אור ברסלב
אגלי טל מלאכת טוחן

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת טוחן

מלאכת בורר

[א]

אחד הטוחן תבואה וכו'. הטוחן הוא אב מלאכה שכן היה טוחנין סממנין במשכן וכמ"ש רש"י מכילתין מ"ט ע"ב ד"ה הם זרעו וקצרו וטחנו ולשו נמי סממנין לצבוע. ולדעת רב האי ור"ח הי' במשכן טחינה בתבואה למנחת התמיד וחביתין וכמו שנתבאר בסייעתא דשמיא באריכות בפתיחת החיבור עיי"ש:

[ב]

של יד. עיין לקמן ס"ק ה':

[ג]

השוחק סממנין ותבלין. כתב הרמב"ם בפ"ח הלכה ט"ו כל השוחק תבלין וסממנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן עכ"ל. הרי מבואר דשוחק במכתשת הוא אב מלאכה ורש"י ביצה ז' ע"ב בכותש רגבים לכסוי דם. וז"ל וכותש תולדה דטוחן. ולכאורה משמע דכל כותש הוא רק תולדה אך אפשר דכוונתו כותש ביד ומשום דבעפר לא הוי כותש ביד שלא כדרכו. והוי תולדה דטוחן. כמו תולש ביד תולדה דקוצר בכלי. או יש לומר דבעפר לעולם הוי רק תולדה. שהרי גבי לש כתב הרמב"ם [פ"ח הט"ז] המגבל את העפר הרי זה תולדת לש. וכן כתב רש"י ביצה ל"ב ע"ב בד"ה שרקין לי' תנורא. וז"ל דגבול טיט תולדה דלישה הוא ואף דלישת קמח הוא ג"כ גיבול כהא דאחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים חייב דברי רבי ר"י בר"י אומר אינו חייב עד שיגבל. ובגמ' הטעם משום דקמח בר גיבול הוא. הרי דלישת קמח הוא הגיבול. ומ"מ גיבול עפר אינו רק תולדה. ה"נ כתישת רגבי עפר אינו רק תולדה. אבל כותש סממנין במכתשת אף לדעת רש"י הוי אב מלאכה כיון דדומה ממש לטוחן. וכמ"ש רש"י במבריך ומרכיב דהויין אב מלאכת זורע ואפי' לדעת הרא"ם והמאירי והרמ"כ דמבריך ומרכיב תולדות הם. מ"מ כתישה במכתשת נראה דהוי אב מלאכה דאפשר במשכן גופי' הי' כותשין הסממנין במכתשת:

[ד]

במכתשת של מתכת וכו'. עי' לקמן ס"ק כ"ח ושם נתבאר בס"ד דדוקא מכתשת של מתכת או של אבן. אבל של עץ פטור אבל אסור:

[ה]

א הנותן חיטין וכיוצא בהן וכו'. כתב המגן אברהם סי' רנ"ב [סק"כ] דהנותן חטים לרחיים של מים בשבת פטור עד שיטחן ברחיים של יד והביא ראי' מהא דמכילתין י"ח. ת"ר פותקין מים לגינה ומתמלאת והולכת כל היום כולו מניחין מוגמר תחת הכלים כו' ומניחין גפרית תחת הכלים כו' אבל אין נותנין חיטין לרחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מאי טעמא אמר רבה מפני שמשמעת קול. אמר לי' ר' יוסף ולימא מר משום שביתת כלים אלא אמר ר' יוסף משום שביתת כלים. והקשו בתוס' דהא מסקנא דגמ' דמאן תנא שביתת כלים ב"ש הוא. מה הקשה ר' יוסף לרבה וכי אינו טוב יותר להעמיד הברייתא כב"ה. ותירצו התוס' דלא ס"ל לר' יוסף טעמא דהשמעת קול כלל. ומסתבר לי' טפי לאוקמי כב"ש. וכתבו התוס' עוד דלא ס"ל לרבה טעמא דב"ש דמתניתין משום שביתת כלים. דאל"כ מה הוצרך ר' יוסף להביא ברייתא דשביתת כלים. הו"ל לאתויי מתניתין. אלא ודאי ס"ל לרבה טעמא דב"ש משום גזירה דילמא עביד לי' בשבת ואיכא חיוב חטאת עכ"ד התוס'. והשתא אי אמרת דהנותן חטים ברחיים של מים בשבת איכא חיוב חטאת אכתי הו"ל לר' יוסף לאתויי מתניתין ואי הטעם משום גזירה גם ברחיים יאסור משום גזירה. אלא ודאי ברחיים של מים אי עביד בשבת ליכא חיוב חטאת עכ"ד המג"א. וכל האחרונים תפסו על המג"א. דא"א לפרש כלל הברייתא משום גזירה דא"כ מוגמר וגפרית מאי טעמא שרי. ולפי הטעם משום שביתת כלים משני הש"ס דמנחי אארעא. אך אי נימא הטעם משום גזירה אכתי איכא הגזירה:

ב ובמחצית השקל תירץ בשם מהר' פיוויש כ"ץ דמניחין מוגמר וגפרית אין הפירוש שמניחין אותם על האש שתחת הבגדים אלא שכבר היה מונחים על האש בפ"ע והניח את האש עם המוגמר וגפרית שעלי' תחת הבגדים דהשתא אי עביד בשבת ליכא חיוב חטאת:

ג ובס' בית מאיר תפס ג"כ על המג"א. דא"א לפרש כלל משום גזירה דא"כ הא דפותקין מים לגינה נמי נגזור. דהא המשקה מים לזרעים חייב חטאת. וכפי הנראה ס"ל להב"מ ג"כ כמהר' פיוויש הנ"ל דמוגמר וגפרית ליכא חיוב חטאת. ע"כ התחכם לסתור ראיית המג"א מהא דפותקין מים לגינה:

ד והנה על סתירתו מפותקין מים לגינה יש להשיב. מהא דסנהדרין ע"ז ע"ב אמר רב פפא האי מאן דכפתי' לחברי' ואשקיל עלי' בידקא דמיא גירי דידי' הוא ומחייב. ופירש"י בכח ראשון שהניחו סמוך לשפת הים וכשפינה להם דרך מיד נפלו עליו אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתם מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא מכוחו. וע"כ בהא דפותקין מים לגינה שפירש"י פותקין עושין נגר קטן משפת המעיין לגינה. נראה שרחוק קצת שיעור נגר קטן א"כ כשפותח והמים באים דרך הנגר קטן לגינה. הוא דומה ממש להא דסנהדרין בכח שני דחשוב גרמא. ובשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי. כדאיתא במכילתין ק"כ ע"ב לענין גרם כבוי. וכן בעירובין פ"ח. פירש"י דאי שפיך למים ברה"י ויוצאין לרה"ר פטור עי"ש. וה"נ כיון שלא השקה הגינה להדיא רק פותח מעיין הרחוק מגינה והלכו לגינה פטור וליכא גזירה:

ה אך יש לסתור זה ולומר כמו שמחלק הש"ס ב"ק ס'. גבי ליבה וליבתו הרוח שאם אין בליבויו כדי ללבות פטור ומקשה הש"ס מ"ש מזורה ורוח מסייעתו ומשני לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בנזקין גרמא הוא. הרי דאף דבנזקין גרמא הוא מ"מ בשבת חייב משום דניחא לי' ומ"מ אסרה תורה. ה"נ בפותח מעיין שילך לגינה יתחייב משום דניחא לי'. וגרם כבוי דשרי היינו טעמא משום דאינו מתכוין שיעשה פחמים והוה מלאכה שא"צ לגופה שפטור משום דלא הוי מלאכת מחשבת רק מדרבנן אסרו אף דלאו מלאכת מחשבת הוא. מ"מ שוב מותר משום דגרמא הוא. דאי אפשר לאסור משום מחשבתו דאדרבא לאו מלאכת מחשבת היא. אך בהא דעירובין דמשמע ברש"י דאי שפיך להו להדיא לרה"ר איכא איסורא דאורייתא ע"כ אתיא כמ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב ואעפי"כ אי שפיך להו ברה"י והמים יוצאין לרה"ר פטור. ה"נ בנ"ד. והא דזורה ורוח מסייעתו פירש הרא"ש שם משום דכך הי' במשכן. ועמ"ש בפי' דברי הרא"ש ההם בחידושיי למלאכת זורה [סק"ד אות ה'] בס"ד. אבל בעלמא לא מהני מחשבתו לחייב גרמא ואזדא לה סתירת הב"מ:

ו אך מה שכתב בס' מחצית השקל בשם מה"ר פיוויש כ"ץ דבמוגמר וגפרית ליכא חיוב חטאת לא מחוור דאיתא בירושלמי פ' כלל גדול [נא.]. המלבנו. ההן דמגפר. פי' הק"ע האי דמעשן בגפרית על בגדים חייב משום מלבן. אך ז"א שהרי רש"י פירש גפרית תחת כלי כסף ולא שייך ליבון אלא בבגדים. אך עוד שם בירושלמי הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני משום צובע. ועיי"ש בפי' הק"ע ובפני משה. וה"נ במניח גפרית תחת הכלים להשחיר הצורה יש בו חיוב צובע. וכן משמע בתוס' בסוגיין י"ח ע"ב סד"ה ולב"ש במ"ש והכלים עליונים מתגפרים ונצבעים. מבואר דבגפרית הוי צובע ואזדא לה תירוץ כמר' פיוויש ונשארו דברי המג"א תמוהים. והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטין לרחיים של מים חייב. וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב. ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס [נו.]:

ז וראיתי בס' נתיב חיים שדחה ג"כ ראיית המג"א. ומ"מ גם על מ"ש המג"א דמהתוס' משמע דחייב. דחה הנתיב חיים וז"ל דלא דמי למצודה שאם נכנס בשעת פרישתו חייב דכיון דבשעת פרישתו נכנס הוי כאלו צד בידים. ומהא דהדביק פת בתנור נמי לא קשה מידי דאפי' תולדה דבישול שהי' במשכן לא הי' באופן אחר שהסמנין נתבשלו ממילא ע"י האש אבל טחינה מה שהי' אותה אב מלאכה אצל משכן כתישת הסמנין במכתשת לא הי' אלא בידים א"כ מנ"ל לחייבינהו חטאת ברחיים של מים כיון דאתי ממילא עכ"ל:

ח ואין דבריו נראין לי שהרי במנחות נ"ו ע"ב [שהביא המג"א] הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת. פירש"י כי היכי שהניח בשר ע"ג גחלים בשבת ונצלה מאליו חייב. והרי בחימוץ ליכא טעמא דהי' במשכן ואעפי"כ חייב. אלא א"כ תאמר דמה שהי' במשכן לא מהני רק אם נחשב ג"כ מעשיו בשאר דברים. ומ"מ אף שנחשב מעשיו אם לא הי' כה"ג במשכן פטור בשבת. והא ליתא שהרי בשבת ע"ג ע"ב אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק ר' אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פירוק בכך. ומ"מ אם הי' הדרך כך הי' חייב על מה שנעשה בכוחו אף דבמשכן לא הי' רק בגופו. וכן במשנה ק"ב. זרק לעשות חבורה ונזכר עד שלא נעשית חבורה הא לא נזכר חייב אף שלא עשה חבורה בגופו רק בכחו. וחובל תולדה דשוחט שהי' במשכן רק בגופו מ"מ חייב על כחו משום דכחו כגופו דמי. ה"נ כיון דחשוב מעשיו כדמוכח מהא דהניח שאור ע"ג עיסה כנ"ל חייב אף שלא הי' במשכן ממילא. ואין להביא ראי' להיפך מהא דקיי"ל ד' ע"ב דלא ילפינן זורק ממושיט. הרי משום דלא הי' במשכן זריקה רק הושטה בידים. פטור. ה"נ בזה. דשאני הוצאה שאין חייב על תולדה אלא א"כ היה התולדה במשכן כמ"ש התוס' ריש שבת [ב.]. וע"כ כיון שאינו ממש כמו שהי' במשכן פטור. הא בשאר מלאכות. אף שאינו ממש כמו במשכן הוי תולדה כמו תולש תולדה דקוצר. ובהוצאה כה"ג פטור כיון דבהוצאה גם התולדה צריכה להיות במשכן וכ"כ הרשב"א שם עיי"ש. אבל בטחינה הוי הטוחן ברחיים של מים תולדה דטוחן ברחיים של יד או כותש במכתשת. ומ"מ אינו אב מלאכה כמו התולש דבר שדרכו בתלישה כגון בצלים דהוי אב כמו שכתבנו בריש מלאכת קוצר. דשאני התם דאורחייהו רק בהכי. אבל טוחן אורחי' נמי ברחיים של יד. הנה נתבאר היטב דהטוחן ברחיים של מים הוי תולדה דטוחן:

ט ומ"מ אינו חייב רק על החיטין הנטחנין בסיבוב ראשון של גלגל אחר נתינתו החיטין לתוך הרחיים. אבל הנטחן בסיבוב שני נראה דאינו חייב עליו דגרמא בעלמא הוא וכהא דחולין ט"ז. בנטל הדף והלכו המים וגלגלו את הגלגל וסכין קבוע בגלגל ושחט הנשחט בסיבוב הראשון כשר והנשחט בסיבוב שני פסול דלא חשוב כח אדם והמים הם המגלגלים. וה"נ הנטחן מכח סיבוב ראשון בעת נתינת החיטין חשוב מכח הנותן וחייב. אך הנטחן מכח סיבוב שני חשוב מאליו ודו"ק היטב. ואין לחלק ולומר דוקא בסילוק הדף שהוא רק סילוק המונע והמים הולכים מאליהם אבל אם יתן מים מרחוק והמים הולכים הלאה ומגלגלים חייב. וא"כ בנתינתו החיטין גם כן יתחייב כיון שאין חילוק בין מקרב המים אל הגלגל שיטחנו החיטין בין מקרב החיטין למקום שמים מסבבים הגלגל. ליתא דאפי' ישפוך מים והולכים הלאה ומגלגלים לא חשוב כוחו. כהא דרש"י עירובין הנ"ל בשופך ברה"י והולכים לרה"ר דפטור. וכן בחולין ק"ז. האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים פירש"י דלאו מכח גברא קאתי שכבר עבר כח השופך והם מקלחין מאליהן עי"ש. ואם נתן החיטין להתיבה שעל פני הרחיים בעוד הרחיים סגורים היינו שתחוב דף בפני המים שלא ידחפו את הגלגל ואח"כ סילק הדף ג"כ חייב על סיבוב הראשון. וכהא דאשקיל עלי' בידקא דמיא דסנהדרין ע"ז ע"ב הנ"ל:

[ו]

והטוחן ברחיים של רוח וכו'. הנה יש בענין זה אופנים האחד ששם החיטין בעוד שיש רוח והרחיים פתוחים. השני. ששם החיטין בשעה שהרחיים פתוחים ואין רוח וכשבא אח"כ רוח מצוי' נטחן. השלישי. ששם החיטין בשעה שהרחיים סגורים ואח"כ פתח את הרחיים בעת שהי' רוח. הרביעי. שאח"כ פתח הרחיים בעת שלא הי' רוח ואח"כ בא רוח מצוי' ונטחן:

ונבאר תחלה דין השני. והנה בריש ב"ק [ג ע"ב] אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו הוי תולדה דאש. ולמה דקיי"ל אשו משום חציו. ובנמוקי יוסף פרק כיצד [בד' הרי"ף י'.] דגם בשבת חייב על אשו משום חציו. א"כ ה"נ חשוב כאילו טחן הוא בעצמו. ועי' בתוס' סנהדרין ע"ז. דלמה דקיי"ל אשו משום חציו חייב מיתה על שנפל ברוח מצוי' והמית. לפי"ז יש לומר דה"ה לענין שבת וכדברי הנמוקי יוסף הנ"ל. אך בחידושי הר"ן שם דרק ממון חייב ואפי' ארבעה דברים אבל לא מיתה ואינו מתחייב מיתה אלא א"כ נתנו לתוך האש ממש. ודומה לאשקיל עלי' בידקא דמיא דבכח שני פטור ודכוותי' בממון חייב מדינא דגרמי. [מדברי הר"ן אלו משמע דס"ל גרמי חייב בארבעה דברים דלא כהרמ"ה וכיון דמדמה הר"ן אשו לכח שני נראה דפטור בשבת שהרי כח שני לא מהני להחשב כחו גבי שחיטה וה"ה לענין שבת. ועוד דברש"י עירובין המובא לעיל ס"ק ה' מבואר שגם בשבת פטור השופך לרה"י והמים יוצאין לרה"ר דהיינו כח שני. הרי דבשבת פטור על כח שני. והר"ן מדמה אשו לכח שני. הנה בארנו שדין הב' ששם החיטין בשעה שהרחיים פתוחים ואין כאן רוח ואח"כ בא רוח מצוי' ונטחן להנמוקי יוסף חייב ולהתוס' אפשר ג"כ דחייב ולהר"ן פטור:

והנה דין הראשון ששם החיטין בשעה שיש רוח להנמוקי יוסף פשיטא דחייב. אך לשיטת הר"ן יש לעיין. וכן יש לעיין אפי' להנמוקי יוסף אם אינו נטחן ברוח מצוי' רק בשעה ששם החיטין הי' רוח שאינו מצוי' יש לעיין ולומר דלא חשוב שהוא לבדו פעל הטחינה שהרי רוח שאינו מצוי' הוא עלול בכל רגע ורגע שלא יהי'. והנה לכאורה דומה לזורה ורוח מסייעתו דחייב משום מלאכת מחשבת אסרה תורה ופירש"י ב"ק ס'. וניחא לי' ברוח המסייעו. א"כ ה"נ בנ"ד. אך הרא"ש פירש שם משום דכך הי' במשכן זורה ורוח מסייעו. וא"כ בטוחן לא שייך זה. ונראה דתלוי במחלוקת הראשונים שם בשנים שליבו ואין בכל אחד כדי ללבות דלדעת המרדכי פטור. ואף דבעלמא זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב ואפי' לענין משכב הזב. וע"כ הטעם גבי אש משום דלא עשה מעשה בגוף הניזק. וכתבנו במלאכת זורה ס"ק ד' אות ג' דקושיית הש"ס מזורה הי' משום דהמעשה בהמוץ שמפריחו והמלאכה היא באוכל. וא"כ בטוחן דהמעשה באוכל שבו המלאכה אין צריך לטעם מלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב אפי' לרא"ש. אך לרוב הפוסקים שגם זורה ובורר המלאכה הוא בפסולת ואעפי"כ מקשה הש"ס. צ"ל ליבה וליבתה הרוח גרע מזה אינו יכול וזה אינו יכול וא"כ בטוחן לפי פירש הרא"ש כה"ג בצירוף הרוח פטור:

[הגה"ה - יש לעיין ברחיים שלנו שיש שם כיס שבו מתרקד הקמח והוא בירור אוכל מפסולת שוב נוכל לחייבו מתולדה דזורה שחייב ברוח המסייעו משום שכך הי' במשכן. וכה"ג במהרש"ל בביאור הסמ"ג דיני בורר וז"ל ובנפה וכברה דחייב היינו שהפסולת למטה אבל בענין אחר הוי תולדה דמרקד עי"ש. הרי דאף דמרקד הוא בקמח כמ"ש רש"י ע"ה ע"ב בסוף הסוגיא מ"מ נוכל לחשוב זה למרקד. וה"נ בנ"ד אף שהוא בקמח נוכל לחשבו תולדה לזורה שחייב אפי' ברוח מסייעו. ויש לחלק דזורה בטעמא תליא מילתא דעיקר מלאכתו ע"י רוח ע"כ חייב ברוח מסייעו אבל ריקוד שאין עיקרו ע"י רוח פטור. ע"כ הגה"ה]:

דין השלישי שפתח הרחיים בשעה שהי' רוח. פשוט שדינו כאילו שם חיטין אז דהא אשקיל עלי' בידקא דמיא חשוב מעשיו לענין שחיטה וחיוב מיתה דרוצח: דין הרביעי אם אח"כ פתח הרחיים בעת שלא הי' רוח ואח"כ בא רוח. נראה דיש לדמותו לזרק כלים מראש הגג והי' כרים תחתיו ובעוד הכלי באויר בא אחר ואפי' הוא עצמו וסילק הכרים דפטור [ב"ק כו ע"ב] וכן בסנהדרין [עז ע"ב] זרק חץ ותריס בפני הנרצח ובא אחר ואפי' הוא עצמו וסילק את התריס פטור. והכא נמי סילוק הדף טרם הגיע הרוח חשוב כסילוק התריס טרם הגיע החץ בפניו וכמו סילוק הכרים טרם הגיע הכלי לארץ ופטור. והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בביאורנו למלאכת זורה. ומפני שאין כל החילוקי דינים שכיחים לא העתקתי אותם בפנים:

[ז]

דק דק כדי לבשלו. בש"ס מכילתין ע"ד ע"ב א"ר פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן. פירש"י. מחתכו הדק. וכן פירשו התוס' קי"ד ע"ב בד"ה אלא שעושה חתיכות דקות מאד וכ"כ הרמב"ם בפכ"א הי"ח החותך ירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן. והנה במ"ש הרמב"ם דהוא תולדה כן משמע ברש"י קכ"ח. במ"ש האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן משמע דלאו טוחן ממש הוא רק דומה לטוחן והוא תולדה וכמ"ש הרמב"ם בפ' ז' ה"ד התולדה הוא הדומה לאב מאלו האבות. אך לקמן גבי חלתא פירש"י עשאו דקות מאחת שתים או שלשה ה"ז טוחן. משמע דהוי אב: ונראה ליישב דהנה יותר קשה על הר"ח והערוך דגבי פרים סילקא פירשו שהוא כעין כתישה ואינו כעין חיתוך חייב משום טוחן. משמע דהמחתך אינו חייב משום טוחן וגבי חלתא פירשו דקדק הקנים חייב משום טוחן. וצ"ל דס"ל דוקא סילקא שאם כותשו היטב טוב לו יותר דסילקא היינו תרדין כמו שפירש"י לעיל ע"ג ע"ב גבי קניבת סילקא וכן בברכות ל"ט. גבי מיא דסילקא וכן בעירובין כ"ח ע"ב דמקשה מתרדין לסילקא מבואר דסילקא היינו תרדין. ובברכות שם תבשיל של תרדין יפה ללב וכו' והא דעביד תוך תוך פירש"י ששלוק ונמחה מאוד. וע"כ כתישתן ודאי טוב להם ע"כ ס"ל דאינו חייב עד שיכתשנו. אבל קנים לחלתא שאם ידוכו לא יצלחו לחלתא כלל שוב דקדוקם זה טחינתם. וגבי סלית סילתא פי' הערוך בפי' הב' המבקע עצים עי"ש. ומשום דעצים נסורת שלהם אינו טוב להבערה כמו עצים דקים ע"כ ביקועם זה טחינתם. ובזה יבואר פירש"י הנ"ל לפי מה שהעלינו ריש מלאכת קוצר [סק"ג] בהא דתולש תולדה דקוצר דמ"מ התולש דבר שדרכו בתלישה הרי זה קוצר ממש והוא אב. וכ"ש בקנים לחלתא שאין להם טחינה אחרת רק חתיכתם דחתיכתם זהו טחינתם ממש. ומצינו חילוק זה בגמרא [יח.] גבי לש באפר דלאו בר גיבול הוא נתינת מים לתוכו זהו גיבולו. ואפשר דלדעת ר"ח והערוך דגבי סילקא חתיכתם אינו תולדה לטוחן ממילא בחלתא די שיהי' תולדה לטוחן. ודוקא לפירש"י דבעלמא חתיכה דק דק הוא תולדה שוב גבי חלתא הוי אב. דומה לתולש דבעלמא הוי תולדה והיכי דאורחי' בהכי הוי אב. אבל לפירוש ר"ח דבעלמא פטור אינו דומה לתולש דבעלמא הוא תולדה וע"כ אף בחלתא אפשר דאינו אלא תולדה:

[ח]

וכן המבקע עצים לחתיכות דקות וכו'. שם אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן. ונאמרו בזה ג' פירושים פירש"י עצים להבעיר אש וכן הוא פירוש הב' שבערוך ופי' ר"ח. ופי' הא' שבערוך וכן הוא ברי"ף עצי דקלים שעומדין שובי שובי פי' נימין נימין וכשמפרק אותן הנימין יוצא מביניהם כמין קמח דק. ובתשו' הרשב"א ח"ד סי' ע"ה בסוף דברי הרב השואל ז"ל ובמה שפי' הרי"ף דסלית סילתא שהטעם מפני הקמח הדק כתב הרב הכהן ז"ל דצ"ע דלא גרעי עצים מסילקא עכ"ל. פי' ולמה לי' משום הקמח תיפוק לי' דבעצים כשמדקדקם בעצמותם שייך בהו טחינה. והנה י"ל דהרי"ף סובר כיון דעצים לאחר דקדוקם יש בהן אורך אינן דומין לסילקא שעשאם דקים בין באורך בין ברוחב בין בגובה. ומ"מ אין ראי' מהנ"ל דהרי"ף יסבור אין טחינה במבקע עצים שהרי הר"ח פי' ג"כ מפני הקמח הדק כהרי"ף והרי הר"ח עצמו פי' הא דחלתא וז"ל דקדק הקנים חייב משום טוחן. פירוש הג' הוא פירוש הרמב"ם [פ"ח הט"ו] הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן [וזה שסיים הרמב"ם אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל ביצה קלה נראה שלמד דין המדקדק עצים דחשוב טוחן מעביד חלתא או מקו"ח מסילקא דיש בו כתישה ממש ואעפי"כ חייב המחתך כ"ש עצים] והנה דין המחתך עצים מוסכם מכל דהוי טוחן ודין המפרק נימין מאחר שהשמיט הרמב"ם פר"ח והרי"ף נראה דלא ס"ל. גם במאירי כתב על פי' זה שאין הדברים נראין שהרי קמח זה כנוס בתוך העץ ואין הוא טוחנו ואין זה אלא כשובר חבית מליאה קמח והקמח יוצא עכ"ל:

[ט]

או קנים כדי לעשות מהן סל וכו'. שם האי מאן דעביד חלתא [פי' כוורת] חייב וכו' ופירוש רש"י העתקנו לעיל ס"ק ז':

[י]

או הנוסר עצים כדי להנות וכו'. לעיל ס"ק ח' העתקנו לשון הרמב"ם פרק ח' הלכה ט"ו הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן. משמע לכאורה דאם אינו מתכוין להנות מנסורת פטור. אך הלח"מ כתב וז"ל כלומר דלא יהא שלא ליהנות לא מעצים ולא מהנסורת דזה מקלקל הוא אלא שדעתו ליהנות מנסורת או מהעצים שיהי' מנוסרים דבהא ודאי חייב אעפ"י שאין דעתו ליהנות מנסורת עצמו לדעתו ז"ל שפסק מלאכה שאינו צריכה לגופה חייב. אך הט"ז סי' ש"ב סק"ו בהא דטיט יבש אסור לכסכסו מבגד דהוי טוחן. וכתב הט"ז דלדעת הר"ן ושאר פוסקים סי' ש"כ גבי סחיטה דאין חיוב אלא בניחא לי' במה שנסחט הנה בלא ניחא לי' במה שנטחן אין בו משום טוחן. והנה יש לומר דאין מחלוקת בין הלח"מ להט"ז כי מקור דברי הפוסקים הנ"ל הוא מכבשים שסחטן לגופן דמותר. והרי הרמב"ם [פכ"א הי"ג] מפרש סוחטן לגופן שאינו מתכוין לסחוט כי אם לרכך וע"כ דברי הלח"מ נכונים לדעת הרמב"ם וכמו שביארנו דעתו ז"ל בביאורנו למלאכת דש ס"ק כ"ז בס"ד. אך מדברי רש"י ע"ד ע"ב סד"ה ואי חייטי' לפומי' ז"ל ויש מפרשים שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי ומחייב לי' משום טוחן. ולא נהירא לי דההוא טחינה מלאכה שא"צ לגופה היא עכ"ל. ובודאי פי' היש מפרשים משום שיוצא נסורת. ורש"י לא השיב רק משום מלאכה שא"צ לגופה ולמ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב ה"נ חייב. והרי רש"י הוא המפרש סוחטן לגופן שאינו צריך להמשקה [קמה.]. וע"כ דחילוק יש בין דש לטוחן וכמ"ש בביאור מלאכת דש בס"ד משום דדש הוא המפרק אוכל מפסולת המקיפו וכיון דלא צריך למשקה היוצא רק לאוכל המקיפו אי אפשר לחשוב משקה היוצא לאוכל והמקיפו לפסולת אבל טוחן חשוב אעפ"י שאין צריך לו:

[הגה"ה - מיהו יש לומר דרש"י סובר כבשים היוצא מהן לאו משקה הוא רק משום דאחשבי' וכשאין צריך להמשקה לא אחשבי' כלל והוי מפרק אוכל מאוכל. אבל להר"ן דמדמי הנסחט מבגד דלאו מפרק הוא הואיל ואין צריך לו והאי משקה גמור הוא ואעפי"כ פטור יש ללמוד מזה לטוחן. כן יש ליישב דברי הט"ז. מ"מ העיקר דלא דמי דש לטוחן כמ"ש. ע"כ הגה"ה]:

וראיתי להפמ"ג בפתיחה כוללת להלכות שבת בד"ה טוחן דפשיטא לי' דהא דמחייב להרמב"ם [דמחייב במלאכה שא"צ לגופה] אפי' אין צריך להנסורת מ"מ צריך שיהי' בהנסורת כגרוגרת וכ"כ בס' ראש יוסף [עד.] דבעי שיעור בנסורת אך מסופק דאפשר לא סגי בניסור כגרוגרת. ובעניותי לא מסתברא דדומה למוציא מת או עצי אשרה דאף שאין בהמת והעצי אשרה שום תועלת כלל מ"מ חייב משום תיקון הבית רק צריך בהמת שיעור טומאה כדי שיתוקן הבית בהוצאתו ואף דשיעור ההוא בעצמו לא מעלה ומוריד כלל. ה"נ אף שאין בניסור שיעור כיון שע"י הניסור מתנסרין הנסרים ויש שיעור בנסרים חייב. ובודאי הקודח נקבים בעץ לתחוב בו הקנים רחוק הוא שיהי' בהניסור שיעור ואעפי"כ חייב. ובודאי אם היינו אומרים דלחתיכת הנסרים אין צורך שינסר הנסורת רק שממילא נוסר הנסורת ורק פסיק רישא הוא הי' צריך שיהי' בניסור כשיעור. ומנא אמינא לה מהא דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור ואפי' לר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב האי מקלקל הוא [עג ע"ב]. ולכאורה אינו מובן דהמוציא עצי אשרה לא תיקן בהם והורג מזיקין שאינם ראוין לכלום ולא תיקן בהם וחייב משום שתיקן אצל האדם שלא יזיקנו וה"נ הוא תיקון אצל העפר. ואי משום דהתם נהי שלא תיקן על כל פנים לא קלקל והכא מקלקל הוא. הא בפ' האורג ק"ו. מבואר דלר"י מקלקל בגופו ותיקון חוץ לגופו חייב. וכן הוא לפי דעת כל הראשונים. אך בירורן של דברים הוא דמוציא מת ועצי אשרה נהי דא"צ למת ועצי אשרה עצמן מ"מ צריך להוצאתם כדי לתקן הבית וכן הורג מזיקין נהי שא"צ לגוף המזיקין מ"מ צריך להריגתם כדי שלא יזיקו והוצאת המת סיבה לתיקון הבית והריגת המזיקין סיבה לשלא יזיקו. אבל חופר גומא וא"צ אלא לעפרה לצורך העפר א"צ לחפירת הגומא שאלמלי הי' במקום שחפר גבשושית והי' חופר הגבשושית ולא נשאר גומא במקום שחפר הי' לו ג"כ העפר ומה שע"י לקיחת העפר נחפר הגומא עם דפנות סביב אין זה צורך אל העפר ואין הגומא סיבה אל העפר. אך הלוא במכבה גחלת של עץ שלא יזיקו בה רבים למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב. חייב. וגחלת של מתכת דפטור פירש"י [קלד.] משום דאינו נעשה פחם. הנה דמלאכת הכיבוי הוא עצמות הפחמים דוקא וא"כ במכבה של עץ נמי לצורך שלא יזיקו א"צ לעשיית הפחמים ואין עשיית הפחמים סיבה לשלא יזיקו ואעפי"כ חייב לר' יהודה. וכן בהא דכתבו התוס' ביומא ל"ד ע"ב בנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן דלר"י חייב ולר"ש פטור. וכתבו התוס' דתלי בפלוגתא דמשאצל"ג דפסיק רישא הוא שאי אפשר בשום אופן כשחותה שלא יבערו התחתונות שהרי בא לכבות עי"ש. הרי דאף שאין הבערת התחתונות סיבה שעי"ז יתכבו העליונות ואעפי"כ חייב לר' יהודה. אך דהתם מתקן במה שעושה פחמין רק דהוא א"צ להם ע"ז מהני הצורך שלא יזיקו. וכן הובערו התחתונות מאליהן ההבערה הוי תיקון שיכול לבשל בהם רק הוא א"צ להם לזה מהני מחשבתו לכבות העליונות. אבל האי מקלקל הוא. נמצא דחיוב מלשאצל"ג לר"י הוא באחד משני אופנים. או שעשיית המלאכה סיבה שיעשה צורכו כמו בהוצאת המת שצריך אל ההוצאה רק שאין לו צורך במת. או שיש תיקון בגוף המלאכה אלא שהוא א"צ לו כמו במכבה מפני החולה שישן שיש תיקון בהפחמים רק הוא א"צ לעשיית הפחמים. וכן בהובערו התחתונות מאליהן שהבערת התחתונות תיקון בעצם אלא שא"צ להבערתם. אבל אם אין תיקון בגוף המלאכה וגם אין המלאכה סיבה שיעשה צורכו פטור. והיינו דאמר רב בדף ע"ה ע"ב אימא מילתא דלא ליתי דרי בתראי וליחכו עלי צובע במה ניחא לי'. והא המ"מ כתב בפ "א [ה"ז] דרב מחייב במשאצל"ג. ועוד אטו מ"ד כר"י חוכא הוא. אך הוא הדבר דכיון דאין תיקון בצביעתו וגם אין הצביעה סיבה לצורכו פטור לד"ה. ובנ"ד אם לא הי' צריך לנסור נסורת כדי לחתוך הנסרים הי' צריך תיקון בנסורת וממילא הי' צריך שיעור אך לפי האמת שניסור הנסורת סיבה לחתוך הנסרים אפי' קלקל בנסורת חייב וא"צ שיעור: והרמב"ם כתב פי"א מה"ש הל"ט הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. ביאור זה דאף שקלקול העור הרבה יותר מתיקון הכתיבה הואיל וחיובו על הכתב אזלינן בתר תיקון גוף המלאכה ולא על קלקול שחוץ למלאכה. ואף שהרמב"ם [פ"א ה"ז] פסק מלאכה שאין צריכה לגופה חייב ואזלינן בתר תיקון שחוץ למלאכה ואפי' הוא קילקול בגופו כמו מילה והבערת בת כהן אזלינן בתר המצוה שהוא תיקון שחוץ לגופו וחייב אף דס"ל לר' יהודה מקלקל בחבורה והבערה פטור. אך משום דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב אזלינן בתר התיקון שחוץ לגופו אף שיש קילקול בגופו כמבואר בדברי הראשונים בפרק האורג. וה"נ ניזיל בתר קילקול הגדול שחוץ לגופו ואף שיש תיקון קצת בגופו יפטר:

אך שדומה לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפי' לר' יהודה משום מקלקל ואף שיש תיקון בלקיחת העפר שצריך אל העפר מ"מ כיון שתיקון לקיחת העפר אינו מחמת הגומא שאפי' לא הי' הגומא עם דפנות סביב כגון שהי' שם גבשושית ונטלה הי' תיקון לקיחת העפר אף שלא נשאר גומא עם דפנות וכיון שאין הגומא עם הדפנות סיבה לתיקון העפר חשוב מקלקל בגוף המלאכה ופטור. ה"נ להיפוך בנדון הרמב"ם שקלקול העור מחמת הדיו שבאותיות ואפי' לא הי' שם צורת האותיות ואין צורת האותיות סיבה לקילקול העור לא חשוב מקלקל כלל בגוף המלאכה וחייב:

[יא]

וכן השף לשון של מתכת. לשון הרמב"ם פ"ח הט"ו. ועי' לקמן ס"ק כ"א ובמה שכתבנו בביאור מלאכת דש סק"ז בס"ד:

[יב]

או הכותש רגבי עפר וכו'. ש"ס מכילתין שם [עד ע"ב] אמר רבא האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות פירש"י טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן:

[יג]

או הכותש חרס להחזירו לעפרו וכו'. ירושלמי פ' כלל גדול [נ ע"ב] הדין דשחיק חסף חייב משום טוחן:

[יד]

שירק שדרכו לכותשו וכו'. עי' בדברינו לעיל סעיף קטן ז':

[טו]

שהי' מחותך דק דק וכו'. הנה סילקא שהיה מחותך דק דק וכתשו בשבת לפי פי' הר"ח והערוך המובא לעיל סק"ז פשיטא דחייב מאחר דחתיכתו לאו היינו טחינתו וא"כ עוד לא הי' נעשה בו מלאכת טחינה כלל. אך לרוב הפוסקים דחייב על חתיכתו אף דכתישתו טוב לו יותר. יש לומר דדומה לנתבשל כמאכל ב"ד דשוב אין חייבין על בישולו. ויש לומר להיפך דכיון שתחילה לא הי' בו רק תולדה לטוחן והשתא נעשה בו טחינה ממש יתחייב. וכדמות ראי' לזה מרמב"ם פ"א [ה"ב] מהל' יו"ט דבונה ביו"ט לוקה משום דבונה אינה באוכל נפש לעולם ואין לומר בו מתוך ואף דמגבן בשבת חייב משום בונה וביו"ט מותר לכתחילה מה"ת. וצ"ל להרמב"ם דלא אמרינן מתוך מתולדה לאב דהאב לא הותר. וה"נ אב מלאכת טוחן מעולם לא הי' בו. ועמ"ש בביאור מלאכת מבעיר [סי' ע' אות ד'] בהא דפסחים ה'. גבי מצינו להבערה שהוא אב מלאכה וצ"ע. אבל הכותש סממנין במכתשת ובא אחר וחזר וכתשו עד שיהי' דקה מן הדקה נראה לי שפטור דזה דומה לבישול כמאכל ב"ד דשוב אין חיוב על בישולו. והא דקטורת של יוה"כ שמחזירין למכתשת בעיוה"כ כדי שתהי' דקה מן הדקה. ואלמלא שהי' חיוב מלאכה דאורייתא בדבר מסתמא הי' כותשין ביוה"כ עצמו כדי שלא יפיג ריחה [ובכריתות ו' ע"ב שהי' מקפידין על הפגת הריח] ולא הי' חוששין על שבות דאין שבות במקדש אלא ודאי משמע לכאורה דמלאכה דאורייתא יש בדבר. התם היינו טעמא דאין חיוב טחינה לעולם רק כשנטחן כ"כ עד שראוי לדבר הצריך לו. והכותש לקטורת יוה"כ אינו חייב עד שיהי' דקה מן הדקה כיון דכתיב בקרא דקה וביומא מ"ה. מה תלמוד לומר דקה והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק אלא להביא [לפני ולפנים] דקה מן הדקה וגבי יוה"כ כתיב חוקה לעכב כל דבר הנאמר בפרשה. וכ"ז שאינה דקה מן הדקה אינה מוכשרת כלל לעבודת יוה"כ ולא חשוב טחינה מקמי הכי. ממילא השוחקן כדי שתהי' דקה מן הדקה היא היא טחינתן וחייב:

[טז]

דעצים הנמצא בתוכם דק וכו'. עיין בדברינו לעיל סק"ח:

[יז]

א אלא כשאין עיקר דרך אכילתן כשהם חיים וכו'. שם אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פירש רש"י מחתכו הדק וכתבו התוס' דוקא סילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי. ונראה הפירוש משום דסילקא צריך חיתוך כדי לבשלו משא"כ בפירות הנאכלין חיין לית בי' משום טחינה. וכן כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ה המחתך ירק דק דק כדי לבשלו חייב משום טוחן וכתב בתה"ד סי' נ"ו דהא דהתירו התוס' לטחון אוכלין משום דאין צריך טחינה דאי בעי אכיל לי' כמו שהוא שלם ולועסו בין שיניו. ע"כ. ואיכא למידק מהא דכתב הר"ן בפ' המביא [בד' הרי"ף יז ע"ב] בשם התוס' שלא התירו לבקע עצים ביו"ט אלא מן הקורות הגדולות אבל עצים דקים שנוחין להדליק בלא בקוע אסור דמלאכה שאינה צריכה היא. ומלאכה דאורייתא היא מדאמרינן בפ' כלל גדול האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן עכ"ל. וקשה דאדרבא כיון דיכול להדליק בלא בקוע שוב אינה מלאכה כלל כמו באוכלין כיון שיכול לאוכלן בלא טחינה ללועסו בשניו. ואפי' גבינה קשה ויכול ללועסו ע"י הדחק בשניו כתב המג"א [סי' שכ"א ס"ק י"ב] לדעת התוס' אין בו משום טוחן. ומה"ט נמי יש לדקדק בסילקא דהיינו תרדין כמו שפירש"י לעיל ע"ג ע"ב בד"ה דקניב סילקא חותך תרדין מן המחובר מבואר דסילקא היינו תרדין וכן בברכות ל"ט. מיא דסילקא פירש"י תבשיל של תרדין וכן הוא בעירובין כ"ח ע"ב אמר רב המנונא מערבין בתרדין חיין. איני והאמר ר"ח סילקא חייא קטיל גברא חייא ומשני האי בבשיל ולא בשיל. ומדמקשה מסילקא לתרדין מבואר דסילקא היינו תרדין. והרי אמר רב המנונא מערבין בתרדין חיין. הרי דנאכלין כמו שהן חיין. ואין דומין לחיטין ושעורין דאין מערבין בהן. וכיון שנאכלין חיין למה יתחייב עליהם. וע"כ נראה עיקר טעם התוס' דמשהגיעו לעיקר אכילתן אין בהם משום טוחן. וע"כ סילקא אף שנאכלין חיין מ"מ אינו מברך עליהן בפה"א רק לאחר בישול וכדאיתא בברכות ל"ח ע"ב כל שתחילתו שהכל נהי' בדברו שלקו בפה"א משכחת לה בכלבא וסילקא וקרא. הרי דסילקא עיקר פריו כשהוא מבושל דוקא ע"כ חייב עליו תחילה משום טוחן [ודומה לחיטין ושעורין שטחינתן לעשות מהם פת שהוא עיקר דרך אכילתן] וכמו עצים שהנאתם בשעת הבערתם וכיון שחתיכתם לצורך הבערתם חייב משום טוחן. ואף שהי' יכול להבעיר בלא זה חייב כיון דמ"מ בנקל יותר להבעיר כשהוא מחותך והרי חיתוכם להביאם לעיקר דרך הנאתם. אבל אוכלין שדרך אכילתם כשהוא חי אף כשהוא מבושל טוב יותר מ"מ מברך עליהן בפה"א כשהן חיין. כמ"ש המג"א סי' ר"ה סק"ג וכן פסקו האחרונים. וכיון שכבר הי' עיקר פריו שוב לית בי' משום טוחן:

ב ובעיקר חידוש התוס' דבאוכלין לא שייך טחינה יש לעיין מ"ש מבישול דהוא אפי' בתפוחים כמ"ש הפרמ"ג בפשיטות סי' שי"ח במשבצות סק"ו וכן משמע מדברי הרא"ם דיש ביש ול אחר צלוי' שבתחילה. ובפ"ב דע"ז ל"ח. דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישול עכו"ם משום דחשוב כמו דבר הנאכל כמו שהוא חי כיון שנאכל מחמת מלחם. וה"נ אם איתא דדבר הנאכל כמו שהוא חי אין בו בישול למה חייב על דבר הנצלה כבר. ועוד ד' התוס' עצמם לעיל מ"ח. וז"ל כשיש עם הקדירה תפוחים אם מחזיר קודם שיתבשלו נמצא מבשל בשבת. וטחינה אינה רק בדברים שאין נאכלים בלעדה. ויש לחלק דשאני בישול שמשנה הדבר מכמו שהי' משא"כ טחינה. ובפרט המחתך שהוא רק עושה מאחד שנים או שלשה אבל בעצמותה אין שום שנוי. ע"כ אינו חייב רק אם מכשירו לאכילה. וכן משמע בשיטה המיוחסת להר"ן בשם הרא"ה וז"ל דוקא סילקא שהוא מחוסר הכשר אחד דהיינו בישול ולאפוקי פת וכל דבר הראוי לאכילה [בלא צ"ל] דלא מחוסר הכשר אחר דמותר דאוכלא דאפרת הוא עכ"ל וכן בספר הבתים שיובא לשונו לפנינו. ולישנא דאוכלא דאפרת משמע כמ"ש זהו שיטת התוס' דאין טחינה באוכלין:

ג והרמב"ם כתב פרק כ"א [הי"ח] מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה אלא בפירות כן הוא במקצת הנסחאות. ובמקצת הנסחאות שאין טחינה בפירות. וכתב המ"מ שני הנסחאות. והנוסחא שאין טחינה אלא בפירות נראית לו יותר. והנה ודאי דאין טחינה בפירות תמוה דכל טחינה בתבואה וסילקא וחרובין שכתב הרמב"ם לעיל מינה דאסור משום לתא דטוחן וכולהו פירות נינהו. אך גם הנוסחא שכתב הרב המגיד שנראית לו יותר דאין טחינה אלא בפירות קשה בדלועין שפירא הוא. וגם קשה היכן מצינו זה דאין טחינה אלא בפירות. ואי משום דאין טחינה אלא בגידולי קרקע הא לרמב"ם בשר גידולי קרקע הוא:

[הגה"ה - והיה נראה לי טרם ראיתי דברי ס' הבתים דכוונת הרמב"ם דאין טחינה אלא א"כ הטחינה מכשירתו לעיקר פריו כי עיקר התבואה לאפות. אבל הדלועין שאין נאכלין חיין דרש"י פי' בע"ז ל"ח. קרא דלעת וקרא מברך עלי' חי שהכל דאין דרך לאוכלו חי והוא מחתכו חי לפני הבהמה שתאכלנו תי נמצא שאין הטחינה מכשירתו לעיקר פריו. שהרי קרא חי מברך עלי' שהכל דלא חשוב אז עיקר פרי. וע"כ הוא דומה קצת לדבר שאינו גידולי קרקע דאינו בו טחינה מאחר דעיקר גידולו אינו להאכיל חי וכן נבילה לפני הכלבים שהם יאכלו חי. ואין הבהמה בשעה שניזונת מן הקרקע [דמה"ט נקרא גד"ק] עומדת להאכיל חי לכלבים רק לאדם שיאכלנה צלי או מבושל נמצא שאינו טוחן למה שהוא עיקר גידולו. ונראה לי סיוע לסברא זו מהא דביצה [כא.] עיסה חצי' של ישראל חצי' של גוי אסור לאפותה בי"ט דהא אפשר למיפלגה בלישה. מיתבי עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ונאפת ביו"ט [אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואינה נאפת ביו"ט] ואמאי והא אפשר למיפלגה בלישה ע"כ. ויש לדקדק במתני' דתלי האיסור באפי' דוקא ולא בכל עשיית הפת היינו לישה נ"כ ובמשנה שבמשניות וכן בירושלמי גרסינן נעשית. ואין לומר דהגמ' נמי ה"ק נאפת היינו כל הצריך לאפי' והיינו הלישה ג"כ. דא"כ כי מקשה והא אפשר למיפלגה בלישה הו"ל למיפרך הא אפשר למיפלגה בקימחא אלא ודאי דוקא קתני נאפת ואינה נאפת. וטעמי בעי. אשר ע"כ נראה לי דכי היכי דאין טחינה אלא בגיד"ק. ה"נ לישה. ואף דנלוש במים והמים אינם גידו"ק. ולא מיבעיא לר"י דבפ' משילין [לז.] מים בטילין בעיסה. וכמאן דליתניהו דמי דלא חשוב שהי' לישה במים. ואפי' לחכמים דקי"ל כוותייהו. מ"מ אין להוכיח ממשכן דאפי' בדבר שאינו גידולי קרקע שייך לישה. די"ל לישה שבמשכן שהי' מלאכה הוא משום הסממנים [והקמח לרב האי] שבו. בשלמא בישול שהמים בעין בפ"ע וכיון שכל מידי דמשכן הי' מלאכה ג"כ גם בישול המים הי' מלאכה. אבל לישה הוא שהמים נבלעין בקמח ואין הכרח שהוא מלאכה מפאת המים שבו דאימא שהוא מלאכה מפאת הקמח כמו עימור דישה טחינה שהוא רק בגדולי קרקע. [ועי' לקמן בביאורנו למלאכת לש סק"ט (נא)]. וע"כ עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה לא מבעיא אם אינה ראוי' לרועים הרי הלישה הי' בדבר שאינו עיקר פריו שעתה אינה ראויה אלא לכלבים. אך אף אם ראוי' לאדם כיון שעשאה לכלבים. ומה"ט פטורה מחלה הואיל ועומדת לכלבים לא הוי מלאכה ג"כ מהאי טעמא. ואף שמטמאה טומאת אוכלין היינו משום דמה שהיה ראויה לקבל טומאה בעודה קמח לא פקע. אבל הלישה שהיה מתחילתה לכלבים ואינה מחייבת בחלה. ה"נ לא חשוב מלאכה ותיקון במה שראוי לאדם. ע"כ תני אינה נאפת [ביו"ט] דייקא. אבל הירושלמי לשיטתי' דלית לי' האי חילוק בין גד"ק לשאר דברים. שהרי ס"ל [מח ע"ב] השולה דג מהים חייב משום קוצר. הרי דאפי' קצירה שעיקרה מן הקרקע סבירא לי' להירושלמי דהוא שלא בגד"ק ג"כ כל שכן שאר מלאכת הפת ע"כ גורס נעשית. והמשנה שבמשניות מסתמא נלקחה מהירושלמי. והרמב"ם והטוש"ע כולם העתיקו נאפת גם הר"ש העתיק נאפת. ע"כ הגה"ה]:

ומצאתי בחידושים על הרמב"ם שבראש ספר מעשה רוקח מחודש ע"ב. וז"ל פכ"א שאין טחינה בפירות. י"ל שדעתו לומר שאין טחינה בדבר הנפרד אוכל מאוכל. לשון זה נגזר מאוכלא דאפרת. ואינו דומה למחתך ירק שזה צריך לו כדי לבשל ולא לריסוק השחת והחרובין מפני שאינן נאכלין בלא ריסוק. מספר הבתים עכ"ל. וצ"ל דאין נאכלין בלא חתיכה אלא על ידי הדחק וכדעת הב"י והמג"א סי' שכ"ד [סק"ד] דבאינו נאכל קודם התיקון כי אם ע"י הדחק לית בי' משום מיטרח באוכלא. אבל אם הי' נאכלין בלא דחק הא קיי"ל מיטרח באוכלא לא טרחינן אלא ודאי שאין נאכלין רק על ידי הדחק. ואעפי"כ לית בי' משום טוחן ומוכח דשחת וחרובין אפי' ע"י הדחק אינן נאכלין בלא ריסוק. ואעפ"כ אינו טוחן ממש רק נראה כטוחן ותולדות טוחן מדאורייתא לא חשיב לי' רק בירק ע"מ לבשלו שהטחינה גורם שבח במאכל. אבל בנאכל כמו שהוא חי שהריסוק אינו משבח אותו רק שהוא קשה ואין הבהמה יכול ללועסו וע"י הריסוק יכול הבהמה לאוכלו אין זה טוחן מדאורייתא. ואפשר הטעם משום דיכול להלעיטה בלא טחינה דק דק ואף האדם הבולע חשוב אכילה דבלע מצה יצא. מתבאר מזה דהרמב"ם סובר ג"כ כדעת התוס' דאין טחינה באוכלין. אך אם אינו יכול ללעסו בשניו מחמת שהוא קשה אסור מדרבנן אבל אין בו משום טוחן מדאורייתא כיון שאינו טוחן כדי לבשלו:

ד אך בירושלמי [מט.] הובא בתשוב' הרשב"א ח"ד ע"ה. הדין דשחיק תומא כד שחיק במדוכתי' משום טוחן. והרי שום נאכל כמו שהוא חי ועיקר אכילתו כשהוא חי כדאיתא בברכות ל"ט ע"ב תחילתו בפה"א שלקו שהכל משכחת לה "בתומי" וכרתי. ומ"מ חייב משום טוחן. ולכאו' זה קושיא לשיטת התוס' והרמב"ם וראי' לדעת הרא"ם וסמ"ג והרשב"א והריב"ש המובא בדברינו בסמוך ולפנינו אות ח' ואות י"א יתיישב זה:

ה והנה בהג"מ [פכ"א הי"ח] בשם הרא"ם דאסור לפרר פירות לפרורים דקים. וכ"מ בסמ"ג שכתב בשם ר"י בר"ש שמותר לפרר לחם דלא מצינו טוחן אחר טוחן. וכן בתשו' הרשב"א ח"ד סי ע"ה שנשאל אם מותר לפרר לחם לפני התרנגולים. והשיב הא דפרים סילקא היינו לאכול לאחר זמן. אבל לאכול לאלתר מותר. והלכך אף לפני התרנגולים להאכילם לאלתר מותר. הנה דלא שרי רק לאלתר. וכן בתשו' הריב"ש סי' קפ"ד דאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ אפי' לאכול לאלתר דדמי לבורר בנפה וכברה. הנה אף דהגבינה היא אוכל יש בה טחינה:

ו ובתה"ד סי' נ"ו. שאלה. מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו ויש לפניו בשר שאינו רך כגון צלי שהוא קשה ללעוס שרי לי' לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אח"כ. או לאו. והשיב דשרי דאפי' לדעת הרא"ם ור"י בר"ש הנ"ל דיש טחינה באוכלין י"ל דבשר שאינו גד"ק מודי. דכמו עימור אינו אלא בגד"ק כמו כן טוחן. ואפי' לרבה דאמר [עג ע"ב] יש עימור שלא בגד"ק וה"ה טוחן. מ"מ באוכלין שאינם גד"ק י"ל מודים הרא"ם ור"י בר"ש להתוס' דאין טחינה באוכלין דהא חזינן דשייך טחינה יותר בגד"ק. וא"כ י"ל דלא פליגי אלא באוכלין שהם גד"ק דלמעט במחלוקת עדיף. וכתב עוד בזה"ל אך אין נראה להתיר מה"ט לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן. דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחי'. י"ל דהא דהתירו התוס' לטחון אוכלין היינו משום דא"צ טחינה דאי בעי אכיל לי' כמו שהוא שלם והי' לועסו בין שיניו. אבל אי לאו האי טעמא לא. וא"ת א"כ מי שאינו יכול ללעוס אפי' בשר מבושל או צלי יהא אסור. הא ליתא דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס. לכך לא שייך בהו טחינה אפי' למי שאינו יכול ללעוס. אבל בשר חי דלא חזי לשום אדם אע"ג דחזי לכלבים ולשאר חיות לאו להכי קיימא רק לעופות משום חשיבותו הלכך אין להתיר. עכ"ל:

ז ובשלטי הגבורים הקשה עליו דבשר ודאי חשוב גד"ק כדמוכח בפ' בכל מערבין [כז ע"ב]. וכ"כ התוס' בפ' כלל גדול [עג ע"ב] גבי מפרק תולדה דדש. ובמחכ"ת כתב בשם התוס' היפך המפורש בדבריהם דלא דמי להאי דבכל מערבין ליקח בכסף מעשר דכתיב בקר וצאן. אבל בשבת דילפינן מסמנים שבמשכן לא חשוב גד"ק רק מה שגדל ממש בקרקע. וכך הי' לו להקשות דהרמב"ם הא פוסק [פ"ח ה"ז] אין דישה אלא בגד"ק ופסק דחובל חייב משום מפרק. וכן חולב. ע"כ דסובר הרמב"ם בע"ח חש ובים גד"ק. ומ"מ גם זה אינו קושיא כלל על תה"ד דכמו שכ' התה"ד דאף להסוברים יש עימור וה"ה טחינה שלא בגד"ק. ופליגי על התוס' וס"ל יש טחינה באוכלין. מ"מ מודים במה שאינו גד"ק להתוס' דאין טחינה באוכלין. דכיון דיש פוסקים אין טחינה כלל שלא בגד"ק. אף להחולקים לא שייך כ"כ טחינה בהם כמו בגד"ק. כמו כן נאמר בבשר כיון דלהתוס' לא חשוב גד"ק כלל לגבי שבת גם להרמב"ם לא חשוב כ"כ גד"ק כמו פירות הארץ ממש. וזה מוכרח לדעת הרמב"ם שהרי קושית התוס' היא אלימתא מהא דהשוכר את הפועלים [פט.] דממעט החולב והמגבן משום שאינו גד"ק. וצ"ל לדעת הרמב"ם דמ"מ חשוב תולדה לגד"ק אף שאינו גידולי קרקע לגמרי כעין דברי התוס' בכורות כ"ה. וא"כ מפורש שאינו גידולי קרקע ממש. וא"כ לא שייך בהו כ"כ טחינה כמו בגידולי קרקע ממש:

ח ובעיקר דברי התה"ד יש לכאורה סתירה לדבריו מדברי הריב"ש [סי' קפ"ד] שכתב דאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ. והרי גבינה אינה גידולי קרקע ממש כמו בשר והוא אוכל ומ"מ כתב דיש בו משום טוחן. ואף שאין להקשות מהריב"ש על התה"ד דאטו גברא אגברא קרמית. אך יש קושיא על הש"ע שפסק בסי' שכ"א [סעי' ט' י'] כדברי שניהם. ומדברי האחרונים נראה שהש"ע אוסר לגרור הגבינה מטעם השני של הריב"ש משום עובדין דחול. אפי' ביו"ט. כמו לטחון פלפלין ברחיים שלהן. אך בספר ת"ש הקשה דבסי' תק"ד סעיף ג' פסק הרמ"א להתיר ביו"ט. ומשום דהריב"ש נסתפק בטעם השני דלא דמי לפלפלין ברחיים שלהן. שדרך לעשותו לימים הרבה. ואם כן הדרא קושיין לדוכתי' ונדחק בת"ש עי"ש. והנה יש לומר לפימ"ש לעיל אות ב' החילוק שבין טחינה לבישול דבישול יש אפי' בתפוחים היינו משום דהבישול משנה הדבר מכמות שהוא. משא"כ המחתך ירק. ושכן משמע מהרא"ה וס' הבתים שכתבו הטעם משום דאוכלא דאפרת הוא. והנה המ"מ בפ"ז [ה"ד] בהא דכתב הרמב"ם דמחתך ירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן. וכתב המ"מ משום שאינו אלא קצת דמיון שהטחינה משנה גוף הראשון. ואין החותך כן ע"כ הוא רק תולדה עי"ש. וכן משמע ריש פרק כיצד מברכין [לו.]. קמחא דחיטי רב נחמן אמר שהנ"ב משום דאישתני. ולדעת התה"ד [סי' כ"ט] בפרי שמרוסק היטב מברך ג"כ עליו שהכל והביא דברי רש"י שפי' טרימא בפה"א שמרוסק קצת ובגרגלידי דליפתא בין פרימא רבה בין פרימי זוטא בפה"א. הנה דמחתך לחתיכות דקות לא חשוב נשתנה וע"כ שפיר חשוב אוכלא דאפרת. אבל לגרור הגבינה במורג חרוץ שהוא כמו טחינה ממש דחשוב נשתנה לגמרי כמ"ש המ"מ שוב דינו כבישול דאיתא אפי' באוכלין. ולפי סברא זו ניחא דברי הירושלמי שמחייב על שחיקת שום במדוכה משום טוחן והקשינו לעיל אות ד' להאומרים אין טחינה באוכלין עי"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבהא במדוכה טחינה ממש הוא. כן יש לומר:

ט ועוד נראה ליישב דהנה קשה לי בדברי תה"ד הנ"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס. לכך לא שייך בהו טחינה אפי' למי שאינו יכול ללעוס. וכן הא דתלי איסור בשר חי לחתוך לפני העופות משום דלא קיימי לחי' ולכלבים הא קיימי להכי ולהכי מותר. והא בדף קנ"ה. בפלוגתא דר"ה ור"י באשויי אוכלא דלר"ה אסור וקאמר שם דבעילי זוטרי כיון דאין יכולין לאכול בלא חיתוך חשוב אשויי אוכלא ואסור לר"ה. ואף דעילי זוטרי הויין מעוטי נגד שאר חמרי. ועוד דמוכח מהא דקטורת שלפני ולפנים שמחזירין למכתשת בעיוה"כ. דאף דלהקטרה דהיכל היה מוכשר תחילה. כיון דלהקטרה דלפני ולפנים לא חזי עד שתהא דקה מן הדקה יש בו משום טוחן. ועי' לעיל ס"ק ט"ו. אף דהקטרה דהיכל הוא רובא נגד דלפני ולפנים:

י ונראה ליישב זה דהנה הא דמוכח בש"ס גבי עילי זוטרי דאף דחזי לרוב חמורים בלא מעשיו חשוב אשויי אוכלא. נראה הטעם משום דבשבת מלא"מ אסרה תורה כיון שכוונתו להאכילם לעילי זוטרי ולדידהו לא הי' אוכל חשוב אשויי אוכלא. וכן בכתישת הקטורת מעיוה"כ דוקא דכיון שכוונתו לכך חשוב טוחן. והנה הסמ"ג כתב במסנן מים צלולים במשמרת אף שיש שם קסמין דקין ומסנן אותו מן הקיסמין מותר כיון דאפשר לשתותן בלא סינון. ופי' הלבוש [סי' שי"ט סעי' ט"ז] משום דיכול לסננו בשעת שתייתו בשיניו ע"י הדחק שלא יכנסו הקסמין לפיו ע"כ לאו בורר הוא. ואף דלכאורה אינו מובן דס"ס צריך לברירה רק שהי' אפשר לברר בהיתר ע"י שינוי. וא"כ כל בורר אוכלין הא אפשר לברר אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר. ואעפי"כ כשמברר לאכול לאחר שעה חייב. ופרשנו במלאכת בורר ס"ק י' אות ד' משום דבורר לאכול לאלתר ההיתר הוא משום דבשבת מלא"מ בעינן וכשמחשבתו לאכול לאלתר לא חשוב מלא"מ כמו שפי' הר"ח בסוגיא שם. ומ"מ המעשה בעצמה הוא מעשה מלאכה וכיון שא"א לאכול בלא מעשה מלאכה א"כ כשבורר לאכול לאח"ז הרי שוב יש בו מעשה מלאכה ומחשבה. משא"כ במסנן מקסמין דקין דאפשר לסנן בשעת שתייתו בשיניו ובכה"ג לא הוי מעשה מלאכה וכיון שאפשר לבררו בלא מעשה מלאכה לא חשוב ברירה ועי"ש. ולפי"ז יובן גם במחתך ירק דק דק דהיינו טעמא דלא מהני שלא יחשב טחינה הא דאפשר בלא מלאכה כשיחתוך לאכול לאלתר משום דאף כשיחתך לאכול לאלתר יחשב מעשה מלאכה רק שלא יהיה מלאכת מחשבת וכנ"ל בבורר. אך כ"ז הוא כשאינו ראוי לרוב בני אדם בלא חיתוך אבל כשראוי לרוב בני אדם כמו שהוא ובעצמותו לא מעשה מלאכה הוא כלל דאין טחינה באוכלין רק מחמת מחשבתו אתה באת לחייבו וכנ"ל. שוב נמצא שאם יחתכנו לאכול לאלתר גם מחשבתו לא יהי' למלאכה כלל רק לאכול ולא יהי' מלאכה לגמרי. ומעתה מאחר שיכול לחתוך בלא מלאכה כלל שוב אין כאן מלאכה וכמו במסנן מקסמין. וכ"ז בחותך בסכין. אבל לגרור הגבינה במורג חרוץ דסתמא עושה כן למי שאינו יכול ללעוס בשיניו. וא"א לגרור בהיתר דאפי' לאלתר הא אסור כמ"ש הריב"ש שם משום שהוא כלי המיוחד לכך שוב לא חשוב טחינה באוכלין ודו"ק:

יא וראי' לפירוש זה דהנה דינו של התה"ד דטחינה באוכלין שאינם גיד"ק מותר מוכח במשנה דריש כל הכלים [קכב ע"ב] מגירה לגור בה את הגבינה פרש"י מגירה סכין שיש לו פגימות הרבה. לגור. לחתכו ולחלקו לפי שממהרת לחתוך דבר עב עכ"ל. והרי הרמב"ם [פ"ח הט"ו] כחב הנוסר עצים ליהנות בנסורת [והיינו בלשון אשכנז עהר צו זעגט ברעטער. ונופל דק דק כקמח. כמו שביאר הפרמ"ג בפתיחה הכוללת] חייב. וכתב הלח"מ דמה שכתב הרמב"ם להנות בנסורת אתי לאפוקי שלא להנות לא בעצים ולא בנסורת. אבל נתכוין להנות בעצים לבד נמי חייב לשיטתו ז"ל דמלשאצל"ג חייב וכמו שכתבנו לעיל ס"ק י'. וא"כ לפי"ז כשמחתך הגבינה במגירה [שקורין בל"א זעג] ומסתמא נופל נסורת הגבינה דק כקמח למה לא יהא חייב לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה ואפי' לר"ש עכ"פ יאסור לכתחלה. אלא ודאי בגבינה אפי' דק כקמח לית בי' משום טוחן. והא דהריב"ש משום שהוא בכלי המיוחד לטחינה משא"כ מגירה עיקרה לחתוך אלא שממילא נופל דק כקמח ג"כ. והא דירושלמי [מט.] דשחיק תומא חייב משום טוחן נ"ל דהיינו שוחק השום כדי לתבל בו קדירה וע"כ לא מיבעי' כשאינו ראוי לתבל בו בלא שחיקה דחייב אלא אפי' היה יכול לתבל בו כשהוא שלם. מאחר שודאי ביותר הוא ראוי ע"י שחיקה שוב דומה לחותך עצים דק דק כדי להבעיר בהן אש דחייב אף שהי' יכול להבעיר כשהם שלמים ג"כ מ"מ כיון שיותר נקל להבעיר בהן כשהן מחותכין ועצים הנאתן בשעת ביעורם והוא הביאם לעיקר דרך הנאתם חייב. ועי' לעיל אות א'. וה"נ בשום הזה שעכ"פ בנקל לתבל בו ע"י שחיקה [והוא שוחקו ואין היתר משום לאלתר] בכלי המיוחד לשחיקה כדמפורש בירושלמי [שם] כדשחיק מדוכתי' ע"כ חייב. ואף שיכול לאוכלו בלא שחיקה שהרי שום נאכל כמו שהוא חי כנ"ל. הלוא המוציא תבלין שיעורו כדי לתבל בו כגרוגרת. הרי שחייב על מה שהוא מכשיר ולענין זה השחיקה מביאו לדרך הנאתו ע"כ חייב:

יב ואף דהא דהלבוש השגתי על פירושו במלאכת מרקד סק"ז. מ"מ סברת הלבוש אין לה סתירה. ואף שהוכחתי שם מהר"ן דכה"ג מחזי כבורר. אין ראי' רק לאסור לכתחילה משום דמחזי. ובנ"ד דאין איסור מלאכה מחמת מעשיו שאוכל הוא לרוב בני אדם רק מחמת מחשבתו [שחישב לצורך אדם שאינו יכול לאוכלו בלא טחינה] שוב לא מחזי ואין איסור גם לכתחילה. ואף שהשגתי גם על סברת הלבוש במלאכת בורר סק"י אות ז' מחולב דחייב להרשב"א משום בורר אף דאפשר לינק מן הבהמה דבשעת שתי' ליכא משום בורר. הא ודאי יש ליישב בפשיטות דכיון שאין הדרך לינק. ולשתות כדרכו אי אפשר בלא מלאכה. ולא השגתי שם רק על מה שרציתי לומר שם באות ד' דלהלבוש אינו חייב בחולב משום בורר. משום דאפשר לינק. ע"ז השגתי מהרשב"א דמחייב בחולב משום בורר. ולעולם נשאר גוף סברת הלבוש קיימת:

יג מיהו כבר הקשיתי על הלבוש מבורר לאח"ז דחייב אף שבידו לברור סמוך לאכילה. ותרצתי דפטור לאלתר כתב הר"ח משום דלא הוי מלאכת מחשבת. ומ"מ מעשה מלאכה הוא גם בלאלתר. וכשמחשב לאח"ז הוא מעשה מלאכה ומחשבת מלאכה. אך לפמ"ש במלאכת בורר ס"ק י"א דבורר אוכל א' לא הוי בורר. ובזה פרשתי שם סק"א אות י' דברי הירושלמי תפתר שהי' אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. א"כ שוב הרי יכול לאכול בלי סרך מלאכה כלל. שיאכל ראשונה ראשונה. מיהו דין זה דבורר אוכל אחד לא נמצא בשום פוסק. רק הנראה מסברת לבי ואין בזה כדי השגה על הלבוש. מ"מ שוב אין תי' זה הבנוי על יסוד הלבוש ברור:

יד גם תירוץ ראשון דשאני הא דריב"ש שהוא טחינה גמורה. ג"כ יש לפקפק שהרי הריב"ש הביא ראי' לאסור מהא דקניב סילקא. ואם לא אסר הריב"ש רק משום טחינה גמורה. א"כ מהא דקניב סילקא אין ראי' כלל לאסור. ועוד בתה"ד הביא ראי' מסמ"ג דמותר לפרר לחם משום אין טוחן אחר טוחן ולולא זה הי' אסור ש"מ יש טחינה באוכלין. ואם הא דאין טחינה באוכלין דוקא בחותך דק דק לא בטחינה. אימא דהוצרך הסמ"ג לטעם אין טוחן אחר טוחן במפרר עד שישוב כסולת. כהא דר' ישמעאל ברכות ל"ז ע"ב פורכן עד שמחזירן לסולתן. גם במהרי"ל המובא ברמ"א סי' תק"ד משמע דאפי' בטחינה גמורה דכתישת מצות אמרינן אין טחינה באוכלין:

[יח]

אין טחינה אלא בדבר שהוא גיד"ק וכו'. כתב בתה"ד [סי' נ"ו] דטחינה שלא בגד"ק תלי בפלוגתא אם יש עימור שלא בגידולי קרקע. ולפענ"ד נראה דאפילו לרבא דאין עימור שלא בגד"ק. מ"מ להתוס' [עג ע"ב] שפסקו דיש דישה שלא בגד"ק. וע"כ שהם מחלקים בין עימור לדישה. משום דעימור אינו אלא במקום גידולו על כן אינו חייב אלא במקום גידולו בקרקע כמו בסמנים שבמשכן. ולפי"ז מסתברא דיש טחינה שלא בגידולי קרקע כמו דישה. ומ"מ להפוסקים דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ואין עימור אלא בגידולי קרקע. לא מסתבר לומר דוקא דישה שהיא מלאכה שבפסולת. ועימור משום דהחיוב הוא רק מקום גידולו. אבל טחינה שאין בה לא זה ולא זה לכ"ע ישנה שלא בגד"ק. לא נראה לומר כן. וכ"ש שיש ראי' לדעת הרמב"ם דחיוב מעמר הוא אפי' שלא ממקום גידולו כנ"ל בביאורנו למלאכת מעמר ס"ק ב'. ואעפי"כ פסק אין עימור אלא בגד"ק. ה"ה טוחן דאינו אלא בגד"ק. העולה מזה דלדעת האו"ז והרמ"כ דסוברים יש עימור שלא בגד"ק. וכן להתוס' [אף דס"ל אין עימור אלא בגידולי קרקע אך] דס"ל יש דישה שלא בגידולי קרקע. יש טחינה שלא בגידולי קרקע. ולדעת הסוברים דשניהם אינן אלא בגידולי קרקע. אלא שסוברים אין עימור אלא במקום גידולו. הדעת נוטה לומר דאין טחינה אלא. בגידולי קרקע. ולהרמב"ם דסובר אין עימור אלא בגידולי קרקע ואפי' שלא במקום גידולו. הדבר ברור שאין טחינה אלא בגידולי קרקע:

[יט]

כגון בשר צלי או גבינה קשה כו'. עי' לעיל ס"ק י"ז אות ו':

[כ]

וזה וזה אין אסור אלא מדרבנן. זה מבואר באריכות לעיל ס"ק י"ז אות ג' מדברי הרמב"ם פכ"א לפי פי' ס' הבתים דאין חיוב רק החותך כדי לבשלו. אבל החותך כדי שיוכל ללועסו אין בו חיוב מן התורה:

[כא]

אחר טוחן אעפ"י שחזר ונעשה גוש אחד וכו'. לעיל ס"ק י"ז אות ה' כתבנו דברי הסמ"ג דמותר לפרר לחם משום דאין טוחן אחר טוחן. וק' לי דהא איתא בירושלמי פ' כלל גדול [נ ע"ב] הדין דשחק חסף היינו חרס חייב משום טוחן. והרי חרס נעשה ע"י טחינת הרגבים תחלה כמ"ש רש"י [עד ע"ב] בהאי דעביד חביתא דכשכותש רגבים חייב משום טוחן. וברמב"ם [פ"ח הט"ו] השף מתכת חייב משום טוחן ומתכת אין חיבורו בתולדה רק ע"י היתוך דומה לטוחן אחר טוחן וכמ"ש הרמ"א [סי' שכ"א ס"ח] בשם הכלבו גבי מלח שהי' דק מתחלה ונעשה פתיתין דמותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת והיינו כמו הפת דלית בי' משום טוחן כיון שנטחן תחלה. ה"נ במה שאין חיבורו בתולדה. וכן הקשה הפמ"ג [בא"א ס"ק י"ב] על הריב"ש בגרירת גבינה. הא אין חיבורו בתולדה ודומה להא דכלבו. ונ"ל דהנה דהא דאין טוחן אחר טוחן. כיוצא בזה איתא בתוס' רי"ד.[עג ע"ב] גבי מעמר דכשהי' מקובץ כבר ושוב נתפזרו אין בו עוד משום מעמר. והקשינו במלאכת מעמר ס"ק ב' אות ח' מ"ש מבישול דהמתיך מתכת חייב משום מבשל כדאי' בשבת ק"ו. וביבמות ו' ע"ב גבי בישול פתילה דהבערת בת כהן וכן כתב הרמב"ם [פ"ט ה"ו] המתיך מתכת חייב משום מבשל ואף דמתכת נעשה ע"י בישול. ואמרנו שם דיש חילוק בין בישול שחייב על כל דבר ע"כ אין נ"מ מה שהי' תחלה. אבל עימור דחיובו רק על מה שגדל בקרקע וכיון דמשעה שמתלשו מן הקרקע הי' פעם אחת מעומר אלא שאחר כך נתפזרו שוב אין בו חיוב משום שגדל בקרקע. ותירוץ הזה שייך גם בטחינה דאינו אלא בגידולי הקרקע כמ"ש התה"ד. וע"כ ניחא הא דהטוחן חרס ושף מתכת. דלכאורה יש לעיין איך שייך טחינה בקרקע הא לאו גידולי קרקע הוא. אך הא מצינו מפורש בגמרא דכותש רגבי עפר לחביתא או לכיסוי הדם חייב משום טוחן. וצ"ל משום דהי' במשכן סמנים שהם גושי קרקע כידוע שיש כמה מיני צבעים שחופרין אותן מן הקרקע. יהי' איך שיהי' הנה מפורש דחיוב טוחן על קרקע ממש. וע"כ שפיר יש בו טוחן אחר טוחן שאינו דומה לגידולי קרקע שא"א לחייבו על מה שגדל תחלה בקרקע שהרי למה שגדל תחלה בקרקע כבר הי' נטחן משא"כ הטוחן מתכת וחרס שהם קרקע עצמה. הרי גם עכשיו הם קרקע וחיובו משום עכשיו ואין נ"מ במה שהי' טחון תחלה. ובזה נבאר דברי הריב"ש דהנה לפירוש הנ"ל דהא דאין טחינה אחר טחינה הוא רק לפי ההנחה דאין טחינה אלא בגידולי קרקע. וקשה על האור זרוע [מ' מעמר] דפסק יש עימור שלא בגידולי קרקע וה"ה טחינה ובמלאכת טוחן כתב דאין טוחן אחר טוחן. ועוד דא"כ יהי' אסור לכתחלה כמו המעמר מה שאינו גידולי קרקע. אך הדבר נכון עפ"י דברי התה"ד דאוכלין שאינן גידולי קרקע כ"ע מודים שאין בהם משום טוחן דבאינם גידולי קרקע לא פליגי על התוס' דאין טחינה באוכלין. ממילא אין באוכלין טוחן אחר טוחן. ומדוקדק לשון מהרי"ל שהביא הרמ"א סי' תק"ד [סעי' ג'] דאין טחינה באוכלין שהי' טחונין תחלה. מעתה ניחא דברי הריב"ש לפימ"ש לעיל ס"ק י"ז דגרירת גבינה לא חשוב טחינה באוכלין אין היתר משום אין טוחן אחר טוחן לחודי' דהא אפי' למ"ד אין טחינה אלא בגידולי קרקע מדרבנן מיהו אסור. אבל במלח שהי' דק מתחלה שפיר התיר הכלבו דהא מלח לא הוי גידולי קרקע ואין בו טוחן רק מדרבנן אטו גידולי קרקע. וזה שלא הי' מחובר מתולדה דאפי' אם הי' גידולי קרקע הי' מותר מה"ת אין לגזור. ואף דמה שהי' דק מתחלה עם מה שאינו גידולי קרקע היתר אחד הוא. מה בכך סוף סוף הוי גזירה לגזירה. אבל בגבינה דפסק הריב"ש בסי' קכ"א דבעלי חיים חשובים גידולי קרקע לגבי שבת אין היתר משום דאינו בתולדה דעכ"פ אסור מדרבנן:

[כב]

דבר שאינו גידולי קרקע וגם אינו כו'. זה כבר נתבאר בס"ק כ"א:

[כג]

א בד"א כשחותך להניח לאח"ז כו'. בתשובת הרשב"א ח"ד סי' ע"ה זה לשונו מסתברא הא דפרים סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אפי' לבו ביום ולאחר שעה לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בשערב [נ"ל שצ"ל לקרב] בישולו. וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד מותר שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות כעין שאמרו בשבת לענין בורר וכו' דאלמא כל שבורר לאכול לאלתר כדרכן של בני אדם לאכול אעפ"י שיש באותו ענין חיוב חטאת בשמניח לאח"ז ואפי' לבו ביום מותר דשויי אוכלין משוינן עכ"ל. ובריב"ש סי' קפ"ד נסתפק השואל אם מותר לחתוך בסכין גם הריב"ש עצמו נראה שנסתפק בכך. ולפענ"ד נראה פשוט שמותר דהא כתב רש"י קכ"ח. בהא דקוטם ביד ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי כדרך חול כדאמרן לעיל האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן. מבואר דהא דפרים סילקא היינו בכלי דביד חשוב שינוי. וע"כ פרים בכלי היינו בסכין ועלה אמר הרשב"א דדוקא במחתך לאכול לאחר זמן אבל לאוכלו מיד מותר. ואף דגבי בורר אסור בקנון ותמחוי אף שהוא כלי שאינו מיוחד לכך. היינו משום דבסכין הוי נמי דרך אכילה אבל בקנון ותמחוי אינו דרך אכילה כלל. וזה פשוט. וכן מעשים בכל יום שבת שחותכין בצלים סמוך לאכילה על סמך הרשב"א. הרי דאפי' בסכין מותר:

ב וראיתי בשלטי הגבורים [פ' כלל גדול] שתמה על הרשב"א דאטו מותר לעשות כל המלאכות כשצריך להם מיד ובבורר ביארו החכמים שאין זה דרך ברירה אבל מנ"ל לדמות מילתא למילתא שגם טוחן אינו אם כוונתו לאכול לאלתר עכת"ד. ולדידי נראה לפרש דברי הרשב"א דהנה טעם בורר לאכול לאלתר שמותר משום דע"כ בשעת אכילה אי אפשר שיאכל הכל האוכל והפסולת וע"כ אוכל האוכל ומשייר הפסולת ע"כ מותר לברור גם סמוך לאכילה. כמו כן במחתך לאכול לאלתר משום שדרך אכילה לחתוך ולאכול וזהו שכתב הרשב"א שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו גדולות או קטנות. ע"כ מותר לחתוך גם סמוך לאכילה ואפי' אינו סמוך ממש רק אפי' אחר זמן מעט רק בתוך שעה נמי מותר כמו בבורר לסברת הפוסקים שם:

ג עוד כתב השלטי הגבורים שם ולדברי הרשב"א אם אין התרנגולים אוכלין אותן הפרורים לאלתר אסור עכ"ל. ואיני יודע כוונתו בזה דודאי אם חותך להניח לפני התרנגולים שיאכלו לאלתר אף אם התרנגולים לא יאכלוהו אין איסור מאחר שכוונתו שיאכלו תיכף וכל ההיתר בלאכול לאלתר משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שכוונתו לאכול תיכף אין זה כוונת מלאכה. וכן גבי בורר תניא בתוספתא פי"ז דשבת והעתיקה הרשב"א נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו בוררן אלו לעצמן ואלו לעצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות הר"ז חייב. והתירא דרישא משום שאוכל לאלתר. ועי' בירושלמי פ' כ"ג. הנה שאין לו לחוש שמא לא יאכלו הבהמות:

ד אך מה שיש לעיין בנ"ד דיש לומר דהרשב"א לטעמי' אזיל שכתב בספר עבוה"ק [ב"מ ש"א פ"ה] דפסולת מתוך אוכל מותר לברר כדי לאכול לאלתר. אבל לדידן דקיי"ל כר"ח דפסולת מתוך אוכל לעולם אסור. לא נדע מחתך ירק למה נדמהו או לאוכל מתוך פסולת או לפסולת מתוך אוכל. אך לפי מה שכתבתי במלאכת בורר ס"ק א' אות כ"ז. כ"ט. בדעת הרשב"א דדוקא במידי שדרכו לבררו בכלי והוא בורר ביד דהוי שינוי קצת הוא דמותר פסולת מתוך אוכל לאכול לאלתר אבל במידי שדרך ברירתו ביד אינו מותר רק אוכל מתוך פסולת. א"כ גם להרשב"א יקשה בטוחן שמחתך בסכין כדרכו כמ"ש לעיל אות א'. וצ"ל דהרשב"א הכי קאמר הלוא אוכל מתוך פסולת ג"כ חייב חטאת כשמבררו להניח לאחר זמן אלא שאינו עיקר דרך ברירה ועיקר ברירה הוא פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת הוא רק תולדה. וא"כ ה"נ המחתך ירק דאינו רק תולדה דטוחן וא"כ הוא דומה לאוכל מתוך פסולת ולכן מותר לאלתר. וכן צריך לומר לדעת הר"ן דפסק כר"ח ואעפי"כ הביא דברי הרשב"א בטוחן ולא חילק עליהם וע"כ כנ"ל:

ה אך הדבר תלוי במחלוקת שביארנו במלאכת בורר סעיף ח' ס"ק ט"ו אות א' דלדעת הרב המגיד ומבי"ט בספרו קרית ספר [וכפי הנראה כן דעת הר"ן] דטעם חילוק אוכל מתוך פסולת לפסולת מתוך אוכל. משום דאוכל מתוך פסולת לאו עיקר דרך ברירה. וע"כ בשני מיני אוכלין אם צריך למין אחד לאכול לאלתר מותר לברור אפי' אותו שאינו חפץ לאכול משום דאינו עיקר מלאכת בורר רק תולדה. וע"כ ה"ה במחתך ירק דתולדה הוא מותר לאלתר. אך לדעת התה"ד ומג"א סי' שי"ט ס"ק ד' דאסור לברור אותו שאינו חפץ לאכול. הרי דאף דשני מיני אוכלין ודאי תולדה הוא כמו שביארנו שם אות ט"ו ט"ז מ"מ אסור פסולת מתוך אוכל לאכול לאלתר רק אוכל מתוך פסולת דשינוי הוא. וא"כ מנ"ל המחתך ירק לאכול לאלתר:

ו אך אפי' להאוסרין בשני מיני אוכלין לברור המין שאינו חפץ לאכול. י"ל הטעם כמ"ש בחי' הרמב"ן [עד.] משום דאינו אוכל מה שבורר. ובאיסורא עסיק. ולפי"ז במחתך שאוכל מה שמחתך שוב מותר. ועוד י"ל לפמ"ש לעיל אות ב' הדמיון מבורר לטוחן משום דבורר ע"כ אינו אוכל הפסולת עם האוכל ואוכל האוכל ומשייר הפסולת. וה"ה טוחן שהדרך לעולם לחתוך לחתיכות קטנות בשעת אכילה שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו גדולות או קטנות. ממילא החילוק פשוט בין אוכל מתוך פסולת לפסולת מתוך אוכל דכשהברירה יהי' ע"י האכילה יהי' הבירור אוכל מתוך פסולת שיאכל האוכל וישייר הפסולת ע"כ אין היתר רק אוכל מתוך פסולת ולק"מ:

ז אך לשיטת הגהת אשרי דדוקא כשהאוכל מרובה דאז הדרך לברר הפסולת המיעוט מותר לברר אוכל מתוך פסולת. אבל כשהאוכל מיעוט אסור לברר אוכל מתוך פסולת ואם נתפוש ג"כ דאפי' בשני מיני אוכלין אסור לברר רק אותו שחפץ לאכול ודאי יאסור במחתך. אך דעת הגהת אשרי היא דעת יחידית ולא הובא בש"ע ושיטת הרשב"א נכונה לדינא. ובודאי מי שרוצה להחמיר ע"ע כהגהת אשרי מי ימחה בידו. ובבצלים שחותכין לשבת לתקנם עם שומן ובצים שבחול חותכין אותו דק דק בכלי שקורין האק מעססער ובשבת בסכין לחתיכות קטנות א"כ הוי שינוי ומותר לאכלו לאלתר כמו באוכל מתוך פסולת אפי' להגהת אשרי. וזה פשוט:

[כד]

ובלבד בכלי שאינו מיוחד לכך. דין זה מקורו משו"ת הריב"ש [סי' קפ"ד] שאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ אפי' לאכול לאלתר. ומשום דדומה לנפה וכברה דחייב חטאת אפי' לאכול לאלתר. ועוד הביא ראי' מכתישת פלפלין במכתשת דאסור. ולולי דברי הריב"ש היה נראה לי דאין דזה חיוב טוחן. ומשום דמה דמדמה הרשב"א טוחן לבורר. היינו משום דבורר לעולם אין הדרך לאכול גם הפסולת רק אוכל האוכל ומניח הפסולת ע"כ גם סמוך לאכילה מותר. וה"ה טוחן שלעולם טוחן המאכל בשיניו ע"כ מותר גם סמוך לאכילה. וע"כ יש לומר דדוקא בורר אסור בכלי המיוחד לכך משום דבשעת אכילה אינו בורר בכלי רק ביד שנוטל האוכל ומניח הפסולת. ע"כ אי אפשר להתיר סמוך לאכילה רק ביד. אבל טוחן שלעולם לועס המאכל בשיניו שמיוחדים לטחינה כדכתיב [קהלת י"ב ג'] ובטלו הטוחנות ובגמרא [קנב.] הטוחנות אלו השיניים אף סמוך לאכילה אפשר להתיר גם בכלי המיוחד לכך. ומשחיקת פלפלין במכתשת אין ראי' כלל לפמ"ש הרמב"ם דתבלין חשובים מכשירין. ויתבאר בס"ד באריכות בס"ק ל'. שוב ראיתי שדברי הריב"ש נכונים בהראי' שהביא מנפה וכברה דאין ללמוד היתר לטחון סמוך לאכילה ממה שטוחן המאכל בשניו דאין ללמוד סמוך לאכילה מבשעת אכילה ממש שהרי בסי' שי"ט סעיף ט"ז מים שיש בהם תולעים מותר לשתותן ע"י מפה כיון שהוא בשעת שתי' אין זה מעין מלאכה ואלו המסנן סמוך לשתי' אסור. הרי דאין ללמוד סמוך לאכילה מבשעת אכילה ממש. וטוחן בשיניו הוא בשעת אכילה ממש. וסברת הרשב"א הוא כמו שכתבתי לעיל ס"ק כ"ג אות ב' משום שדרך סמוך לאכילה לחתוך ולאכול. וכן לשון הרשב"א שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו גדולות או קטנות. והיינו משום שזהו דרך אכילה ודומה לבורר דמותר משום שדרך אכילה נוטל אוכל ומשייר הפסולת ע"כ אף שאינו סמוך ממש לאכילה רק אפי' בתוך שעה כפי סברת הפוסקים בסי' שי"ט מותר. ה"ה טוחן כיון שסמוך לאכילה חותך ואוכל ולא אסרו עליו לאכול חתיכות קטנות. ע"כ אף שאינו סמוך ממש מותר. אבל מן הטחינה בשיניו אין ללמוד היתר כיון שזה בשעת אכילה ממש. ועיין ס"פ גיד הנשה [קג.] בחילוק שבין חלקו בפנים לחלקו בחוץ. ומה שאסור לשחוק סמנין לרפאות בהן לאלתר אף אם תמצא לומר שדרך לשחוק בעת שרוצה לרפאות אין לדמות רפואה לאכילה כי דרך אכילה אינו דרך מלאכה משא"כ דרך רפואה. ועי' ר"פ כל הכלים [קכג.] גבי אסובי ינוקא דמחלק בין זה לאפיקטוזין התם לאו אורחא הכא אורחי'. וע"כ דרך אכילה דאורחי' לא הוי דרך מלאכה משא"כ דרך רפואה וזה פשוט:

[כה]

ואם חותך כדי לבשלו כו'. יש לעיין בירק שאין דרכו לאוכלו כמו שהוא חי ומברך עליו כשהוא חי שהנ"ב והוא מחתכו סמוך ממש לערב כדי לבשלו תיכף משתחשך או כשצריך לו לחולה שאין בו סכנה שיבשל לו הגוי. יש לומר דלא יועילו ההיתר דלאכול לאלתר לדעת הרמב"ם וסייעתו דאין טחינה באוכלין. ולמה שהוכחנו [לעיל סקי"ז אות ג'] מהרמב"ם לפי פירוש ספר הבתים דאפילו אי אפשר לאוכלו בלא טחינה מחמת שהוא קשה כל שאינו כדי לבשלו אין בו משום טחינה מן התורה. ואם כן אם יאכלנו הירק הזה כמו שהוא חי לא יהי' נחשב החיתוך שרגיל לעשות בשעת אכילה למעשה טחינה כלל. כי אפי' בכלי המיוחד לטחינה כה"ג שאינו רוצה לבשלו אח"כ אין בו משום טחינה מה"ת. וא"כ לפי"ז אזדא לה ההיתר דלאכול לאלתר בירק הזה דאין לומר בו דכי היכי דמותר בשעת אכילה כמו כן מותר סמוך לאכילה דבשעת אכילה לא היה מעשה טחינה כלל. בשלמא לדעת הרשב"א וסייעתו דיש טחינה באוכלין ואם יחתוך בשעת אכילה יהי' ג"כ נחשב מעשה טחינה שפיר יש לומר דכי היכי דהותרה מעשה הטחינה בשעת אכילה כמו כן מותר סמוך לאכילה. אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו אין זה היתר כלל. רק בירק הנאכל כמו שהוא חי ומברך עליו כשהוא חי בפה"א. ממ"נ מותר. לדעת הרמב"ם אין טחינה באוכלין וביכול לאכול בלא טחינה אפי' מדרבנן מותר כמו בדלועין ונבילה. ולהפוסקים יש טחינה באוכלין מותר משום דהוא לאכול לאלתר:

[כו]

יראה לי עוד שאין ההיתר כו'. עיין לקמן ס"ק ל':

[כז]

ועוד יראה לי שאין זה ההיתר כו'. כתב בספר ברכי יוסף [סי' שכ"א] בשם תשובת בית יהודה דהוא הדין דמותר לפרך הדס כדי שיהי' ריחו נודף להריח מיד. והנה לפי מה שביארתי דעת הרשב"א לעיל ס"ק כ"ג וס"ק כ"ד משום דכל האוכל דרכו לחתוך המאכל בשעת אכילה וזה לא שייך בלהריח. ובודאי אין היתר הא דלאלתר רק באוכלין. וראי' מהא דמקשה ביצה ז' ע"ב גבי והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. והא קעביד כתישה. ופירש"י שעדיין רגבים מדובקים ואין ראוין לכיסוי אלא א"כ כותשם וכותש תולדה דטוחן ומלאכה הוא עכ"ל. והרי הוא כותשם לכסות מיד. ורגבים של עפר אין צריך מכתשת לכותשם ויכול לכתוש ביד ומותר לאלתר. ועוד ראי' מפ' ר"א דמילה קל"ג. אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן. ופירש"י ותוס' דכמה דאפשר לשנויי משנינן. ומינה דייק המג"א סי' שכ"א [ס"ק י"ב] דלעיסה בשיניו נמי מלאכה היא אלא שנעשית בשינוי והוא כמו כלאחר יד. והרי נותן תיכף על המילה. אלא ודאי דאין היתר הא דלאלתר רק במידי דאכילה משום דכך הוא דרך אכילה. ודדך אכילה אינה דרך מלאכה כמ"ש לעיל סוף ס"ק כ"ד וממילא ה"ה בשמים או הדס להריח בהן דאינו מועיל הא דלאלתר:

[כח]

הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן כו'. כתב הב"י סי' שכ"א בשם שבולי הלקט שכתב הר' ישעיה אהא דמותר לדוך פלפלין בקתא דסכינא כיון דכדרכו חייב חטאת על ידי שינוי פטור אבל אסור. תשובה ממדוך של אבן לשל עץ הוי שינוי כדאיתא בפ"ק דביצה [יד.] וקתא דסכינא הוי שינוי גמור ומותר לכתחלה כדאמרינן גבי בורר בנפה וכברה חייב חטאת בקנון ותמחוי פטור אבל אסור ביד מותר לכתחלה [והנה הגם שהדמיון שעשה מבורר אינו מובן. דהתם בלאכול לאלתר דוקא והכא לא מוזכר זה שיהי' דוקא בלאכול לאלתר. ועוד דאי בלאלתר מותר אפי' בסכין. מ"מ] מדבריו למדנו שהכותש במכתשת של עץ הוי שינוי ופטור. וכן משמע מדברי הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה במ"ש ומלח במדוך של עץ אלמא בעי שינוי גמור עי"ש. הנה דבמדוך של עץ שינוי גמור הוי ופטור. אך רש"י ביצה י"ד. והמלח במדוך של עץ שינוי בעי אבל סגי בהאי שינוי זוטא. משמע קצת דלא חשוב שינוי גמור לפטור מחטאת. ויש לדחות. ובאבן עזרא בהעלותך י"א פסוק ח' או דכו במדוכה פי' של עץ או אבן. הנה דמדוכה של עץ נמי אורחי' הוא. ואפשר דלא הי' צריכין לכתוש המן שיהי' הדק. אבל סמנין ותבלין שדרך לדוכן שיהי' הדק מודה דבשל עץ הוי שינוי. וממוצא הדברים דאין לחייב במדוך של עץ ורק אסור מדרבנן:

[כט]

וכן אפילו לחתכן כו'. מגן אברהם סי' שכ"א סעיף קטן ט':

[ל]

א אבל מותר לכתוש ביד הסכין כו'. שבת קמ"א. אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא. פיר"ח והשאילתות דביו"ט מיירי ומשום דפלפלין אין מפיגין טעמן ויכול לדוכן מעיו"ט ע"כ אסור בלא שינוי ולר' יהודה אסור תרתי אפי' בשינוי. והרי"ף והבאים אחריו השיגו על זה דאפי' מלח קי"ל בביצה [יד.] דנדוך כדרכו במדוך של אבן. בשינוי זוטא. כגון אצלי ודוך שכיוצא בו בשבת חייב חטאת. ואפי' לתנא דמתניתין נדוך במדוך של עץ ול"ל קתא דסכינא. ובאמת הוא תמי' גדולה. וכדי שלא לשויי לגאוני עולם כטועים בדבר משנה חלילה נראה לי ליישב. דמסתמא הנדוך במדוך של עץ או של אבן נדוך הרבה ביחד כנהוג. והנדוך בקתא נדוך מעט מעט כמובן. וכיון שנדוך מעט אסור במדוך כמו שנבאר הטעם. דהנה הר"ן בס"ק דביצה [בד' הרי"ף ו ע"ב] כתב דדיכת מלח חשוב גוף אוכל נפש דמכשירין לא הי' מותר בשינוי. אבל הרמב"ם בפ"א [ה"ח] מהל' יו"ט כ' דחשוב מכשירין עי"ש:

[הגה"ה - ונ"ל ראיה לדעת הרמב"ם מהא דנדה נ"א ע"ב דבשמים וכרכום ופלפלין אין ניקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין. ופירש"י דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת והני לאו אוכל נינהו. ולענין קו' הר"ן שם דא"כ למה התירו דיכת מלח בשינוי ולא אשכחן מכשירין שאפשר מאתמול דלשתרי בשינוי. י"ל דהרמב"ם סובר דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין וטחינה הא איתא באוכל נפש בדייסא דמותר לכתוש דייסא במכתשת קטנה. ובחידושי לשיטת מתוך הארכתי בזה. ואף דב"ש מתירין ג"כ לדוך מלח בשינוי גדול בפך של חרס וב"ש לית להו מתוך. י"ל דהא ר"א ס"ל בריש פ' תולין [קלז.] דבדרבנן מותר אפי' מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט ור"א שמותי הוא. י"ל דב"ש הכי ס"ל. וע"כ בפך של חרס דהוי שינוי גדול ורק שבות מדרבנן מותר במכשירין אפילו אפשר מעיו"ט. ע"כ הגה"ה]:

והנה מצד הסברא נראה דחשוב מכשירין וגם גוף אוכל נפש שמכשיר האוכל שנותן בו המלח. והרי המוציא תבלין שיעורו כדי לתבל בו כגרוגרת. הנה דאף דאין שיעור בתבלין כגרוגרת נחשב שיעור משום שמכשיר כגרוגרת וע"כ חשוב מכשירין ומ"מ חשוב גם גוף אוכל נפש שהרי המלח והתבלין ג"כ נאכלין [הגה"ה - ולפי"ז לא יקשה מהא דנדה דאינו ניקח בכסף מעשר שדמי התבלין ודאי משום שמכשירין האוכלין ולא משום אכילת עצמן. ועל כן אינן מטמאין טומאת אוכלין דלגבי טומאה לעולם אזלינן בתר מה שעיקרו עומד לכך. ועיקרו להכשיר. ומ"מ ביו"ט חשוב אוכל נפש שהרי אוכלו ג"כ. והותר המכשירין משום האוכל נפש שבו. ומיושבין דברי הר"ן. ע"כ הגה"ה] וע"כ מותר לדוך המלח משום גוף או"נ שבו. ודומה לבהמה שמותר לשוחטה ביו"ט אף שאינו אוכל מגופה ביו"ט רק כזית והשאר נשאר לחול והותרה מלאכת האוכל משום הצורך יו"ט. וה"נ הותרה מלאכת המכשירין משום האוכל נפש עצמו. אך הא צריך שיאכל ביו"ט כזית דוקא. אבל בשביל אכילת חצי שיעור לא הותרה שחיטת הבהמה כדמפורש במשנה [ביצה כה.] גבי מסוכנת לא ישחוט אלא אם יש שהות ביום לאכול כזית. אבל בשביל פחות מכזית לא הותר. אך זה פשוט שמותר לבשל כחצי זית ביו"ט היינו משום שגם המלאכה היא חצי שיעור. אבל לא נתיר שחיטת בהמה שהיא מלאכה שלימה בשביל פחות מכשיעור אכילה. ולכאורה מלח המתערב בתבשיל אין בהמלח כזית בכדי אכילת פרס ונאכל התבשיל להרבה בני אדם שאין אחד אוכל כזית מן המלח. וא"כ איך נתיר מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט בשביל חצי שיעור. אך בספ"ב דזבחים [לא ע"ב] בחושב להאכיל כזית חוץ לזמנו ביותר מכדי אכילת פרס ואפי' לשני בני אדם הוי פיגול עיי"ש. והטעם משום דבפיגול כתב [ויקרא ז' י"ח] ואם האכל יאכל אין נ"מ בהאוכל רק בהנאכל וכיון שהנאכל הוא כזית יהי' לכמה בנ"א יותר מכדי אכילת פרס לא איכפת לן. דשיעור אכילת פרס הוא להאוכל. והבן. ולפי"ז יש לומר דה"ה במלאכת יו"ט דכתיב [שמות י"ב ט"ז] אשר יאכל לכל נפש. אפי' הכזית נאכל לכמה בני אדם ואפי' ביותר מכדי אכילת פרס חשוב אוכל נפש מותר וניחא דיכת מלח במדוך. דמסתמא יש עכ"פ כזית מלח. ואף דמסתמא לא נדוך כל הכזית ביחד ומכי נדוך משהו כדי למלוח בו כגרוגרת הוי מלאכה שלימה לצורך חצי שיעור ועבדי לאיסורא. לא קשיא כיון שעוסק בכל הכזית מלח שנדוך ביחד חשוב כולו חד מעשה. כמו המל כ"ז שעוסק במילה חוזר על ציצין שאין מעכבין דהוא חד חילול ונחשב מעשה אחד. והרי נעשה המעשה לצורך כזית. אבל בקתא דסכינא דא"א שידוך בקתא כזית בבת אחת וע"כ נחשב כל דיכה ודיכה מעשה בפני עצמו. כמו בעומר דמותר לקצור בג' בנ"א. ובשג"א [סי' נ"ט] כ' דאסור להיות שני מוהלין בשבת אחד חותך ואחד פורע דמוסיף בחילול שאם המחתך יפרע אין כאן רק חילול אחד דהא כ"ז שלא פירש חוזר אף על הציצין שאין מעכבין ובשני מוהלין יהי' שני חילולים. ואף דבעומר מותר הקצירה בשלשה בני אדם היינו משום דכל מלא כפו שקוצר חילול בפ"ע אפי' באדם אחד. ובספר מנורה הטהורה השיג עליו דגם חיתוך ופריעה הם שני חילולים דכשגמר לחתוך הוי כפירש ולא עדיף מקצירת העומר. והנה במילה ופריעה מפורש בשיטה המיוחסת להר"ן [קלג ע"ב] דכלא פירש דמי. וז"ל ומסתברא דכל זמן שעוסק בצרכי מילה בחחיכתה ופריעתה ובמציצתה כלא פירש דמי דכולהו צורכי מילה נינהו. אך בקצירת העומר הטעם ברור משום דכל שבולת הוא דבר בפני עצמו ולא מעשה חדא ודוקא חיתוך ופריעה שכולם בתינוק אחד וזה ברור. ולפי"ז כ"ש בדיכת פלפלין דכל דיכה ודיכה הוא מעשה בפ"ע. ובמה שכותש בקתא דסכינא בכל פעם פחות מכזית הם מעשים מחולקין וחשוב בכל פעם עושה מלאכה שלימה במכשירין בשביל גוף אוכל נפש פחות מכזית. ובכה"ג במדוך אם ישים פחות מכזית למדוך וידוכנו ויסירנו מהמדוך ואח"כ ישים שנית פחות מכזית באמת יאסור. וע"כ לא הותר רק בשינוי כגון קתא דסכינא. לר"י חדא חדא. ולרבה אפי' טובא היינו שלש [ומ"מ הוי פחות מכזית דכזית יחד בקתא אי אפשר. אבל כזית שלם אפי' במדוך מותר] כנ"ל ברור ונכון ליישב הר"ח והשאילתות:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה