אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת טוחן אות לח
[לח] (א) אבל אם כואב לו הרבה. הנה לעיל ס"ק ל"ו כתבנו בשם רש"י דשבות דרפואה לא הותר בחולה שאין בו סכנה. אך אין דעת רוב הפוסקים כן. ובש"ע שכ"ח סעי' י"ז יש ד' שיטות בדין שבות במקום חולי ובתוכם גם שבות דרפואה. ונבארם בעזה"י אחת לאחת. אך תחילה נבאר שיטה הג' שם שכתב המחבר עלי' שהיא נראית והיא דעת רוב הפוסקים ובראשם הרמב"ן בספר תורת האדם דג' חילוקים יש. חולה שאין בו סכנה שנופל למשכב או שמצטער וחלה ממנו כל גופו אומר לגוי ועושה לו מלאכה ומשום דהוי שבות שאין בו מעשה התירוהו במקום חולה. וכן התירו בו מפרק כלאחר יד בגונח. אבל לא התירו בו שבות כדרכו ע"י ישראל. וראי' לזה הא דמכילתין ל'. דמכבה נר בשביל חולה שיישן פטור אבל אסור. ואוקמתא כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור ואעפי"כ לא הותר במקום חולי [וראי' זו רמב"ן לשיטתו שהוכיח מהא דאין אומרים לגוי כבה דשבות דשבות לא התירו במקום פסידא כמ"ש הר"ן בשמו פרק ר"א דמילה. הנה דס"ל דלא חמירא מלאכה שא"צ לגופה משאר שבות. וע"כ מוכיח נמי מהא דלא הותרה מלאכה שא"צ לגופה בשביל החולה שיישן דכל שבות במקום חולי אסור. אך לפמ"ש הר"ן בפ' חבית [בד' הרי"ף סא.] בחד תירוצא דמלאכה שאינה צל"ג החמירו בה יותר שאין הכל בקיאין לחלק בין שא"צ לגופה לבין צריכה לגופה. אין ראי' משם] עוד ראי' מדמכילתין קל"ד. דאין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. עוד ראי' מהא דביצה כ"ב. דאקשה רב אשי לאמימר דכחל מנכרי בשבת. מר הא עמיץ ופתח. ואף דכוחל אין בו אלא משום שבות. מכל הני מוכח דלא שרינן שבות דאית בי' מעשה לצורך חולה שאין בו סכנה כלל. דין השני. חולה שיש בו סכנת אבר שאין הנשמה תלוי' בו מתירין לו שבות של דבריהם ע"י ישראל. וראי' לזה מכילתין קמ"ח. הלכה מחזירין את השבר. והוא משום סכנת אבר. וכן ע"ז כ"ח ע"ב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה ה"מ היכי דשחיקי סממנין מאתמול. ומשום סכנת עורון. ואף דכוחלת יש בה משום שבות. דין השלישי. מי שיש לו מיחוש בעלמא לא שרינן לי' שבות כלל. ואפי' ע"י גוי. ולא עוד אלא דברים שמותרים לבריא אסורין לו. וזה ששנינו מכילתין קי"א. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. ואמרו בפ' אין מעמידין [ע"ז כח.] תנא כאיב טובא נמי חושש קרי לי'. הנה דאפי' במקום צער גדול אין מתירין כיון שאינו חולי כל גופו. וזה חזרת רטי' במדינה דאסור וכולן משום שחיקת סמנין:
ב ויש לדקדק בהראי' שהביא הרמב"ן דשבות ע"י ישראל אין מתירין לחולה שאין בו סכנה שנופל למשכב או שמצטער וחלה ממנו כל גופו. מהא דאקשה רב אשי לאמימר. ומר הא עמיץ ופתח. דהא ודאי בסוף אוכלא ופצוחי עינא [דבהכי מיירי התם. דתחילת אוכלא אפי' מלאכה גמורה ע"י ישראל שרי דסכנה הוא כדאיתא שם] אינו חולה כל הגוף. וכן כתב הרב המגיד [פ"ב ה"י] באמת דמה"ט אסור ע"י ישראל להרמב"ם משום דאינו חולה גמור. ובאמת שגם עליו קשה מה דקאמר לי' מה דעתך חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. הלוא אינו חולה בכל הגוף. וצ"ל דהש"ס מדמה חולי אבר בשבות דשבות לחולה כל הגוף בשבות אמירה לגוי במלאכה גמורה. מ"מ נסתר ראיית הרמב"ן מקושית רב אשי הא עמיץ ופתח. דכיון שעשה בעצמו והו"ל שבות הלוא אינו מותר אפי' שבות דאמירה לנכרי. ומה ראי' דשבות ע"י ישראל חמיר משבות דאמירה לנכרי שיהי' אסור בחולה כל הגוף:
ג עוד יש לעמוד בהא דפסק הט"ז שכ"ח ס"ק כ"ד בהא דהחושש בשיניו לא יגמע וכו'. דהיינו במיחוש בעלמא אבל אם יש לו כאב גדול ומחמת זה נחלש בשאר הגוף מותר לעשות לו כל הרפואות כדלעיל ס"ג עכ"ל. וכתב הפרמ"ג דמ"מ אסור לעשות ע"י ישראל בלי שינוי. והנה שדימו זה לחולה שאין בו סכנה. ותימה דבש"ס ע"ז כ"ח. הכי איתא כל מכה שמן החלל ולפנים מחללין עליו את השבת דסכנה הוא. איבעיא להו ככי ושני מהו. ת"ש החושש בשיניו לא יגמע כו' חושש הוא דלא הא כאיב טובא שפיר דמי. שמע מינה דכמן החלל ולפנים דמי. ודחי דילמא כייב טובא נמי חושש קרי לי'. ולא איפשטא בעיא. ונקטו הפוסקים לקולא בסכנת נפשות. וא"כ כייב טובא מחללין עליו את השבת אפי' במלאכה דאורייתא. דהא מבואר בש"ס דכייב טובא מכה קרי לי' דהא פשיט בעיא דחשוב מן החלל ולפנים. מדכייב טובא שפיר דמי. ואי לא חשוב מכה מה בכך דחשוב מן החלל ולפנים. אלא דהש"ס דחי ודילמא לאו כמן החלל ולפנים. וכייב נמי חושש קרי ליה. ומ"מ אי כמן החלל ולפנים דמי. ע"כ כייב טובא לאו חושש מיקרי כפשטא. וכייב טובא אפי' באיסור תורה מחללין. ואפי' לא נחלש בשאר הגוף. וא"כ דברי הט"ז והפרמ"ג צ"ע:
ד ואמנם כי האו"ה הובא ברמ"א שם ס"ג מי שחושש בשיניו מותר לומר לגוי להוציאו. וכתב המג"א וצ"ל שתלה ממנו כל גופו. ונראה פשוט שכשתלה ממנו כל גופו כל שכן שכואב לו טובא שהרי בגמ' פשיט מדכאיב טובא שפיר דמי שחשוב מן החלל ולפנים. דאל"ה לא הותר משום כאב כיון שאינו חולי כל הגוף. הנה דמשכחת אף שיהי' לו כאב גדול שלא יחלה כל הגוף. וכ"ש כשחלה מחמת הכאב שאר הגוף שהוא כאב גדול. וא"כ למה לא יהא מותר לישראל עצמו להוציאו. לא קשה מידי דמפורש באו"ה סי' נ"ט סעי' כ"ג דאין להתיר משום סכנה דאדרבה תלישת שן הוא סכנה. אבל על הט"ז והפרמ"ג קשה. ובש"ע הרב מלאדי [סק"ג] ראיתי ג"כ בהא דמן החלל ולפנים ושנים בכלל מחללין. דהני מילי מכה אבל מיחושים אין נקראים מכה אפי' כואב לו הרבה. ותמוה מש"ס הנ"ל דמוכח דשנים כאבי טובא חשוב מכה. עוד ראיתי בביאור הגר"א [סי"ז] בהא דחולה כל הגוף מותר לו רפואה הביא ש"ס הנ"ל חושש הוא דלא הא כייב טובא שפיר דמי. ותמוה דהתם הש"ס רצה לפשוט מזה דחשוב כמן החלל ולפנים אבל בלא"ה לא הי' מתירין לו שום רפואה. ומזה דייק הרמב"ן דאפי' כואב טובא לא חשוב חולה להתיר לו רפואה. והוא מהיפוך להיפוך מדברי הגר"א הנ"ל: (ה) וליישב כל זה נראה דהנה באמת קשה בש"ס הנ"ל דכייב טובא מותר משום דחשוב כמו מכה. מהא דכתבו האחרונים ביו"ד סימן קפ"ז דכאב אינו כמכה. וח"צ סי' ע"ג בתשובה שהשיב על הט"ז בתשובתו דכאב כמכה [ובעובדא דט"ז שהי' כואב לה הרבה] והשיב הח"צ וז"ל ולא כל מקום הכואב יש לו מכה צא ולמד מדין מכה של חלל שמחללין עלי' את השבת עכ"ל. הנה דפשיטא לי' דכואב הרבה לא חשוב כמכה לענין שבת וקשה ש"ס הנ"ל:
ו אשר ע"כ נראה דהנה בגיטין ח' ע"ב הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים למה הלכתא אמר רב ששת שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת. בשבת ס"ד. כדאמר רבא אומר לנכרי והוא עושה ה"נ אומר לנכרי ועושה. ופירש"י בשבת קכ"ט. ביצה כ"ב. והיינו בחולה שאין בו סכנה ע"כ. וקשה לי דמה ענין מצות ישוב ארץ ישראל לחולה. ואם באנו לדמות. יותר יש לנו לדמות למילה שאסור לומר לגוי להחם חמין. ואין לומר דהגמ' הביא ראי' דאף דברייתא סתם ואמר אפי' בשבת כוונתו ע"י גוי. ליתא דחולה שאין בו סכנה לא נזכר בשום מקום שעושין בשבת סתם. ואדרבה שם בשבת. אין עושין אותן בשבת. אבל עושין על ידי ארמאים. על כן נראה דהנה צריך להבין מה נשתנה ישוב ארץ ישראל משאר מצוות ואפי' ממכשירי מילה שאין מתירין לו שבות דאמירה לגוי. וכבר כתב הרב המגיד [פ"ו ה"ט] על זה שאין מדמין בשבותים שהרי מכשירי מילה אינו אומר לגוי ועושה ואילו משום ישוב א"י התירו. ואולם אנכי הייתי ברעיון ושוב מצאתי בתמים דעים להראב"ד סי' קע"ה בשם ירושלמי מ"ק פ"ב ה"ד [ט.] ריב"ל שאל לר"ל מהו ליקח בתים מן הגוי בשבת. א"ל תני בשבת מותר כיצד עושה מראה לו כיס של דינרין והגוי חותם ומעלה בערכאות שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב [יהושע ה' ד'] וכה תעשה ששת ימים וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפי' בשבת עכ"ל. ומבואר שהטעם משום דעיקר כיבוש א"י דוחה שבת במלאכה של תורה ע"כ הקנין שדומה קצת לכיבוש כמ"ש הרמב"ם פ"א [ה"י] מה' תרומות שדומה לכיבוש יחיד דוחה שבות דאמירה לגוי. והשתא לא קשה ממכשירי מילה שאינו דוחה שבת כלל. וכיון שלמדנו מירושלמי טעם כותבין עליו אונו אפי' בשבת. והש"ס מדמה זה לדין אמירה לגוי בחולה שאין בו סכנה. נלמד שבחולה שאין בו סכנה יש ג"כ טעם כזה. והוא. דלכאורה קשה שבשלשה עבירות שהדין בהם יהרג ואל יעבור. אפי' בדרבנן הדין כן ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אפי' במקום איבוד נפש. ולמה לא יהא הדין כן בשאר עבירות בחולה שאין בו סכנה שכיון שאינו דוחה איסור תורה ה"ה שלא ידחה שבות של דבריהם. והגם שבאמירה לגוי יש ליישב משום דהוא שבות דלית בי' מעשה [כן אמר נכדי דוד שיחי'] ועדיין יקשה להרמב"ם [פ"ב ה"י] ורשב"א וראב"ד [פ"ו ה"ט] ותוס' דאפי' ישראל מותר לעבור על שבות לצורך חולה שאין בו סכנה. וגם להאוסרים לישראל עצמו יקשה מאומר לגוי שהאמירה עצמה אסור משום ודבר דבר כמ"ש רש"י ע"ז ט"ו. וז"ל ומה שאסרו לומר לגוי בשבת עשה לי כך וכך משום שנאמר ודבר דבר אפי' דיבור אסור. ואם לא נחשב הדיבור כמעשה הלוא בסנהדרין סוף בן סורר ומורה [עה.] אסרו לספר עמה אחורי הגדר אפי' פנוי' משום אביזרייהו דג"ע. וקי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה. אשר ע"כ צ"ל משום שגם בשל תורה דוחה ביש בו סכנה גמורה. ע"כ הקילו חכמים בשל דבריהם באין בו סכנה. ועי' בראב"ד פ"ו [ה"ט] שקורא לחולה שאין בו סכנה מקצת חולי. ויש בו סכנה חולי גמור. וע"כ כיון שבחולה גמור מותר אפי' מלאכה של תורה. במקצת חולי מותר אמירה לגוי. ומדמה הש"ס דה"ה כיון שבכיבוש גמור מותר אפי' מלאכה של תורה ה"ה בקנין דהוא קצת כיבוש התירו אמירה לגוי. ולפי"ז יש לומר דה"ה החולה באבר אחד שאם הי' מכה באותו אבר היה סכנת נפשות התירו ג"כ אמירה לגוי אף באין בו מכה רק חולי באותו אבר כיון דבמכה מותר מלאכה גמורה. וה"ה בכאב גדול דהיינו חולי באותו אבר שהוא קצת כמכה [ותדע דלקצת פוסקים כאב דינו כמכה גמור. והחולקים מודים עכ"פ דנחשב קצת כמכה. וכעין שכתב התה"ד לענין טחינה שלא בגידולי קרקע הובא בדברינו לעיל ס"ק י"ז אות ו'. דכיון דליש פוסקים לא שייך בו טחינה כלל. אף להחולקים לא חשוב טחינה גמורה] התירו בו אמירה לגוי ודינו כחולה שאין בו סכנה בכל הגוף. וזהו ראיית הש"ס ע"ז הנ"ל מהחושש בשיניו חושש הוא דלא הא כואב טובא שפיר דמי. ע"כ משום דבמכה מחללין אפי' במלאכה של תורה ע"כ בכואב טובא דנחשב כחולה מותר בו שבות דרפואה כמו שמותר רפואה בחולי כל הגוף מה"ט. ולפי"ז בכואב טובא בשיניו לדידן דלא איפשטא בעיין אין מתירין בו אמירה לגוי ולא רפואה כיון שהאיסור הוא ודאי וספק אם התירו. ונהי דבמכה גמורה בשיניו מחללין דספק נפשות להקל. אבל בכאב לבד בלא מכה דאף לבעל האיבעיא ליכא ספק נפשות אין מתירין לו אמירה לגוי ולא רפואה כיון שהאיסור ודאי וספק אם התירו. וכן מוכח בפ' כיסוי הדם [פג ע"ב] בכוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו. אף דאפי' אם בהמה הוא אין כאן רק איסור דרבנן לא אמרינן בי' ספיקא דרבנן לקולא. כיון שהאיסור הוא ודאי והמתיר הוא ספק. וה"נ בנ"ד. ואתי שפיר דברי הט"ז ופרמ"ג והרב בש"ע. וניחא נמי דברי הגר"א דמוכח מהא דהא כייב טובא שפיר דמי דרפואה מותר בחולי כל הגוף ומשום דבסכנה מתירין מלאכה גמורה שוב באין סכנה מתירין רפואה. דאי אין מתירין רפואה אלא בסכנה איך מתירין רפואה בכואב טובא. הלוא כואב אינו כמכה. אלא משום דבמכה דהוא סכנה מתירין בו מלאכה. שוב בחולי באותו אבר מתירין רפואה. וממילא בחולה כל הגוף כיון דבסכנה מתירין מלאכה בחולה מתירין רפואה. וכעין שאמרו באמירה לגוי:
[הגה"ה - ודברי הרב המגיד שאין מדמין בשבותים קשים בעיני שהפוסקים מלאים ק ושיות ותירוצים בעניני שבותים ועשו בזה כללים והרה"מ עצמו הביא בפ"ב ואם אין מדמין הכל בטל. אך העיקר עפ"י ירושלמי הנ"ל. ובחידושי הרמב"ן פ' ר"א דמילה [קל ע"ב] במחלוקת הגאונים אם מתירין שבות במקום מצוה ויש משיבין מהא [גיטין ח ע"ב] דהלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפי' בשבת דמשום ישוב א"י לא גזר רבנן אלמא מותר אמירה אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה. ולא קשיא דהתם תועלת כל ישראל שלא תחרב ארץ ישראל. ועוד דאין שוקלין מצות ואין אנו יודעין מתן שכרן של מצוות כמו שמצינו שהתירו שבות עצמה גבי מת ולא התירו גבי מילה. ועוד מצינו שהתירו בשבות עצמה במקום פסידא כההוא דצינור [כתובות ס.]. ואין אנו מתירין כל שבות במקום פסידא. וכן אני אומר שאין מתירין אמירה לגוי אפי' בדבר שהוא משום שבות אלא במילה שנתנה שבת לדחות אבל בשאר מצוות אין דוחין שבות כלל אפי' ע"י גוי. עכ"ד. והנה מה שהביא רמב"ן ראי' ממה שהתירו גבי מת ולא גבי מילה אינו יודע מה זה. שבמת שהתירו היינו להוציא מכרמלית משום כבוד המת דגדול כבוד הבריות. ומה שהביא ראי' ממה שהתירו משום פסידא גבי צינור ולא בשאר דברים. כוונתו גבי דליקה שלא התירו גבי דליקה לומר לגוי כבה. כבר תירץ הרמב"ן בספר תורת האדם בעצמו דשבות כלאחר יד קיל משבות הנעשה כדרכו. וכן כתב הר"ן פ' חבית. ולדעתי כי הרמב"ן בספר תורת האדם חזר בו ממ"ש בחידושיו הנ"ל שאין מדמין בשבותים [כשם שחזר בו ממ"ש בחידושיו לע"ז כמו שיתבאר לפנינו אות י"ד] שעשה קושיות ממה שלפעמים התירו שבות גבי חולה ופעמים לא ותירץ ועשה ג' כללים. ואם אין מדמין אין צריך שום תירוץ. והנה הרמב"ם שלמד ממה שנדחה שבות דשבות גבי מילה דה"ה לכל המצוות ע"כ ס"ל שמדמין בשבותים והכי קיי"ל בש"ע סי' ש"ז סעי' ה'. ומה שהשיב הרמב"ן דשאני מילה שדוחה שבת. מיושב עפ"י מה שכתבתי במקום אחר עפ"י מ"ש הרוקח בהל' לולב דמילה שלא בזמנו תשלומין דשמיני הוא. ולכאורה לעולם לא ידחה שבת כמו חגיגה משום שיש לה תשלומין כל שבעה. אך התירוץ שאם לא ידחה שבת ולא יהי' שבת זמן שום מילה לא יהי' לו תשלומין. נמצא שלפי האמת שמילה עצמה דוחה שבת ויש לה תשלומין. מכשירי מילה קיל משאר מצוות שהרי אפשר למול למחר ויהי' תשלומין דשמיני. וכן כתב המג"א בשם כה"ג סי' תרפ"ז סק"ה. ומ"מ קיי"ל להלכה שמדמין בשבותים והרמב"ן בספר תורת האדם ס"ל הכי וחזר בו ממ"ש בחידושיו. ובמג"א סי' ש"ז סק"ח הקשה בהא דעירובין צ"א. אמרינן דבשעת הסכנה הי' מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו. משמע דשרי לטלטל חוץ לעירוב משום קריאת התורה. וצ"ל שאין מדמין בשבותים. ולדידי א"צ לזה אלא דבשעת הסכנה שגזרו הגוים שלא לעשות המצוות צריכין ישראל לעמוד על נפשם עד שמצינו שהי' מוסרים נפשם עליהם כהא [ויקרא רבה פ' ל"ב א'] דמה לך יוצא לצלב על שנטלתי את הלולב על שמלתי את בני. וכבר כתב הר"ן [פ' במה טומנין] דמה שאין מחוייבין למסור נפשם במ"ע היינו משום שבידם של גוים לבטל מן המצוות על כרחן של ישראל. ומ"מ המצוה בשעת הגזירה חמור מאוד עד שדוחה פקוח נפש וכ"ש שבות ולק"מ. ולעולם מדמין בשבותים. זולת במקום שנדע טעם לחלס וזה ברור. ע"כ הגה"ה]:
ז ומעתה מיושב הא דביצה דמדמה סוף אוכלא ופצוחי עינא לחולה. והקשינו הא אינו חולה בכל הגוף. ולפימ"ש ניחא דכי אמרינן מיחוש אינו כחולה. היינו במקום שבחולי אין מתירין מלאכה. אבל בעין שכל חולה שבו נחשב סכנה ולא משכחת חולה שאין בו סכנה בעין זולת סוף אוכלא היינו לאחר שנתרפאה. ולא דמי למכה של חלל שדוקא במכה מחללין [וכן מבואר ברמב"ם [פ"ב הל' ד' ה'] שבעין כתב שבחולה מחללין ובחלל הגוף כתב שבמכה מחללין] שוב במיחוש מתירין אמירה לגוי. שהכלל באמירה וברפואה התירו חד דרגא יותר מבמלאכה. משום דבחולה שיש בו סכנה בכל הגוף מתירין מלאכה של תורה. בחולה שבכל הגוף מתירין אמירה ורפואה. וכן בחלל ולפנים שבמכה שבו מתירין מלאכה של תורה. בחולה בו מתירין אמל"ג ורפואה. ובעין שאפי' בחולה בו מתירין מלאכה של תורה. שוב במיחוש שבו מתירין אמל"ג ורפואה. והשתא שפיר מוכיח הרמב"ן דאם איתא דמתירין שבות ע"י ישראל בחשב"ס הי' מותר לכחול העין בעצמו במיחוש שבו כנ"ל. ולפי"ז צריך לומר דהא דאסור ליתן יין בתוך העין ורוק תפל אפי' ע"ג העין אסור. היינו באין לו מיחוש בעינו. וכדעת המג"א ס"ק מ"ג והסכימו עמו האחרונים דאפילו באדם בריא אסור רפואה: [הגה"ה - מה שכתבנו שבעין לא משכחת חולה שאין בו סכנה רק בסוף אוכלא. וזולת זה כל חולי שבו חשוב סכנה כן משמע ברמב"ם פ"ב מהל' שבת ה"ד שהעתיק הנזכרים בגמרא בעין והוסיף וכיוצא בחלאים אלו. וכן העתיק הטור סי' שכ"ח לשון הרמב"ם "וכיוצא בהן". משמע דס"ל כל חולי שבעין חשוב סכנה. ולמדו זה מדלא מבעיא לש"ס רק בסוף אוכלא. וכן משמע בריטב"א ונמ"י פ' הערל [עא ע"ב] בהא דכגון דכאיב לי' עינא לינוקא ואיתפח ביני וביני. וכתבו הריטב"א והנ"י דדווקא בכאב מועט אבל כאב גדול נותנין לו שבעה ימים דחמיר מחלצתו חמה דשורייני דעינא בליבא תלי כדאיתא פ' אין מעמידין וכן פסק הרמ"א יור"ד סי' רס"ב [סעי' ב'] ומשמע דכל כאב גדול חשוב סכנה וכמ"ש. אך הש"ך שם [סק"ד] כתב וז"ל נראה דהיינו באופן שנתבאר באו"ח סי' שכ"ח ס"ט כן משמע מהנ"י מהראי' שהביא עכ"ל. נראה דס"ל להש"ך דווקא חלאים אלו. ובאמת לענ"ד משמע בהרמב"ם והטור והריטב"א והנ"י דכואב הרבה חשוב סכנה וחמיר מחלצתו חמה וממתינים לו שבעה ימים. מ"מ כיון שהש"ך ס"ל דשאר חלאים שבעין חשובים אין בהם סכנה שוב אין לומר דבעין כיון דבחולה שבו עושין מלאכה אפי' ע"י ישראל מותר במיחוש שבו ע"י גוי. דליתא דהא בשאר חלאים אין עושין מלאכה ע"י ישראל מ"מ יש ליישב דברי הגמ' בסוף אוכלא מחלאים שמחללין אף דעכשיו לא הוי רק מיחוש. מ"מ כיון דהוי מיחוש מחלאים אלו שמחללין ע"י ישראל מותר ע"י גוי. ולפי"ז מיחוש משאר חולאים אסור ע"י גוי. ואסור בו שבות דרפואה ואיכא לאוקמי הא דאיסור רפואה בעין במיחוש דשאר חלאים ואין ראי' לדברי המג"א. אך דברי הש"ך צ"ע לענ"ד. ואם נימא כסברתי יהי' ראי' לדברי המג"א. ע"כ הגה"ה]: (ח) ועתה נבאר לדעת רמב"ן במיחוש בעלמא או במקצת חולי אם מתירין בו שבות דשבות שנבוכו בו האחרונים ומחלקותם בלשון הרמב"ן בספר תורת האדם הביאו הרב המגיד פ"ב הל' י' אהא דחשב"ס אומר לגוי ועושה. וז"ל ופי' דוקא בדבר שיש לו ממנו חולי לכל גופו כגון חי' למד יום וכגון לכחול העין בסוף אוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו. אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפי' ע"י גוי. ולא עוד אלא אפי' דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים. ע"כ בשם הרמב"ן ז"ל ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו ז"ל פכ"א עכ"ל הרב המגיד. ולח"מ כתב דלכאורה משמע מלשון אין מתירין לו אפי' שבות דדבריהם ואפילו ע"י גוי. דאפי' מה שבישראל אסור משום שבות אסור אפי' ע"י גוי אך אי אפשר לומר כן שהרי הרב המגיד לקמן בד"ה מחזירין את השבר כתב בדעת הרמב"ם דבחולה כל הגוף מתירין שבות ע"י ישראל. אבל באבר אחד אסור. וזה שלא הותר לכחול אלא ע"י גוי. הנה דמ"מ ע"י גוי מותר אף שאינו כולל כל הגוף. ע"כ מוכרח לומר דהאי אפי' ע"י גוי היינו אפי' ע"י גוי מלאכה גמורה. וכן דעת הבית מאיר. אך המג"א סי' שכ"ח ס"ק י"ב מחלק בין מיחוש בעלמא בין חולה באבר אחד. דבחולה באבר אחד מותר שבות דשבות והיינו עובדא דאמימר. ובמיחוש בעלמא אסור. ולענ"ד מ"ש המג"א דהיינו עובדא דאמימר. לדעת הרמב"ן ודאי ליתא. שהרי הרמב"ן הביא ראי' דשבות על ידי ישראל אסור בחולה מעובדא דאמימר דאסור ע"י ישראל ואי עובדא דאמימר לא הוי חולי גמור אין ראי' משם. אך עיקר הדין נכון ואף לרמב"ן דמ"ש הרב המגיד בשמו דמיחוש בעלמא אין מתירין שבות ואפי' ע"י עכו"ם היינו אפי' שבות דשבות ודלא כלח"מ וב"מ. וראי' ברורה מדכתב הרה"מ וכגון לכחול את העין בסוף אוכלא והוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו אבל חושש כו'. מבואר דבחושש בעלמא לא מתירין לכחול. ובמה עסקינן אי ע"י ישראל אפי' בחולה כל הגוף אסור לרמב"ן. וע"כ ע"י עכו"ם ומ"מ במיחוש אסור. ואף הרמב"ם סובר כן כמ"ש הרה"מ. אלא ודאי כמ"ש המג"א דאף דבמיחוש אסור בחולה באבר אחד מותר. והיינו היכי דכייב טובא באבר אחד. דרמב"ן הוכיח מהא דפ' אין מעמידין דמ"מ לא נקרא חולי בכל הגוף אך מ"מ חולה באבר אחד נקרא. והיכי דלא כאיב באבר אחד אלא קצת. חושש הוא. ואף שבות דשבות אין מתירין לו. ונראה לי דהיכי דיש לו קצת צער בכל גופו מתירין לו ג"כ שבות דשבות להרמב"ם והיינו הא דהרה"מ בפ"ו. וטעם הדברים עפ"י מה שהארכתי לפרש הסוגיא לדעת הרמב"ן עם הכלל דבאמירה לעכו"ם מקילין חד דרגא. ובמקום שע"י ישראל מתירין בסכנה. מקילין בעכו"ם בחולה. ובמקום שמקילין ע"י ישראל בחולה. מקילין במיחוש ע"י גוי. וע"כ בחולה באבר אחד כיון דבסכנה באבר אחד מתירין שבות ע"י ישראל. מקילין בחולה באבר אחד לעשות השבות ע"י עכו"ם. דהיינו שבות דשבות. וכן במיחוש בכל גופו להרמב"ם. כיון דבחולה בכל גופו מתירין שבות ע"י ישראל להרמב"ם שוב מתירין במיחוש בכל גופו ע"י עכו"ם: (ט) ונראה לי עוד ראי' דלרמב"ן במיחוש אסור אפילו שבות דשבות. שהרי הרמב"ן הביאו הר"ן בפ' ר"א דמילה דאין מתירין שבות דשבות במקום פסידא. וראייתו מהא [קכא.] דעכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה אף דכיבוי הוא מלאכה שא"צ לגופה והוי שבות דשבות. ואלו מלאכה כלאחר יד מקילין במקום פסידא בצינור שעלו בו קשקשים [כתובות ס.]. והשתא קל וחומר מה כלאחר יד דמותר במקום פסידא לא התירו במיחוש אלא בחולה שחלה כל גופו כמ"ש הרמב"ן בספר תורת האדם. שבות דשבות דחמיר דאסור במקום פסידא לא כ"ש דלא התירו במיחוש. וא"ת מקל וחומר זה אפילו בחולי באבר אחד לא לשתרי שבות דשבות דהא כלאחר יד לא שרי אלא בחולה בכל גופו דוקא. יש לומר דהא בטעמא תליא מילתא כיון דבסכנת אבר מתירין השבות ע"י ישראל מקילין בחולה ע"י עכו"ם. משא"כ פסידא אין היתר בו ע"י ישראל כדרכו ואפ"ה התירו שלא כדרכו. ושבות דשבות אסור. ע"כ דשבות דשבות חמיר מכלאחר יד. ואפשר עוד דאפי' בחולה באבר אחד אין מתירין לו שבות דשבות לדעת הרמב"ן. אף שמותר לדעת הרמב"ם כמ"ש בפ"ו. ומ"ש הרה"מ ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו פכ"א. היינו על מה שכתב דמיחוש בעלמא אין מתירין לו כלום. מ"מ זה ברור דבמיחוש בעלמא אסור אפילו שבות דשבות בין להרמב"ם בין לרמב"ן כדברי המג"א:
י שיטת הר"ן היא שיטה הב' המובא בש"ע דפליג על הרמב"ן במה שהתיר כלאחר יד ע"י ישראל בחולה שאב"ס. והיינו דהר"ן פ' שמונה שרצים לא הביא ההיתר דע"י שינוי. ובפ' חבית תירץ אהא דגונח יונק חלב [כתובות ס.]. וקשה הא שבות ע"י ישראל לא שרינן במקום חולה. ותירץ דכאן הקלו לפי שא"א לעשות ע"י עכו"ם דקיי"ל רפואת חלב היא כשהוא רותח. ולפענ"ד אין לעשות מזה פלוגתא שהרי כתב גם תירוץ הרמב"ן ע"ש. ועוד דאח"כ כשהקשה אהא דהתירו כלאחר יד במקום פסידא. מ"ש שאין אומרים לגוי כבה. ותירץ בתירוץ הב' שהוא העיקר דשבות כלאחר יד קיל משבות דאמירה לגוי. וא"כ שוב לק"מ הא דמותר כלאחר יד במקום חולה כיון דשבות דאמירה לגוי הותר בחולה שאין בו סכנה כל שכן כלאחר יד. ואף הר"ן מתיר ע"י שינוי מקו"ח דאמירה לגוי. עוד יש מקום עיון בש"ע. שהביא דעת הרמב"ן בזה"ל. שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי. משמעות הדברים שעושין השבות בשינוי ג"כ והוי שבות דשבות. ובאמת הרמב"ן מתיר אפי' מלאכה ע"י שינוי. ועוד דבזה ודאי אין מחלוקת מהר"ן דהיינו הא דפ' המצניע [צד ע"ב] בצפורן שפירשה רובא מתירין במקום צער להסירן ביד והיינו לעשות השבות בשינוי ואפי' בלא חולה רק משום צער בעלמא. והובא שם בש"ע סעיף ל"א: (יא) אך לפענ"ד יש מחלוקת אחרת בין הרמב"ן להר"ן דלרמב"ן רפואה התירו במקום חולי בכל הגוף אפי' רפואה שאינה ע"י אכילה ושתי' ואפי' הנעשית ע"י סמנין. שהרי כתב בס' תורת האדם דהחזרת רטי' שאסור במדינה משום שאינו חולה בכל הגוף ואלו הר"ן הוכיח דבסכנת אבר מחללין בשבות ע"י ישראל מהא דפ' אין מעמידין. סבור מינה ה"מ היכי דשחיקי סמנין מאתמול. הנה דס"ד דלא הוי סכנת נפשות ומ"מ מתירין שבות שאסרו חכמים גזירת שחיקת סממנין. הרי מפורש דהר"ן ס"ל דהנעשה בסמנים הנאסר משום גזירה דשחיקת סמנים חשוב שבות גמור והוכיח מינה דכל שבות מותר ע"י ישראל בסכנת אבר. [ולהרמב"ן הנ"ל אפי' בחולה בכל הגוף בלא סכנת אבר מותר זה. והרמב"ן כשהביא זה בספר תורת האדם כתב דכוחלת הוי שבות והיינו הא דהמצניע [צד ע"ב] שהוא ככותבת] אבל בחולה בכל הגוף בלא סכנת אבר דאין מתירין לו שבות גמור ע"י ישראל. ה"ה דאין מתירין לו שבות דרפואה ע"י סמנים דהוא ג"כ שבות גמור. ודוקא בנעשה שלא בסמנים שהוא גזירה רחוקה אטו רפואה בסמנים. ושמא ישחוק הוא שהתירו במקום חולי. וראי' לזה מהא דפ' במה בהמה [נג ע"ב] דמקשה אהא דבהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כדי שתצטנן דמפרש לה גזירה אטו שחיקת סמנים. ומקשה ומי גזרינן והתנן היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. ונגזור דילמא אתי לאתויי. ומה קושיא הלא שחיקת סממנים הוא מלאכה דאורייתא שפיר גזרינן דילמא אתי לידי מלאכה דאורייתא. אבל תחומין דהוא דרבנן ע"כ לא גזרינן. וצ"ל משום דרפואה שהוא ע"י העמדה במים שהוא שלא בסממנים רק שנגזור אטו רפואה שע"י סמנים שאסור מדרבנן משום גזירה שמא ישחוק. חשוב ג"כ גזירה אטו דרבנן. ע"כ מקשה עלה מגזירה דתחומין. ומ"מ מבואר דרפואה שלא ע"י סמנים הוא שבות קל שהוא גזירה לגזירה. וע"כ מותר במקום חולי. ובש"ע הרב מלאדי [סעי' י"ט] דטעם דמותר לאכול ולשתות לרפואה במקום חולי משום דלא אפשר ע"י גוי. והוא כסברת הר"ן גבי גונח. ולא נתבררו לי דבריו שהרי אפשר שהגוי ישפוך לתוך פיו. מיהו איך שיהי' יש מחלוקת בין הר"ן להרמב"ן בזה. דלהרמב"ן אף הנעשה בסמנים מותר במקום חולי. והטעם יש לומר דהנה האי גזירה דשחיקת סמנים פי' הרי"ף מתוך שאדם בהול על רפואתו אתי למישחק סמנים. והאי גזירה דמתוך שאדם בהול מצינו נמי בהצלה מפני הדליקה דגזור רבנן דאם יהא מותר להציל מתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבויי. ומ"מ התירו להציל מזון ג' סעודות. הנה דמשום מצוה התירו ושאר שבות לא התירו אפי' במקום שופר ומילה. וע"כ גם רפואה שנאסר משום שאדם בהול קל איסורא דידי'. [מיהו הטור [סי' של"ד] כתב גבי דליקה דוקא אם יבוא להציל כל ביתו יהי' טרוד ואתי לכבות אבל אם יציל רק ג' סעודות לא אתי לכבויי וליכא ראי' משם]:
יב שוב נתיישבתי דאף לרמב"ן רפואה הנעשה בסמנים חמור כמו שאר שבות גמור. והא דכתב הרמב"ן דהחזרת רטי' אסור רק משום דאינו חולה בכל הגוף. משום דס"ל כמ"ש התוס' עירובין ק"ב ע"ב בשיטת רש"י דבחזרה ליכא גזירה דשחיקת סמנין כיון דמאתמול הוה עלה. אלא דס"ל להרמב"ן דמ"מ לא קיל מרפואה הנעשה שלא ע"י סממנים. ויש סיוע לסברא זו בשמעתא דביצה י"א ע"ב גבי התירו סופן משום תחילתן ויתבאר לפנינו [ס"ק ע"ט] בדין חזרת רטי' בס"ד. והיינו דמייתי הרמב"ן מהחזרת רטי' במדינה ולא מנתינת רטי' דאסור אפי' במקדש ולמעט במחלוקת עדיף. וכן דעת הרה"מ לשיטת הרמב"ם פכ"א הל"כ כמו שיתבאר לפנינו בס"ד. וכן דעת הרב המאירי שבת ס"ו ע"ב בדין סחופי כסא אטבורא שפיר דמי משום שאינו בסמנים הותר בחולה שאין בו סכנה:
יג העולה לדינא לדעת הרמב"ן והר"ן. במיחוש בעלמא שאין לו כאב גדול אפי' באבר אחד אין מתירין לו אפי' שבות וע"י גוי דהיינו שבות דשבות. וכן מלאכה כלאחר יד [מיהו מה שהוא משום שבות אפי' נעשה כדרכו והוא עושהו כלאחר יד מותר אפי' במצטער בעלמא דהיינו הא דצפורן שפירשה רובה דמותר להסירה ביד משום צער. ומשום דכלאחר יד ע"י ישראל קיל מע"י גוי כי אורחי'. דכלאחר יד התירו במקום פסידא ואלו גוי הבא לכבות אין אומרים לו כבה] וכן אסור בו כל רפואה ואפי' שלא ע"י סמנים. וכן חזרת רטי'. חולה באבר אחד היינו שיש לו כאב גדול באבר אחד. ג"כ אסור בו כל רפואה וכן מלאכה כלאחר יד. זולת שבות דשבות אפשר דשרי. חולה בכל גופו התירו בו מלאכה ע"י גוי. וכ"ש מלאכה כלאחר יד ע"י ישראל. וכן התירו בו רפואה הנעשה שלא בסמנים. וכן החזרת רטי'. אבל לא שבות ע"י ישראל. ולא רפואה בתחילה ע"י סממנים. סכנת אבר מתירין לו אפי' שבות הנעשה ע"י ישראל. ורפואה בתחילה בסממנים:
יד ודע דהרמב"ן בחי' לע"ז [כח ע"ב] יש לו שיטה אחרת. דבחולה שאין בו סכנה אע"ג דאין מחללין עליו במלאכה שהיא של תורה. באיסור דרבנן מחללין. דהא צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי והוא עושה. ולא שאני לן בין שבות דלית בי' מעשה לשבות דאית בי' מעשה. וכן אמרינן [כתובות ס.] בגונח יונק חלב משום דלכאחר יד לא גזרו בי' רבנן. והוא היפוך ממה שכתב בס' תורת האדם דשבות דאית בי' מעשה כי אורחי' לא שרינן אלא באית בי' סכנת אבר. עוד הקשה שם בהא דמוכיח הגמ' דשנים כלפנים מן החלל דמי מהא דהחושש בשניו. חושש הוא דלא הא כאיב טובא שפיר דמי. ומה ראי' הא כאיב טובא חולי הוא ומותר לגמע דליכא רק שבות. ותירץ דבחולה שאין בו סכנה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן והא אפשר לגמע ולבלוע. וזה ג"כ הוא היפוך ממה שכתב בס' תורת האדם שהוכיח מהוכחת הגמ' הנ"ל דדוקא חולה בכל הגוף שרינן שבות. והתירוץ שבחידושיו משום דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן. קשה הבנה דא"כ אפי' איכא סכנה נמי. דהרמב"ן עצמו דעתו דכל חולה שיש בו סכנה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן כמ"ש הרה"מ בפ"ב משמו. ולהלכה פשיטא דכפסקו בתה"א נקטינן: (טו) שיטת הרמב"ם בפ"ב ובפכ"א. ונחלקו בפירוש דבריו שבפ"ב הרה"מ והטור עם הב"י. וז"ל הרמב"ם בפ"ב הל' יוד חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע"י עכו"ם. כיצד אומרין לגוי לעשות והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו. וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת ואעפ"י שאין שם סכנה. ואם הי' צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפי' ע"י ישראל. לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אונקלי ומחזירין את השבר וכיוצא בזה. ובפרק כ"א הלכה ל"א כתב ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסממנים כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן. עכ"ל. וכתב הרב המגיד בפ"ב וזה לשונו ומחזירין את השבר. פ' חבית פסק הלכה בגמרא. וכבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולה שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כל הגוף בין שבות דאמירה לגוי בין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה [פי' בחולי אבר אחד כיון שאין סכנת האבר] לא הותר לישראל שבות גמור וזה שלא התירו לכחול אלא מן הגוי עכ"ל שם. ובפכ"א בהא דלהעלות אזנים כתב הרה"מ מימרא [ע"ז כח ע"ב] הזכרתי' בפ"ב ושם שתי לשונות חד אמר ביד ולא בסם וחד אמר בסם ולא ביד. ופסק רבינו כמ"ד ביד ולא בסם. ומבואר מדבריו דאף שאפשר בסם ואיכא למיגזר שמא יעשה בסם וישחק סממנים. מ"מ כיון שאינו עושה בסם מותר. ואף שהלכה רווחת שכל רפואה בשבת אפי' שלא בסם אסור. וכמה משניות וכמה הלכות בהרמב"ם כן. מ"מ התירו בזה משום חולי כמ"ש בפ"ב בהיתר חולה שאין בו סכנה. ואם הי' צריכין לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפי' ע"י ישראל לפיכך מעלין את האזנים וכו' רק בסם אסור אפי' בחולה. ושם בפכ"א הל' כ"א בהא דכתב הרמב"ם כיצד לא יאכל אדם דברים שאינו מאכל בריאים. כתב הרה"מ ופי' כל הדינים אלו הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה עכ"ל. ואזיל לטעמי' בהלכה ל"א דאפי' רפואה שאפשר לעשות בסם כל שאינה נעשית בסם לא גזרו בחולה. ויש לעיין דאפי' נעשית בסם כיון שאין בו אלא שבות שמא ישחק סממנים הלוא דעת הרה"מ בשיטת הרמב"ם דכל שבות מותר בחולה והני חולים חשיבי כנזכר בפ"ב. ואין לומר כפירש"י משום דאפשר ביד. דלשון הרמב"ם בטעם ההיתר לפי שאין עושין בסמנים כדי לחוש לשחיקה לא משמע כן כלל. ורש"י הוצרך לפי' זה לפי פירושו שיש סכנה בדבר ופשוט שהכל מותר והוצרך לפרש לפי שאפשר ביד. אבל הרמב"ם שפירש באין סכנה פירש כפשטו שאין מתירין בסם. ולמה. הא מ"מ אין בו אלא שבות:
טז ונראה דהנה הרמב"ם פ"ב מהל' שופר ה"ו בהא דאין תוקעין בשבת. אעפ"י שהתקיעה משום שבות ומן הדין הי' שיבוא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ולמה אין תוקעין. גזירה שמא יעבירנו ד"א ברשות הרבים. וצריך ביאור דגזירה שמא יעבירנו נמי שבות הוא ויבוא עשה של תורה וידחה אותה. וצ"ל דגזירה שגזרו משום המצוה דמתוך שבהול לקיים המצוה יבוא לידי העברת ד"א ברה"ר כמ"ש רש"י בפ"ק דמגילה ד' ע"ב אינו בדין שהמצוה ידחה שבות זה. וה"נ ברפואה שגזרו חכמים מתוך שבהול על רפואתו יבוא לידי שחיקת סממנים כמ"ש הרי"ף פרק במה בהמה אינו בדין שידחה משום החולי. וכל מה שהוא חולי ביותר שנופל למשכב יגדל החשש דשחיקת סממנים. והחולי עצמה גורם השבות. אין החולה דוחה כלל השבות זה. רק באינו נעשה בסממנים אלא שגזרו משום הרואים שיראו מרפאים יבואו לרפאות בסממנים הוא דלא גזרו בחולה כיון שאין ברפואה זו עצמה גזירת איסור. כצ"ל לדעת הרה"מ בשיטת הרמב"ם. אלא דאכתי קשה מ"ש הרה"מ בפ"ב שכתב שם שלא הותר בחולי אבר אחד. וזה שלא הותר לכחול אלא מן הגוי. ומה קשיא לי' מכוחל. אפי' הי' חולי כל הגוף האי כוחל הוא בסממנים [כהא דפ' אין מעמידין גבי עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. סבור מינה ה"מ היכי דשחיקי סממנים מאתמול. הנה דכוחל הוא בסממנים] ולא הותר בחולה. ואפשר שדעת הרה"מ כמו שהביא הרמב"ן בס' תורת האדם י"א שלא כל צורכי חשאב"ס עושין ביו"ט שני כר"י במכשירין אלא בכוחל שהוא דבר השוה לכל נפש שאף הבריאין כוחלין. וע"כ אין גוזרין בכוחל משום שחיקת סממנים כיון שאין ניכר שעושה לרפואה שאף הבריאים כוחלין. הגם שמשום זה עצמו ניכר שעושה לרפואה שבודאי לא הי' עובר על איסור שבות דכוחל שאסרו חכמים משום לתא דכותב ובודאי הוא לרפואה שאז מותר. מ"מ כיון שכ"ז שאינו מותר גם לרפואה אין היכר כלל שעושה לרפואה. רק אחר שהותר שבות דכוחל משום חולי יש היכר שעושה לרפואה שוב נאמר הואיל ואשתרי אשתרי. וצ"ע:
יז קיצור שיטת הרה"מ לדעת הרמב"ם כל שבות מותר לחולה אפי' ע"י ישראל. זולת רפואה הנעשה בסם ואין דרך הבריאין עושין כן. וה"מ בחולה הנופל למשכב או מצטער וחלה ממנו כל גופו. אבל חולה באבר אחד. לא הותר לו רק שבות דשבות: (יח) והכ"מ הקשה על הרה"מ שהרי אחר שכתב הרמב"ם חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו כתב וכן כוחל מן הגוי ולא נזכר בדבר חילוק בין חולה בכל הגוף בין באבר אחד. ע"כ פירש הכ"מ דהא דכתב הרמב"ם ואם הי' צריכין לדברים שאין בהם מלאכה כוונתו שאין בהם גם שבות. והני דהעלאת אזנים ואונקלי לאו שבות נינהו גם גזירה דשחיקת סממנים לא שייך בהם כיון שאין נעשין בסממנין כנזכר בפכ"א. ע"כ הותרו לצורך חולה. והוסיף הכ"מ לומר דאפי' יש בו סכנת אבר אין עושין שבות ע"י ישראל. ובפכ"א כתב דהרמב"ם גורס בגמרא חד אמר בין ביד בין בכלי חד אמר בכלי ולא ביד. ופסק כלישנא קמא להקל. ופי' לפי שדברים אלו אין עושין בסמנים שאין דרך דברים אלו לעשות בסמנים. וכן פירש הט"ז סי' שכ"ח ס"ק כ"ח שרפואת דברים אלו אין נעשין כלל בסמנים. אבל אם יש לחולאים אלו רפואה בסמנים אסור גם רפואה אחרת. והנה הכ"מ החמיר מכולם דלא מבעיא שבות אסור ע"י ישראל שגם הרמב"ן וסייעתו סוברים כן. אלא אף גם מה שאינו שבות רק שנאסר משום רפואה ואפי' אינו עושה בסמנים אם דרך חולה זה לרפאות בסמנים אסור אפי' לחולה. שהרי העלאת אזנים וכו' חליים הם כמ"ש הרמב"ם פ"ב ואעפי"כ אם היה דרך לרפאות בסממנים היה אסור אפילו עושה ביד או בכלי:
יט וקשה לי טובא שהרי בפכ"א בתחלת דיני רפואה הלכה כ' כתב הרמב"ם לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחק סמנים. ומדכתב לבריא משמע כדברי הרה"מ שם שלא נאסר אלא לבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה וסתם חליים דרכן להתרפאות בסמנים ואעפ"כ מותר לחולה. ועוד קשה לי בהא דכתב בפ"ב וכן כוחל מן הגוי. דלשיטת הכ"מ זה בחולי גמור ואין חילוק בחליו בין זה לבין חולה שאין בו סכנה דרישא [וכן משמע באמת מלשון הרמב"ם אעפ"י שאין סכנה ומ"מ חולה נחשב] וא"כ מק"ו דרישא נפיק. ואיך כתב תחלה היתר מלאכה ע"י גוי ואח"כ היתר שבות ע"י גוי. ועוד דכיון דכיחול ע"י גוי שבות דשבות הוא ומותר אפי' במקצת חולי כמ"ש הרמב"ם פ"ו הל"י. א"כ למה כתב דין זה בפ"ב דמשמע דלא הותר אלא בחולה גמור. דין זה מקומו בפ"ו דאפי' במקצת חולי יהי' מותר. וזה קשה גם להרה"מ. וגם בגמרא עצמה קשה דאמר רב אשי לאמימר מה דעתך דאמר רב המנונא חולה שאין בו סכנה אומר לגוי והוא עושה. מה צריך בזה לרב המנונא הלא זה הוא רק שבות דשבות ומותר אפילו במקצת חולי בלא דר' המנונא:
כ אשר ע"כ נראה לי כשנדקדק בלשון הרמב"ם תחלת דיני רפואה נראה בו חדשות שכתב [פכ"א ה"כ] אסור להתרפאות בשבת. והתרפאות הוא מבנין נפעל [ועי' בתוס' בכורות ל"ד. שכתבו כמה פעמים מום שיכול להתרפאות. מבואר שהוא מבנין נפעל. ובש"ס ע"ז ט"ז. ר"י מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות] דהאיסור הוא על המתרפא ואפי' אינו מרפא את עצמו רק אחרים מרפאים אותו. ואיסור רפואה הוא בין על המרפא אחרים. כמ"ש אסור לדחוק כריסו של תינוק שמא ישקוהו סממנים המשלשלין. וכן על המתרפא. דמתרפא יוכל לבוא ג"כ לידי שחיקת סממנים כדי שירפאו אותו בהם. וע"ז כתב הרמב"ם כיצד לא יאכל וכו' ולא ישתה וכו'. ואף דמשכחת שיתחבו האוכל לבית הבליעה וישפכו המשקין לתוך גרונו. דכה"ג אכילה ושתי' מיקרי בפ' אלו נערות [ל ע"ב] והוא בכלל לא יאכל דמתני'. אך בזה כיון שאינו עושה מעשה. שוב דומה לאמירה לנכרי דמותר בחולה שאין בו סכנה משום דהוי שבות דלית בי' מעשה כמ"ש הרמב"ן בספר תורת האדם והטור. דהיינו טעמא דמותר אמירה לגוי בחולה שאין בו סכנה. ה"נ במתרפא ע"י אחרים. ואף לדעת הרה"מ בדעת הרמב"ם דבחולה שאין בו סכנה מותר אפי' שבות במעשה. לבד איסור רפואה בסממנים משום דבהול מחמת חליו ואיכא למיגזר טפי. הלא באמירה לגוי נמי איכא למימר מתוך שבהול אתי למיעבד בעצמו כמ"ש הר"ן פ' חבית [בד' הרי"ף סא.] גבי כיבוי דליקה. וע"כ משום דלא עביד מעשה לא גזרינן גבי חולה. וה"נ במתרפא ע"י אחרים. וע"כ כתב הרמב"ם אסור לבריא להתרפאות שדין זה דמתרפא ג"כ אסור אינו רק בבריא ולא בחולה. וע"כ הכוחל מן הגוי בשבת אין היתר רק בחולה גמור ולא במקצת חולי דשבות גמור הוא במה שמתרפא. אך שהוא מותר משום דלית בי' מעשה. וניחא שהרמב"ם כתב דין כוחל מגוי אחר שכתב שמותר לעשות מלאכה גמורה ע"י גוי. שהוא חידוש דין שהוא שבות ע"י ישראל אך משום דלית בי' מעשה מותר ודמהו לאמירה לגוי. וזה שאמר רב אשי לאמימר [ביצה כב.] מה דעתך דחולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה ומותר משום דלית בי' מעשה. ה"נ במתרפא אינו עושה מעשה. ולעולם כל שמרפא בידים אפי' אינו עושה בסמנים אסור זולת בחולה שאין דרך לרפא בסמנים:
כא ובשאר שבותים אם מותרין לצורך חולה. י"ל כדעת הרה"מ שמותרין. ודוקא שבות דרפואה שהוא משום שאדם בהול על רפואתו הוא שלא הותר לצורך חולה כנ"ל אות ט"ז. וכוחל בעצמו שאסור משום שיש בו שבות דרפואה כמ"ש הר"ן פ' שמונה שרצים ולא יקשה קושית הכ"מ. ולא נצטרך לדחוק בלשון הרמב"ם שכתב ואם היה צריכין לדברים שאין בהם מלאכה שהכוונה שגם הנסמך למלאכה אין בהם:
כב במה שביארנו לדעת הרמב"ם דהאיסור הוא על המתרפא אף אם אינו מרפא. לכאורה יקשה מהא דפ"ק י"ח. מניח אדם אספלנית על המכה ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. והרי האדם עושה איסור בשבת במה שמתרפא בשבת. ודומה לעולה באילן מע"ש ויושב בשבת שאסור כדתניא בעירובין ק"י. אך לק"מ דכיון שהי' עליו האספלנית מע"ש שוב אין בו חשש שחיקת סמנים ואין איסור רפואה רק בשעת עשי'. אז האיסור על העושה ועל הנעשה בו אבל אח"כ אין שום איסור. ובזה יתיישב עוד דברי הרמב"ם פכ"א הל' כ"ט באיסור רחיצה במים הרעים לרפואה כשמשתהה. שנתן טעם משום דכתיב וקראת לשבת עונג ואלו צער הם. והוא היפוך כל המפרשים שמפרשים הטעם משום איסור רפואה. ובלא נשתהה מותר מפני שנראה כמיקר. והרמב"ם עוסק בהלכות אלו באיסור רפואה וכאן כתב טעם אחר. שיכל את ידיו:
כג ונראה דאזיל לטעמי' בהל' מלכים [פ"ה ה"ח] בלאו דלדור במצרים שהוא לאו שאין בו מלקות מפני שהוא לאו שאין בו מעשה. שבעת הכניסה מותר ובשעה שחושב להשתקע אין בו מעשה. ואף שהלך ע"מ להשתקע אין מצרפין המעשה שבתחלה עם השתקעו אח"כ אף שמה שמשתקע אח"כ הוא מכח הכניסה שבתחלה. ולכאורה דומה לאשו משום חציו דכל מה שנעשה בסוף חשוב הכל מעשה דידי'. אינו דומה. משום שלא נעשה מעשה אח"כ אף מאליו. ע"כ אי אפשר שיחשב מעשה. ודוקא היכי שלבסוף נעשה מעשה. חשוב מעשה דידי' משום שבא מכחו. אבל זה לא נעשה בו אח"כ דבר. וכן משמע מתוס' יבמות צ' ע"ב בסדין שפטרו חכמים מציצית ולא הוי עקירת דבר מן התורה דשב ואל תעשה הוא. וכתבו התוס' משום דבשעת עיטוף לא מחייב עד אחר שנתעטף ואז שוא"ת הוא. ואף שעטיפתו אח"כ הוא מכח המעשה שבתחלה לא חשוב מעשה [ולענין שלא יקשה מכלאים כבר נתבאר בדברינו במלאכת קוצר ס"ק ס"א בס"ד]:
כד ולפי"ז בנידון דידן מאחר שבכניסתו למים אין בו איסור שוב מה שמשתהה אח"כ במים דומה לאספלנית המונח ע"ג מכה כל השבת שאין בו איסור כיון שהנחתו הי' בהיתר מע"ש. ה"נ כניסתו למים בהיתר היתה. מה תחלוק. משום ששהייתו במים מכח כניסתו למים בשבת וחשוב שפעל השהיי' בשבת במה שנכנס שם [ואינו דומה למניח אספלנית מע"ש דמה שפעל המלאכה בע"ש היתר הוא] הא מוכח בלאו דדירה במצרים דלא חשוב שפעל הדירה שאח"כ במה שנכנס וחשוב מונח מאליו שמותר. ואין לחלק דהכא חשוב הרפואה שאח"כ מעשה שנעשה מחולה בריא. וכיון שנעשה אח"כ מעשה אף שהוא מאליו שוב דומה לאשו משום חציו דחשוב מעשה דידי'. הא ליתא להרמב"ם הנ"ל דהאיסור גם על המתרפא א"כ המניח אספלנית מע"ש ומתרפאת והולכת כל השבת יאסור במה שמתרפא. וע"כ דאין איסור רק בפעולת הרפואה הפועל והנפעל. אבל לא הרפואה עצמה כנ"ל. ולכאורה יש לומר עוד דלעולם חשוב שפעל השהי' שאח"כ במה שנכנס. ובדירה במצרים נמי חשוב שפעל הדירה במה שנכנס. אך הואיל שהדירה אין בה מעשה חשוב שפעל לאו שאין בה מעשה. והכא כיון שחשוב שפעל השהי' אף אם לא יחשב מעשה הלא מצינן שבות דרפואה בלא מעשה במתרפא. וכיון דבשעת הפעולה איכא גזירה דשחיקת סמנין יאסור. ליתא דא"כ הקונה חמץ בפסח יחשב לאו שאין בו מעשה שעצם הלאו הוא השהי' ואין בו מעשה והרי פעל לאו שאין בו מעשה. ועוד שהרי איתא בתוס' יבמות הנ"ל דחשוב סדין בלא ציצית שב ואל תעשה. ואם חשוב שפעל עבירת עשה בכחו הוי עקירת דבר מן התורה. ושם אין היתר רק אם ד"ת נעקר מאליו כמו שפירש"י שם. ולא מצינו היתר שהתירו חכמים לאו שאין בו מעשה רק דיבור וכיוצא. אלא ודאי דכיון שאח"כ מונח כבתחלה לא חשוב כחו. וא"כ אין כאן איסור בתחלה. ואח"כ אין חשש שחיקת סמנים כמו באיספלנית שע"ג מכה המונח כל השבת:
כה ולפמ"ש בדעת הרמב"ם דשבות דרפואה הוא גם במתרפא ע"י אחר אך דהוא שבות דלית בי' מעשה ומותר במקום חולי. ניחא ליישב קושית התוס' מכילתין צ"ג. בד"ה אמר רב זביד. דבשבת אית לי' לרב זביד מסייע אין בו ממש. ובביצה [כב.] הקשה רב זביד לאמימר ומר הא מסייע דעמיץ ופתח. ולפימ"ש י"ל לפי מ"ש הריטב"א מכות כ' ע"ב בהא דניקף חייב מלקות ואף דלאו שאין בו מעשה אין לוקין מוקי לה רב אשי במסייע. וכתב הריטב"א דאף דמסייע אין בו ממש. הכא דבלא מסייע נמי עובר בלאו. לענין שיחשב לאו שיש בו מעשה סגי במעשה כל דהו שמסייע. וה"נ כיון דשבות הוא במה שמתרפא. לענין שיחשב שבות דאית בי' מעשה סגי במסייע. ואמימר השיבו דהכא דמשום החולי הותר השבות דמתרפא בלא מסייע. ולא נשאר לאסור רק משום מסייע. מסייע אין בו ממש. ולא דמי לניקף שבלא הסיוע נמי לאו הוא. והכא בלא הסיוע היתר גמור הוא:
כו ובהכי ניחא ליישב עוד קושית רעק"א במה שפרש"י בביצה [ד"ה] מסייע. דבלא"ה נמי מתעבדא. ומבואר שאם לא הי' יכול לכחול בלא מה שעמיץ ופתח הי' אסור. והא האי עמיץ ופתח הוא רק הכנה כדי שיוכל הגוי לכחול אחר עמיצתו והוא אינו עושה כלום. והנה בהא דמסייע דניקף שפי' רש"י [מכות כ ע"ב] מזמין השערות למקיף תמה ג"כ רעק"א בתשובה [מהדו"ק] סי' צ"ו דהוא אינו עושה כלום. ובמק"א כתבתי ליישב באריכות. וסוף דבריי הי' דודאי המקיף שהכלי בידו והוא מקיף והולך ובעודו מקיף הניקף מנענע בראשו שיהי' השערות סמוכים אליו ויהי' לו בנקל לגלח. בריא ההיקף ואין לספק שמא לא יקיף ודומה למוסר בנזקין. דכיון שאף בלא מעשה הוא עובר בלאו דניקף. דומה לנזקין שמשום שהניזק ממונו ניזק חייב אף בגרמי. ה"נ כיון דסוף סוף עובר בלאו אפי' בלא מעשה שפיר חשוב מה שגרם שיעבור כאלו עבר הלאו במעשיו. וה"נ בנ"ד כיון דאף בלא מעשה הוי שבות במה שמתרפא אף הגורם הוי מעשה. ואף שכתבנו שאמימר חילק בין זה לניקף משום שהחולי דוחה האיסור דמתרפא לא נשאר רק הסיוע לבד. י"ל דהיינו דוקא בשיכול לכחול בלא סיוע דידי' דהותר השבות דמתרפא אם לא יסייע. אבל אם אינו יכול לכחול בלא סיוע ועם הסיוע הוי שבות דאית בי' מעשה אין התחלה להיתר ודומה לניקף:
כז וכאשר כתבתי לדעת הרמב"ם דהאיסור הוא גם על המתרפא כ"נ לי גם דעת המפרשי' מכילתין קל"ד ע"ב בהא דשמואל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה. פירש"י דלא מוכחא מילתא דלרפואה עביד. וכן הוא בתשו' הרשב"א ח"ד ס"ס ר"ל. וז"ל אבל התירו לתת חוץ למכה מפני שלעתים רוחצין ומושחין בהם ושותתין ויורדין לתוכה עכ"ל. ולמה לא פירשו כפשטו משום שלא חשוב שהוא מרפא וכהא דשבת ק' ע"ב בשופך לדופני הספינה ויורד ממילא לים מותר דכחו בכרמלית לא גזרו. וה"נ רפואה הוא דרבנן דומה לכרמלית דהוא דרבנן. אלא ודאי משום דמתרפא לבד אסור ג"כ כל שניכר שלרפואה מכוין אפי' אין הוא העושה. ואין לדחות כיון דאיסור משום גזירה דשחיקת סמנים. כל שעוסק ברפואה שייך גזירה זו. ואפי' כחו נמי נאסר בהך גזירה דסוף סוף הרי הוא עוסק ברפואה. ליתא דא"כ מה השיב אמימר לרב אשי על הקושיא ומר הא עמיץ ופתח והשיב לו מסייע אין בו ממש ולא נקרא הוא המרפא. הא מ"מ עוסק ברפואה במה שעומץ ופותח. והא אמרת דכל התעסקות ברפואה נכלל בהך גזירה. אלא ודאי התעסקות לבד לאו מילתא והכא האיסור במה שמתרפא שמגיע השמן והחמין ע"ג מכתו. ובהא דאמימר אף דמתרפא לא איכפת לן משום דהוי שבות דלית בי' מעשה וכמ"ש: (כח) קיצור לדעת הרמב"ם לפי פי' הרה"מ כל שבות מותר במקום חולי אפילו ע"י ישראל לבד רפואה הנעשה בסמנים. ולפי פירש הכ"מ כל שבות ע"י ישראל וכן רפואה אף שאינה נעשית בסמנים אסור. לבד רפואה הנעשה לחולי שאין דרך חולי זה לרפאות בסמנים. ולפי מה שהעליתי הוא כך. שבות ע"י ישראל מותר כדעת הרה"מ. וכן רפואה שגוי מרפאהו והוא מתרפא מותר במקום חולי אף דשבות הוא מה שמתרפא. מ"מ כיון דלית בי' מעשה מותר במקום חולי. אבל רפואה שישראל מרפא בין שמרפא עצמו בין שמרפא אחרים אפי' שלא בסממנים אסור אפי' במקום חולי. לבד בחולי שאין דרך חולי זה לרפאות בסממנים כדעת הכ"מ. וטעם דידי בקיצור דלשון הרמב"ם ואם היו צריכין לדבר שאין בו מלאכה עושין אפי' ע"י ישראל. לא משמע כדברי הכ"מ שאף שבות אין בהם שהרי בפכ"א קורא הרמב"ם שבותים דברים שאינם מלאכה. אלא ודאי כהמ"מ דאפי' שבות מותר ע"י ישראל. ומה שלא הותר לכחול ע"י ישראל. דשבות דגזירה דשחיקת סממנים לא נדחה משום חולי הואיל והשבות בא מכח החולי ואף לדעת הרה"מ צ"ל כן. ולכחול הוא בסמנים. ומ"מ שבות דמתרפא הואיל ואין בו מעשה נדחה. והיינו דמותר לכחול ע"י גוי. ומהא דכ' הרמב"ם פכ"א הל"א בהעלאת אזנים ואונקלי דמותר הואיל ודברים אלו אין עושין אותם בסמנים ויש לו צער מהם. מ"ש דברים אלו אין עושין אותם בסמנים. ע"כ כפי' הכ"מ הואיל וחוליים אלו אין דרכן לרפאות בסמנים ועי"ש בכ"מ. דאי כפי' המ"מ שאפשר להעלותם בסם ואעפ"כ מותר. א"כ מה זה שסיים הרמב"ם ויש לו צער מהם. הא ודאי רפואה אף שאינו בסמנים אין היתר אלא בחולי כל הגוף. אלא ודאי הפי' הואיל ואין דרך רפואה זו לעשות בסמנים הוא שבות קל ומותר משום צער לבד. ועי' אות כ"ט. ומדהוצרך הרמב"ם לטעם זה הואיל ואין דרכו לרפאות בסמנים. ומשמע שאם הי' הדרך לרפאות בסמנים הי' אסור ביד ובכלי אף שחולי הוא כמוזכר בפ"ב. ומוכח דרפואה שדרכה לעשות בסמנים אף שאין עושין אותה בסמנים אסור במקום חולי כדעת הכ"מ:
כט ונ"ל עוד שאעפ"י שאינו חולה גמור רק מצטער הרבה באבר אחד כל שאין דרך רפואה זו לעשות בסמנים נמי מותר. שהרי הרמב"ם פכ"א כ' לפי שדברים אלו עושין אותם בסממנים ויש לו צער מהם. הרי מפורש שמשום צער הותר ולא משום חולי. ואף שבפ"ב מבואר שדברים אלו הם חולי. היינו משום שיש בהם שבות בעצמם כמ"ש הרה"מ שם. והכ"מ לפי שיטתו דלרמב"ם אין היתר בשבות ע"י ישראל פירש דברים שאין בהם מלאכה שאפי' שבות אין בהם. וכבר כתבנו שהעיקר בזה כהרה"מ. ואף הרמב"ם סובר שיש שבות בעצמם ולא הותר רק במקום חולי. אבל בפכ"א שעוסק רק בענין שבות דרפואה כ' הואיל ויש לו צער מהם. להורות דבצער לבד מותר רפואה זו. ודומה לשבות דשבות דמותר במקום צער לבד כמ"ש הרמב"ם פ"ו:
ל שיטת הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ער"ב דאפילו שבות גמור מותר ע"י ישראל בחולה שאין בו סכנה. ומדבריו נשמע דאפי' שבות בסמנים מותר ע"י ישראל. שהרי הוכיח דסכנת אבר דוחה שבות ע"י ישראל מהא דסבור מינה ה"מ היכי דשחיקי סמנים מאתמול. ובתחלת התשובה מנה ג' חלוקות. סכנת נפש. חשאב"ס. מיחוש בעלמא. ואם אי' דחשאב"ס משונה מסכנת אבר לענין שבות דע"י סמנים הו"ל למימני ד' חלוקות. אלא ודאי ס"ל דאפי' חשאב"ס דוחה כל שבות ואפי' ע"י ישראל. והרה"מ [פ"ב ה"י] כתב בשמו של הרשב"א דס"ל כהרמב"ן בספר תורת האדם. והט"ז [סק"י] כ' דתשובת הרשב"א לאו מר בר"א חתים עלה. דרה"מ נאמן יותר. ואני או' כי הרשב"א בעצמו חזר בו. והרי בהרמב"ן עצמו יש ג"כ חזרה שבחידושיו לע"ז כ' כי דוחה כל שבות ואפי' ע"י ישראל. ואפילו בסמנים. ובסתה"א כ' שאינה דוחה אלא ע"י גוי או כלאחר יד. [ולהלכה ודאי נקטינן שדעת הרמב"ן בסתה"א ושכתב הרה"מ בשמו של הרשב"א היא האחרונה]. וכדעת הרמב"ן בחי' לע"ז. והרשב"א בתשו' הוא ג"כ דעת התוס' כתובות ס'. שהקשו למה לי היתר בגונח דיונק חלב משום כלאח"י תיפוק לי' דאין דישה שלא בגד"ק. הנה דס"ל בפשיטות דמתירין שבות כדרכו כמו שבות כלאח"י. וכן דעת הראב"ד בהשגות פ"ו מהל' שבת הל"י שהובא בהרה"מ שם שדוחה שבות ע"י ישראל. ולפי דיעה זו צ"ל דלכחול לא הוי חולי גמור ע"כ אסור ע"י ישראל. אך מדחשאב"ס בכל הגוף. מתוך שסכנה דוחה מלאכה. חולי דוחה אמירה לגוי. חולה באבר אחד נמי. מתוך שסכנת אבר אחד דוחה שבות אפי' ע"י ישראל. חולי אבר אחד נמי דוחה לעשות השבות ע"י גוי דהיינו שבות דשבות. ע"כ מותר לכחול ע"י גוי אף שאינו חולי גמור רק מקצת חולי דהיינו חולי אבר א'. והא דאסור לכבות הנר מפני חשאב"ס כדי שיישן לר' שמעון דפטר מלאכה שא"צ לגופה. צ"ל דשאני מלאכה שא"צ לגופה שאין הכל בקיאין להבחין בין צריכה לגופה לא"צ לגופה כמ"ש הר"ן פ' חבית. וכן צ"ל לדעת הרמב"ם שכתבנו לעיל דהעיקר בדעתו שמתיר בחשאב"ס שבות אפי' ע"י ישראל. ומה שהביא הרמב"ן ראי' דאין מתירין שבות ע"י ישראל מהא דאין טורפין יין ושמן לחולה. צ"ל דהרמב"ן בחי' והרשב"א בתשובה ותוס' כתובות והראב"ד פוסקים כר"מ דטורפין כמ"ש הרה"מ שכן דעת הרי"ף והרמב"ם:
לא קשה לי בהא דס"פ האורג [קז.] המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ליחה פטור ומותר לכתחלה. ומשום דמה"ת פטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה. משום צערא הותר לכתחלה. ועיי"ש בתוס' וברא"ש פ' ר"א דמילה [סי' ה'] בהא דבן ח' אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. דלאו דוקא סכנה אלא אפי' משום צערא בעלמא. ואפי' לחלוב בעצמה מותר אע"פ שמלאכה שאצל"ג חמיר מאיסור טלטול מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינן מלשאצל"ג משום צערא. וק' לי דבע"ז כ"ח. מבעיא להו ככי ושני מאי כמכה של חלל דמי או לא. ת"ש החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. חושש הוא דלא הא כאיב טובא שפיר דמי [ומשני דילמא תנא כאיב טובא נמי חושש קרא לי'] ומה ראי' אימא דלאו כמכה של חלל דמיא. ומ"מ מותר שבות דרפואה משום צערא כשם שהתירו מלשאצל"ג. ואין לומר דפשיטא להש"ס דשבות דרפואה חמיר ממלאכה שאצל"ג. ליתא דאנן איפכא שמעינן דהא מבואר ברמב"ן והר"ן ובב"י ואחרונים דהא דאסור רפואה הוא דוקא במיחוש בעלמא אבל בחולי גמור מותר. ואלו מלשאצל"ג מפורש בש"ס [שבת ל.] דאסור גבי חולה שהרי אסור לכבות את הנר לצורך חשאב"ס לר"ש. וכן דעת הרמב"ן והר"ן והש"ע בכל שבות דאסור במקום חולה וכ"ש מלשאצל"ג דכ' הר"ן בפ' חבית [בד' הרי"ף סא.] דחמיר משאר שבות. וכיון דאסור במקום חולה כ"ש במקום צערא. דבש"ס ע"ז הנ"ל פשיטא לי' דשבות דרפואה אסור במקום צערא טובא אף דמותר במקום חולה. הנה דמשום צערא לא שרינן כמו משום חולה. וכיון דמלשאצל"ג לא שרינן במקום חולה כ"ש במקום צערא. וקשה הא דמפיס מורסא. ולכאורה הוא פליאה עצומה:
לב והנ"ל בישוב פליאה זו עפ"י מ"ש הטור בשם בה"ג סי' תרי"ג בהא דהולך לדבר מצוה מותר לעבור במים עד צוארו ביוה"כ. וכ' בה"ג דמ"מ מעבר לשוט אסור. והשיג הטור שאם התירו רחיצה דאסמכי' אקרא. כ"ש שיטא דקילא. ותי' מהרל"ח דהא דהתירו רחיצה משום דאינו מתכוין לרחוץ אלא לעבור אבל לשוט שמתכוין לשוט אסור אפי' לצורך מצוה. כמו שאין שטין להביא שופר בר"ה עכ"ל. הרי דאף דפסיק רישא היא הרחיצה ולדעת התוספות פסחים [כה ע"ב] ותירוץ הר"ן פרק כירה אף בהנאה פ"ר אסור [דלא כרמב"ן ע"ז ור"ן פ' גיד הנשה [בד' הרי"ף לב.] דבהנאה אף פסיק רישא חשוב דשא"מ] וכן משמע בהא דהנודר הנאה ממעין אינו טובל בו בימות החמה [ר"ה כח.]. הרי דאף שאינו מתכוין להנאה רק לטבילה אסור משום דפסיק רישא הוא. וה"נ פסיק רישא היא הרחיצה. מ"מ קיל שבות דידי' ומותר במקום מצוה. וכן מי שיש לו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש [יומא עז ע"ב] משום שאינו רוצה בסיכה מצד הנאה שבו ואינו מתכוין רק לרפואה שבו. ובמלאכת קושר כתבנו בהא דתנן שלהי שבת [קנז.] שקושרין למדוד לדבר מצוה. ופירש הטור שאין עשוי להתירו תוך שבעה ימים דלדבר הרשות אסור ולדבר מצוה מותר. ותמוה מה נשתנה שבות זה משאר שבותים שדוחין אפי' תקיעת שופר. ופרשנו עפ"י דברי מהרל"ח הנ"ל דה"נ הקושר כדי למדוד ואינו צריך להקשר רק לשעה זו ואינו רוצה כלל שיתבטל לשבעה ימים חשוב שאין עיקר כוונתו להשבות והותר לצורך מצוה. ובמקום אחר בפתיחה ססק"ב עוד כתבנו ראי' לסברא זו מריטב"א והר"ן פ"ד דר"ה. וע"כ במפיס מורסא דביארו התוס' פ' המצניע [צד.] מה דחשוב מלאכה שא"צ לגופה היינו משום דלא חשוב פתח אלא א"כ עשוי להכניס ולהוציא. ומה דאם לעשות לה פה חייב היינו משום דעשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה. אבל אם כוונתו להוציא ליחה לבד לכאורה אינו פתח כלל. אלא משום דראוי להכניס אויר ג"כ אם הי' צריך ע"כ חשוב פתח וחייב לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה. אבל לר"ש דפוטר במלאכה שא"צ לגופה ה"נ פטור שהרי אינו צריך לזה שיהי ראוי להכניס אויר עיי"ש בתוס'. מעתה אינו מכוין כלל לעשיית פתח שאינו מתכוין רק להוציא ליחה ואינו מתכוין כלל שיהי' ראוי להכניס אויר אלא דפ"ר הוא שבודאי ראוי להכניס אויר. וע"כ קיל שבות דידי' טובא ומותר במקום צערא. אבל מכבה נר בשביל חולה שיישן הוא מכוין לכיבוי אלא דחשוב מלאכה שא"צ לגופה שאינו צריך לצורך אותו דבר שהי' צריכין לו במשכן. שבמשכן היה צריכין לפחמין. ומ"מ הוא שבות גמור שמתכוין לכיבוי שהוא עצם האיסור. אבל מפיס מורסא הא אינו מכוין כלל לפתח. הן אמת דיש לעיין גם בכיבוי שהרי מכבין גחלת של מתכות ברה"ר אפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב [שבת מב.]. ופירש"י משום שאינו נעשה פחם. הרי דכשאינו נעשה פחם אינו כיבוי כלל. וכיון שאינו מתכוין לפחמין הא אינו מתכוין לכיבוי ולמה יאסר לצורך חולה. אך לק"מ לשיטת הרמב"ן והר"ן דכל שבות אין מתירין לצורך חולה והא אפי' בלא עשיית פחמין עכ"פ שבות הוי דכיבוי גחלת של מתכת אינו מותר אלא משום הזיקא דרבים אבל בעלמא הוי שבות. אבל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אפי' שבות לא הוי רק שחכמים גזרו בכל נקב אטו העושה נקב בלול של תרנגולים. ובבע"ח לא שייך זה כלל. ואין איסור רק משום שראוי להכניס ולהוציא ולזה אינו מכוין ע"כ מותר במקום צערא. וזה טעם הרא"ש [פרק ר"א דמילה סי' ה'] בחולב להקל מדדי'. דמפרק דהוא תולדה דדש שמסיר האוכל מלבוש פסולת שעליו. ועי' בתוספות יבמות קי"ד. בד"ה וקסבר. וכשחולב להקל מדדי' אין כוונתו מצד שהחלב הוא אוכל דאפי' לא הי' החלב ראוי לכלום היתה מחליב להקל מדדי' וא"כ אין כוונתה למלאכה. אלא דפסיק רישא הוא דע"כ החלב הוא אוכל. ולמ"ד מלאכה שא"צ לגופה הוא פטור הוי שבות דפסיק רישא ומותר במקום צערא:
לג ולענין הלכה המחבר סימן שכ"ח סעיף י"ז פסק כרמב"ן [ולפמ"ש גם מסקנת הר"ן כן] דאין היתר בשבות ע"י ישראל אלא בסכנת אבר או ע"י שינוי. ובסעיף ג' הביא לשון הרמב"ם בהעלאת אזנים ואונקלי בין ביד בין בכלי שדברים אלו אין עושין בסממנים. ומבואר פי' דברים אלו בכ"מ דההיתר משום שאין דרך לעשות דברים אלו בסמנים. והנה פסק דאין היתר בשום שבות [זולת בסכנת אבר] וכן ברפואה הנעשה אפי' שלא בסמנים אם הדרך לעשות בסמנים. ובסעיף ל"ז באוכלין ומשקין לרפואה דכתב המחבר ודוקא מי שיש לו מיחוש ומתחזק והולך כבריא אבל אם אין לו שום מיחוש מותר. ומשמע מדהתנה שיהא מתחזק והולך כבריא שאם הוא חולה מותר. וכן כתב הרמ"א להדיא בשם ב"י. והקשה הט"ז [ס"ק כ"ה] דרפואה עושה הישראל בעצמו ואסור. והאחרונים חולקים על הט"ז דמדברי הרמב"ן בס' תורת האדם והובא בר"ן פ' שמונה שרצים וכן מדברי הרה"מ פרק כ"א מבואר דמותר. ולענ"ד הדין עם הט"ז בקושייתו כי הקושיא לב"י שהוא הביא להלכה לשון הרמב"ם שדברים אלו אין עושין בסממנים ולפי פרושו בכ"מ כל רפואה אף הנעשה שלא בסמנים אסור במקום חולי. ואין ראי' מהרה"מ שהוא לשיטתו שגורס בגמ' כגרסתינו ביד ולא בסם. מבואר דאפי' בחולה שרפואה בסם מותר שלא בסם. אך הב"י לשיטתו מוכח דאפי' שלא בסמנים אסור. מ"מ לענין הלכה אחר שדברי הב"י סותרין זה את זה נקטינן כמיקל בדברי סופרים וכל רפואה הנעשה שלא בסמנים מותר ע"י ישראל. אך בשבות ע"י ישראל הגם שהד"מ כתב לסמוך על המקילין. מאחר שבש"ע פסק להחמיר זולת בסכנת אבר. והרמ"א לא הגיה עליו מי יבוא אחריו להתיר. ושבות דשבות מותר במקצת חולי היינו בכואב הרבה באבר אחד. וכן מותר בו רפואה הנעשה שלא בסמנים אם אין דרך חולי זו להתרפאות ע"י סמנים כמו שהוכחנו לעיל אות כ"ט. וחולה באבר שהנשמה תלוי' בו לענ"ד דינו כחולה בכל הגוף וכן סוף אוכלא ופצוחי עינא. ואפשר אף שאר מיחושים שבעין אף שאינם מעין אותן חליים הנזכרו בגמרא. ובמתרפא ע"י גוי דעת הרמב"ם דאין היתר אלא בחולה גמור. ומדברי הפוסקים שפירשו טעם משתהה במים הרעים משום רפואה [לפי מה שפרשתי לעיל [אות כ"ב] דעת הרמב"ם שפי' משום וקראת לשבת עונג. דתלי זה בזה] משמע להיפוך. וכן מקושיית התוס' שבת צ"ג. מ"מ כיון שאין מפורש בדבריהם להקל קשה להקל נגד הרמב"ם. הגם שהרה"מ כתב להדיא דלכחול חשוב חולי באבר אחד ומותר ע"י גוי. מאחר שהוא כתב כן לדעת הרמב"ם ולענ"ד נראה בעליל שהוא להיפוך קשה להקל. וצ"ע לדינא. ובמיחוש בעלמא אפי' שבות דשבות אסור: