפר מחייב ריבר"י המגבל את האפר:
ג אבל הרמב"ם ספ"ח מה"ש פסק דאין גיבול באפר ובמורסן. וכ"כ עוד בפכ"א הל' ל"ד דמורסן אעפ"י שאינו ראוי לגיבול אין גובלין אותו שמא יבא לגבל את העפר וכיוצא בו. הנה דמ"מ פטור רק מדרבנן אסור משום גזירה. וכתב הרב המגיד דהא דאמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל היינו שיגבל דבר הראוי לגיבול. וזהו דעת רש"י ורי"ף ור"ח בביצה ל"ב ע"ב בקיטמא דמשום שאינו בר גיבול מותר לגבלו: (ד) ולענין הלכה אי כרב יוסף אי כאביי דעת הרמב"ם לפסוק כרב יוסף. וכ"כ הרב המגיד משום דהא דאביי נדחה מכח הסוגיא דבפרק מי שהחשיך הנ"ל דתניא להדיא נותנין מים למורסן דברי ר' יוסי בר יהודה אף דלאו בר גיבול הוא כדאיתא שם. אך קשה למה לא דחי הש"ס בפ"ק הא דאביי מכח ברייתא זו. ולפנינו אות ט' בביאור שיטת הרמב"ם יתיישב זה אך נציע מקודם כל השיטות בקצרה:
[הגה"ה - דאין לומר דהא דכתב הרמב"ם אין גיבול באפר מ"מ בנתינת המים חייב. דא"כ הי' לו לכתוב זה כמ"ש בזרע פשתן ושומשמין. ועוד דגיבול גם נתינת המים בכלל כהא דאין גובלין את הקלי בדף קנ"ה ע"ב דהיינו משום נתינת המים וכן הא די"א גובלין. דיש אומרים גובלין היינו עם נתינת המים דאי נתן המים מאתמול לא הי' צריך לומר ריבר"י הוא. וכן כתב בחידושי הרמב"ן שם דאין גובלין דקתני אף נתינת המים בכלל. וא"כ הרמב"ם דקאמר אין גיבול באפר נמי נתינת המים בכלל. וכ"כ הראב"ד והרב המגיד לדעתו דפוטר אף בנתינת מים. ע"כ הגה"ה]: (ה) שיטת התוס' [יח.] דהא דאמר בדף קנ"ה ע"ב מורסן לאו בר גיבול הוא היינו נגד קמח אינו בר גיבול אבל נגד דיו ואפר חשוב בר גיבול ולפי"ז לא נדחו דברי אביי כלל מהא דנותנין מים למורסן. וכעין זה כתב הרמב"ן בחידו' קנ"ה ע"ב דלמה דפשיט מהא דנותנין מים למורסן לא נדע אם גם במידי דלאו בר גיבול פליג ריבר"י או מורסן חשוב בר גיבול:
ו שיטת המאירי [יח.] דהא דאמרינן אפר לאו בר גיבול הוא פי' שאינו מחוסר גיבול שבנתינת המים לבד ראוי למלאכתו וחייב בנתינת המים. אבל מורסן מחוסר גיבול וא"א לגבלו וע"כ נתינת המים שבו אינו כלום ואעפ"כ אם גיבלן חייב. והראב"ד בהשגות ספ"ח כתב כמדומה לי שטעה בזה שהוא סובר שאם נתן בהם מים וגיבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע פשתן ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב עכ"ל. והבינו הב"י סימן שכ"ד והלח"מ ספ"ח דדעת הראב"ד כדעת התוס' [וכ"מ דעת המג"א סי' שכ"א ס"ק י"ט. שאל"כ מנא לי' להמג"א דהראב"ד פליג בחול שמא חול הוא כמורסן. אלא ודאי משוס דס"ל דהראב"ד דעתו כדעת התוס' וא"כ אפי' יהי' דינו כמורסן עכ"פ בגיבול חייב]. אך קשה לי דא"כ למה לא פליג רק באפר ולא במורסן. וכן בפכ"א [הל"ד] במורסן שכתב הרמב"ם דאין איסור גיבולו רק מדרבנן שתק הראב"ד. ולמה. אלא ודאי דדעתו כדעת המאירי לחלק בין אפר למורסן. דאפר אינו מחוסר גיבול ומורסן מחוסר גיבול וא"א לגבלו. רק במה שמסיים המאירי דאעפ"כ אם גיבלו חייב בזה לא ס"ל כמותו. רק כהרמב"ם דמשום שא"א לגבלו אף אם גיבלו פטור דאין גיבולו גיבול. וזה שדייק הראב"ד בלשונו שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול והב"י והלח"מ והמג"א לא הי' לפניהם ספר המאירי שעדיין לא נתגלה בימיהם ואלו ראו את ספר המאירי בטח הי' מפרשים את דעת הראב"ד כדעתו:
ז וראיתי לבעל נשמת אדם [כלל י"ט אות א'] שכתב דהראב"ד לא פסק כאביי ולא מחייב באפר בנתינת המים לבד ודברי הראב"ד הם רק שמאמר הגמרא אפר אינו בר גיבול אינו לקולא לפוטרו על גיבולו רק לחייב גם על נתינת מים ואיך נתפוס אנחנו מהיפוך להיפוך לפוטרו אפי' גיבלו מחמת שאינו בר גיבול. וחולק בספר הנ"ל על הרב המגיד בהל' יו"ט [פ"ג ה"י] שדעתו בדעת הראב"ד שמחייב בנתינת מים לאפר. ובמח"כ לא דקדק יפה בדברי הראב"ד שהרי זה לשון הראב"ד טעה בזה שהוא סובר שאם נתן בהם מים וגיבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע פשתן ואינו כן וכו'. מבואר שלפי האמת הראב"ד מדמהו לזרע פשתן דמשום שאינו בר גיבול היינו שאינו מחוסר גיבול חייב ובזרע פשתן הא חייב בנתינת מים לבד: (ח) והנה לכל הפוסקים הנ"ל עכ"פ לרבי חייב בנתינת מים למורסן. אך התוס' רי"ד שלהי מכילתין כתב דלרבי אין איסור בנתינת מים למורסן אלא מדרבנן אטו קמח דבר גיבול. אבל לריבר"י דאפי' בקמח פטור בנתינת מים במורסן לא גזר [סברתו. דרבי לא מחייב בנתינת מים לקמח אלא משום דזהו גיבולו ובמורסן הא אפי' גיבלו פטור] אך באפר ודיו דמחייב רבי בנתינת מים כתב הטעם משום דאפר ודיו שרייתן לתת טעם במים ע"כ חייב על שרייתן עי"ש באריכות. האומנם כי קשה לי לכוין סוף דבריו שהרי בש"ס מכילתין קנ"ו. העלו דבלילתו רכה אין בו משום גיבול מה"ת דאין זה לישה. מ"מ נוכל לכוין תחילת דבריו עפ"י שיטת המאירי והראב"ד דאפר ודיו אינם מחוסר גיבול ע"כ חייב לרבי. ולאביי אף לריבר"י. אבל מורסן לכ"ע פטור בין אנתינת מים בין אגיבולו:
ט ועתה נבאר שיטת הרמב"ם שהבאנו לעיל אות ג' ואות ד' דלית הלכתא כאביי ונדחה דבריו מכח הברייתא דבדף קנ"ה ע"ב דתניא להדיא נותנין מים למורסן אף דלאו בר גיבול הוא. וקשה למה לא דחי הש"ס בפ"ק הא דאביי מכח ברייתא זו. ונקדים לבאר דברי הרמב"ם פ"ט הל' י"ד העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב כיצד הרי שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא עד שנעשה הכל שחור או שנתן אסטיס לתוך מי כרכום עד שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה וכמה שיעורו כדי לצבוע בו חוט שארכו ד' טפחים. ובהרב המגיד שם נרחה שרבינו מפרש הסוגיא דפ"ק מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן להתחייב משום צובע ויש לפרש כל הסוגיא בדרך זה שמה שאינו בר גיבול נגמרה בו מלאכת הצביעה ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצ"ע עכ"ל הרב המגיד. והנה מאחר שסיים בעצמו שזה דוחק וצ"ע. על כיוצא בזה אמרו עלובה עיסה שהנחתום מעיד עלי'. ועוד אם כדברי הרב המגיד דהרמב"ם למד דינו משריית דיו למה לא כתב הדין הנאמר שם בשריית דיו במים חייב משום צובע. ולמה כתב אופנים אחרים בנותן קנקנתום לתוך מי עפצא. ובעיקר מה שסובר הרב המגיד לדעת הרמב"ם דשריית דיו דומה לעושה עין הצבע להתחייב משום צובע. לענ"ד אינו דומה דשאני עין הצבע שעומד לצבוע בו משא"כ דיו שאינו לצבוע הנייר ואדרבה הנייר הוא מקום לעמוד בו האותיות. ותדע שהרי הכותב אינו חייב משום צובע. ובודאי הרמב"ם בנותן קנקנתום לתוך מי עפצא לאו בדיו איירי מדמסיים וכמה שיעורו כדי לצבוע בו חוט. ואין ללמוד עושה דיו מעושה עין הצבע דשאני עושה עין הצבע שהתכלית הוא לצבוע בו. ועי' בשו"ת חכם צבי סי' צ"ב בשופך שמן שיש בו ריח טוב לתוך המים לרחוץ בו ידי הכהנים דכתב דכיון דהתכלית הוא הרחיצה והרחיצה שרי ולית איסור במוליד ריח בידים האיך יהיה ההכנה חמור מהתכלית והביא דברי הראב"ד בעושה עין הצבע דפטור. הנה דהכנה קל מהתכלית [ואפי' לדעת הרמב"ם דמחייב בעין הצבע וליכא קו"ח כתב טעם אחר]. והנה י"ל שגם הרמב"ם ס"ל דאין ההכנה חמור מן התכלית רק בעושה עין הצבע דחייב על התכלית משום צובע גם על ההכנה חייב. אבל בעשיית דיו דהתכלית הוא הכתיבה שאין בה חיוב צובע י"ל שכ"ש שפטור על ההכנה. וא"כ הסוגיא דפ"ק כפשטה משום לש:
י אך המקור שממנה למד הרמב"ם את דינו הוא מהתוספתא ספי"ב דשבת. וזה תוארה. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים ואחד נותן את הקנקנתום שנים אחרונים חייבין. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים. אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו. אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח. אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים. אחד נותן את המים ואחד נותן את העפר. אחד נותן את העפר ואחד נותן את המים האחרון חייב (דברי ר' יוסי) [צ"ל דברי רבי] רבי יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. ומשמע דלא פליג ריבר"י אלא על בבא אחרונה היינו בדיו ומים. מים ודיו. מים וקמח. קמח ומים. מים ועפר. עפר ומים. דכלל כולהו בחד האחרון חייב. ובהנהו פליג ריבר"י דאינו חייב עד שיגבל. אבל לא בבבות דרישא בקנקנתום דיו ומים דאל"כ הו"ל למכללינהו קנקנתום דיו ומים. דיו קנקנתום ומים. עם הנך בחד האחרון חייב. אלא ודאי מדכלל לכל הני בחד בבא לומר דבכל הני פליג ריבר"י ובבות הראשונים בפ"ע לומר דבכל הני לא פליג. וס"ל להרמב"ם דטעם דקנקנתום דיו ומים הוא עין הצבע לצבוע בו שחור ולכ"ע חייב משום צובע בשרי' לבד. אך בדיו ומים בלא קנקנתום שהוא נמחק אינו עומד לצבוע בו כי הצובעים מדקדקים להשים דבר בצבע שיעמוד הצבע ולא יעבור ואינו עומד רק לכתוב בו סת"ם שמצוה שלא יהיה בו קנקנתום שיהיה כתב שיוכל להמחק כמ"ש הרמב"ם פ"א [ה"ד] מהל' ס"ת ובזה אינו חייב משום צובע. וזה שכתב הרמב"ם כיצד הרי שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שהוא הוא הדין שבתוספתא דחייב לכ"ע כנ"ל:
יא אך קשה לאביי דבדיו ומים לא פליג ריבר"י ואף עפ"כ תני להו בחד בבא עם קמח ומים. עפר ומים. א"כ שוב הוי מצי למיתני גם בבות דרישא קנקנתום דיו ומים בחד בבא. ומלבד זה עוד יש לדקדק טובא. א) מה שייכות מחלוקת ריבר"י על הדין דהאחרון חייב. שהוא מחלוקת אחרת אם חייב בנתינת המים לבד או בגיבול וזה אינו שייך לדין האחרון חייב. ודין האחרון חייב משכחת לה גם לריבר"י בשומשמין וזרע פשתן דלכ"ע חייב בשרי' לבד. כדאיתא בפ' דם חטאת [זבחים צד ע"ב] ופסקו הרמב"ם ספ"ח. ואם אחד נתן זרע פשתן ואחד מים האחרון חייב גם לריבר"י. ב) למה הביא בגמרא הבבא דאחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים כיון דמתני' בשרי' מיירי היה לו להביא הבבא דאחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח. וביותר קשה תחלת הסוגיא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו. והא מתני' בשרי' קאי דתנן אין שורין וכו' והו"ל לומר מאן תנא שריית דיו זהו גיבולו. אך לשון נתינת מים לדיו זהו שרייתו אין לו שום הבנה לכאורה:
יב וליישב כ"ז נקדים לבאר שורש מלאכת לישה. מה היא. והנה בזבחים צ"ד ע"ב בזרק זרע פשתן למים דחייב אמרו בגמרא הטעם משום דאית להו רירא פירש"י ומתדבקים אהדדי. מבואר דענין לישה הוא מה שמתדבקים זה בזה כל חלקי הקמח שמעיקרא היה כל משהו ומשהו נפרד לעצמו וע"י הלישה נעשה הכל גוש אחד. אך בחרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי. ש"ס מכילתין ק"מ. הובא לפנינו ס"ק ל'. כתב בספר התרומה [סי' ר"כ] דמיירי שנתן המשקין מע"ש דבשבת אסור משום לש. ובתה"ד סי' נ"ג דלהוסיף משקה בשבת מאחר שנתגבל בשבת מותר. וקשה מחרדל שלשו מע"ש למה יאסר ליתן בו משקה בשבת. וראיתי בהאחרונים [פמ"ג במ"ז י"ג] שפירשו שלא לשו במשקין אלא בליחות עצמו. ואכתי אינו מיושב כיון דמלאכת לישה היא שיתדבק זה בזה מ"ש ליחות עצמו ממשקין דעלמא. ומוכח מזה כי ענין הלישה הוא ההרכבה שנעשה מהקמח ומים. ומאחר שלשו בליחות עצמו לא נעשה בו ההרכבה מעולם. ע"כ אסור ליתן בו משקין בשבת שאז יהיה בו מלאכת הלישה הרכבת אוכל ומשקה. וכן ראיתי בספר נתיבות עולם למהר"ל נתיב התורה פ"א דמצות חלה היא משום דעיסה היא הרכבה גמורה עי"ש. היוצא לנו מזה דשני ענינים הם בלישה. האחד. מה שמרכיב האוכל והמשקה. והשני. מה שמתדבקין אהדדי כל חלקי הקמח עד שנעשה גוש אחד. והנה בפ"ג דחלה [מ"א] אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטין ותטמטם בשעורין. ופי' הרמב"ם תטמטם שיעשה גוף אחד. מבואר דבנתינת המים עוד לא נעשה גוף אחד. אך הרכבת אוכל ומשקה זה נעשה תיכף בשעת נתינת המים. אבל גוף אחד אינו נעשה עד הגיבול. [ועי' רש"י ברכות ל"ז ע"ב אהא דמקשה הש"ס למ"ד פירכן עד שמחזירן לסולתן למה יברך עליהם המוציא לרב יוסף דאמר פרורין שאין בהם כזית מברך עליהן בורא מיני מזונות ומשני כשערסן פירש"י שחזר וגבלן יחד הרי דהגיבול עושה הכל גוף אחד]:
יג ובזה יתבאר היטב מחלוקת רבי וריבר"י דרבי סובר דהחיוב הוא משום הרכבת קמח ומים וזה נעשה תיכף בשעת נתינת המים. וריבר"י סובר דהחיוב הוא משום שנעשה הכל גוף אחד ע"כ אינו מחייב עד שיגבל. ובזה אתי שפיר הא דחרדל שכתבנו לעיל אות י"ב לדעת ספר התרומה דאף שנלוש מע"ש ונעשה גוף אחד לא מהני להתיר ליתן בו משקה בשבת משום שלא נלוש מע"ש במשקין רק בליחות עצמו. משום דהספר התרומה פסק כרבי כנ"ל ס"ק א' אות א' ומאחר דלדידי' החיוב הוא על ההרכבה והרכבה לא נעשה בו עוד מעולם על כן אסור בשבת:
יד וקודם שנבוא לביאור הסוגיא נקדים עוד הא דאמר רב פפא בדף ע"ג ע"ב האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תכנרי חייב משום תולש ומשום מפרק רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך. ופירש"י אין דרך תלישה ע"י זריקה אלא ביד או בכלי. וקשה לי הא פליגי רע"ק ורבנן [ד.] בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע רע"ק מחייב וחכמים פוטרין. רע"ק יליף זורק ממושיט ורבנן לא ילפי זורק ממושיט ובמשכן היה מושיטין את הקרשים אבל לא זורקין. ולמה יתחייב זורק לרע"ק נימא אין דרך הוצאה ע"י זריקה וזורק מרה"י לרה"ר חייב משום דהי' במשכן כמ"ש הרשב"א [ד ע"ב]. וכיון שכן אי אפשר לפטור משום כלאחר יד. ודומה למ"ש רש"י צ"ב. בשם הירושלמי בהא דתנן המוציא וכו' בתוך חיקו וכו' חייב ובשם הירושלמי דכך היה במשכן. וע"כ שאינו דרך המוציאים דאם היה כדרך המוציאים לא הי' צריך לומר משום דהוה במשכן. וה"נ כיון דהוה זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים במשכן חייב אבל בז ורק מרה "י לרה"י דרך רה"ר דלא הי' במשכן שוב נפטר משום שאין דרך הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד על ידי זריקה:
[הגה"ה - ואינו מוכרח די"ל דהירושלמי סובר כיון דלא מחייב על תולדה דהוצאה אלא אם היה במשכן ע"כ אף דאורחי' לולא שהי' במשכן הי' פטור. ע"כ הגה"ה]: (טו) אך החילוק הוא דמוציא ע"י זריקה עושה מעשה בגוף החפץ שבו המלאכה נעשה אבל בזרק פיסא לדיקלא אינו עושה מעשה בתמרים שבהם המלאכה נעשה והוא משנה מגופו לכחו זה נחשב שינוי גדול. אבל זורק חפץ חשוב גופו כמו שחילקו התוס' ב"ק י"ז ע"ב בין זרקה הבהמה חפץ למקום אחר ונשבר דחשוב גופו אי בתר מעיקרא אזלינן בין צרורות עי"ש. וה"נ בנ"ד דזורק חפץ חשוב מעשה בגופו. וע"כ השינוי מהוצאה לזריקה הוי שינוי זוטא דלא מהני לפוטרו מחטאת כמ"ש הר"ן ר"פ אין צדין גבי אצלי ודוך עי"ש היטב. אבל בשדא פיסא לדיקלא דמשני מגופו לכוחו חשוב שינוי גדול. ודו"ק היטב:
טז והנה במכילתין קנ"ו. ושוין שבוחשין את השתית בשבת. [פירש"י שבוחשין בתרווד דהיינו גובלין] והאמרת אין גובלין לא קשיא הא בעבה הא ברכה. [בעבה אין גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה] והני מילי הוא דמשני. היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית בשבת נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ ע"כ בגמרא. ונראה דהשינוי הוא משום דכשנותן החומץ לקמח אינו נוגע בהכלי שבו החומץ לקמח אלא ששופך החומץ לקמח נמצא שביאת החומץ לקמח הוא ע"י כחו. אך מ"מ כיון שעושה מעשה בהחומץ חשוב גופו לגבי החומץ כנ"ל בזריקת חפץ אך בקמח חשוב כוחו לבד. ולהיפוך כששופך הקמח לתוך החומץ חשוב גופו בקמח וכחו במים. והנה יש לומר שמלאכת לישה לעולם הוא רק בקמח לפי מה שכתבתי לעיל אות י"ג שהמלאכה היא מה שמחבר יחד כל החלקים וזה אינו שייך רק בקמח שמתחלה היה נפרד כל משהו בפ"ע אבל המים גם תחלה הי' מחוברים יחד והיה כל המים גוף אחד ומאחר שהמלאכה היא רק בהקמח כשהדרך שנותנין מים או חומץ ואח"כ קמח והוא נותן מים לבסוף הוא משנה מגופו לכחו וזה שינוי גדול ודומה לשדא פיסא לדיקלא דחשוב שינוי גדול כנ"ל:
יז אך דבר זה שנחשב המלאכה רק בהקמח הוא רק לר' יוסי בר יהודה. אבל לרבי שכתבנו לעיל אות י"ג דלדידי' המלאכה היא משום ההרכבה שמרכיב הקמח והמים וההרכבה נעשה בהמים שהורכבו בקמח כמו בהקמח שהורכב במים. דבשלמא לר' יוסי בר יהודה דאין המלאכה רק מה שמגבל ונעשה גוף אחד זה שייך רק בהקמח שמתחלה הי' כל משהו ומשהו בפ"ע אבל המים גם תחלה היה גוף אחד. ואף לפי מה שביארנו בס"ק ב' דלריבר"י אין חיוב לפי פירוש זה רק בשניהם יחד ההרכבה ושנעשה גוף אחד. וע"כ אינו חייב רק בנתינת המים והגיבול ששניהם עשה בשבת והרי ההרכבה נעשה גם במים. מכל מקום מאחר שאין חיוב רק בשניהם יחד ובמים אין רק אחד ע"כ אין המלאכה נעשה בהם כלל. ומלאכת ההרכבה נמי חשבינן לי' רק בהקמח במה שהורכב בו המים ושע"י זה יהי' אח"כ כל חלקי הקמח גוף אחד. דומה לעקירה והנחה אף שהחיוב הוא על ההנחה שהביא את החפץ למקום שצריך לו. מ"מ מאחר שהעקירה היא צורך הנחה אינו חייב אלא כשעשה שניהם בשבת. וה"נ דכוותי' דהרכבת המים בהקמח הוא צורך הגיבול והדיבוק. אבל לרבי דהרכבה לבד היא המלאכה נחשב שפיר המלאכה בהמים כמו בהקמח: (יח) ובזה יובן היטב מה שרבי מחייב לעולם האחרון אפי' נותן המים לבסוף. משום דאזיל לשיטתו דהרכבה לבד היא המלאכה. וע"כ אף אם המנהג ליתן מים תחלה ואח"כ קמח וזה נתן המים לבסוף אין זה שינוי מגופו לכחו כי לעולם הדרך לעשות המלאכה במים בכחו ובקמח בגופו והוא עשה להיפוך. והרי הדרך לעשות מקצת המלאכה בגופו ומקצת בכחו וגם הוא עשה כן. ע"כ חייב אפי' נותן המים הוא האחרון. והוא הדין שהובא בגמרא אחד קמח ואחד מים שבעל המים הוא האחרון וזהו דינו של רבי לפי שיטתו. אבל ריבר"י אומר אינו חייב עד שיגבל משום דס"ל דהמלאכה הוא הדיבוק. וע"כ אפי' במקום שחייב בנתינת מים לבד כגון זרע פשתן ושומשמין מפני שמתדבקים ונעשה הגיבול תיכף בנתינת המים. מ"מ אין חיוב ברור רק בזרק למים. וכן לשון הש"ס זבחים [צד ע"ב] זרק זרע פשתן למים. אבל בנתן מים ע"ג זרע פשתן אם מנהגם לתת זרע פשתן להמים פטור וכנ"ל. וע"כ אף אליבא דאביי דבדיו ר' יוסי בר יהודה מחייב אנתינת מים היינו משום דס"ל נתינת מים זהו גיבולו ודומה לזרע פשתן. [כמ"ש הראב"ד בהשגות]. מ"מ אם מנהגם לתת המים ואח"כ הדיו והוא עשה להיפוך שהאחרון הי' בעל המים פטור. וע"כ כלל גם דיו ומים בהאי בבא משום שגם בזה חולק ר' יוסי בר יהודה במקצת:
יט ובזה נבאר הסוגיא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו אמר רב יוסף רבי היא. הכל הוא דברי ר' יוסף. [וכה"ג בתוס' פסחים ל"ג ע"ב מנה"מ ארנב"י דכתיב כו' וכתבו התוס' שהכל דברי רנב"י וכן בכמה מקומות בש"ס כמו שציין הג' רי"פ שם]. ורב יוסף לשיטתו בפרק בתרא דנתינת מים לבסוף הוי שינוי וקאמר רב יוסף שבמשנתינו דמחייב בלא גיבול וע"כ שהמלאכה היא ההרכבה דהיא במים כמו בקמח וממילא מוכח דנתינת מים לדיו זהו שרייתו אף שהמעשה הוא הנתינת מים זהו שרייתן ודומה לשרה הדיו במים וחייב. וקאמר רבי הוא דמחייב אנתינת מים לבד ואפי' הנותן מים הוא האחרון. ואביי פליג ואומר דלא מוכח ממתניתין דנתינת מים לדיו זהו שרייתו. ודוקא בשרי' חייב ומשום דאתי שפיר כר' יוסי בר יהודה דהחיוב הוא משום הדיבוק וכשנותן מים לבסוף [במקום שהמנהג להיפוך] זהו שינוי ופטור. דאף דחייב בנתינת מים היינו דכיון דלאו בר גיבול הוא חייב על דיבוק דנתינת מים כמו בזרע פשתן. ומ"מ כיון שהחיוב על הדיבוק אין חיוב בנותן מים האחרון וע"כ לא אמר ריבר"י מודה שבאמת ר' יוסי בר יהודה אינו מודה לרבי דמחייב אפי' נותן המים הוא האחרון. וע"כ לא הקשו לאביי מהא דנותנין מים למורסן דיכול אביי לשנויי ולומר דמיירי שמנהגם לתת המים תחלה. וע"כ מותר ליתן המים לבסוף [ואף דבעלמא כלאחר יד אסור מדרבנן התם התירו מש ום צער בע"ח כמ"ש הב"י סי' שכ"ד]. והיינו דתני נותנין מים למורסן שנתינת המים הוא לבסוף. אבל בפרק בתרא דתנן נותנין מים למורסן ואמר אביי מתני' מני ואמר רבה ריבר"י הוא. והקשה אביי דלמא במורסן דלאו בר גיבול ר' יוסי בר יהודה מודה ואכתי קשה מתני' מני. לא הי' יכול אביי להקשות דבמורסן דלאו בר גיבול אף ר' יוסי בר יהודה מחייב כמו בזרע פשתן. דמ"מ יש לפרש נותנין מים למורסן שהמנהג ליתן מים תחלה וכנ"ל. והקשה אביי באופן אחר דילמא בהא ריבר"י מודה דבמורסן דלאו בר גיבול מודה ריבר"י דחייב על ההרכבה ואפי' נותן מים למורסן חייב ואכתי קשה מתני' מני. וקאמר לא ס"ד דתניא בהדיא נותנין מים למורסן דברי ר' יוסי בר יהודה. וא"כ נדחה דברי אביי בהא שרוצה לומר דבמורסן מחייב ריבר"י על ההרכבה אבל דברי אביי שבפ"ק דבמידי דלאו בר גיבול חייב על הדיבוק שבנתינת מים שבו כמו בזרע פשתן לא אתותב מהא דנותנין מים למורסן דיכול לדחות דמיירי שמנהגם לתת המים תחלה. ומ"מ מאחר שבגמרא לא ביארו דהיינו דוקא אם המנהג ליתן המים תחלה ואח"כ המורסן כמו שביאר רב יוסף גבי שתית בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית פירש"י שמנהגם כך משמע דלא קיי"ל כאביי:
[הגה"ה - אך התם קאי להתיר גם לרבי ולדידי' הוא שינוי זוטא ולא מהני רק בבלילתו רכה. אך לריבר"י כתב הרב המגיד [פכ"א הל"ג] בשם הרמב"ן ורשב"א דבאמת גם בבלילתו עבה מהני שינוי דנותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ דרישא דומיא דסיפא היינו דהיתר גובלין דהיינו בלילתו עבה [עי' תוספות ברכות ל"ח. ד"ה ושוין] לריבר"י כהיתר בחישה דהיינו בלילתו רכה לרבי. וכשם דסיפא היתר בחישה ע"י שנוי דהיפוך. ה"נ היתר גיבול לריבר"י בשינוי דהיפוך. וע"כ מצייר רב יוסף בשהמנהג לתת חומץ ואח"כ שתית והוא נותן שתית ואח"כ חומץ. ואף דבבלילתו רכה מהני ג"כ כשהמנהג לתת שתית קודם והוא נותן שתית לבסוף כמ"ש הרמ"א סי' שכ"א. אלא דבזה לא יהיה מותר לריבר"י בגיבול בלילתו עבה דהא ודאי לאו שינוי גמור הוא ואדרבה עלי' עליי' למלאכה שהמנהג לעשות המלאכה בכחו והוא עשה בגופו ע"ב ובזה מיושב מה דתמוה טובא מ"ש הרב המגיד כן בשם הרמב"ן והרשב"א והרי הרמב"ן במלחמות כתב ליישב פסק הרי"ף שהביא שנויא דבלילתו רכה ושינוי דהיפוך אף דהרי"ף פסק כריב"י. ותירץ הרמב"ן דלהתיר הרכה כדרכה נתכוין. אבל במשנה על יד על יד הכל מותר והביאוהו הרשב"א. ואי כדברי הרב המגיד בשמם אכתי לא היה צריך הרי"ף להביא בבלילתו רכה כיון שהביא הרי"ף שינוי דהיפוך ובשינוי דהיפוך אפי' בלילתו עבה מותר למה דפסק כר' יוסי בר"י לפמ"ש הרב המגיד בשמם. ולפמ"ש יש לומר באמת לריבר"י מותר אפילו בלילתו עבה אך הוצרך הרי"ף להביא הדין דמותר לרבי בבלילתו רכה כדי שנלמוד מזה לריבר"י להתיר בבלילתו רכה אם המנהג לתת שתית תחלה ואח"כ חומץ כמ"ש הרמ"א ז"ל דלרבי ודאי מותר שהרי אף אם המנהג לתת שתית לבסוף נמי אין זה שינוי מגופו לכחו שהרי המלאכה היא ההרכבה וההרכבה היא בשניהם כנ"ל באריכות ואעפ"כ מותר משום דבבלילתו רכה סגי בשינוי זוטא ה"ה לריבר"י. אבל בשהמנהג לתת שתית לבסוף והוא נותן את החומץ לבסוף מותר אפי' בבלילתו עבה דהרישא דומיא דסיפא. והרי"ף הוצרך להביא זה כדי שנדע להתיר אם נותן שתית לבסוף כשהמנהג להיפוך דהא לא חשוב שינוי גמור. וע"כ קרי לי' הרמב"ן כדרכה משום דלא הוי שינוי גמור בכה"ג. ע"כ הגה"ה]:
כ ודע דלדעת הרמב"ם אתי שפיר טובא הא דנותנין מים למורסן אף דמדברי ריבר"י דאמר אינו חייב עד שיגבל משמע דאיסורא מיהת איכא. אך משום דמורסן לאו בר גיבול הוא ולדעת הרמב"ם וסייעתו במידי דלאו בר גיבול אפי' גיבלו פטור. ע"כ מותר נתינת מים לכתחלה כן כתב הרב המגיד ז"ל. ואתי נמי שפיר הא דגובלין את הקלי בשינוי דעל יד על יד. אף דמלאכה כלאחד יד אסור מדרבנן [וכ"ש דעל יד על יד בכל המלאכות אין זה שינוי להתיר כדאיתא בביצה דף י"ג. מנפה על יד על יד ואוכל ואם נפה ונתן לתוך חיקו חייב וכן לשבת. ועיין בר"ן פרק כלל גדול גבי בורר מה שהשיג על רש"י ועוד יתבאר] אך משום דאין גיבול בקלי כמו שכתוב הרמב"ם ס"פ כ"א ע"כ התירו על יד על יד: