אור ברסלב
אגלי טל מלאכת טוחן אות ה

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת טוחן אות ה

מלאכת טוחן אות ד

[ה] (א) הנותן חיטין וכיוצא בהן וכו'. כתב המגן אברהם סי' רנ"ב [סק"כ] דהנותן חטים לרחיים של מים בשבת פטור עד שיטחן ברחיים של יד והביא ראי' מהא דמכילתין י"ח. ת"ר פותקין מים לגינה ומתמלאת והולכת כל היום כולו מניחין מוגמר תחת הכלים כו' ומניחין גפרית תחת הכלים כו' אבל אין נותנין חיטין לרחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מאי טעמא אמר רבה מפני שמשמעת קול. אמר לי' ר' יוסף ולימא מר משום שביתת כלים אלא אמר ר' יוסף משום שביתת כלים. והקשו בתוס' דהא מסקנא דגמ' דמאן תנא שביתת כלים ב"ש הוא. מה הקשה ר' יוסף לרבה וכי אינו טוב יותר להעמיד הברייתא כב"ה. ותירצו התוס' דלא ס"ל לר' יוסף טעמא דהשמעת קול כלל. ומסתבר לי' טפי לאוקמי כב"ש. וכתבו התוס' עוד דלא ס"ל לרבה טעמא דב"ש דמתניתין משום שביתת כלים. דאל"כ מה הוצרך ר' יוסף להביא ברייתא דשביתת כלים. הו"ל לאתויי מתניתין. אלא ודאי ס"ל לרבה טעמא דב"ש משום גזירה דילמא עביד לי' בשבת ואיכא חיוב חטאת עכ"ד התוס'. והשתא אי אמרת דהנותן חטים ברחיים של מים בשבת איכא חיוב חטאת אכתי הו"ל לר' יוסף לאתויי מתניתין ואי הטעם משום גזירה גם ברחיים יאסור משום גזירה. אלא ודאי ברחיים של מים אי עביד בשבת ליכא חיוב חטאת עכ"ד המג"א. וכל האחרונים תפסו על המג"א. דא"א לפרש כלל הברייתא משום גזירה דא"כ מוגמר וגפרית מאי טעמא שרי. ולפי הטעם משום שביתת כלים משני הש"ס דמנחי אארעא. אך אי נימא הטעם משום גזירה אכתי איכא הגזירה: (ב) ובמחצית השקל תירץ בשם מהר' פיוויש כ"ץ דמניחין מוגמר וגפרית אין הפירוש שמניחין אותם על האש שתחת הבגדים אלא שכבר היה מונחים על האש בפ"ע והניח את האש עם המוגמר וגפרית שעלי' תחת הבגדים דהשתא אי עביד בשבת ליכא חיוב חטאת: (ג) ובס' בית מאיר תפס ג"כ על המג"א. דא"א לפרש כלל משום גזירה דא"כ הא דפותקין מים לגינה נמי נגזור. דהא המשקה מים לזרעים חייב חטאת. וכפי הנראה ס"ל להב"מ ג"כ כמהר' פיוויש הנ"ל דמוגמר וגפרית ליכא חיוב חטאת. ע"כ התחכם לסתור ראיית המג"א מהא דפותקין מים לגינה:

ד והנה על סתירתו מפותקין מים לגינה יש להשיב. מהא דסנהדרין ע"ז ע"ב אמר רב פפא האי מאן דכפתי' לחברי' ואשקיל עלי' בידקא דמיא גירי דידי' הוא ומחייב. ופירש"י בכח ראשון שהניחו סמוך לשפת הים וכשפינה להם דרך מיד נפלו עליו אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתם מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא מכוחו. וע"כ בהא דפותקין מים לגינה שפירש"י פותקין עושין נגר קטן משפת המעיין לגינה. נראה שרחוק קצת שיעור נגר קטן א"כ כשפותח והמים באים דרך הנגר קטן לגינה. הוא דומה ממש להא דסנהדרין בכח שני דחשוב גרמא. ובשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי. כדאיתא במכילתין ק"כ ע"ב לענין גרם כבוי. וכן בעירובין פ"ח. פירש"י דאי שפיך למים ברה"י ויוצאין לרה"ר פטור עי"ש. וה"נ כיון שלא השקה הגינה להדיא רק פותח מעיין הרחוק מגינה והלכו לגינה פטור וליכא גזירה:

ה אך יש לסתור זה ולומר כמו שמחלק הש"ס ב"ק ס'. גבי ליבה וליבתו הרוח שאם אין בליבויו כדי ללבות פטור ומקשה הש"ס מ"ש מזורה ורוח מסייעתו ומשני לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בנזקין גרמא הוא. הרי דאף דבנזקין גרמא הוא מ"מ בשבת חייב משום דניחא לי' ומ"מ אסרה תורה. ה"נ בפותח מעיין שילך לגינה יתחייב משום דניחא לי'. וגרם כבוי דשרי היינו טעמא משום דאינו מתכוין שיעשה פחמים והוה מלאכה שא"צ לגופה שפטור משום דלא הוי מלאכת מחשבת רק מדרבנן אסרו אף דלאו מלאכת מחשבת הוא. מ"מ שוב מותר משום דגרמא הוא. דאי אפשר לאסור משום מחשבתו דאדרבא לאו מלאכת מחשבת היא. אך בהא דעירובין דמשמע ברש"י דאי שפיך להו להדיא לרה"ר איכא איסורא דאורייתא ע"כ אתיא כמ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב ואעפי"כ אי שפיך להו ברה"י והמים יוצאין לרה"ר פטור. ה"נ בנ"ד. והא דזורה ורוח מסייעתו פירש הרא"ש שם משום דכך הי' במשכן. ועמ"ש בפי' דברי הרא"ש ההם בחידושיי למלאכת זורה [סק"ד אות ה'] בס"ד. אבל בעלמא לא מהני מחשבתו לחייב גרמא ואזדא לה סתירת הב"מ:

ו אך מה שכתב בס' מחצית השקל בשם מה"ר פיוויש כ"ץ דבמוגמר וגפרית ליכא חיוב חטאת לא מחוור דאיתא בירושלמי פ' כלל גדול [נא.]. המלבנו. ההן דמגפר. פי' הק"ע האי דמעשן בגפרית על בגדים חייב משום מלבן. אך ז"א שהרי רש"י פירש גפרית תחת כלי כסף ולא שייך ליבון אלא בבגדים. אך עוד שם בירושלמי הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני משום צובע. ועיי"ש בפי' הק"ע ובפני משה. וה"נ במניח גפרית תחת הכלים להשחיר הצורה יש בו חיוב צובע. וכן משמע בתוס' בסוגיין י"ח ע"ב סד"ה ולב"ש במ"ש והכלים עליונים מתגפרים ונצבעים. מבואר דבגפרית הוי צובע ואזדא לה תירוץ כמר' פיוויש ונשארו דברי המג"א תמוהים. והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטין לרחיים של מים חייב. וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב. ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס [נו.]:

ז וראיתי בס' נתיב חיים שדחה ג"כ ראיית המג"א. ומ"מ גם על מ"ש המג"א דמהתוס' משמע דחייב. דחה הנתיב חיים וז"ל דלא דמי למצודה שאם נכנס בשעת פרישתו חייב דכיון דבשעת פרישתו נכנס הוי כאלו צד בידים. ומהא דהדביק פת בתנור נמי לא קשה מידי דאפי' תולדה דבישול שהי' במשכן לא הי' באופן אחר שהסמנין נתבשלו ממילא ע"י האש אבל טחינה מה שהי' אותה אב מלאכה אצל משכן כתישת הסמנין במכתשת לא הי' אלא בידים א"כ מנ"ל לחייבינהו חטאת ברחיים של מים כיון דאתי ממילא עכ"ל:

ח ואין דבריו נראין לי שהרי במנחות נ"ו ע"ב [שהביא המג"א] הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת. פירש"י כי היכי שהניח בשר ע"ג גחלים בשבת ונצלה מאליו חייב. והרי בחימוץ ליכא טעמא דהי' במשכן ואעפי"כ חייב. אלא א"כ תאמר דמה שהי' במשכן לא מהני רק אם נחשב ג"כ מעשיו בשאר דברים. ומ"מ אף שנחשב מעשיו אם לא הי' כה"ג במשכן פטור בשבת. והא ליתא שהרי בשבת ע"ג ע"ב אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק ר' אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פירוק בכך. ומ"מ אם הי' הדרך כך הי' חייב על מה שנעשה בכוחו אף דבמשכן לא הי' רק בגופו. וכן במשנה ק"ב. זרק לעשות חבורה ונזכר עד שלא נעשית חבורה הא לא נזכר חייב אף שלא עשה חבורה בגופו רק בכחו. וחובל תולדה דשוחט שהי' במשכן רק בגופו מ"מ חייב על כחו משום דכחו כגופו דמי. ה"נ כיון דחשוב מעשיו כדמוכח מהא דהניח שאור ע"ג עיסה כנ"ל חייב אף שלא הי' במשכן ממילא. ואין להביא ראי' להיפך מהא דקיי"ל ד' ע"ב דלא ילפינן זורק ממושיט. הרי משום דלא הי' במשכן זריקה רק הושטה בידים. פטור. ה"נ בזה. דשאני הוצאה שאין חייב על תולדה אלא א"כ היה התולדה במשכן כמ"ש התוס' ריש שבת [ב.]. וע"כ כיון שאינו ממש כמו שהי' במשכן פטור. הא בשאר מלאכות. אף שאינו ממש כמו במשכן הוי תולדה כמו תולש תולדה דקוצר. ובהוצאה כה"ג פטור כיון דבהוצאה גם התולדה צריכה להיות במשכן וכ"כ הרשב"א שם עיי"ש. אבל בטחינה הוי הטוחן ברחיים של מים תולדה דטוחן ברחיים של יד או כותש במכתשת. ומ"מ אינו אב מלאכה כמו התולש דבר שדרכו בתלישה כגון בצלים דהוי אב כמו שכתבנו בריש מלאכת קוצר. דשאני התם דאורחייהו רק בהכי. אבל טוחן אורחי' נמי ברחיים של יד. הנה נתבאר היטב דהטוחן ברחיים של מים הוי תולדה דטוחן: (ט) ומ"מ אינו חייב רק על החיטין הנטחנין בסיבוב ראשון של גלגל אחר נתינתו החיטין לתוך הרחיים. אבל הנטחן בסיבוב שני נראה דאינו חייב עליו דגרמא בעלמא הוא וכהא דחולין ט"ז. בנטל הדף והלכו המים וגלגלו את הגלגל וסכין קבוע בגלגל ושחט הנשחט בסיבוב הראשון כשר והנשחט בסיבוב שני פסול דלא חשוב כח אדם והמים הם המגלגלים. וה"נ הנטחן מכח סיבוב ראשון בעת נתינת החיטין חשוב מכח הנותן וחייב. אך הנטחן מכח סיבוב שני חשוב מאליו ודו"ק היטב. ואין לחלק ולומר דוקא בסילוק הדף שהוא רק סילוק המונע והמים הולכים מאליהם אבל אם יתן מים מרחוק והמים הולכים הלאה ומגלגלים חייב. וא"כ בנתינתו החיטין גם כן יתחייב כיון שאין חילוק בין מקרב המים אל הגלגל שיטחנו החיטין בין מקרב החיטין למקום שמים מסבבים הגלגל. ליתא דאפי' ישפוך מים והולכים הלאה ומגלגלים לא חשוב כוחו. כהא דרש"י עירובין הנ"ל בשופך ברה"י והולכים לרה"ר דפטור. וכן בחולין ק"ז. האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים פירש"י דלאו מכח גברא קאתי שכבר עבר כח השופך והם מקלחין מאליהן עי"ש. ואם נתן החיטין להתיבה שעל פני הרחיים בעוד הרחיים סגורים היינו שתחוב דף בפני המים שלא ידחפו את הגלגל ואח"כ סילק הדף ג"כ חייב על סיבוב הראשון. וכהא דאשקיל עלי' בידקא דמיא דסנהדרין ע"ז ע"ב הנ"ל:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה