אור ברסלב
אגלי טל מלאכת חורש אות לא

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת חורש אות לא

מלאכת חורש אות ל

[לא] התחובין בקרקע הבית וכו'. ש"ס מכילתין קי"ג. אמר רב נחמן אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת וכו' אבל לא את העמודים. אמר לי' רבא לרב נחמן מאי שנא עמודים דלא. אילימא משום דקעביד גומות. גומות ממילא קא הויין. דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן. אם מקצת עליו מגולין אינו חושש וכו' וניטלין בשבת [אף דבנטילה נשאר גומא במקומו]. בשדה לא אתי לאשוויי גומות הכא בבית אתי לאשוויי גומות. [ופי' בשיטה המיוחסת להר"ן הא דלפת מיירי בשדה דהיא עשוי לגומות ולא אתי לאשוינהו] ופר"ח בהא דקאמר הש"ס גומות ממילא קא הויין וז"ל העמודים התקועין בארץ כשעוקרן אינו מתכוין לעשות גומא והגומא ממילא קמתגליא וכו'. והנה חידש לנו הר"ח דאין היתר אלא באינו מתכוין שישאר גומא: והנה אם נדקדק בלשון ממילא הויין. הנה בש"ס ברכות ל"ח. גברא לאכילה מכוין ורפואה ממילא קא הויא. הרי כי לשון ממילא הוי בשאינו מתכוין לכך: אך במנחות מ"ח. בהא דשחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון. ומקשה לרבי דאמר שחיטה מקדשא. דפריק להו היכא. אי מאבראי איפסלו ביוצא אי מגואי מעייל חולין לעזרה. ומשני לעולם דפריק להו מגואי. וחולין ממילא הויין. הרי דלשון ממילא הויין הוא אף במתכוין לכך. שהרי שם הוא מתכוין לעשותן חולין בעזרה. והא דהש"ס ברכות אין ראיה דהתם מפרש להדיא גברא לאכילה מכוין. אבל כשאומר סתם משמע אפי' כשמכוין לכך כהא דש"ס מנחות: אך יש לדחות דרש"י פירש שם ממילא הויין דתוך עזרה הם נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין. וע"כ אף שמתכוין לעשותן חולין בתוך עזרה. מ"מ הא לא עשה מעשה הכנסה כלל. אבל הכא שע"י נטילתו מתגליא הגומא אם מתכוין לכך לא חשוב ממילא:

אך הא דפירש"י אהא דחולין ממילא הויין משום שהוא לא הכניסן משנעשו חולין. לכאורה קשה מתוס' שבועות י"ז. בהא דמבעיא אם נטמא במקדש צריך שהיי' למלקות. וכתבו התוס' בטימא עצמו בשוגג איירי. אבל אם התרו בו שלא יטמא עצמו במקדש. בלא שהיי' נמי מלקא לקי. והביאו ראי' לזה עי"ש. הרי דמה שטימא עצמו במזיד במקדש חשוב כאילו נכנס בטומאה למקדש דלא בעי שהיי'. ה"נ נאמר דמה שעשה חולין בעזרה כאלו הכניס חולין לעזרה. ואם אתה אומר חולין ממילא הויין כפירש"י תאמר התם ג"כ טומאה ממילא הויא והוא לא נכנס משנטמא:

ובמקום אחר בתשובה כתבתי משום דהא דחולין ממילא הויין לא נשאר במסקנא שהרי מייתי שם ברייתא כשפודן אינו פודן אלא מבחוץ. ומוקי לה כראבר"ש דשחיטה לא מקדשא. מ"מ המסקנא דאסור לפדות בפנים. והיינו דמה שעושה אותם חולין חשוב כאלו הכניס חולין. והתם נמי מטמא עצמו במזיד בפנים כאילו נכנס בטומאה בפנים: אך לשון הש"ס במסקנא שם. הא ודאי כר"א בר"ש. משמע שברייתא הראשונה שפיר מתוקמא כרבי [אף דלמעט במחלוקת עדיף וכיון דברייתא שני' סוברת דיש בפדיון איסור חולין בעזרה למה נאמר דברייתא ראשונה כרבי וס"ל דאין בזה משום חולין בעזרה כיון דאפשר לאוקמי גם ברייתא הראשונה כר"א בר"ש. יש לומר דטפי עדיף לאוקמי ברייתא הראשונה אליבא דהלכתא כרבי דהלכה כרבי מחבירו] וא"כ סובר רבי חולין ממילא הויין והלכתא כותי' לגבי ר"א בר"ש [וכן פסק הרמב"ם [תמידין ומוספין פ"ח הי"ב] לברייתא הראשונה אף דפסק כרבי] וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ועוד לשון חולין ממילא הויין קשה והי' לו לומר הכנסה ממילא הויא [שהוא לא הכניסו משנעשה חולין כפירש"י]:

ע"כ נראה דהנה עניין מעייל חולין לעזרה כתב רבינו גרשום [מנחות שם] שנלמד ממה שלי בשלך אסור דהיינו שחוטי חוץ אף שלך בשלי אסור עי"ש. ואף דבש"ס קידושין [נז ע"ב] איתא לימוד זה לענין חולין שנשחטו בעזרה. גם מעייל חולין לעזרה נלמד מזה. ואם כן האיסור מצד שהוא של הדיוט. ואף אם הוא הפקר נמי. שהרי הוא מופקר לכל העולם. ובכלל נקרא של הדיוט. והארץ נתן לבני אדם. והנה הרשב"א ר"פ שלוח הקן [קלט.] בד"ה קדשי בה"ב כתב וז"ל הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון עי"ש. והנה איתא בש"ס ב"ק מ"ט ע"ב משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה מוציאין אותו מידו. מאי טעמא כיון דמית גר פקע שעבודי'. ואין צריך הלוה לעשות שוב קנין בהמשכון כיון שבעצם הוא שלו רק שהמלוה הגר הי' לו שעבוד עליו וכשנסתלק שעבודו הוא כולו של לוה ממילא. כמו כן בהקדש דמים כיון שאינו אלא שעבוד כדברי רשב"א הנ"ל. כשנסתלק ההקדש על ידי חילול הוא של בעליו ממילא. וע"כ נקרא בכתוב פדיון בעלים בלשון גאולה. ומעתה יובן החילוק שבין טימא עצמו במזיד במקדש. בין פודה הקדש בעזרה. דבטימא עצמו פעל טומאה חדשה כמו נכנס בטומאה שהוא הכנסה חדשה. אבל פודה הוא רק מסלק שעבוד ההקדש ונשאר ממון הדיוט בעצמותו. כי גם בעודו הקדש לא הי' רק שעבוד הקדש וגופו הי' לבעליו. רק שעבוד הקדש הי' עליו וכשנסתלק השעבוד הוא ממילא לבעליו. כהא דש"ס בבא קמא הנ"ל דכשנסתלק שעבוד המלוה הוא ממילא של הלוה. ואינו דומה למכניס שפעל הכנסה חדשה. וזה הוא רק מסלק שעבוד ההקדש. ובאמת גם בלעדי דברי הרשב"א יש חילוק בין מטמא עצמו לפודה חולין דכל דבר חולין לבני אדם הוא בעצמותו וכשמחלל ההקדש הוי חולין לבני אדם ממילא. אך לפי דברי הרשב"א נכון יותר. והנה לפי"ז לשון חולין ממילא הויין אתי שפיר שהוא לא פעל מה שהוא חולין לבני אדם ואינו דומה למכניס שהוא פעל ההכנסה:

וממוצא הדבר נשמע דאף שע"י חילולו נעשה חולין ומתכוין לעשותו חולין לבני אדם שיוכל לאוכלו [ועיין רש"י סנהדרין נ"ו ע"ב בד"ה מכל עץ הגן ולא גזל ודו"ק] אמרינן בי' ממילא הויין. ה"נ יש לומר בנידון דידן שאינו אלא מגלה הגומא שהיה כבר. כלשון ר"ח הנ"ל גומא ממילא מתגליא. אפי' מתכוין לכך חשוב גומא ממילא הוי. שאינו אלא מסלק העמודים או הלפת המכסים הגומא. וכמו בהא דש"ס מנחות שאינו אלא מסלק שעבוד ההקדש:

אך יש להביא ראיה לדברי הר"ח. דהנה בפרק כירה ל"ח ע"ב אין נותנים ביצה בצד המיחם ולא יפקיענה בסודרין [שהוחמו בחמה] ר' יוסי מתיר ולא יטמננה בחול ובאבק דרכים. ובגמ' ולפלוג נמי ר' יוסי בהא [דחול ואבק דרכים נמי הוחמו בחמה] רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ ר' יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. מה בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח. ופירש"י שמא לא יהיה חול עקור כל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא. והתוס' הקשו על פי' זה ופירש ר"ת בספר הישר מפני שבהטמנת הביצה בתוך החול הוא עושה גומא בהחול שהוא תולדה דחורש ואפי' בעפר תחוח שייך גומא כדמוכח בש"ס ביצה וכו' והא דאמר איכא בינייהו עפר תחוח היינו בתחוח כל כך כשמניח ביצה עלי' היא נשקעת מאלי' דבההוא ודאי לא שייך חורש ורבה סבר דלא שייך גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר ונשאר מקום מן הגומא. אבל בנעיצת ביצה לא שייכא גומא לפי שאינה נכרת עי"ש. וזה תוכן דבריהם בקצרה. והנה לר' יוסף דבנעיצת ביצה חשוב עושה גומא אף שהביצה בתוכה. פשוט שאין איסור בלקיחת העמודים והלפת ולא שייך לאסור משום עושה גומא כיון דאף קודם לקיחתם חשוב גומא. אך לרבה דקי"ל כותי' לגבי ר' יוסף וסובר דתחילה לא הי' נחשב גומא לפי שאינה נכרת הוא דיש מקום לאסור הלקיחה כיון דתחילה לא הי' נכרת ולא הי' נחשב גומא. אך בזה אמר הגמרא גומא ממילא הוי. והיינו דהא אף תחילה הי' גומא רק שלא הי' נכרת שהעמודים היו מכסים הגומא והוא מעביר המכסה וגומא ממילא הוי. וזה לשון הר"ח דמתגליא גומא והוא כדברי התוס' לפי שאינה נכרת:

והנה יש לעיין לרבה דס"ל כיון שהביצה ממלאת הגומא לא חשוב גומא. והא ע"כ לוקח הביצה מתוך החול בשבת לאוכלה שאם מטמין הביצה לצורך אחר השבת פשיטא דאסור דטרח משבת לחול [כמ"ש רש"י קי"ד ע"ב גבי קניבת ירק דבשבת דעלמא פשיטא דאסור משום שבות דטרח משבת לחול] וע"כ דמטמינה כדי ללוקחה מתוך החול בשבת. וא"כ עושה גומא בלקיחה. ונהי דלקיחה בפני עצמה ג"כ מותר כמו לקיחת העמודים והלפת דשמעתין. אבל זה שעושה שניהם שנותן הביצה לתוך החול ועושה גומא רק שאינה נכרת. ואח"כ בלקיחת הביצה עושה היכר להגומא. והוא עושה כל הגומא שבלא מעשיו לא היה גומא כלל ועל ידו נעשה גומא גמורה יאסר. ואף דמ"מ אין כאן חיוב שלא נעשה מלאכתו בבת אחת כהא דהמצניע [צ ע"ב] המוציא אוכלין ונתן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור. שלא נעשה מלאכתו בבת אחת. מ"מ איסורא איכא. ואפי' אסקופה שאיננה כרמלית אלא מקום פטור כהא דמכילתין ח' ע"ב מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"י ולבני רה"ר לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו. וצ"ל דשאני התם דהכל מעשיו ממש. תחילה עוקר מרה"י ונותנו על המקום פטור. ואח"כ עוקרו משם ונותנו ברה"ר. אבל זה סוף מעשיו בגרמא לבד שמעביר המכסה והגומא ממילא נכרת ודומה למימרא דרבה סוף פ"ב דב"ק [כו ע"ב] הזורק כלי מראש הגג והיו כרים וכסתות תחתיו וסילקן אחר ואפי' קדם הוא עצמו וסילקן פטור משום דבסילוק הכרים והכסתות הזיק על ידי גרמא. הכי נמי בזה. מכל מקום מוכח מכאן דאין היתר לקחת העמודים אלא משום גרמא. שאם הי' נחשב בידים וההיתר משום שאינו עושה רק היכר לגומא. א"כ היה לנו לאסור בעושה שניהם. היינו נתינת הביצה ואחר כך לוקחו מתוך הגומא. כיון שבידים עושה גומא נכרת רק שעושה בשתי פעמים ולא עשה מלאכתו בבת אחת. מדרבנן מיהא אסור. וכיון שהיתר לקיחת העמודים הוא רק משום גרמא. זה הוא דוקא באינו מכוין לגומא. אבל במכוין מחשבתו משוי לגרמא מעשה משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כהא דש"ס ב"ק ס'. גבי זורה ורוח מסייעתו. ואינו דומה להא דמנחות דאיסור מעייל חולין לעזרה לאו במחשבה תלוי ומותר משום גרמא אע"ג דמכוין. משא"כ בשבת מחשבתו משוי לגרמא מעשה:

שוב ראיתי דיש לדחות הראי' מהא דרבה בפרק כירה. לפי דברי התוס' עירובין כ'. ד"ה לא בהא דלא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י. וז"ל בפרק בתרא מוקי לה בחפצים הצריכין לו וגזרינן שמא יכניס אצלו. וקשיא דתיפוק לי' דמעייל מרה"ר לרה"י כמו משתין ורוק מר"ה לרה"י דאסרינן לקמן. ורש"י תירץ לקמן דלא דמי למשתין ורוק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור. ואע"ג דבמקום שאין בו ד' על ד' אמרינן ובלבד שלא יחליפו. התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי להדיא אבל הכא אי אפשר שלא ינוחו מעט קודם שיבלעם. והנה מבואר מדבריהם דבמק ום דליכא גזירה אף שאדם אחד עושה הכל מותר אפי' לכתחילה. והרי טעם הפטור מפורש במשנה דהמצניע משום שלא עשה מלאכתו בבת אחת. והנה מבואר דמטעם זה במקום דליכא גזירה מותר אפי' לכתחילה. והכי נמי בנתן הביצה ואחר כך לוקחה מותר לכתחילה מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. ולעולם אין היתר משום גרמא רק משום דבשעה שעשה הגומא לא היה לה היכר ואח"כ לא עשה גוף הגומא רק היכר לגומא. ומטעם זה אפשר דאפי' מתכוין מותר. וגם הראי' מש"ס ב"ק ס'. דבשבת מחשבתו משויא לגרמא מעשה. לפי דברי הרא"ש שם דוקא זורה ורוח מסייעתו שדרך מלאכה זו בכך. אין ראי' משם:

וכל זה לפלפולא משום יגדיל תורה ויאדיר אבל להלכה אין דברי הראשונים צריכין חיזוק. בפרט הר"ח שהי' מהגאונים שכל דבריהם דברי קבלה. והנה בכלי קיואי אין נ"מ לדינא דבלא"ה אסור משום גזירה דהשואת גומות. רק נ"מ בטומן לפת שאם מקצת העלין מגולין נוטל בשבת [והיינו בשדה העשוי' לגומות דוקא כמ"ש בשיטה המיוחסת להר"ן] דוקא דלא מכוין להגומא להטמין בה דברים אחרים:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה