אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת לש אות א
[א] הנותן את המים לתוך הקמח כו'. ברייתא מכילתין י"ח. קנ"ה ע"ב אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. פירש"י האחרון חייב משום לש שהוא אב מלאכה. ועי' לפנינו ס"ק ט' אות א' שהעתקנו כל סוגית הגמ' ובאות י"ב עד אות י"ט שם נתבאר שורש מחלוקתם:
ולענין הלכה דעת הרי"ף והמב"ם פ"ח מה"ש והרא"ש פרק מי שהחשיך והאו"ז דהלכה כר"י בר"י משום דסתם לן תנא בפרק מי שהחשיך [שם] דנותנין מים למורסן והוא כר"י בר"י כמו דאיתא בגמ' שם עי"ש:
אבל דעת ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק וספר יראים דהלכה כרבי מחבירו. ולכאורה צ"ע דסתם משנה עדיף. דהא אפי' סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם מ"מ כתבו התוס' בעירובין צ"ב. דחשוב כרבים לגבי היחיד. והא אין הלכה כרבי מחביריו כדאיתא בב"ב קכ"ד ע"ב ובתוס' שם דבכולה גמרא אין הלכה כרבי מחביריו וכ"ש סתם גמור דעדיף טפי. והא סתם מתניתין בדף קנ"ה ע"ב דנותנין מים למורסן הוא כרבי יוסי ברבי יהודה. ולא מיבעיא לשיטת התוס' ושיטת הראב"ד והמאירי שלא נדחו דברי אביי שבפ"ק דמוקי לסתם מתניתין דבפ"ק אפי' לר"י בר"י שאין סתירה לסתם מתניתין דמי שהחשיך מסתם מתני' דפ"ק. אך אף לדעת הרמב"ם שנדחו דברי אביי שבפ"ק והו"ל סתם מתניתין דפ"ק כרבי הא בחדא מסכת סתמא בתרא עדיף כדאיתא בשבועות ד'. דמקשה הש"ס מכדי האי סתמא והאי סתמא מאי חזית דעביד כי האי סתמא לעביד כהאי סתמא. ולטעמיך רבי גופי' היכי סתים לן הכא הכי והכא הכי אלא מעיקרא סבר וכו' וסתמה והדר סבר כו' וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה. פירש"י הלכך ס"ל כסתמא בתרא דהדר בי' רבי מקמייתא. ועי' בתוס' שם. וא"כ ה"נ נימא הכי:
אך שם דף ה'. דמקשה מברייתא דדריש רבי כללי ופרטי לסתם משנה דשבועות ומשני בשבועות נסיב לה אליבא דרע"ק ולי' לא סבירא לי'. ולא משני דהדר רבי מהא דהוה דריש כללי ופרטי. מוכח דבמימרא דרבי עצמו לא אמרינן דהדר בי'. ודוקא לעיל דמעיקרא הוה סבר כר' יהודה ולבסוף כר' יעקב אבל לא במימרא דידי'. וה"נ כיון דרבי עצמו אמר הנותן מים חייב וכן במורסן אין נותנין מים למורסן לא אמרינן דהדר בי' אלא דסתמה אליבא דר"י בר"י והוא לא ס"ל. וא"כ לא חזר בו מסתמא דפ"ק. ואפי' לאביי יש לומר דהא דמי שהחשיך לא חשוב סתם כיון דרבי שסתמה לא סבר לה. כן צ"ל לדעת ספר התרומה ודעימי':
אך הריטב"א שבועות שם כתב וז"ל דודאי כיון דסתם בה רבי הכי עביד בה הלכתא ולא אמרינן אלא דאיהו לא סבר לה מנפשי' אלא שנטה אחרי רבים דהוו ס"ל כסתמא עכ"ל. וא"כ אכתי הו"ל סתם גמור. וכ"ש שאין לפסוק בזה הלכה כרבי מחבירו כיון דהרבים פליגי ואין הלכה כרבי מחביריו:
אך ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק וספר יראים כולם בעל תוספות הם ובתוס' שם כתבו להיפוך מדברי הריטב"א ואזלי לשיטתם:
ונראה לי ראי' לשיטת הריטב"א מהא דריש פ' תולין [קלח.] מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור' אליעזר מתיר לכתחילה. ולא. והרי עיר של זהב דר"מ מחייב חטאת ור"א שרי לכתחילה [ומשני עי"ש]. והקשו הרשב"א והר"ן הרי עניבה דר' יהודה מחייב חטאת ורבנן שרי לכתחילה [קיג.]. ותירצו דלא הוקשה להגמ' אלא ביחיד נגד יחיד וכ"ש כשרבים מחייב חטאת ויחיד שרי לכתחילה אבל הא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרי לכתחילה לא קשיא עי"ש. ואי כספר התרומה וסייעתו דהלכה כרבי מחבירו ולא פליג על רבי אלא ריבר"י לבדו. וקשה מי איכא מידי דרבי מחייב חטאת בנתינת מים למורסן וריבר"י מתיר לכתחילה. אלא ודאי כדברי הריטב"א שבועות הנ"ל דרבי סתים אליבא דריבר"י משום שראה רבים סוברים כמותו ביטל דעתו. וע"כ שפיר הי' יכול ר' יוסי בר' יהודה להתיר לכתחילה נגד רבי שמחייב חטאת כין דרבים אשר אתו. וא"כ אין הלכה כרבי מחביריו וכ"ש שרבי עצמו ביטל דעתו: ובזה יתישב עוד קושית הב"י והט"ז סי' שכ"ד [סק"א] דהא ר"י בר"י אומר אינו חייב עד שיגבל ואיך בנתינת מים למורסן מתיר לכתחילה. ולפמ"ש יש לומר כיון דלרב יוסף סתים רבי בפ"ק אליבא דנפשי' ובפרק מי שהחשיך אליבא דר"י בר"י ע"כ דבתחילה לא הי' רבים סוברים כר"י בר"י ע"כ סתים אליבא דנפשי' ולבסוף כשראה שרבים מסכימים עם ר' יוסי בר' יהודה סתם אליבא דר"י בר"י. וע"כ הא דאמר ר' יוסי בר' יהודה אינו חייב עד שיגבל הי' קודם שהסכימו רבים עמו ולא הי' יכול להתיר לכתחילה מה שרבי מחייב חטאת דמי איכא מידי וכו' ואח"כ כשרבים הסכימו עמו התיר לכתחילה כדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל:
ואם באנו לפסוק כספר התרומה וסייעתו נצטרך לומר כשיטת התוס' רי"ד דבמורסן דלאו בר גיבול לא מחייב רבי חטאת בנתינת המים. ועי"ש מה שחילק בין מורסן לדיו ואפר. וע"כ יכול ר"י בר"י להתיר לכתחילה נתינת מים למורסן. ולשיטתי' אתי שפיר ג"כ הא דבקמח ואפר אמר אינו חייב משום דרבי מחייב חטאת כנ"ל: ובמה שכתבנו יתישב עוד דברי התוס' רי"ד שלהי שבת דהא דאמר בגמ' [יט.] גבי ושוין שטוענין קורת בית הבד דמידי דלא מחייב חטאת לא גזרו ב"ש ע"ש עם חשיכה דהיינו דוקא בהני שנעשה עיקר מלאכתם מבעוד יום אבל במה שלא נעשה עיקרו מבעוד יום אף שאינו רק שבות גזרו ב"ש [וכן משמע דעת הר"ן פר' כירה [בד' הרי"ף טו ע"ב] בהא דמחזירין אפי' בשבת]. וא"כ קשה הא דקאמר בסוגיין מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן רבי היא. הא אף לר' יוסי בר' יהודה נמי אתיא דרק אינו חייב קאמר אבל לכתחילה אסור ושבות מיהו הוי וע"כ אסור לב"ש ע"ש עם חשיכה. אך לפמ"ש ניחא דר"י בר"י דעתו להתיר אף לכתחילה אך שאינו יכול להתיר מה שרבי מחייב חטאת. מ"מ לענין ערב שבת אליבא דב"ש דאף לרבי אין איסור אלא מדרבנן שוב לר' יוסי בר' יהודה מותר לגמרי:
אולם מה שכתבתי בשם הריטב"א בהא דרבי תני לה ולא סבר לה דרבי ביטל דעתו נגד הרוב קשה להולמו בשמעתין דהא מבואר בסוגיא בדף קנ"ו. דהוי צווח רבי על דהוי גובלין שתיתא בבבל ולית חילא בידי' למיסר מדר' יוסי בר' יהודה. ואם איתא שביטל דעתו למה צווח. ונצטרך לומר דהאי שצווח הי' קודם שביטל דעתו שבתחילה הא סתים המשנה דפ"ק כדעת עצמו ואז הי' צווח על הא דגובלין את השתיתא. ודוחק קצת: