אור ברסלב
אגלי טל מלאכת טוחן אות עט

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת טוחן אות עט

מלאכת טוחן אות עח

[עט] (א) ואם הסירה בשבת כו'. עירובין ק"ב ע"ב במשנה מחזירין רטי' במקדש אבל לא במדינה. ואם בתחילה כאן וכאן אסור. פירש"י כהן שלקה בידו ונתן עלי' רטי' מבעוד יום והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביו"ט ונטל הרטי' מעל ידו שלא תהא חוצצת בינו ובין ידו לעבודה דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן. מחזירה במקדש דאי לא שרית לי' להחזירה לא שקיל לי' מידי' וממנע ולא עביד עבודה. וזה אחד משלשה דברים האמורים במס' ביצה [יא ע"ב] שהותרו סופן משום תחילתן. אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטי' ומירוח היינו ממחק האמור באבות מלאכות של שבת. אם בתחילה שלא היתה קשורה מבע"י וכהן זה לא סילקה לצורך עבודה. כאן וכאן אסור. והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו. עכ"ל פרש"י. גמ'. ת"ר רטי' שפירשה מעל גבי מכה מחזירין בשבת רבי יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה הוחלקה למעלה דוחקה למטה. פירש"י רטי' שפירשה שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פירשה שהרי לא נטלה מדעת. מחזירין. דמילתא דלא שכיח הוא ולא גזור בה רבנן. רבי יהודה אומר. אם נפלה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה ומחליקה למכה. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה. אמר רב חסדא לא שנו אלא שפירשה ע"ג כלי אבל פירשה ע"ג קרקע ד"ה אסור. פירש"י ע"ג קרקע כלכתחילה דמי. אמר מר ב"ר אשי הוה קאימנא קמי' אבא נפלה לי' אבי סדיא וקא מהדר לי' אמינא לי' לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא מחלוקת שפירשה ע"ג כלי אבל פירשה ע"ג קרקע אסור ואמר שמואל הלכה כר' יהודה אמר לי לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. פירש"י לא שמיע לי הא דרב חסדא דאנא סבירא לי דכי פליג ר' יהודה בנפילה ע"ג קרקע אבל בנפילה ע"ג כלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמא עכ"ל. תוס' בד"ה מחזירין. אבל לא במדינה פי' בקונטרס גזירה שמא ימרח. אבל משום שחיקת סממנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עלוי'. וקשה דבשבת ס"ד ע"ב יוצאת אשה בפלפל ואם נפל לא תחזיר [ופי' ה"ר יוסף משום שחיקת סמנין ואמאי] כיון דכבר הוה עלוי': (ב) ונראה לי ליישב פירש"י דהנה מה שפירש בטעם מחזירין לרבנן משום דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בה רבנן. נראה דכוונתו ליישב הא דתנן במתני' מחזירין במקדש וקשיא לרש"י דע"כ מיירי מתני' בפירש ע"ג קרקע דאי ע"ג כלי. אפי' במדינה מחזירין. למה שפירש"י במסקנא דאפי' ר' יהודה מודה בפירש ע"ג כלי דמחזירין. וע"כ בפירש ע"ג קרקע. ולמה יהי' מותר בזה. הא כל ההיתר בזה משום דאי לא שרית לי' להחזיר לא שקיל לי' וממנע ולא עביד עבודה. והא יכול להניחו ע"ג כלי ולהחזירו אח"כ ולמה ימנע מלמשקיל ולעבוד. ע"כ תירץ דטעם היתר חזרה משום דלא שכיחא שיפול דמסתמא מהדיק לי' שפיר שלא יפול. אבל נטילה מדעת שכיח ואפי' ע"ג כלי אסור. ובזה ס"ל לרש "י דאין לאסור משום שחיקת סממנים כיון דכבר הוה עלוי'. ואף דאפי' שחוקי סמנים מאתמול גוזרין משום שחיקת סמנים. מ"מ בחזרה דלא שייכא שחיקת סמנים אין לגזור. אבל בנפילה על גבי קרקע דלכתחילה דמי ודאי איכא גזירה דשחיקת סמנים כמו בשחוקי סמנים מאתמול. וא"כ הא דאם נפל לא תחזיר דע"כ בנפל ע"ג קרקע דאי ע"ג כלי הא קיי"ל דמחזירין וכמ"ש התוס' בעצמם בד"ה רטי' ושפיר אסור משום שחיקת סמנים. וראי' לפי' זה בש"ס ביצה י"א ע"ב דאמר עולא חזרת רטי' במקדש מותר משום דהתירו סופן משום תחילתן. פירש"י דהאיסור משום גזירה דממרח. כמו שפירש"י הכא. ואח"כ כדאמר מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש. פירש"י האיסור משום גזירה דשחיקת סמנין. והוא כמ"ש דלמה דאמר עולא דההיתר במקדש משום התירו סופן משום תחילתן. ע"כ ע"ג כלי נמי אסור כנ"ל ובהא ליכא משום שחיקת סמנים וצ"ל משום גזירה דממרח. אבל אם הטעם משום דאין שבות במקדש שפיר נוכל לומר דמיירי בהניחו ע"ג קרקע דר' יהודה אוסר משום דס"ל דכלכתחילה דמי ושפיר גוזרין משום שחיקת סמנים:

ג וסברת התוס' שהקשו על רש"י נראה דס"ל נפלה ע"ג קרקע נמי חזרה מיקרי. והא קמן דבברייתא תני מחזירין ומוקי לה בשנפלה ע"ג קרקע. ור' יהודה אוסר נמי חזרה ולא משום דחשיב לי' כלכתחילה. ולפי' הרי"ף דהא דאמר רב אשי לא שמיע לי היינו לא שמיע לי דהלכה כר' יהודה ולעולם פליגי בנפלה ע"ג כלי אבל ע"ג קרקע לאו חזרה מיקרי אלא כלכתחילה דמי. נוכל לקיים סברת רש"י דלעולם בחזרה ליכא גזירה דשחיקת סמנים. ולא קשיא הא דגרגיר מלח ופלפל דאם נפל לא תחזיר כיון דהא בנפל ע"ג קרקע דכלכתחילה דמי. ולא קשיא להו אלא לפי פירש"י דפלוגתא דמחזירין בנפל ע"ג קרקע ודו"ק:

ד וליישב פירש"י נראה בהקדים סוגיא דעירובין צ"ז ע"ב במשנה הי' קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. ובברייתא צ"ח. דוקא נתגלגל לר"ה תוך ד"א אבל חוץ לד"א הופכו על הכתב. ומוקי לה אביי באסקופה כרמלית. תוך ד"א דאי נפל כולי' מידי' אי מייתי לי' לא אחי לידי חיוב חטאת שרי לי' רבנן. חוץ לד"א דאי מייתי לי' אתי לידי חיוב חטאת לא שרי לי' רבנן. ופירש"י במתני' גוללו אצלו. הואיל וראשו א' בידו. ובתוס' ד"ה אלא. הקשו כיון דאסקופת כרמלית ואגודו בידו אפי' שבות נמי ליכא. למה נקט ספר אפי' שאר מילי נמי וי"ל דנקט ספר לאשמועינן דאפ"ה בראש הגג [דהוא רה"י] לא יגלול לאפוקי מר"ש דאמר כל שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש. אבל הריטב"א כתב וז"ל וא"ת מאי אריא דנקט ספר דמשמע דהקלו בו חכמים משום כתבי הקדש. וי"ל דאלו בעלמא לא הוי מפלגי רבנן בין תוך ד"א לחוץ לד"א דכולה חדא גזירה הוא. ואי שרית בהא אתי למשרי בהא ומשום כבוד הספר הקלו שלא לגזור אלא בחוץ לד"א [וכן כתב הרה"מ [פט"ו הכ"א] בשם הרשב"א דבשאר דברים אפי' תוך ד"א אסור. וכוונתו כסברת הריטב"א. והאחרונים שלא נתגלה עוד בימיהם ספר הריטב"א נבוכו בכוונת הרה"מ] וכן משמע לישנא דגמ' שרי לי' רבנן משמע דצריך להתיר. דיש איסור בשאר דברים רק בכתבי קודש התירו זה. והנה בדף ק"ג. דספרים חשובין מקדש ומ"מ לא התירו שבות אצלם משום דשבות דמקדש במקדש התירו. דמקדש במדינה לא התירו. ומ"מ תוך ד"א דהוא גזירה לגזירה אלא משום דכולה חדא גזירה הוא. שבות קל כזה התירו אף דהוא שבות דמקדש במדינה: (ה) הדרן לשמעתין. והנה לכאורה תמוה הסוגיא דפ"ק דביצה י"א ע"ב דאמר עולא דחזרת רטי' במקדש התירו משום תחילתן. תנינא מחזירין רטי' במקדש וכו'. מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש. אפי' כהן דלאו בר עבודה הוא. קמ"ל התירו סופן משום תחלתן. דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא. ותמוה דהא תני סיפא ואם בתחילה כאן וכאן אסור. ואיך הוא ס"ד דאפי' כהן דלאו בר עבודה נמי משום דאין שבות במקדש. דאי הכי מה נ"מ בין חזרה לבתחילה. אך לפי סברת רש"י דבחזרה ליכא גזירה דשחיקת סמנים כיון דמאתמול הוה עלוי'. אלא דמ"מ איכא למגזר אטו נתינה בתחילה וישחוק סממנים וכולה חדא גזירה הוא כעין סברת ריטב"א הנ"ל. אך שבות כזה התירו משום דאין שבות במקדש. ואף דלא התירו רק שבות דמקדש במקדש. וזה שאינו לצורך עבודה ואינו נוגע למקדש הוי שבות דמדינה במקדש. יש לומר כי היכי דבשבות קל כזה דרק משום דכולה חדא גזירה הוא התירו שבות דמקדש במדינה ה"ה דהתירו שבות דמדינה במקדש. ובחדא לטיבותא סגי. ודוקא בשבות גמור הוא דלא התירו רק שבות דמקדש במקדש. אבל בשבות קל כזה התירו שבות דמקדש במדינה בכתבי קודש תוך ד' אמות כנ"ל. ושבות דמדינה במקדש בהחזרת רטי'. ואם בתחילה דהוא שבות גמור כאן וכאן אסור דשבות גמור דמדינה במקדש לא התירו קמ"ל דוקא כהן דבר עבודה אין. דהתירו סופן משום תחילתן וחשוב צורך עבודה והוי שבות דמקדש. ומדקתני אבל לא במדינה ומשמע אפי' כהן שנטלה במדינה לצורך עבודה שבמקדש אסור להחזירה במדינה דהוי' שבות דמקדש במדינה [דאי לא נטלה לצורך עבודה אפי' במקדש אסור לעולא]. וקשה הלוא בשבות קל כזה מותר שבות דמקדש במדינה כהא דעירובין בתוך ד"א. ע"כ פירש"י הטעם שמא ימרח והוי שבות גמור. ולמה דס"ד דלא התירו סופן משום תתילתן אלא דאין שבות במקדש. ע"כ הטעם רק משום שחיקת סממנים והוא שבות קל ע"כ מותר דמדינה במקדש. מ"מ במדינה אסור דהוי שבות דמדינה במדינה כיון דלא התירו משום תחילתן עכשיו אינו לצורך. ועולא דס"ל התירו סופן משום תחילתן מוכרח לומר דהטעם שמא ימרח. וע"כ פירש"י בדעולא משום שמא ימרח. ובמהו דתימא משום שחיקת סממנים. וע"כ ניחא הא דאם נפל לא תחזיר דמ"מ אסור גזירה אטו נתינה בתחילה בשחיקת סממנים מחדש:

ו והתוס' שהקשו על רש"י לטעמייהו אזלי בעירובין צ"ח. דאין חילוק בין ספר לשאר דברים דשבות דמקדש במדינה לא התירו כלל. א"כ אין צריך לטעמא דשמא ימרח. אלא כיון דע"כ אסור חזרה בעלמא כדמוכח הא דאם נפל לא תחזיר. אף כהן שנטלה לצורך עבודה במדינה אסור:

ז והנה לשיטת רש"י הנ"ל דאי לאו גזירה דשמא ימרח הי' מותר אפי' שבות דמקדש במדינה. מוכח ממתני' דעירובין ק"ג ע"ב דאיתא שם כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי במקדש אבל לא במדינה. ומשמע ג"כ דאפי' כהן לצורך עבודה במדינה אסור משום דהוי שבות דמקדש במדינה. מוכח דאפי' רפואה שאינה בסממנים הוי שבות גמור ולא אמרינן דהוי כעין גזירה לגזירה אטו רפואה שע"י סמנים ורפואה שע"י סמנים גזירה שמא ישחק. דא"כ הי' מותר רפואת גמי שבות דמקדש במדינה. אלא ודאי שבות גמור הוא. וע"כ ס"ל לרש"י בע"ז כ"ח. דאפי' "לאו" בסמנים אסור בחולה שאין בו סכנה. והרמב"ן לטעמי' בספר תורת האדם דחזרת רטי' מותר לחולה שאין בו סכנה [ומשום דס"ל שם דהאיסור משום שחיקת סמנים וולא משום שמא ימרח]. הנה דס"ל דלאו שבות גמור הוא ומשום דבחזרה גופי' אין לגזור רק שמא יתן בתחלה ושמא ישחוק ודומה לרפואה בשאר מילי דלאו בסמנים דגוזרין שמא ירפא בסמנים ושמא ישחוק. ומ"מ אסור שבות דמקדש במדינה. וא"כ אין ראי' מרפואת גמי מדאסור שבות דבמקדש במדינה דאסור בחולה שאין בו סכנה. דיש לומר חזרת רטי' יוכיח דאסור שבות דמקדש במדינה. ומותר בחולה שאין בו סכנה. והוא כשיטת התוס' דאפי' לאו שבות גמור אסור שבות דמקדש במדינה. והא דקאמר בביצה י"א ע"ב מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש וכו' קמ"ל. דהיינו דהוה אמינא דשבות קל מתירין אפי' דמדינה במקדש קמ"ל דאפי' שבות קל לא התירו. ומ"מ מסוגיא זו דביצה מוכח דחזרה משום גזירה דשחיקת סממנין אינו שבות גמור. דאל"כ מה חילוק יש בין חזרה ללכתחלה דמפורש במשנה ואם בתחלה כאן וכאן אסור [וזה שכתבתי בביאור שיטת הרמב"ן לעיל ס"ק ל"ח אות י"ב דרמב"ן מודה ברפואה הנעשית בסממנין אסור בחולה שאין בו סכנה רק בחזרה כתב דהאיסור משום שאינו כולל כל הגוף]. רק שיטת רש"י דלפי אמת יש בו שבות דשמא ימרח. ולרמב"ן אין בו איסור רק משום שחיקת סממנין. ומ"מ אסור שבות דמקדש במדינה ודמדינה במקדש:

ח והנה הב"י כתב כשיטת רש"י דהא דהחזרת רטי' אסורו משום שמא ימרח. דלשחיקת סמנים ליכא למיגזר כיון דמאתמול הוה עלוי'. עוד כתב דהא דחזרת רטי' בחולה שאין בו סכנה הוא. וע"י גוי מותר לכתחלה. דחולה שאין בו סכנה אומר לגוי והוא עושה עי"ש. והני תרתי מילי תלוין זה בזה דמשום דס"ל דהאיסור שמא ימרח א"כ שבות גמור הוא לפי"ז נוכל לומר דבחולה שאין בו סכנה מיירי כלומר חולה גמור רק שאין בו סכנה. וע"כ מותר ע"י גוי. אך לתוס' והרמב"ן דהאיסור הוא משום שחיקת סמנים. ולא הוי שבות גמור בחזרה כמו בנתינת רטי' מתחלה [כנ"ל משמעתא דביצה מהו דתימא] א"כ לא מיירי בחולה גמור. וכן כתב הרמב"ן בס' תורת האדם בהדיא. רק בקצת חולי. וא"כ אם עושה ע"י עכו"ם לדעת הרמב"ם ומשמעות המפרשים לעיל ס"ק ל"ח אות כ' ואות כ"ז דהאיסור הוא גם על המתרפא אלא דהוה שבות דלית בי' מעשה. מ"מ אין היתר רק בחולה גמור. ומ"ש בש"ע וע"י עכו"ם מותר מיירי בחולה גמור שנפל למשכב מחמת המכה או במצטער בכל גופו דכן מפורש בב"י. אבל במקצת חולי לא מבעיא לדעת הרמב"ם דבמתרפא נמי איכא שבות דאסור. אך אפי' למשמעות שאר פוסקים יש לומר דזה חמיר משבות דשבות דמותר במקצת חולי דשבות דשבות הוה גזירה לגזירה. אבל הנחת רטי' דאתי בגופי' לידי איסור דאורייתא אם ימרח גזרינן בי' עוד גזירה כמ"ש בתוס' רי"ד [כא.] במה שגוזרין מלהדליק בחלב מהותך אטו שאינו מהותך. אף דמהותך גופי' אין איסורו רק גזירה דשמא יטה. וכתב בתוס' רי"ד משום שנאסר מחמת עצמו שמא יטה עי"ש. ולהסוברים דאיסור רטי' משום שחיקת סממנין אינו דומה לגזירה דשמא יטה דהתם אפשר שיטה. משא"כ זה שמניח רטי' דשחיקי סממנים מאתמול לא אתי עוד בי' לידי איסור. אך כבר פסק הב"י דהאיסור הוא שמא ימרח: (ט) ועתה נבאר אם יש חומר בנתינת רטי' בתחלה מבחזרה. ונראה דנ"מ לפמ"ש הרע"ב דבכל ענין שיש שני שבותים גזרו נמי בין השמשות. בנתינה בתחלה דאיכא שני גזרות. שמא ימרח. ושמא ישחוק סממנין. וכל אחד הוא שבות בפני עצמו. דרפואה אסור אף במידי דלא שייך מירוח. ומידי דשייך בי' מירוח אסור אף במידי דלאו רפואה הוא כגון בסתימת נקב בשעוה. וזה שנצטרפו בו שני הענינים חשוב שני שבותים ע"כ אסור בה"ש. אבל בחזרה דלית בי' גזירת דשחיקת סממנין כיון דמאתמול הוה עלוי' ואין כאן רק חד שבות דשמא ימרח מותר בה"ש. אך מ"ש הב"י בשם מהרי"ו [ני"ב ח"ט] דלרש"י אין חשש שחיקת סממנין בחזרה. מפורש להיפוך ברש"י ביצה י"א ע"ב כמו שהארכנו. ורש"י לא קאמר אלא בפירש ע"ג כלי לפי תי' הראשון. ולפי תירוץ השני לא אמר רק לענין לאסור שבות דמקדש במדינה או דמדינה במקדש. אבל לדידן דבמדינה וגם אין איסור רק בנפל ע"ג קרקע. ממ"נ יש גזירת שחיקת סמנין גם בחזרה. רק בחולה כל הגוף דאין לאסור בחזרה משום שחיקת סמנין. כמ"ש הרמב"ן בסתה"א לפי שיטתו דאין איסור בחזרה רק היכי דאינו חולה גמור. ולדידן אסור משום שמא ימרח. א"כ בחולה גמור אין איסור רק משום שמא ימרח לבד שוב מותר בין השמשות:

י ולפמ"ש בנתינת רטי' בתחלה יש שני שבותים ניחא ליישב הא דסלקא דעתא בביצה י"א ע"ב דטעמא דמחזירין רטי' במקדש לאו משום התירו סופן משום תחלתן רק משום דאין שבות במקדש. והקשינו לעיל דא"כ גם בתחילה יהי' מותר. וכבר כתבנו בזה דחזרה הוי שבות קל. והוה ס"ד דמותר דהוא דמדינה במקדש. אך לדעת רי"ו דבחזרה אין שום איסור משום שחיקת סמנים ע"כ הא דאסור במדינה משום שמא ימרח וא"כ מה נ"מ במקדש בין חזרה לבתחלה. וא"ל דס"ד משום שחיקת סמנים ולפי האמת משום שמא ימרח וע"כ הוי אסור חזרה אי לאו דהתירו משום תחלתן. דא"כ מנ"ל דלפי האמת לא יהי' בו משום שחיקת סמנים ג"כ. [זה יש ליישב דלפי האמת דאית ברטי' שמא ימרח מוכח מדנקט איסור חזרה ברטי' דוקא דבשאר מילי מותר. ועי' מהרש"א ס"ד ע"ב ודוחק דהא יש לומר דנקט רטי' משום היתר במקדש]. אך לפימ"ש יש לומר דבתחלה דאית בי' שני שבותים אסור במקדש כמו בה"ש ודוקא חזרה דלית בי' משום שחיקת סממנים רק שמא ימרח לבד מותר במקדש. וזה לדעת רי"ו. אך דעת רש"י ביצה אינו כן כמ"ש:

יא הנה כתבנו דשיטת רש"י לחלק בין נפלה ממילא דאז מותר ע"ג כלי בין נטלה בידו דאסור אפי' הניחה ע"ג כלי ובהכי מפרשא מתני' דאבל לא במדינה. ודעת בעה"מ [עירובין, בד' הרי"ף לה.] דמתני' בפירשה ע"ג קרקע. והנה יקשה לדידי' הא דהתירו סופן משום תחלתן דלמה ימנע מלעבוד כיון שאפשר להניחה ע"ג כלי ויוכל להחזיר. ונראה ליישב דהנה בריש פ' כירה [לח ע"ב] בהא דמחזירין ע"ג כירה בשבת דוקא בשעה שנטלה הי' דעתו להחזירה. אבל אם אין דעתו להחזיר לאו חזרה מקריא רק כלכתחלה דמי. ולפי"ז ברטי' נמי אם אין דעתו להחזיר חשוב כבתחלה. אך בנפל והרגיש שנפל מסתמא דעתו להחזיר. וכן כתב המג"א [סי' כ"ה ס"ק כ"א] בשם של"ה. גבי נשמטו ממקומם דתפילין בהרגיש חשוב דעתו להחזיר. וה"ה בנ"ד. ואפי' נפל שלא מדעת כיון שאיסור רפואה בשבת בהיכר תליא מילתא שאין איסור אלא משום גזירת הרואים כמו שפירש"י פ' במה בהמה [נג ע"ב] ונתבאר באריכות לעיל ס"ק מ"ו [ואף לפמ"ש לעיל ס"ק מ"ו דבמידי דלאו אכילה ושתי' רחיצה וסיכה לא בעינן שיהי' ניכר שכוונתו לרפואה. וא"כ כיון שמ"מ ניכר שהוא רפואה אסור כיון שדומה בענינו לשאר רפואות נאסר בכללם כמו ביצה שנולדה ביו"ט. מ"מ כל שאינו ניכר שהוא רפואה אינו בכלל שאר רפואות] וכיון שאינו ניכר שלא הרגיש מותר. אבל אם הי' ניכר שאין דעתו להחזיר הי' אסור. והנה מבואר בפוסקים בתפילין דאף בדעתו להחזיר. מ"מ אם הי' שעה בינתים שלא הי' יכול להחזירם צריך לברך דחשוב הנחה חדשה. וה"נ כיון שבשעה שעבד לא הי' יכול להחזיר הרטי' משום חציצה חשוב הנחה חדשה ואסור אפי' ע"ג כלי. והוצרכו להתיר. ושוב אין חילוק בין ע"ג כלי לע"ג קרקע כיון דלעולם חשוב הנחה חדשה ומותר אפי' ע"ג קרקע ובמדינה אסור ע"ג קרקע:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה