אור ברסלב
אגלי טל מלאכת חורש אות ד

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת חורש אות ד

מלאכת חורש אות ג

[ד] כמה יחרוש ויהא חייב כל שהוא. מכילתין ק"ג. במתניתין החורש כל שהוא. ובגמ' למאי חזי חזי לביזרא דקרא דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. פירש"י לביזרא דקרא לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ואע"ג דשנינו לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת ה"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. עכ"ל. וקשה לי דבמה מיירי אי חרש כל שהוא ע"מ שלא יחרוש יותר. רק לזרוע בהאי כל שהוא נימא אחת. מה קשה לי' לרש"י מהוצאת זרע דלועין. הא כה"ג בהוצאה נמי חייב. מפורש בש"ס ריש המצניע [צ ע"ב]. המוציא לזרע כל שהוא חייב. והא דהוצאת זרע דלועין שנים. הוא במוציא סתם. דמסתמא לא יזרע זרע אחד לבד. וא"כ הכא בחורש ע"מ לזרוע בהאי חרישה לבד נמי חייב. ואי בחורש סתם ומסתברא דלא יזרע עד שיחרוש עוד. א"כ מה מסיים הש"ס דכוותה גבי משכן וכו' ומשמע דאי לאו דמצינו דכוותה במשכן מסברא הי' פטור [ועיין בתוס' לעיל ק"ב ע"ב ד"ה כ"ש למאי חזי ובשיטה המיוחסת להר"ן שם]. וממ"נ אם במשכן הי' חורשין כל שהוא לזרוע קלח אחד לבד. אין ראי' משם כנ"ל. ואם הי' חורשין כל שהוא לחרוש עוד יותר. א"כ מה ראי' דהאי כל שהוא לבד נחשב מלאכה. אימא דלא חשוב מלאכה רק בצירוף מה שיחרישו אח"כ. ואע"ג דכל גומא באפי נפשה עביד לה. הרי כתיבה נמי כל אות באפי נפשי' עביד לי'. ומ"מ אות אחת אינה מלאכה רק בצירוף אות השני. ואף דהכא עדיף דגומא אחת ראוי לביזרא דקרא. הא אמרת דמ"מ מסברא לא הי' נחשב מלאכה דמשום הכי צריך למילף ממשכן. וא"כ גם ממשכן אין ראי' דאימא דלא הוי מלאכה רק בצירוף מה שיחרישו אח"כ כיון דכן הוא מסברא דכל שהוא לא חשוב מלאכה:

ונראה ליישב דהנה קלח אחד אחר שנזרע חשוב הוא. כדמפורש בש"ס לעיל צ' ע"ב אמר רב פפא הא דזרוע כו'. וכל שכן לאחר שנגמר הקלח של סמנין וראוי לצבוע בו דבר. והרי כל מידי דמשכן שורשו ושורש שורשו הכל הוא מלאכה וכשהי' צריכין צבעים אף זריעת הסממנים וחרישה כדי לזרוע סממנין הי' נחשב מלאכה. וכיון דקלח אחד של סמנים שהי' חשוב לא היה צריך חרישה רק כל שהוא. היינו גומא אחת. ע"כ חרישה כל שהוא חשוב מלאכה שלימה. דכיון דקלח אחד דבר חשוב הוא ולא הי' צריך רק חרישה כל שהוא. ולא דמי לכתיבה. שגם במשכן אות אחת לא הי' מועיל כלום בלעדי השני. ע"כ גם לענין שבת לא הוי מלאכה שלימה בפני עצמה. משא"כ חרישה כל שהוא. כיון שמזה נעשה במשכן קלח אחד של סמנים. שהי' צובעים בו דבר. ע"כ גם שורש זה דהיינו חרישה כל שהוא נחשב מלאכה שלימה:

[ובזה מובן היטב החילוק שחילק רש"י בין הוצאה לחרישה דהוצאה כי מפיק תרתי מפיק. ואינו מובן כ"כ החילוק דאין לפרש דכשמוציא אחת חשוב הוצאה שלא כדרכה. דא"כ אף כשמוציא אח"כ עוד זרע אחד לא יתחייב שהרי הוציא שלא כדרכה. ומפורש בגמ' מכילתין פ'. הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת חייב. וכן דיו דשיעורו כדי לכתוב שתי אותיות. הוציא כשיעור אות אחת וחזר והוציא כשיעור אות אחת חייב. אך להנ"ל נכון דלענין הוצאה אי אפשר לומר כיון דקלח אחד של סמנין לא הי' צריך אלא הוצאת זרע אחד ע"כ הוצאת זרע אחד יחשב מלאכה. שהרי מסתמא הי' מוציאין ביחד כמה זרעים. ואי אפשר שכל זרע יחשב מלאכה שלימה בפני עצמו כיון שהכל מעשה אחת. ותנן ס"פ ארע"ק [צ.] המוציא קופת הרוכלין אינו חייב אלא אחת. ופירשו התוס' דאפי' נודע לו על אחד מהם ונתכפר ואח"כ נודע לו על השני' אפ"ה פטור. דהוי הכל כמו דבר אחד עי"ש. ולא נחשבו שתי מלאכות רק אחת. ה"נ לא נלמד ממשכן על כל חלק מהמעשה להיותה מלאכה בפ"ע רק על כל מעשה ההוצאה] :

מ"מ נראה דזה אינו רק לדעת רש"י והרמב"ם וסייעתם. דגמרינן ממשכן אף מדברים שהי' עושין קודם שנצטוו על המשכן. אך לדעת הגאונים דכל הילפותא ממשכן משום דאין מלאכת המשכן דוחה שבת. והזהירה תורה שלא יעשו לצורכי המשכן בשבת. מזה מוכח דכל צורכי המשכן הוויין מלאכה. כמו שביארנו היטב בהפתיחה [אות ח']. וא"כ אין ללמוד מדהזהירה התורה על חרישה כל שהוא שהי' צריכין לקלח אחד של סמנין. דממ"נ אם לא הי' צריכין יותר פשיטא דהוה מלאכה. כמו מוציא זרע אחד לזורעו לבד. ואם הי' חורשין יותר. הרי האזהרה הי' על כל החרישה. ואם תאמר שהי' האזהרה על חרישה כל שהוא שלא יעשו אותה לצורך קלח אחד של סמנין. ע"כ כשלא הי' צריכין יותר א"כ אין ראיה משם:

שוב ראיתי בערוך ערך בר ז' שגורס בשמעתין למה חזי לבורא דקרא פי' [בורא] גומא לדלעת. ואינו גורס כגרסת הספרים שלפנינו לביזרא דקרא. וביזרא היינו זרע. ופירושו לזרוע דלעת. אך להערוך אין זכר בגמרא לזריעה. רק שעושה הגומא לדלעת הנטוע כבר. וכן במאירי ובשיטה המיוחסת להר"ן. ולשיטתם אין הלימוד לחשיבותא דדלעת. דודאי דלעת הנטוע חשוב הוא. וכן קלח אחד של סמנין לאחר שגדל. רק הלימוד הוא דחרישה כל שהוא חשובה. וליתא לקושיא הנ"ל. ואתי שפיר גרסת הערוך שהוא תמיד בשיטת הגאונים לשיטתם. וכן בפי' ר"ח שלפנינו משמע שהי' גורס כגרסת הערוך ואתי שפיר דאזלי לשיטתם:

העולה מזה דהחורש כל שהוא היינו שעושה גומא ועתיד לעשות עוד גומות כדי לזרוע אח"כ הכל יחד בלי שום הפסק. תלוי במחלוקת שנתבאר בפתיחת החיבור דלדעת רש"י ורמב"ם וסייעתם חייב על הגומא הראשונה. אך לרב האי והר"ח וסייעתם והירושלמי פטור:

ובשיטה המיוחסת להר"ן נראה פי' אחר ברש"י שהעתיק פירש"י. ובהא דסיים רש"י אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. כתב הוא וז"ל אבל בשעת זריעה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה עכ"ל. וכפי הנראה מדבריו דכשעושה גומות כדי להניח בתוכם זרע. עושה גומא וזורע בה. גומא וזורע בה. וכן לעולם. ובשעת זריעה עושה הגומות. ובזה מובן היטב למה חייב דכיון שזורע תיכף לאחר שעשה גומא אחת. וכשזורע הא חשוב אף נימא אחת. כהא דרב פפא צ' ע"ב הא דזרוע וכו'. נמצא שחרש שיעור שלם. ועדיף ממוציא נימא אחת לזריעה. דאף שאין דרך לזרוע נימא אחת מ"מ כיון שהוא רוצה לזורעה ולאחר שיזרע יהי' שיעור שלם חייב. וכמו שביאר הרשב"א. כל שכן בזה שכך דרכו שלאחר עשיית גומא אחת נותן בה זרע. וכשיתן יהיה שיעור שלם חייב על החרישה. ואינו דומה למוציא נימא אחת שפטור משום דסתמא אינו עומד לזורעה עד שיוציא עוד אחת. או שכבר היה לו שם עוד אחת. דמ"מ אין בהוצאה זו שיעור. דאחת אין אדם טורח בה לזורעה. אבל זה שבשעת זריעה עביד הגומות. וכשעושה גומא נותן בה נימא. וכשיתן יהי' שיעור ודאי חייב. ומה נ"מ במה שיעשה עוד גומות ויזרע בהן. כיון דבגומא אחת יתן הנימא ויוגמר השיעור. ולפי מ"ש בשיטה המיוחסת להר"ן הנ"ל. אם יהי' הדרך שלא לזרוע עד שיעשה כמה גומות. לא יתחייב על גומא אחת אלא א"כ חישב בפירוש לזורעה תיכף. אך לפי' רש"י שלפנינו אינו כן. ומסתברא כפירש"י שלפנינו דלפי' שיטה הנ"ל פשוט הוא וא"צ ללומדו ממשכן:

ולענין הלכה זה פשוט דאם הי' בדעתו לזרוע תיכף בגומא זו טרם שיתחיל לעשות עוד גומא לזרוע. פשיטא דאף לדעת הגאונים חייב. כהא דהמצניע המוציא לזרע כל שהוא חייב. אך אם הי' בדעתו לעשות עוד גומות טרם שיתחיל לזרוע. בזה ס"ל להגאונים דפטור על גומא אחת. רק כשהיו הזרעים זרועים כבר. הוי עשיית גומא אחת לצורך דבר הנזרע כבר מלאכה שלימה. ואפי' יש בדעתו לעשות עוד גומות תיכף. מלבד גומא הראשונה. חייב תיכף על גומא ראשונה. אך לפי פירש"י שלפנינו והרמב"ם. אף העושה גומא לזרוע בה אחר שיעשה עוד גומות ויזרע בכל הגומות זה אחר זה בלי הפסק חייב על גומא הראשונה:

[ה] מכילתין ל"ח ע"ב במשנה אין נותנין ביצה בצד המיחם ולא יפקיענה בסודרין [שהוחמו בחמה] ר' יוסי מתיר ולא יטמננה בחול ובאבק דרכים. ובגמ' ל"ט. וליפלוג נמי ר' יוסי בהא רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ. רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. [פירש"י שמא לא יהא שם חול עקור לכל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא] מאי בינייהו. איכא בינייהו עפר תיחוח. [כלומר תיחוח בעומק דליכא למיחוש למזיז] ובתוס' שם ד"ה איכא. והא דמשמע בביצה ח'. דבעפר תיחוח נמי שייך גומא [ולא מצי לאשנויי כמ"ש התוס' לפי' ר"ת בדיבור שלפניו דהכא מיירי דכשמניח הביצה עלי' נשקעת מאלי'. דהתינח לפי' ר"ת דהגומא נעשית בנעיצת הביצה. אבל רש"י הא ס"ל דהגומא נעשית בלקיחת העפר כדי לכסות בה אח"כ הביצה כמ"ש התוס' שם בד"ה מפני. ולא שייך תירוץ זה כלל. וראיתי להר"ן ז"ל שכתב תירוץ הנ"ל דמיירי בתיחוח כל כך כשמניח הביצה עלי' נשקעת מאלי' ואיהו לא עביד מידי לפירש"י ולא אוכל להלום דבריו] צ"ל לפירש"י דהתם מיירי שיש מעט עפר תיחוח וסביביו קרקע קשה דכשמסיר העפר תיחוח תשאר הגומא קיימת. אבל הכא כשיש עפר תיחוח הרבה כשיעשה גומא אינה מתקיימת. כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים עכ"ל [ובמס' ביצה הנ"ל כתבו התוס' תירוץ זה לפיר"ת [דהגומא נעשית בנעיצת הביצה עי"ש]. ובגליון הגהות רי"פ ציין בקושית התוס' ופירש"י ואין מן הצורך להגיה מאחר שהתירוץ הוא לפיר"ת גם הקושיא מסתמא תסוב ג"כ על פיר"ת]: ויש לעיין במה שכתבו דבעפר תיחוח וקרקע קשה סביביו שייך גומא בעפר התיחוח. ולכאורה הקרקע קשה לחודי' קאי. ועפר תיחוח לחודי'. וכשנוטל עפר התיחוח דומה ללקיחת עמודים התקועים בארץ. שבמכילתין קי"ג. הובא לפנינו ס"ק ל"א. דלית בהו משום גומא. דגומות ממילא הויין. וה"נ גומות ממילא הויין בקרקע קשה. והוא מסלק עפר התיחוח ונשאר הגומא ממילא בקרקע הקשה. [ואף שפי' הר"ח שם שאינו מתכוין לגומות הלוא התם במס' ביצה נמי אינו צריך אלא לעפרה]:

ונראה דשאני עפר תיחוח שבאמצע קרקע קשה דסתמא מבטל לי' התם. ואינו דומה לעמודים התקועים בארץ דלא מבטל להו התם. דאי הוה מבטל להו התם. בפשיטות היה אסור ליטלן משום סותר. ותדע דהש"ס שם מייתי ראיה מהטומן לפת ולפת הא לא מבטל לי' דיטלם לאוכלם. ואי עמודים מבטל להו. מאי ראי' משם. אימא משום דמבטל להו בטלה הגומא לגמרי. וכשלוקחם חשיב עושה גומא מחדש. אלא ודאי לא מבטל להו. ועוד יש לחלק דשאני עפר תיחוח וקרקע קשה שהם מין אחד:

ולכאורה יש מקום לחלק עוד דעמודים הנעוצים בארץ שם גומא על מקום עמודים לנעוץ בהם העמודים. וע"כ כשמסלק העמודים אינו עושה כלום שגם תחילה הי' שם גומא עלי'. אך לשון גומות ממילא הויין לא משמע כן. ועוד דהא מייתי ראי' מהטומן לפת תחת הגפן. והוא בשדה דחיוב דידיה משום חורש שראוי להניח בו זרעים עי' שבת ק"ג ע"ב דחזי לביזרא דקרא. וכשטמן בו הלפת לא הי' מונחים בהגומא זרעים ולא הי' גומא מענין חרישה כלל כ"ז שהלפת מונח בתוכו. רק צ"ל כדשנינן מעיקרא:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה