אור ברסלב
אגלי טל מלאכת חורש אות כב

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת חורש אות כב

מלאכת חורש אות כא

[כב] (א) אסור לכבד את הקרקע וכו'. ש"ס מכילתין צ"ה. תנו רבנן וכו' המכבד והמרבץ [המכבד. את הבית. והמרבץ במים להרביץ את האבק שלא יעלה. רש"י] וכו'. שגג בשבת חייב חטאת ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה [אחד שבת ואחד יו"ט] אינו אלא משום שבות. פירש"י חייב חטאת וכו' משום בונה. משום שבות דילמא כי כניס לי' מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין. ובסוף מסיק הש"ס והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפי' לכתחילה. פירש"י כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר והמרבץ אין מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק. ובתוס' ד"ה המכבד והמרבץ. תימא דע"כ מיירי דלא הוי פסיק רישא שישוה הגומות דאי פסיק רישא היכי שרי לקמן ר' שמעון לכתחילה הא מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. וכיון דלא הוי פסיק רישא אמאי מחייב ר' אליעזר חטאת האמר ביומא ל"ד ע"ב גבי צירוף עששיות דדבר שאין מתכוין מותר לר' יהודה מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת. וי"ל דבהא פליגי דר' אליעזר סבר דהוי פסיק רישא ורבנן סברי דלא הוי. והא דאמר והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי לכתחילה אע"ג דאפשר דסבר ר"ש דהוי פ"ר מ"מ הש"ס סבר כרבנן דלא הוי פסיק רישא הלכך שרי לכתחילה כיון דקי"ל כר"ש עכ"ל. והא דלרבנן שבות מיהא הוי משום דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. ומ"מ אינו חייב דכיון דאינו מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת. כדמוכח מצירוף עששיות דיומא ע"כ הוי רק שבות:

ב אך דעת הרמב"ן ד' מ"ב. בחידושיו דהא דאמרינן ביומא דצירוף עששיות דרבנן משום דלאו תיקון הוא כלל אלא בכלי וכיוצא בו. אבל אם היה תיקון הי' חייב אף שאינו מתכוין עי"ש. ולפי"ז צריך להבין למה לרבנן אינו אלא משום שבות. אך הרמב"ן בעצמו פירש בספר המלחמות פרק כל הכלים. וז"ל אפי' לר' יהודה כיבוד הבית בנין עראי כלאחר יד הוא ולא חייב בו אלא לר' אליעזר שהוא מחמיר בתולדות של בנין כגודלת ופוקסת. הא לדברי חכמים אינו אלא בשיש לו גומא בבית וטממה והדק בה עפר יפה ביד וברגל שמלאכתו מתקיימת עכ"ל:

ג ומה שכתב הרמב"ן דאינו חייב בו אלא לר' אליעזר. כוונתו כמו שכתב בחידושיו ד' צ"ה. וז"ל טעמא דר' אליעזר במכבד ומרבץ לאו משום אשוויי גומות דכיון דמחייב בהו חטאת ומיתה [צ"ל ומלקות] לא הוה לי' לאחיובי אלא א"כ ידוע שהשוה אותם ממש. אלא דהיא גופה מלאכה שהקרקע משתוה ומתיפה בהן והוי בונה או גמר מלאכה דבנין ומכה בפטיש הוא. ולרבנן ליתא מלאכה בעצמה אלא שמא ישוה גומות עכ"ל. וכן דעת התוס' סנהדרין פ"ה. וז"ל ור' אליעזר דמחייב חטאת במכבד ומרבץ לאו משום דלהוי פסיק רישא דהא שרי לר"ש לכתחילה אלא חשוב תיקון לכיבוד וריבוץ כעין בנין דאפי' בלא השוואת גומות בדבר מועט מחייב משום בונה כדאשכחן בגודלת ופוקסת:

ד וקשה לי דא"כ מנלן להש"ס דרבנן ס"ל דמשום בנין בעצם אין איסור אף לכתחילה והא דאסרי משום שבות הוא משום השוואת גומות. וע"כ שרא אמימר זילחא במחוזא משום דמחוזא מרוצפת באבנים וליכא השוואת גומות. ולדידן דקי"ל כר"ש בכל מקום מותר. אימא דחכמים אוסרים משום שבות משום בנין בעצם כמו בגודלת ופוקסת. דמטעם דמחייב ר' אליעזר חטאת. אוסרים חכמים משום שבות. ה"כ נימא במכבד ומרבץ. וע"כ אף במחוזא ולדידן יהא אסור. ונראה לי משום דבמתניתין דפ"ב דביצה [כב ע"ב] מכבדין בית המטות ביו"ט וחכמים אוסרין [ורישא של בית ר"ג הוא כדאיתא בגמ'] ופירש הרע"ב מפני שהוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול ואי אפשר שלא יהיה שם גומא וחכמים אוסרין משום אשוויי גומות. ומזה מוכח דחכמים פליגי על ר' אליעזר במה דס"ל דכיבוד הוא בנין בעצם אף להתיר לכתחילה דאי לכתחלה אסור משום בנין בעצם אין טעם לחלק בין מרובה למועט ומה טעם של בית ר"ג שמכבדין בית המטות אלא ודאי ס"ל לחכמים שאין איסור כלל משום בנין בעצם אף לכתחילה אבל ר' אליעזר מחייב חטאת משום בנין בעצם. וזה דלא כתוס' שבת דר"א דמחייב משום דס"ל דהוי פסיק רישא:

ה והנה הרמב"ן כתב בהא דחכמים אומרים שאינו אלא משום שבות שני טעמים א' משום דאין חיוב אלא בהדק בעפר יפה שמלאכתו מתקיימת. והב' דכשממלא עפר ע"י כיבוד וריבוץ חשוב כלאחר יד. ולפי טעם הראשון נראה לי דמכבד ומרבץ בשדה חייב משום חורש אף לרבנן. דלענין בנין שייך לומר דאינו אלא בהדק יפה. אבל חרישה אדרבא הרי היא לרפויי ארעא ולא להדק. וכן משמע בירושלמי [מז ע"ב] שחשב המכבד ומרבץ במלאכת חורש. וקשה דטפי היה לו לחשבו במלאכת בונה. וכן פירשו כל הראשונים פלוגתא דר' אליעזר וחכמים משום בונה. ועוד קשה איך שנה הירושלמי משנתו כר' אליעזר דשמותי הוא. אך לפי טעם הראשון של הרמב"ן הדבר נכון דר' אליעזר וחכמים פליגי במכבד ומרבץ בבית דחיובי' משום בונה. בהא פטרי חכמים משום שאינו מהודק. אבל הירושלמי שחשבו במלאכת חורש ע"כ מיירי במכבד ומרבץ בשדה דבשדה חיובי' משום חורש [וק"ע שפי' הירושלמי במכבד וכו' בבית תמוה ונראה כט"ס] בזה לא פליגי חכמים כלל. וע"כ לא כתבו הירושלמי במלאכת בונה בבית דקי"ל כחכמים דאינו אלא משום שבות. רק במלאכת חורש בשדה דבזה חכמים מודים: (ו) וטעם השני של הרמב"ן משום דהוא כלאחר יד לית ליה להירושלמי. ואין תימא לומר כן שהרי התוס' שפירשו טעם החכמים משום שאין מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת הא לאו הכי הי' מחייבין. וע"כ דלית להו דחשיב כלאחר יד [אך דלא ס"ל טעם הא' של הרמב"ן ג"כ] והא דאמרינן בפרק כירה מ"ו ע"ב גבי גרירה דאפי' מכוין לעשות חריץ אינו אלא מדרבנן דכלאחר יד הוא. היינו כפירש"י שם דחופר דאמר לקמן דהוא תולדה לחורש וחייב. ה"מ חופר כדרכו במרא וקרדום עכ"ל. וזהו בחפירה שדרכו בכלי במרא וקורדום אבל אשוויי גומות דאורחיה ביד וברגל [כמ"ש הרמב"ן בעצמו] כי עביד ע"י כיבוד וריבוץ נמי אורחי' הוא:

ז ובעיקר קושית התוס' למה מחייב ר' אליעזר במכבד ומרבץ הא לאו מלאכת מחשבת הוא. דאפי' מאן דאוסר דבר שאין מתכוין. מ"מ בשבת פטור מדאורייתא משום דלאו מלאכת מחשבת הוא. ואין לומר דהוי פסיק רישא דהא מסקנת הש"ס דלר' שמעון מותר לכתחלה ע"ש. ונראה דהנה לשיטת רש"י כריתות י"ט. דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה. בפשיטות לא קשה מידי. אך שם בגמ' עמוד ב' דמקשה לשמואל דאמר נתכוין לתלוש מאילן זה ותלש מזה פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ממתניתין דנתכוין לתלוש ענבים ותלש תאנים ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר. ור' יהושע נמי לא פטר אלא בתרי מיני. אבל בחד מינא אפי' ר' יהושע מחייב עי"ש. ולישנא דש"ס ור' יהושע נמי וכו'. משמע דהקושיא היא גם מר' אליעזר. דאל"כ היה להש"ס לומר ולא פטר ר' יהושע אלא וכו'. אבל לשון הנ"ל מורה דהקושיא מר' אליעזר ומסיים עוד קושיא דר' יהושע נמי לא פטר וכו' ואי אמרת כשיטת רש"י דר' אליעזר לית ליה מלאכת מחשבת אסרה תורה מה קושיא מר' אליעזר. ואם זה גופא הקשה הש"ס על שמואל דאמר מלאכת מחשבת אסרה תורה מר' אליעזר דלא בעי מלאכת מחשבת. על זה לא משני מידי. שגם לפי האמת הא לא בעי ר' אליעזר מלאכת מחשבת לפירש"י: (ח) ועוד יש לעיין מהא דמכילתין צ"ד ע"ב בהא דהנוטל צפרניו זו בזו ר' אליעזר מחייב. ובגמ' מחלוקת לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור עי"ש. והיינו דבזה הכל מודים דחשוב כלאחר יד. ולפמ"ש הח"מ והב"ש והפר"ח באהע"ז סי' קכ"ג דפטור כלאחר יד בשבת משום מלאכת מחשבת. א"כ למה יפטור ר' אליעזר. אלא ודאי גם לר"א בעינן מלאכת מחשבת:

ט מיהו לפי מ"ש בפתיחת החיבור [סק"ג] בס"ד דהא דצריכין לטעמא דמלאכת מחשבת. היינו היכא דאין שינוי בנפעל אלא בפועל. אבל כשיש שינוי בנפעל אין צריכין לטעמא דמלאכת מחשבת. יש לומר דרש"י בפירושו יישב זה בלשונו הזהב שפירש מחלוקת לעצמו ובהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן ידיו לתקנו בלא כלי. אבל לחבירו אינו יכול לאמן את ידיו ליטלן יפה בלא כלי עי"ש. וכיון שאינן ניטלין יפה הרי שינוי בנפעל. ואדרבא לפירש"י הנ"ל דר' אליעזר לא בעי מלאכת מחשבת מובן היטב הפלוגתא שבין ר' אליעזר וחכמים בלעצמו דודאי אין דרך ליטול הצפרנים רק בסכין וכלאחר יד הוא. אך מ"מ ר' אליעזר מחייב כיון שיכול ליטלן יפה בלא כלי הרי אין שינוי בנפעל רק בפועל ור' אליעזר דלא בעי מלאכת מחשבת מחייב בזה כדברי האחרונים באהע"ז הנ"ל:

י אך דקדוק לשון הש"ס כריתות הנ"ל מורה דגם לר' אליעזר בעי מלאכת מחשבת כנ"ל וקושיית רש"י בכריתות שם שמכח קושיא זו חידש רש"י לומר דר' אליעזר לא בעי מלאכת מחשבת יישבו התוס' בכמה מקומות בטוב טעם:

יא והנראה לי בישוב קושית התוס' הנ"ל בסוגיין דהנה זה לשון הש"ס כריתות י"ט ע"ב הנ"ל אמר ר"נ אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. [ואפי' נתכוין לתאנה זו וליקט את זו פטור] איתיבי' ר' יהודה אומר אפי' נתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים כו' ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. והא הכא מתעסק הוא. ור' יהושע נמי לא קא פטר אלא ממינא למינא. אבל בחד מינא אפי' ר' יהושע מחייב. ומשני הב"ע כגון שאבד מלקט מלבו. נתכוין ללקט ענבים וסבור תאנים בעינא והלכה ידו על הענבים. דר' אליעזר סבר הרי נעשית כוונתו [פירש"י בקשתו]. ור' יהושע סבר הרי לא נעשתה כוונתו ומחשבתו. ופירשו התוס' וז"ל וניחא עתה דלא פריך הא בחד מינא חייב. דכותי' בחד מינא מיירי כגון שנתכוין ללקט תאנים הללו ושכח וקסבר תאנים אחרים בעינא שהם מצד אחר והלכה ידו על תאנים הראשונים ומש"ה חייב כיון דמעיקרא לתאנים הללו נתכוין. דהא דפטור מטעם מלאכת מחשבת בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר. מיירי שלא אבד מלקט מלבו שלא נתכוין מעולם אלא לאותו מחובר הראשון עכ"ל. ומבואר דמטעם מלאכת מחשבת לא מפטר אלא בלא נעשתה בקשתו. אבל בנעשתה בקשתו שבאמת היה צריך לאותם שליקט אף שהוא לא הי' יודע בשעת לקיטה שצריך להם מלאכת מחשבת הוא. ובחד מינא חייב. ולא מפטר אלא בשני מינים לר' יהושע מטעם מתעסק. דלענין שלא יחשב מתעסק צריך שידע בשעת לקיטה שצריך להם ומחשבתו אליהם בפועל. אבל מה שהיה צריך אליהם באמת לא מהני שלא יחשב מתעסק. אבל לענין מלאכת מחשבת מועיל מה שהי' צריך אליהם אף שהוא לא הי' מחשבתו אליהם בשעת לקיטה בפועל: (יב) וכן משמע בתוס' מכילתין ע"ב ע"ב שכתבו בהא דצריך קרא דבה פרט למתעסק בשבת. וקשה תיפוק לי' משום מלאכת מחשבת. וכתבו דלרבא צריך קרא בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהיה מחובר וחותך ממה שהיה מתכוין אלא שלא הי' יודע שהוא מחובר. ואביי דמחייב בכה"ג משום דמכוין לחתיכה בעלמא. משכחת לה בנתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהיה מחובר ותלשו בהגבהה ע"ש היטב. והנה מבואר דאפי' נתכוין להגביה לבד צריך קרא דבה פרט למתעסק. ולא מפטר משום מלאכת מחשבת דלא נתכוין לתלישה כלל. מאחר שלפי האמת שהיה מחובר היה צריך לתלישה שבלא התלישה לא היה יכול להגביה. וכיון שנעשתה בקשתו אף שלא היה מחשבתו לתלישה כלל הוי מלאכת מחשבת. ולא מפטר אלא משום מתעסק. דלענין שלא יחשב מתעסק בעינן מחשבתו בפועל ועיין היטב:

יג והנה הדבר ברור דלענין דבר שאין מתכוין לא חשוב מתכוין אלא א"כ היה מחשבתו וכוונתו בפועל דדבר שאין מתכוין ומתעסק בני בקתא חדא נינהו. והרי הרמב"ן כתב [בחי' לע"ז סו ע"ב] דדבר שאין מתכוין באכילה אסור דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה:

[הגה"ה - ויש לבאר ראיה זו יותר דהנה ראיית הרמב"ן ממתעסק דחלבים סבור רוק הוא ובלעו שלא נתכוין לאכילה [דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה כדכתיב [איוב ז' י"ט] עד בלעי רוקי] ואם איתא דלענין דבר שאין מתכוין דינו כמו לענין מלאכת מחשבת הא משכחת לה מתעסק אף שמתכוין כגון דידע תחילה שחלב הי' וביקש לאוכלו ואח"כ שכח וסבור רוק הוא ובלעו דהוי מתעסק ולא דבר שאין מתכוין כיון שלפי האמת היה חלב וצריך לאוכלו. אלא ודאי דין אין מתכוין כדין מתעסק וכשם שחשוב מתעסק בכה"ג כך חשוב אינו מתכוין. ע"כ הג"ה. ע"כ הגה"ה]: (יד) והנה הריב"ש סי' שצ"ד תמה על הרמב"ם [פכ"א ה"ג] שאסר הכיבוד שמא ישוה גומות. ומדכתב שמא מכלל דלאו פסיק רישא חשיב לי'. וא"כ יהי' מותר משום דבר שאינו מתכוין כמו ריבוץ. ותירץ הריב"ש וז"ל ונראה שהיתה כוונת הרב ז"ל לומר שהמכבד מתכוין ליפ ות קרקע הבית ולתקנו והכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו חשובה כוונה לענין השוואת גומות. אבל בריבוץ אינו מתכוין ליפות הקרקע כי אם ללחלח האויר או שלא יעלה האבק ולזה אף שאפשר שישוה גומות מותר שהרי אינו מתכוין לכך אבל הכיבוד אסור דהרי הוא כמתכוין אלא מפני שאינו מתכוין גמור אינו כי אם שבות עכ"ל:

טו ולפענ"ד לפי מה שכתבתי לעיל אין דברי הריב"ש ברורין. שטעמו של הריב"ש לא יספיק אלא לענין שיחשב מלאכת מחשבת. דכיון דבנעשתה בקשתו מועיל שיחשב מלאכת מחשבת. ה"נ כיון שמבוקשו הי' ליפות הקרקע ולתקנו. מה לי תיקון דכיבוד מה לי תיקון דהשוואת גומות. ואף תיקון השוואת גומות ממילא מבוקשו. אף שבפועל לא היה מחשבתו להשוואת גומות כלל. כמו בנתכוין להגביה את התלוש. אף שלא הי' מתכוין לתלישה. מ"מ כיון שהי' צריך לתלישה מחמת מחשבתו להגבהה מלאכת מחשבת הוא. ה"נ בזה שמחשבתו לכבד מברר שצריך להשוואת גומות הוי מלאכת מחשבת. אבל זה לא יספיק לעשותו מתכוין. כיון שמ"מ לא היה מחשבתו בפועל להשוואת גומות. וכיון דהוי דבר שאין מתכוין. מה בכך שמלאכת מחשבת הוא הלוא אפי' בשאר איסורין מתיר ר' שמעון כגון מוכרי כסות [וכוונת הרמב"ם יתבאר עוד במאמר אחר]:

טז מעתה יש ליישב קושיית התוס' ונאמר דר' אליעזר מחייב חטאת משום דמחשבתו ליפות הבית ולתקנו יספיק לעשותו מלאכת מחשבת במה שמשוה הגומות [ואף דהריב"ש אמר דמ"מ כיון שאין מחשבתו על השוואת גומות ממש לא הוי אלא שבות. ר' אליעזר מחייב משום זה חטאת] וחכמים סוברים כיון שאין מחשבתו אל השוואת גומות לא הוי אלא שבות. וכל זה למה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. אבל למה דקי"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר שוב מותר לכתחילה. כיון דלענין לעשותו מתכוין צריך כוונה בפועל וזה לא הי' מחשבתו בפועל להשוואת גומות. ור' אליעזר דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. אף דבעלמא בשבת פטור דלא הוי מלאכת מחשבת. הכא מהני כוונתו לתיקון הבית להשוואת גומות להחשב מחשבת כיון דלענין מחשבת לא בעי כוונה בפועל. ואף דהריב"ש אמר שזה רק במכבד אבל מרבץ אינו מתכוין לתיקון הקרקע כלל רק ללחלח האויר או שלא יעלה אבק. הא לא תברא. והרי הרמב"ן והר"ן בחידושיהם ותוס' סנהדרין ס"ל דטעם ר"א דמחייב חטאת במכבד ומרבץ דזה עצמו חשוב בנין לדידי' כמו גודלת ופוקסת. הנה דאף מרבץ חשוב תיקון הקרקע. ואף דתוס' מכילתין ותוס' פסחים לא ס"ל הכי אלא דר' אליעזר מחייב משום השוואת גומות. היינו דס"ל דאין בנין במרבץ כמו שאין בנין במכבד. אבל מ"מ תיקון הקרקע יש במרבץ כמו במכבד. וסברת הריב"ש שייך גם במרבץ ואתי שפיר:

יז ובמה שכתבתי נתישב לי תשובת הרי"ף שהביא הרמב"ן במלחמות פרק כל הכלים [בד' הרי"ף מח.] וזה נוסח השאלה והתשובה. זו שאמרו ביו"ט [כב ע"ב]. אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות. אם כיבוד זה הוא שמכבדין את הבית במכבד והלכה כדברי חכמים שאוסרין אם כן קשיא מה הוא שנפסק בה' שבת בענין מכבדות של תמרה שמותר לכבד בהן דקי"ל הלכה כר' שמעון. ואם ביו"ט אסור בשבת לא כל שכן. תשובה זו המשנה שנאמר בה וחכמים אוסרים איכא למימר כאן חכמים ר' יהודה הוא דכבר אידחי מימרי' דר' יהודה כדאיתמר והשתא דסבירא לו כר' שמעון כולה שריאן ודבר שאין מתכוין מותר עכ"ל. וקשה לי שהרי לא התיר ר"ג אלא ביו"ט וחכמים אוסרים גם ביו"ט. ואיך ניקל אנחנו גם בשבת. ולשון תשובת הרי"ף משמע דרק חכמים ס"ל כר' יהודה אבל ר"ג כר' שמעון ס"ל. ומ"מ לא התיר בשבת. וא"כ אף לדידן דס"ל כר' שמעון. מ"מ בשבת יאסור:

יח אך לפמ"ש יש לומר דר"ג ס"ל בהא כר' אליעזר שכוונתו ליפות הבית ולתקנו מהני להשוואת גומות לעשותו מחשבת לגמרי אף לחיוב חטאת. אך דר"ג ס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר. ולענין לעשותו מתכוין הא לא מהני מחשבתו לתיקון כיון שלא הי' מחשבתו בפועל להשוואת גומות. מ"מ אסור בשבת ע"פ דברי הש"ס סנהררין פ"ד ע"ב פ"ה. דר' שמעון לא שרי דבר שאין מתכוין אלא בשגגת לאו לא בשגגת חנק וסקילה. והא דשרי מחט של יד ליטול בו את הקוץ משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ובתוס' שם דהא דהלכה כר' שמעון בגרירה משום דהוי כלאחר יד. ועוד דכל דבר שאין מתכוין בשבת אף לר' יהודה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת עי"ש. וע"כ כיון דס"ל לר"ג כר' אליעזר בהא דכוונתו ליפות הבית מהני לעשותו מחשבת אף לחיוב שוב הוי איסור סקילה ולא שרי דבר שאין מתכוין. רק ביו"ט התיר דהוי איסור לאו ומותר משום דר' שמעון. וחכמים שאוסרין משום שבות ס"ל מהיפוך להיפוך מר"ג. דמחשבתו ליפוי הבית לא מהני להשוואת גומות לחיוב חטאת רק לשבות וס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור. ולדידן ס"ל כחכמים במה שסוברין דלא מהני מחשבתו ליפוי הבית לחיוב רק לאיסור [ובהא קי"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר] וא"כ לא הוי איסור סקילה ושוב מותר משום דבר שאין מתכוין אף בשבת: (יט) האומנם כי התוס' [סנהדרין פד ע"ב] בסוף דבריהם הקשו משמואל דבפרק כירה במיחם שפינהו דמתיר שמואל אפי' שיעור לצרף משום דס"ל כר' שמעון בדבר שאין מתכוין אף דבמלאכה שאינה צריכה לגופה ס"ל כר' יהודה דמחייב וא"כ הוי שגגת סקילה. וע"כ פירשו פירוש אחר בגמרא דבשגגת סקילה חיישינן שמא כשמתחיל להסיר יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישא עי"ש אבל בעלמא שרינן דבר שאין מתכוין אפי' באיסור מיתה וז"ל הרא"ש בכורות ל"ג ע"ב דקיי"ל דש"מ מותר ואפי' בשבת דאיכא איסור סקילה. אך קושייתם אינה מובנת דמה בכך דשמואל מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. מ"מ לא הוי שגגת סקילה משום דאינו מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת. כמו שכתבו בתחילת דבריהם בגרירה וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב פירוש אחר בתחילת דבריהם אלו. ונראה משום שהוקשה למהרש"א קושייתם בסוף דבריהם משמואל נדחק בתחילת דבריהם. אך כל דברי מהרש"א שם אינם מובנים כלל וכלל. והסברא נכונה מאוד דמשום דלא הוי מלאכת מחשבת לא הוי שגגת סקילה. ולא דמי לדבר שאין מתכוין בשאר איסורין שהנפעל הוא פעולת איסור. רק שתרצה לפטור אותו משום שהוא לא נתכוין אליו. אבל בשבת כשלא נתכוין ואינו מלאכת מחשבת איננה מלאכה כלל. דגמרינן ממשכן דכתיב בי' מלאכת מחשבת. דבשאיננה מלאכת מחשבת אינה מלאכה כלל. דלא הוי דומיא דמשכן. וא"כ כיון דבלאו פטור שאינו מתכוין אין הנפעל מלאכה דאורייתא. שוב שרינן לכתחילה כמו בשאר איסורין באיסור לאו. וע"כ יש לתפוס פשטות הסוגיא דאין היתר דבר שאין מתכוין באיסור מיתה:

כ מכל מקום לבי מהסס בכל זה דמה שהמצאתי מהא דש"ס כריתות הנ"ל באבד מלקט מלבו דאף שלא הי' מחשבתו בפועל על לקיטת ענבים שליקט. מ"מ כיון שבאמת הי' צריך לענבים חייב. יש לפקפק בזה ולומר דכוונת הש"ס כיון דמחשבתו הי' תחילה לענבים. ועדיין לא נעקר מחשבתו. דאף שחישב אח"כ לתאנים הרי בטעות הי' דסבור תאנים בעינא. ועקירה בטעות לאו שמה עקירה. מהני מחשבה ראשונה ללקיטה של עכשיו לשוויי מלאכת מחשבת. אך לענין מתעסק. כיון דבשעת מעשה לא נתכוין לענבים מתעסק הוא. וכן הראיה מנתכוין להגביה את התלוש ונמצא מחובר ותלשו בהגבהתו זו דחשוב מלאכת מחשבת. יש לומר משום דהרי בתלישה זו נשלמה מחשבתו שחישב להגביה. ולעולם מחשבה בפועל בעינן גם לענין מלאכת מחשבת:

כא אך נראה שגם לפי פירוש זה שנלמד מש"ס הנ"ל דמהני מחשבה ראשונה ולא בעי מחשבה בשעת מלאכה לשוויי מלאכת מחשבת. ג"כ יש ליישב קושיית התוס' ודברי תשו' הרי"ף הנ"ל בסיגנון הנ"ל. דהנה הרמב"ן הקשה דאיך אפשר לומר שר' אליעזר מחייב משום השוואת גומות. דא"כ לא הי' לר' אליעזר לומר סתם חייב רק ברואין שהשוה גומות ע"ש. ואמנם לשיטת התוס' דר' אליעזר סובר דהוי פסיק רישא שבבירור ישוה גומות ע"כ אמר סתמא חייב. אמנם מה דחשיב פסיק רישא היינו המכבד בית גדול דאי אפשר שלא יהי' שם גומא וכמ"ש הרע"ב פ"ב דביצה מ"ז. אבל בכל כח וכח שבכיבוד ודאי אינו פסיק רישא שבמקום זה יש שם גומא. אך דמ"מ מועיל מחשבה שחישב תחילה לכבד את כל הבית לשוויי מלאכת מחשבת. אבל לענין דבר שאין מתכוין דבעי כוונה בשעת מעשה כמו לענין מתעסק בש"ס כריתות הנ"ל. מיפטר על כח וכח שבכיבוד שבכח אחד שבכיבוד שעשה הא אינו מבורר שיש שם גומא. ואף אם לפי האמת יש שם גומא. כיון שהוא לא ידע שיש שם גומא. הא ספק פסיק רישא לא חשוב פ"ר כמ"ש הט"ז סי' שט"ז גבי צידת דבורים וכן כתבו הרמב"ן והר"ן בפרק כירה [בד' הרי"ף יט ע"ב] גבי צירוף. וע"כ ר' אליעזר דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. רק דבעי מלאכת מחשבת. שפיר מחייב. משום דמהני מחשבתו שחישב תחילה לכבד את כל הבית לשוויי מלאכת מחשבת. אך לדידן דקיימא לן כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ובעי מחשבה בשעת מלאכה ובכל כח וכח של כיבוד אין שם מחשבה בשעת מעשה ומותר. אך לחכמים שאומרים שאינו אלא משום שבות ואינהו ס"ל דבר שאין מתכוין אסור. וא"כ יחשב פסיק רישא לאשוויי מלאכת מחשבת ויתחייב. אך התוס' לא הקשו מהחכמים דאי יתחשב פסיק רישא יתחייב. רק דייקו דלא הוי פסיק רישא מר' שמעון דמתיר לכתחילה והיינו משום דזה אינו ברור דפסיק רישא מהני להחשב מלאכת מחשבת. ובתה"ד סי' רס"ה ז"ל ולגבי חלול שבת דבעי מלאכת מחשבת ואפי' פסיק רישא פטור מן התורה. משא"כ גבי בהרת ושאר איסורין עכ"ל. וכן כתב הריב"ש סי' שצ"ד. ויש לומר דבהא פליגי ר' אליעזר ורבנן. ר"א סבר דמהני פסיק רישא לשוויי מלאכת מחשבת. ורבנן סברי אע"ג דפסיק רישא הוא לא מהני לשוויי מלאכת מחשבת. וכעין זה כתב מהרש"א ז"ל. אך שלא ראה דברי תה"ד והריב"ש. ע"כ כתב בדרך אפשר ולשון רפוי ולדידן דקי"ל כר' שמעון בדבר שאין מתכוין. ולגבי דבר שאין מתכוין הא לא הוי פסיק רישא כנ"ל ומותר לכתחילה:

כב ובזה מיושב תשובת הרי"ף הנ"ל דר"ג דאמר מכבדין את בית המטות ביו"ט [בית המטות היינו בית שאוכלין בו אורחין שמסובין על המטות דלא כפי' הרע"ב מקום קצר] ס"ל כר' אליעזר דמהני פסיק רישא לשוויי מלאכת מחשבת. וס"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. ע"כ מכבדין את בית המטות ביו"ט. אבל לא בשבת כיון דס"ל כר' אליעזר דהוי מלאכת מחשבת שוב הוי שגגת סקילה. ובשגגת סקילה לא התיר ר' שמעון כבש"ס סנהדרין הנ"ל. ואינו מתיר רק ביו"ט שהוא איסור לאו. וחכמים ס"ל דלא הוי מלאכת מחשבת. דפסיק רישא לא מהני לשוויי מלאכת מחשבת כדברי תה"ד והריב"ש הנ"ל. [אך דס"ל דבר שאין מתכוין אסור] ולדידן קי"ל כחכמים דלא מהני פסיק רישא לשוויי מלאכת מחשבת. ולא הוי איסור סקילה. וקי"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר באינו איסור סקילה:

הנה כתבנו שני תירוצים ותלוי בפירוש ש"ס כריתות הנ"ל איזה דרך ישכון אור והמעיין יבחר:

כג ומה שלא תירצו התוס' כתירוץ זה השני [על תירוץ הראשון אין לדקדק כן יען הוא בנוי על יסוד חידוש הריב"ש ואפשר דהתוס' לית להו] משום דמתרוצם שתירצו דר' אליעזר וחכמים פליגי אי הוי פסיק רישא. משמע דס"ל ספק פסיק רישא אסור. דאל"כ אף דר' אליעזר סבר שזה פסיק רישא הוא. מ"מ המכבד לא ידע. ועיין לעיל ס"ק כ' אות י"א אלא ודאי ס"ל דספק פסיק רישא חשוב פסיק רישא. והרב מלאדי בש"ע סי' רע"ז סק"א כתב דיעות בזה. א"כ כל כח בפני עצמו אם יש שם גומא הוי פסיק רישא. וכיון שבודאי בכל הבית נמצא גומא אימת שיפגע בכיבודו במקום הגומא יחשב פסיק רישא ויתחייב. אך לשיטת הרמב"ן והר"ן גבי צירוף והט"ז סי' שט"ז גבי צידת דבורים יש ליישב קושית התוס' ותשובת הרי"ף כמו שכתבתי:

כד עתה נבאר מה שתירצו התוס' על קושייתם הנ"ל אמאי מחייב ר' אליעזר חטאת כיון דלא הוי פסיק רישא אף דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. מ"מ מה"ת מותר משום דלא הוי מלאכת מחשבת. והנה בתוס' מכילתין הנ"ל תירצו באופן אחר ממה שתירצו בתוס' פסחים ס"ה. שבתוס' מכילתין תירצו דבהא פליגי ר' אליעזר ורבנן. ר' אליעזר חשיב לי' פסיק רישא ורבנן לא חשבו לי' פסיק רישא. ובתוס' פסחים תירצו דר' אליעזר סובר סתם מכבד ומרבץ מתכוין להשוות הגומות. עוד יש שנוייס בין תוס' מכילתין לתוס' פסחים בסוגיא זו בהא דמסיק הש"ס [צה.] והאידנא דס"ל כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה כתבו התוס' וז"ל בה"ג שרי כיבוד מהאי טעמא אפילו בדהוצין. ואין נראה לר"י דבפרק כל הכלים [קכד ע"ב] אמר ר' אלעזר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטלן ופריך אי מחמה לצל בהא לימא ר' אלעזר אפי' בשל תמרה משמע דפשיטא לי' דליכא מאן דשרי אפי' לר' שמעון משום דהוי מלאכתו לאיסור ואי שרי לכבד הוי מלאכתו להיתר אלא ודאי כיבוד אסור לכ"ע מפני שמזיז עפר ממקומו ולא שרינן הכא לר' שמעון אלא דווקא ריבוץ עכ"ל. ובתוס' פסחים כתבו וז"ל פסק בה"ג דכיבוד מותר כדאמרינן בהמצניע גבי ריבוץ והאידנא דקי"ל כר' שמעון שרי לרבץ לכתחילה. ואין נראה לר"י דהא מזיז עפר ממקומו אסרינן בכירה ובביצה. ועוד דבפרק כל הכלים וכו' משמע דפשיטא דהוי מלאכתו לאיסור. ואע"ג דריבוץ שרי לכתחילה לר' שמעון בכיבוד אסור דמשוה ביה גומות יותר מריבוץ עכ"ל. הנה הוסיפו תוס' פסחים טעם השוואת גומות מה שלא כתבו תוס' מכילתין. וגם לשון התוס' פסחים מוקשה מאוד שתחילה כתבו טעם לאיסור כיבוד מפני שמזיז עפר. וכשבאו לסוגיא דפרק כל הכלים כתבו טעם השוואת גומות. ולמה זה. ומהרש"א שם כתב בהא דכיבוד איכא השוואת גומות יותר. כתב ז"ל היינו מזיז עפר ממקומו. והם דברים תמוהין דמה ענין מזיז עפר שהוא משום מוקצה או עשיית גומא [ובהא דביצה [ז ע"ב] אי אפשר לפרש משום מוקצה דשם מיירי באיכא דקר נעוץ מבעוד יום דמוכן מערב יום טוב רק עשיית גומא] להשואת גומות. וכן כתב בקרבן נתנאל ס"פ המצניע בפשטות דאיסור כיבוד מפני שמזיז עפר הוא חופר גומא:

כה עוד יש שינוי בין תוס' מכילתין לתוס' פסחים בהא דאמימר שרא זילחא במחוזא מפני שהיה רצפת אבנים והקשו בתוס' פסחים מהא דפסחים שם [סד.] מדיחים העזרה שלא ברצון חכמים מאן חכמים ר' אליעזר דאמר המכבד חייב [פירש"י מכבד הוי דומיא דהדחה] דאי רבנן הא אמרי שבות הוא ואין שבות במקדש. והיכי מתוקמא מתניתין כר' אליעזר הא בעזרה היה רצפת אבנים. ואומר ר"י דבעזרה היה גומות בין רובד לרובד [ואין הפירוש דבעלמא ליכא גומות בין רובדין דמפורש בספר התרומה תלמיד הר"י דלדידן אסור כיבוד משום בין הרובדין. אך מה שכתבו. דבעזרה הי'. היינו דלא תימא דבעשיית רצפת העזרה בודאי היה שם אומנים גדולים ועשו באומנות גדולה שלא יהיה שום ריוח בין הרובדין כמו שנראה בחוש בחצרות השרים שכל הרצפה כאילו היא מחתיכה אחת. וזה חידש הר"י שבעזרה ג"כ היה ריוח בין הרובדין. וכיבוד וכן הדחה שדומה לכיבוד אסור משום בין הרובדין. רק ריבוץ אין לאסור משום בין הרובדין כמ"ש בספר התרומה ובב"י] ובתוס' מכילתין כתבו וז"ל ויש לומר דבהדחה איכא אשוויי גומות טפי שהיו מתמלאות הגומות שבין רובד לרובד. משמע דווקא בהדחה אסור משום בין הרובדין ולא בכיבוד. וספר התרומה שאסר כיבוד משום בין הרובדין משום שהיה תלמיד ר"י שכתבו תוס' פסחים משמו ולא חילק בין הדחה לכיבוד: (כו) ולאחר העיון בזה נראה שכל השנוים נצמחו מחמת תירוץ קושיא הנ"ל בפתח דברינו שבתוס' מכילתין תירצו דר' אליעזר חשיב לי' פסיק רישא ובתוס' פסחים תירצו משום דר' אליעזר חשיב לי' מתכוין להשואת גומות. ויתפרש גם כן הקושי שיש בדברי התוס' פסחים בעצמם:

כז ונאמר דלפי תירוץ תוס' מכילתין דר' אליעזר ס"ל דהוי פסיק רישא. ולדידן דס"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. מותר לכתחילה משום דס"ל כחכמים דלא הוי פסיק רישא. לפי"ז אי אפשר לומר דמכבד אסור גם לדידן משום השואת גומות. שאם נאמר דבמכבד אסור משום דהוי פסיק רישא כדעת רש"י פרק כל הכלים [קכד ע"ב]. א"כ מנלן דרבנן פליגי על ר' אליעזר במרבץ במה דס"ל לר' אליעזר דמרבץ הוי פסיק רישא. אימא גם רבנן ס"ל דמרבץ הוי פסיק רישא ומ"מ פטרו רבנן כמו שפוטרים במכבד אף דמודים שהוא פסיק רישא. ואם נאמר דמכבד נמי לא הוי פסיק רישא אלא שיש בהם השואת גומות יותר מבמרבץ והוי קרוב לפסיק רישא והוי שבות. וכן מורה לשון התוס' פסחים. אכתי קשה מנ"ל להפליג מחלוקתם של ר' אליעזר ורבנן במרבץ דר' אליעזר הא סובר דהוי פסיק רישא ונאמר שחכמים ס"ל דלא הוי פסיק רישא כלל. מנ"ל להפליג מחלוקתם במרבץ יותר מבמכבד אימא שגם במרבץ הוא קרוב לפסיק רישא וגם לדידן יאסור לכתחילה. ע"כ לא כתבו תוס' מכילתין טעם השואת גומות במכבד כלל. רק משום מזיז עפר ממקומו היינו עשיית גומות. אך שקשה על זה דא"כ מה הקשה הש"ס בפרק כל הכלים על ר' אלעזר אילימא מחמה לצל בהא לימא ר' אלעזר דשרי אימא דמיירי כגון דמרוצף כמו מחוזא ורב אסר משום השוואת גומות בין הרובדין דהא רב כר' יהודה ס"ל דדבר שאין מתכוין אסור. ומזיז עפר ממקומו ליכא במרוצף שאין המכבדות נכנסין בסדק שבין הרובדין להזיז עפר משם. ומשום השוואת גומות אין איסור לר' אלעזר דכר' שמעון ס"ל דדבר שאין מתכוין מותר. ע"כ הוכרחו התוס' לומר דווקא בהדחה יש איסור משום בין הרובדין. ולא במכבד. וא"כ אי מיירי במרוצף מה טעמא דרב דאסר. זה הוא שיטת תוס' מכילתין:

כח אך לפמ"ש תוס' פסחים לתרץ הקושיא על ר' אליעזר דמחייב חטאת הא לא הוי מלאכת מחשבת. ותירצו התוס' פסחים דס"ל לר' אליעזר סתם מכבד ומרבץ להשוות גומות מתכוין. שפיר יכולין לומר טעם איסור משום שיש במכבד השוואת גומות טפי. נראה מלשונם דלא הוי פסיק רישא ממש. דאל"כ למה לחכמים אינו אלא שבות. אך דהוי קרוב לפסיק רישא. וכ"כ בתיו"ט פ"ב דביצה משנה ז' שזה כוונת התוס' פסחים משום שקרוב ביותר להשוואת גומות לפיכך החמירו חכמים וגזרו עי"ש. ושפיר אנו אומרים זה מסברא דבמכבד יש השוואת גומות טפי מבמרבץ. ואין מחלוקת על זה מר' אליעזר. שגם ר' אליעזר ס"ל הכי. ומרבץ לא הוי פסיק רישא כלל. אך דמחייב משום דמכוין. וחכמים פליגי וס"ל דלא מכוין. ושוב לדידן דקי"ל כהחכמים דלא חשוב מכוין וס"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. ע"כ מותר מרבץ לכתחילה. אבל במכבד דיש השוואת גומות טפי אסור. וע"כ אין צריכין לחלק לענין בין הרובדין בין הדחה למכבד. לומר דדווקא בהדחה שמתמלאות הגומות שבין הרובדין משום הא דפרק כל הכלים. דלפום סברא דהשתא דבמכבד אסור גם לדידן משום השוואת גומות אין קושיא כלל בהא דפרק כל הכלים דלוקמי במרוצף ואסור לרב משום גומות שבין הרובדין. דגם לדידן יאסר מה"ט. ע"כ תירצו על הקושיא דעזרה רצפה של אבנים היתה. שהי' גומות בין הרובדין. ולא כתבו כלל משום דבהדחה מתמלאות הגומות דאין צריכין כלל לחילוק זה:

כט ועתה נבאר דברי התוס' פסחים שכתבו בהא דבה"ג מתיר כיבוד ואין נראה לר"י דהא מזיז עפר ממקומו אסור בפרק כירה ובביצה והיינו עשיית גומא. וכשבאו לפרק כל הכלים כתבו איסור השוואת גומות דבמכבד יש השוואת גומות יותר מבמרבץ. היינו דמשום מזיז עפר השיגו על בה"ג. דמשום שיש במכבד השוואת גומות טפי אין להם ראי' להשיג משום זה על בה"ג. רק השיגו משום מזיז עפר ממקומו דמפורש האיסור בפרק כירה ובביצה. אך בהא דפרק כל הכלים לא הונח להם בטעם זה לבד. דא"כ מה הקשה הש"ס על ר' אלעזר. אימא דמיירי במרוצף כמו מחוזא. דבזה ליכא איסור משום מזיז עפר ממקומו מבין הרובדין שאין המכבדות נכנסין בסדקין שבין הרובדין להזיז עפר משם. ורב אוסר משום השוואת גומות שבין הרובדין שהעפר שמזיזין מהרצפה מוליך לבין הרובדין ומשוה שם גומות. ע"כ הוצרכו לומר שגם לדידן דס"ל כר' שמעון בדבר שאין מתכוין נמי אסור משום השוואת גומות. כל זה ברור ונכון בכוונת תוס' מכילתין ותוס' פסחים:

ל ולענין הלכה במכבד בעיר שכולו מרוצף כמו מחוזא. תלוי במחלוקת תוס' מכילתין עם תוס' פסחים. לתוס' פסחים אסור משום השוואת גומות בין הרובדין. ולתוס' מכילתין אין איסור משום השוואת גומות במכבד כמו שאין איסור במרבץ. ובאינו מרוצף אסור משום עשיית גומא. אבל במרוצף אין המכבדות נכנסין בסדקין שבין הרובדין. ועוד דלתוס' מכילתין אין איסור משום בין הרובדין אלא בהדחה. והנה התוס' פסחים כתבו בשם ר"י. ע"כ ספר התרומה שהי' תלמיד ר"י אוסר במרוצף משום גומות שבין הרובדין. ולדינא יש לומר הואיל דגם לתוס' פסחים אין איסור תורה במכבד משום השוואת גומות דאינו פסיק רישא גמור רק קרוב לפסיק רישא דע"כ לחכמים אינו רק שבות וכ"ש לדידן דקי"ל כר' שמעון דאינו רק שבות ובדרבנן נקטינן להקל כדעת התוס' מכילתין:

לא והרמב"ם [פכ"א ה"ג] שאסר במכבד משום חשש השוואת גומות. והריב"ש הקשה כיון שאינו רק שמא ולאו פסיק רישא הוא למה לא יהי' מותר לכתחילה. דהא קי"ל כר' שמעון עי"ש. וכפי הנראה הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' פסחים דהוי קרוב לפסיק רישא ואסור מדרבנן. והרב מלאדי זצלה"ה בק"א סי' רע"ז סק"א כתב דהרמב"ם סובר ספק פסיק רישא אסור. והוי ספק שמא יש שם גומות ובאמת פסיק רישא הוא וע"כ הוי שמא. דשמא אין שם גומות. ומ"מ אסור כיון שאם יש שם גומות ודאי ישוה אותם ופסיק רישא הוא ע"כ אסור. ויפה אמר:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה