אור ברסלב
אגלי טל מלאכת טוחן אות יז

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת טוחן אות יז

מלאכת טוחן אות טז

[יז] (א) אלא כשאין עיקר דרך אכילתן כשהם חיים וכו'. שם אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פירש רש"י מחתכו הדק וכתבו התוס' דוקא סילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי. ונראה הפירוש משום דסילקא צריך חיתוך כדי לבשלו משא"כ בפירות הנאכלין חיין לית בי' משום טחינה. וכן כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ה המחתך ירק דק דק כדי לבשלו חייב משום טוחן וכתב בתה"ד סי' נ"ו דהא דהתירו התוס' לטחון אוכלין משום דאין צריך טחינה דאי בעי אכיל לי' כמו שהוא שלם ולועסו בין שיניו. ע"כ. ואיכא למידק מהא דכתב הר"ן בפ' המביא [בד' הרי"ף יז ע"ב] בשם התוס' שלא התירו לבקע עצים ביו"ט אלא מן הקורות הגדולות אבל עצים דקים שנוחין להדליק בלא בקוע אסור דמלאכה שאינה צריכה היא. ומלאכה דאורייתא היא מדאמרינן בפ' כלל גדול האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן עכ"ל. וקשה דאדרבא כיון דיכול להדליק בלא בקוע שוב אינה מלאכה כלל כמו באוכלין כיון שיכול לאוכלן בלא טחינה ללועסו בשניו. ואפי' גבינה קשה ויכול ללועסו ע"י הדחק בשניו כתב המג"א [סי' שכ"א ס"ק י"ב] לדעת התוס' אין בו משום טוחן. ומה"ט נמי יש לדקדק בסילקא דהיינו תרדין כמו שפירש"י לעיל ע"ג ע"ב בד"ה דקניב סילקא חותך תרדין מן המחובר מבואר דסילקא היינו תרדין וכן בברכות ל"ט. מיא דסילקא פירש"י תבשיל של תרדין וכן הוא בעירובין כ"ח ע"ב אמר רב המנונא מערבין בתרדין חיין. איני והאמר ר"ח סילקא חייא קטיל גברא חייא ומשני האי בבשיל ולא בשיל. ומדמקשה מסילקא לתרדין מבואר דסילקא היינו תרדין. והרי אמר רב המנונא מערבין בתרדין חיין. הרי דנאכלין כמו שהן חיין. ואין דומין לחיטין ושעורין דאין מערבין בהן. וכיון שנאכלין חיין למה יתחייב עליהם. וע"כ נראה עיקר טעם התוס' דמשהגיעו לעיקר אכילתן אין בהם משום טוחן. וע"כ סילקא אף שנאכלין חיין מ"מ אינו מברך עליהן בפה"א רק לאחר בישול וכדאיתא בברכות ל"ח ע"ב כל שתחילתו שהכל נהי' בדברו שלקו בפה"א משכחת לה בכלבא וסילקא וקרא. הרי דסילקא עיקר פריו כשהוא מבושל דוקא ע"כ חייב עליו תחילה משום טוחן [ודומה לחיטין ושעורין שטחינתן לעשות מהם פת שהוא עיקר דרך אכילתן] וכמו עצים שהנאתם בשעת הבערתם וכיון שחתיכתם לצורך הבערתם חייב משום טוחן. ואף שהי' יכול להבעיר בלא זה חייב כיון דמ"מ בנקל יותר להבעיר כשהוא מחותך והרי חיתוכם להביאם לעיקר דרך הנאתם. אבל אוכלין שדרך אכילתם כשהוא חי אף כשהוא מבושל טוב יותר מ"מ מברך עליהן בפה"א כשהן חיין. כמ"ש המג"א סי' ר"ה סק"ג וכן פסקו האחרונים. וכיון שכבר הי' עיקר פריו שוב לית בי' משום טוחן:

ב ובעיקר חידוש התוס' דבאוכלין לא שייך טחינה יש לעיין מ"ש מבישול דהוא אפי' בתפוחים כמ"ש הפרמ"ג בפשיטות סי' שי"ח במשבצות סק"ו וכן משמע מדברי הרא"ם דיש ביש ול אחר צלוי' שבתחילה. ובפ"ב דע"ז ל"ח. דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישול עכו"ם משום דחשוב כמו דבר הנאכל כמו שהוא חי כיון שנאכל מחמת מלחם. וה"נ אם איתא דדבר הנאכל כמו שהוא חי אין בו בישול למה חייב על דבר הנצלה כבר. ועוד ד' התוס' עצמם לעיל מ"ח. וז"ל כשיש עם הקדירה תפוחים אם מחזיר קודם שיתבשלו נמצא מבשל בשבת. וטחינה אינה רק בדברים שאין נאכלים בלעדה. ויש לחלק דשאני בישול שמשנה הדבר מכמו שהי' משא"כ טחינה. ובפרט המחתך שהוא רק עושה מאחד שנים או שלשה אבל בעצמותה אין שום שנוי. ע"כ אינו חייב רק אם מכשירו לאכילה. וכן משמע בשיטה המיוחסת להר"ן בשם הרא"ה וז"ל דוקא סילקא שהוא מחוסר הכשר אחד דהיינו בישול ולאפוקי פת וכל דבר הראוי לאכילה [בלא צ"ל] דלא מחוסר הכשר אחר דמותר דאוכלא דאפרת הוא עכ"ל וכן בספר הבתים שיובא לשונו לפנינו. ולישנא דאוכלא דאפרת משמע כמ"ש זהו שיטת התוס' דאין טחינה באוכלין: (ג) והרמב"ם כתב פרק כ"א [הי"ח] מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה אלא בפירות כן הוא במקצת הנסחאות. ובמקצת הנסחאות שאין טחינה בפירות. וכתב המ"מ שני הנסחאות. והנוסחא שאין טחינה אלא בפירות נראית לו יותר. והנה ודאי דאין טחינה בפירות תמוה דכל טחינה בתבואה וסילקא וחרובין שכתב הרמב"ם לעיל מינה דאסור משום לתא דטוחן וכולהו פירות נינהו. אך גם הנוסחא שכתב הרב המגיד שנראית לו יותר דאין טחינה אלא בפירות קשה בדלועין שפירא הוא. וגם קשה היכן מצינו זה דאין טחינה אלא בפירות. ואי משום דאין טחינה אלא בגידולי קרקע הא לרמב"ם בשר גידולי קרקע הוא:

[הגה"ה - והיה נראה לי טרם ראיתי דברי ס' הבתים דכוונת הרמב"ם דאין טחינה אלא א"כ הטחינה מכשירתו לעיקר פריו כי עיקר התבואה לאפות. אבל הדלועין שאין נאכלין חיין דרש"י פי' בע"ז ל"ח. קרא דלעת וקרא מברך עלי' חי שהכל דאין דרך לאוכלו חי והוא מחתכו חי לפני הבהמה שתאכלנו תי נמצא שאין הטחינה מכשירתו לעיקר פריו. שהרי קרא חי מברך עלי' שהכל דלא חשוב אז עיקר פרי. וע"כ הוא דומה קצת לדבר שאינו גידולי קרקע דאינו בו טחינה מאחר דעיקר גידולו אינו להאכיל חי וכן נבילה לפני הכלבים שהם יאכלו חי. ואין הבהמה בשעה שניזונת מן הקרקע [דמה"ט נקרא גד"ק] עומדת להאכיל חי לכלבים רק לאדם שיאכלנה צלי או מבושל נמצא שאינו טוחן למה שהוא עיקר גידולו. ונראה לי סיוע לסברא זו מהא דביצה [כא.] עיסה חצי' של ישראל חצי' של גוי אסור לאפותה בי"ט דהא אפשר למיפלגה בלישה. מיתבי עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ונאפת ביו"ט [אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואינה נאפת ביו"ט] ואמאי והא אפשר למיפלגה בלישה ע"כ. ויש לדקדק במתני' דתלי האיסור באפי' דוקא ולא בכל עשיית הפת היינו לישה נ"כ ובמשנה שבמשניות וכן בירושלמי גרסינן נעשית. ואין לומר דהגמ' נמי ה"ק נאפת היינו כל הצריך לאפי' והיינו הלישה ג"כ. דא"כ כי מקשה והא אפשר למיפלגה בלישה הו"ל למיפרך הא אפשר למיפלגה בקימחא אלא ודאי דוקא קתני נאפת ואינה נאפת. וטעמי בעי. אשר ע"כ נראה לי דכי היכי דאין טחינה אלא בגיד"ק. ה"נ לישה. ואף דנלוש במים והמים אינם גידו"ק. ולא מיבעיא לר"י דבפ' משילין [לז.] מים בטילין בעיסה. וכמאן דליתניהו דמי דלא חשוב שהי' לישה במים. ואפי' לחכמים דקי"ל כוותייהו. מ"מ אין להוכיח ממשכן דאפי' בדבר שאינו גידולי קרקע שייך לישה. די"ל לישה שבמשכן שהי' מלאכה הוא משום הסממנים [והקמח לרב האי] שבו. בשלמא בישול שהמים בעין בפ"ע וכיון שכל מידי דמשכן הי' מלאכה ג"כ גם בישול המים הי' מלאכה. אבל לישה הוא שהמים נבלעין בקמח ואין הכרח שהוא מלאכה מפאת המים שבו דאימא שהוא מלאכה מפאת הקמח כמו עימור דישה טחינה שהוא רק בגדולי קרקע. [ועי' לקמן בביאורנו למלאכת לש סק"ט (נא)]. וע"כ עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה לא מבעיא אם אינה ראוי' לרועים הרי הלישה הי' בדבר שאינו עיקר פריו שעתה אינה ראויה אלא לכלבים. אך אף אם ראוי' לאדם כיון שעשאה לכלבים. ומה"ט פטורה מחלה הואיל ועומדת לכלבים לא הוי מלאכה ג"כ מהאי טעמא. ואף שמטמאה טומאת אוכלין היינו משום דמה שהיה ראויה לקבל טומאה בעודה קמח לא פקע. אבל הלישה שהיה מתחילתה לכלבים ואינה מחייבת בחלה. ה"נ לא חשוב מלאכה ותיקון במה שראוי לאדם. ע"כ תני אינה נאפת [ביו"ט] דייקא. אבל הירושלמי לשיטתי' דלית לי' האי חילוק בין גד"ק לשאר דברים. שהרי ס"ל [מח ע"ב] השולה דג מהים חייב משום קוצר. הדי דאפי' קצירה שעיקרה מן הקרקע סבירא לי' להירושלמי דהוא שלא בגד"ק ג"כ כל שכן שאר מלאכת הפת ע"כ גורס נעשית. והמשנה שבמשניות מסתמא נלקחה מהירושלמי. והרמב"ם והטוש"ע כולם העתיקו נאפת גם הר"ש העתיק נאפת. ע"כ הגה"ה]:

ומצאתי בחידושים על הרמב"ם שבראש ספר מעשה רוקח מחודש ע"ב. וז"ל פכ"א שאין טחינה בפירות. י"ל שדעתו לומר שאין טחינה בדבר הנפרד אוכל מאוכל. לשון זה נגזר מאוכלא דאפרת. ואינו דומה למחתך ירק שזה צריך לו כדי לבשל ולא לריסוק השחת והחרובין מפני שאינן נאכלין בלא ריסוק. מספר הבתים עכ"ל. וצ"ל דאין נאכלין בלא חתיכה אלא על ידי הדחק וכדעת הב"י והמג"א סי' שכ"ד [סק"ד] דבאינו נאכל קודם התיקון כי אם ע"י הדחק לית בי' משום מיטרח באוכלא. אבל אם הי' נאכלין בלא דחק הא קיי"ל מיטרח באוכלא לא טרחינן אלא ודאי שאין נאכלין רק על ידי הדחק. ואעפי"כ לית בי' משום טוחן ומוכח דשחת וחרובין אפי' ע"י הדחק אינן נאכלין בלא ריסוק. ואעפ"כ אינו טוחן ממש רק נראה כטוחן ותולדות טוחן מדאורייתא לא חשיב לי' רק בירק ע"מ לבשלו שהטחינה גורם שבח במאכל. אבל בנאכל כמו שהוא חי שהריסוק אינו משבח אותו רק שהוא קשה ואין הבהמה יכול ללועסו וע"י הריסוק יכול הבהמה לאוכלו אין זה טוחן מדאורייתא. ואפשר הטעם משום דיכול להלעיטה בלא טחינה דק דק ואף האדם הבולע חשוב אכילה דבלע מצה יצא. מתבאר מזה דהרמב"ם סובר ג"כ כדעת התוס' דאין טחינה באוכלין. אך אם אינו יכול ללעסו בשניו מחמת שהוא קשה אסור מדרבנן אבל אין בו משום טוחן מדאורייתא כיון שאינו טוחן כדי לבשלו:

ד אך בירושלמי [מט.] הובא בתשוב' הרשב"א ח"ד ע"ה. הדין דשחיק תומא כד שחיק במדוכתי' משום טוחן. והרי שום נאכל כמו שהוא חי ועיקר אכילתו כשהוא חי כדאיתא בברכות ל"ט ע"ב תחילתו בפה"א שלקו שהכל משכחת לה "בתומי" וכרתי. ומ"מ חייב משום טוחן. ולכאו' זה קושיא לשיטת התוס' והרמב"ם וראי' לדעת הרא"ם וסמ"ג והרשב"א והריב"ש המובא בדברינו בסמוך ולפנינו אות ח' ואות י"א יתיישב זה: (ה) והנה בהג"מ [פכ"א הי"ח] בשם הרא"ם דאסור לפרר פירות לפרורים דקים. וכ"מ בסמ"ג שכתב בשם ר"י בר"ש שמותר לפרר לחם דלא מצינו טוחן אחר טוחן. וכן בתשו' הרשב"א ח"ד סי ע"ה שנשאל אם מותר לפרר לחם לפני התרנגולים. והשיב הא דפרים סילקא היינו לאכול לאחר זמן. אבל לאכול לאלתר מותר. והלכך אף לפני התרנגולים להאכילם לאלתר מותר. הנה דלא שרי רק לאלתר. וכן בתשו' הריב"ש סי' קפ"ד דאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ אפי' לאכול לאלתר דדמי לבורר בנפה וכברה. הנה אף דהגבינה היא אוכל יש בה טחינה:

ו ובתה"ד סי' נ"ו. שאלה. מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו ויש לפניו בשר שאינו רך כגון צלי שהוא קשה ללעוס שרי לי' לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אח"כ. או לאו. והשיב דשרי דאפי' לדעת הרא"ם ור"י בר"ש הנ"ל דיש טחינה באוכלין י"ל דבשר שאינו גד"ק מודי. דכמו עימור אינו אלא בגד"ק כמו כן טוחן. ואפי' לרבה דאמר [עג ע"ב] יש עימור שלא בגד"ק וה"ה טוחן. מ"מ באוכלין שאינם גד"ק י"ל מודים הרא"ם ור"י בר"ש להתוס' דאין טחינה באוכלין דהא חזינן דשייך טחינה יותר בגד"ק. וא"כ י"ל דלא פליגי אלא באוכלין שהם גד"ק דלמעט במחלוקת עדיף. וכתב עוד בזה"ל אך אין נראה להתיר מה"ט לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן. דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחי'. י"ל דהא דהתירו התוס' לטחון אוכלין היינו משום דא"צ טחינה דאי בעי אכיל לי' כמו שהוא שלם והי' לועסו בין שיניו. אבל אי לאו האי טעמא לא. וא"ת א"כ מי שאינו יכול ללעוס אפי' בשר מבושל או צלי יהא אסור. הא ליתא דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס. לכך לא שייך בהו טחינה אפי' למי שאינו יכול ללעוס. אבל בשר חי דלא חזי לשום אדם אע"ג דחזי לכלבים ולשאר חיות לאו להכי קיימא רק לעופות משום חשיבותו הלכך אין להתיר. עכ"ל:

ז ובשלטי הגבורים הקשה עליו דבשר ודאי חשוב גד"ק כדמוכח בפ' בכל מערבין [כז ע"ב]. וכ"כ התוס' בפ' כלל גדול [עג ע"ב] גבי מפרק תולדה דדש. ובמחכ"ת כתב בשם התוס' היפך המפורש בדבריהם דלא דמי להאי דבכל מערבין ליקח בכסף מעשר דכתיב בקר וצאן. אבל בשבת דילפינן מסמנים שבמשכן לא חשוב גד"ק רק מה שגדל ממש בקרקע. וכך הי' לו להקשות דהרמב"ם הא פוסק [פ"ח ה"ז] אין דישה אלא בגד"ק ופסק דחובל חייב משום מפרק. וכן חולב. ע"כ דסובר הרמב"ם בע"ח חש ובים גד"ק. ומ"מ גם זה אינו קושיא כלל על תה"ד דכמו שכ' התה"ד דאף להסוברים יש עימור וה"ה טחינה שלא בגד"ק. ופליגי על התוס' וס"ל יש טחינה באוכלין. מ"מ מודים במה שאינו גד"ק להתוס' דאין טחינה באוכלין. דכיון דיש פוסקים אין טחינה כלל שלא בגד"ק. אף להחולקים לא שייך כ"כ טחינה בהם כמו בגד"ק. כמו כן נאמר בבשר כיון דלהתוס' לא חשוב גד"ק כלל לגבי שבת גם להרמב"ם לא חשוב כ"כ גד"ק כמו פירות הארץ ממש. וזה מוכרח לדעת הרמב"ם שהרי קושית התוס' היא אלימתא מהא דהשוכר את הפועלים [פט.] דממעט החולב והמגבן משום שאינו גד"ק. וצ"ל לדעת הרמב"ם דמ"מ חשוב תולדה לגד"ק אף שאינו גידולי קרקע לגמרי כעין דברי התוס' בכורות כ"ה. וא"כ מפורש שאינו גידולי קרקע ממש. וא"כ לא שייך בהו כ"כ טחינה כמו בגידולי קרקע ממש:

ח ובעיקר דברי התה"ד יש לכאורה סתירה לדבריו מדברי הריב"ש [סי' קפ"ד] שכתב דאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ. והרי גבינה אינה גידולי קרקע ממש כמו בשר והוא אוכל ומ"מ כתב דיש בו משום טוחן. ואף שאין להקשות מהריב"ש על התה"ד דאטו גברא אגברא קרמית. אך יש קושיא על הש"ע שפסק בסי' שכ"א [סעי' ט' י'] כדברי שניהם. ומדברי האחרונים נראה שהש"ע אוסר לגרור הגבינה מטעם השני של הריב"ש משום עובדין דחול. אפי' ביו"ט. כמו לטחון פלפלין ברחיים שלהן. אך בספר ת"ש הקשה דבסי' תק"ד סעיף ג' פסק הרמ"א להתיר ביו"ט. ומשום דהריב"ש נסתפק בטעם השני דלא דמי לפלפלין ברחיים שלהן. שדרך לעשותו לימים הרבה. ואם כן הדרא קושיין לדוכתי' ונדחק בת"ש עי"ש. והנה יש לומר לפימ"ש לעיל אות ב' החילוק שבין טחינה לבישול דבישול יש אפי' בתפוחים היינו משום דהבישול משנה הדבר מכמות שהוא. משא"כ המחתך ירק. ושכן משמע מהרא"ה וס' הבתים שכתבו הטעם משום דאוכלא דאפרת הוא. והנה המ"מ בפ"ז [ה"ד] בהא דכתב הרמב"ם דמחתך ירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן. וכתב המ"מ משום שאינו אלא קצת דמיון שהטחינה משנה גוף הראשון. ואין החותך כן ע"כ הוא רק תולדה עי"ש. וכן משמע ריש פרק כיצד מברכין [לו.]. קמחא דחיטי רב נחמן אמר שהנ"ב משום דאישתני. ולדעת התה"ד [סי' כ"ט] בפרי שמרוסק היטב מברך ג"כ עליו שהכל והביא דברי רש"י שפי' טרימא בפה"א שמרוסק קצת ובגרגלידי דליפתא בין פרימא רבה בין פרימי זוטא בפה"א. הנה דמחתך לחתיכות דקות לא חשוב נשתנה וע"כ שפיר חשוב אוכלא דאפרת. אבל לגרור הגבינה במורג חרוץ שהוא כמו טחינה ממש דחשוב נשתנה לגמרי כמ"ש המ"מ שוב דינו כבישול דאיתא אפי' באוכלין. ולפי סברא זו ניחא דברי הירושלמי שמחייב על שחיקת שום במדוכה משום טוחן והקשינו לעיל אות ד' להאומרים אין טחינה באוכלין עי"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבהא במדוכה טחינה ממש הוא. כן יש לומר:

ט ועוד נראה ליישב דהנה קשה לי בדברי תה"ד הנ"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס. לכך לא שייך בהו טחינה אפי' למי שאינו יכול ללעוס. וכן הא דתלי איסור בשר חי לחתוך לפני העופות משום דלא קיימי לחי' ולכלבים הא קיימי להכי ולהכי מותר. והא בדף קנ"ה. בפלוגתא דר"ה ור"י באשויי אוכלא דלר"ה אסור וקאמר שם דבעילי זוטרי כיון דאין יכולין לאכול בלא חיתוך חשוב אשויי אוכלא ואסור לר"ה. ואף דעילי זוטרי הויין מעוטי נגד שאר חמרי. ועוד דמוכח מהא דקטורת שלפני ולפנים שמחזירין למכתשת בעיוה"כ. דאף דלהקטרה דהיכל היה מוכשר תחילה. כיון דלהקטרה דלפני ולפנים לא חזי עד שתהא דקה מן הדקה יש בו משום טוחן. ועי' לעיל ס"ק ט"ו. אף דהקטרה דהיכל הוא רובא נגד דלפני ולפנים: (י) ונראה ליישב זה דהנה הא דמוכח בש"ס גבי עילי זוטרי דאף דחזי לרוב חמורים בלא מעשיו חשוב אשויי אוכלא. נראה הטעם משום דבשבת מלא"מ אסרה תורה כיון שכוונתו להאכילם לעילי זוטרי ולדידהו לא הי' אוכל חשוב אשויי אוכלא. וכן בכתישת הקטורת מעיוה"כ דוקא דכיון שכוונתו לכך חשוב טוחן. והנה הסמ"ג כתב במסנן מים צלולים במשמרת אף שיש שם קסמין דקין ומסנן אותו מן הקיסמין מותר כיון דאפשר לשתותן בלא סינון. ופי' הלבוש [סי' שי"ט סעי' ט"ז] משום דיכול לסננו בשעת שתייתו בשיניו ע"י הדחק שלא יכנסו הקסמין לפיו ע"כ לאו בורר הוא. ואף דלכאורה אינו מובן דס"ס צריך לברירה רק שהי' אפשר לברר בהיתר ע"י שינוי. וא"כ כל בורר אוכלין הא אפשר לברר אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר. ואעפי"כ כשמברר לאכול לאחר שעה חייב. ופרשנו במלאכת בורר ס"ק י' אות ד' משום דבורר לאכול לאלתר ההיתר הוא משום דבשבת מלא"מ בעינן וכשמחשבתו לאכול לאלתר לא חשוב מלא"מ כמו שפי' הר"ח בסוגיא שם. ומ"מ המעשה בעצמה הוא מעשה מלאכה וכיון שא"א לאכול בלא מעשה מלאכה א"כ כשבורר לאכול לאח"ז הרי שוב יש בו מעשה מלאכה ומחשבה. משא"כ במסנן מקסמין דקין דאפשר לסנן בשעת שתייתו בשיניו ובכה"ג לא הוי מעשה מלאכה וכיון שאפשר לבררו בלא מעשה מלאכה לא חשוב ברירה ועי"ש. ולפי"ז יובן גם במחתך ירק דק דק דהיינו טעמא דלא מהני שלא יחשב טחינה הא דאפשר בלא מלאכה כשיחתוך לאכול לאלתר משום דאף כשיחתך לאכול לאלתר יחשב מעשה מלאכה רק שלא יהיה מלאכת מחשבת וכנ"ל בבורר. אך כ"ז הוא כשאינו ראוי לרוב בני אדם בלא חיתוך אבל כשראוי לרוב בני אדם כמו שהוא ובעצמותו לא מעשה מלאכה הוא כלל דאין טחינה באוכלין רק מחמת מחשבתו אתה באת לחייבו וכנ"ל. שוב נמצא שאם יחתכנו לאכול לאלתר גם מחשבתו לא יהי' למלאכה כלל רק לאכול ולא יהי' מלאכה לגמרי. ומעתה מאחר שיכול לחתוך בלא מלאכה כלל שוב אין כאן מלאכה וכמו במסנן מקסמין. וכ"ז בחותך בסכין. אבל לגרור הגבינה במורג חרוץ דסתמא עושה כן למי שאינו יכול ללעוס בשיניו. וא"א לגרור בהיתר דאפי' לאלתר הא אסור כמ"ש הריב"ש שם משום שהוא כלי המיוחד לכך שוב לא חשוב טחינה באוכלין ודו"ק: (יא) וראי' לפירוש זה דהנה דינו של התה"ד דטחינה באוכלין שאינם גיד"ק מותר מוכח במשנה דריש כל הכלים [קכב ע"ב] מגירה לגור בה את הגבינה פרש"י מגירה סכין שיש לו פגימות הרבה. לגור. לחתכו ולחלקו לפי שממהרת לחתוך דבר עב עכ"ל. והרי הרמב"ם [פ"ח הט"ו] כחב הנוסר עצים ליהנות בנסורת [והיינו בלשון אשכנז עהר צו זעגט ברעטער. ונופל דק דק כקמח. כמו שביאר הפרמ"ג בפתיחה הכוללת] חייב. וכתב הלח"מ דמה שכתב הרמב"ם להנות בנסורת אתי לאפוקי שלא להנות לא בעצים ולא בנסורת. אבל נתכוין להנות בעצים לבד נמי חייב לשיטתו ז"ל דמלשאצל"ג חייב וכמו שכתבנו לעיל ס"ק י'. וא"כ לפי"ז כשמחתך הגבינה במגירה [שקורין בל"א זעג] ומסתמא נופל נסורת הגבינה דק כקמח למה לא יהא חייב לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה ואפי' לר"ש עכ"פ יאסור לכתחלה. אלא ודאי בגבינה אפי' דק כקמח לית בי' משום טוחן. והא דהריב"ש משום שהוא בכלי המיוחד לטחינה משא"כ מגירה עיקרה לחתוך אלא שממילא נופל דק כקמח ג"כ. והא דירושלמי [מט.] דשחיק תומא חייב משום טוחן נ"ל דהיינו שוחק השום כדי לתבל בו קדירה וע"כ לא מיבעי' כשאינו ראוי לתבל בו בלא שחיקה דחייב אלא אפי' היה יכול לתבל בו כשהוא שלם. מאחר שודאי ביותר הוא ראוי ע"י שחיקה שוב דומה לחותך עצים דק דק כדי להבעיר בהן אש דחייב אף שהי' יכול להבעיר כשהם שלמים ג"כ מ"מ כיון שיותר נקל להבעיר בהן כשהן מחותכין ועצים הנאתן בשעת ביעורם והוא הביאם לעיקר דרך הנאתם חייב. ועי' לעיל אות א'. וה"נ בשום הזה שעכ"פ בנקל לתבל בו ע"י שחיקה [והוא שוחקו ואין היתר משום לאלתר] בכלי המיוחד לשחיקה כדמפורש בירושלמי [שם] כדשחיק מדוכתי' ע"כ חייב. ואף שיכול לאוכלו בלא שחיקה שהרי שום נאכל כמו שהוא חי כנ"ל. הלוא המוציא תבלין שיעורו כדי לתבל בו כגרוגרת. הרי שחייב על מה שהוא מכשיר ולענין זה השחיקה מביאו לדרך הנאתו ע"כ חייב:

יב ואף דהא דהלבוש השגתי על פירושו במלאכת מרקד סק"ז. מ"מ סברת הלבוש אין לה סתירה. ואף שהוכחתי שם מהר"ן דכה"ג מחזי כבורר. אין ראי' רק לאסור לכתחילה משום דמחזי. ובנ"ד דאין איסור מלאכה מחמת מעשיו שאוכל הוא לרוב בני אדם רק מחמת מחשבתו [שחישב לצורך אדם שאינו יכול לאוכלו בלא טחינה] שוב לא מחזי ואין איסור גם לכתחילה. ואף שהשגתי גם על סברת הלבוש במלאכת בורר סק"י אות ז' מחולב דחייב להרשב"א משום בורר אף דאפשר לינק מן הבהמה דבשעת שתי' ליכא משום בורר. הא ודאי יש ליישב בפשיטות דכיון שאין הדרך לינק. ולשתות כדרכו אי אפשר בלא מלאכה. ולא השגתי שם רק על מה שרציתי לומר שם באות ד' דלהלבוש אינו חייב בחולב משום בורר. משום דאפשר לינק. ע"ז השגתי מהרשב"א דמחייב בחולב משום בורר. ולעולם נשאר גוף סברת הלבוש קיימת:

יג מיהו כבר הקשיתי על הלבוש מבורר לאח"ז דחייב אף שבידו לברור סמוך לאכילה. ותרצתי דפטור לאלתר כתב הר"ח משום דלא הוי מלאכת מחשבת. ומ"מ מעשה מלאכה הוא גם בלאלתר. וכשמחשב לאח"ז הוא מעשה מלאכה ומחשבת מלאכה. אך לפמ"ש במלאכת בורר ס"ק י"א דבורר אוכל א' לא הוי בורר. ובזה פרשתי שם סק"א אות י' דברי הירושלמי תפתר שהי' אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. א"כ שוב הרי יכול לאכול בלי סרך מלאכה כלל. שיאכל ראשונה ראשונה. מיהו דין זה דבורר אוכל אחד לא נמצא בשום פוסק. רק הנראה מסברת לבי ואין בזה כדי השגה על הלבוש. מ"מ שוב אין תי' זה הבנוי על יסוד הלבוש ברור:

יד גם תירוץ ראשון דשאני הא דריב"ש שהוא טחינה גמורה. ג"כ יש לפקפק שהרי הריב"ש הביא ראי' לאסור מהא דקניב סילקא. ואם לא אסר הריב"ש רק משום טחינה גמורה. א"כ מהא דקניב סילקא אין ראי' כלל לאסור. ועוד בתה"ד הביא ראי' מסמ"ג דמותר לפרר לחם משום אין טוחן אחר טוחן ולולא זה הי' אסור ש"מ יש טחינה באוכלין. ואם הא דאין טחינה באוכלין דוקא בחותך דק דק לא בטחינה. אימא דהוצרך הסמ"ג לטעם אין טוחן אחר טוחן במפרר עד שישוב כסולת. כהא דר' ישמעאל ברכות ל"ז ע"ב פורכן עד שמחזירן לסולתן. גם במהרי"ל המובא ברמ"א סי' תק"ד משמע דאפי' בטחינה גמורה דכתישת מצות אמרינן אין טחינה באוכלין:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה