אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת טוחן אות נו
[נו] או להניח עליו כלי כו'. הנה הטור סי' שכ"ח כתב החושש במעיו מותר ליתן עליהן כוס שעירה ממנו חמין אעפ"י שעדיין יש בו הבל. וכתב ב"י שהטור למד זה מהא דפרק במה אשה [סו ע"ב]. סחופי כסא אטבורא בשבתא שפיר דמי עכ"ל. והנה רש"י פירש שם כופהו על הטבור למי שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעים ומושיבן במקומן. והרמב"ם [פכ"א הל"א] פירש שהוא כדי להעלות את הטבור. ונראה שדינו של הטור להרמב"ם אסור לפי שיטתו דכל רפואה שלפעמים נעשה בסמנים אף אם עושה שלא בסמנים רק ביד או בכלי אסור לחולה שאין בו סכנה. והרי ידוע שמי שחושש במעיו עושין לו רפואות בסמנים ג"כ. ע"כ פירש להעלות הטבור. וזה אינו נעשה בסמנים כמו שהעיד הרמב"ם בעצמו. והטור לטעמי' דשבות דרפואה מותר לחולה שאין בו סכנה. ובערוך ערך סחף פי' הא דסחופי כסא ז"ל פי' מי שבלט טבורו חוץ ממעיו או ניקב מניחין כוס קטן על טבורו כדי שלא יבלוט ויתבקע ומניחין אותו עד שיתרפא [זה הוא מעין פי' הרמב"ם]. פי' אחר כופין פי הכוס על טבורו למי שחש במעיו [זה הוא כפירש"י]. והנה הטור הביא בסמוך גם ההיתר להעלות את הטבור. והנה דין ראשון יש בו חידוש מדין השני כנ"ל אעפ"י שלפעמים עושין זה בסממנים. גם דין השני דהעלאת הטבור יש בו חידוש די"ל דשבות הוא כמ"ש הרה"מ [פ"ב ה"י] בשם הרמב"ן בהעלאת אונקלי. והב"י כתב בהא דלהעלות הטבור שהטור לא הוצרך לשנותו רק אגב שיטפא דמילי דהרמב"ם חזר ושנאו כאן עכ"ל. ובעניותי לא אבין דלא נלמד זה מזה כנ"ל. וכשאני לעצמי לולא דברי הב"י הייתי אומר שהטור לא למד דינו מהא דסחופי כסא כי הלשון סחופי הוא שכופה הכוס וזה מורה כפירש"י או הרמב"ם. והטור כתב ליתן עליהם כוס שמשמע נתינה כדרכו והיינו שהוא צריך רק לחמם את הבני מעים וזהו רפואתו. ולחמם המעים יותר טוב נתינה כדרכו שהשוליים או הדפנות יגעו בהבטן ויחממוהו ולא לכפות הכוס על פיו. וזה אין במשמע סחופי כסא כלל. אבל הטור למד דינו מברייתא דפ' כירה [מ ע"ב] דת"ר מיחם אדם אלונטית ומניחה על בני מעים בשבת. ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת. ודבר זה אפי' בחול אסור עכ"ל. ומשמע דליכא גוונא דאסור בשבת ובחול מותר. ואם איתא דאם עירו ממנו המים אסור בשבת משום רפואה א"כ משכחת לה דעירו ממנו המים. אלא ודאי דבכה"ג אף בשבת מותר. ועי' בתוס' שם שפירשו אסורא דקומקומוס נמי משום רפואה. ובהא דסחופי כסא לפי' הא' שבערוך נראה לי לפרש טעם ההיתר [מלבד טעם הרמב"ם משום שאין עושין בסמנים] שמעשה זה אינו לרפאות רק להציל שלא יבלוט הטבור יותר ויתבקע [ודומה למ"ש רש"י סנהדרין ק"א. והמרדכי הובאו במג"א ס"ק נ' באדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת שלא יתפשט הנפח. ודומה להא דמחלק הש"ס ר"פ במה טומנין [מח.] התם אולידי קמוליד הכא אוקומי קמוקים] והרפואה הוא מאליו. כמ"ש ומניחין אותו עד שיתרפא. ובזה מדוקדק לשון הש"ס סחופי כסא אטבורא שפיר דמי. ואם ההיתר רק משום חולי וצער אין זה שפיר דמי רק שהותר מחמת דוחק חולי. ולשון שפיר דמי מורה שאין שום צד איסור והוא כמ"ש משום שאינו אלא להציל שלא יתבקע יותר והרפואה נעשית מאלי'. אך הרמב"ם שפירושו משונה מעט מפי' הא' שבערוך שהרמב"ם כתב להעלות הטבור. א"כ עושה פעולת רפואה. ואינו דומה להא דרש"י סנהדרין. ע"כ הוצרך לטעם אחר משום שאין עושין בסמנים. והנה דינו של הטור שנפסק כן בש"ע [סעי' מ"ג] יש לעיין אם דוקא בחולה שנופל למשכב מותר או אפי' במיחוש בעלמא. ומצד הסברא נראה כיון שמי שחושש במעיו עושין לו רפואה בסמנים איך יותר במיחוש בעלמא. ואפי' באלו שאין עושין בסמנים כתב הרמב"ם בפ"ב דההיתר הוא משום חולי. וזה יש לדחות שהוצרך לזה משום שבות שבגופם כהרה"מ. דלא כהכ"מ שפי' שאפי' שבות אין בהם. אך זה שמתרפא ג"כ בסמנים הוא ככל רפואות שאין היתר רק בחולי כולל כל הגוף. וכן כתב הרב המאירי בהא דסחופי כסא שפיר דמי. וז"ל ואפי' בחולה שאב"ס עכ"ל. ולא אמר רבותא יותר ואפי' במיחוש אלא ודאי דס"ל שלא הותר אלא בחולה. מיהו בכואב הרבה במעיו אף שאינו נופל למשכב דומה לכואב טובא בשיניו דאי חשוב כמן החלל ולפנים מותר רפואה עכ"פ כבש"ס ע"ז וכמו שביארנו לעיל ס"ק ל"ח דכיון שבמכה בו מחללין שוב בחולה בו מותר שבות דרפואה. וכ"ש לכואב טובא במעיו. אבל במיחוש בעלמא למה יהי' מותר. מ"ש מהא דאסור לדחות כריסו של תינוק להוציא הרעי שלו. ואף שאינו בשום תרופה רק בידיו. ע"כ נראה לי שאין להתיר רק בכואב הרבה. וחידוש שלא נתבאר זה בש"ע ונושאי כליו: