אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת זורע אות כב
[כב] (א) עציץ נקוב. זה הואבהג' אשרי שהעתקנו לעיל סק"י דאם הי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע מדרבנן דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הילכך מדאורייתא אינו חייב משום זורע. וקשה לי דנהי דכשהיה מונח ע"ג יתידות הי' יונק קצת עכ"פ כשהניחו ע"ג קרקע הוא מוסיף ביניקה ודומה למשקה מים לזרעים וכן למנכש דחייב משום דהשתא גדלי טפי כמו שפירש"י מ"ק ב' ע"ב וז"ל מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקר הני צמחו הני טפי. ולכאורה הוא תמיה גדולה:
ב וצריך לומר דנהי דכשמונח ע"ג יתידות אינו יונק כ"כ מ"מ אין כאן חסרון רק שיאריך זמן גידולו יותר מחמת מיעוט היניקה ואינו דומה למנכש דע"י שעוקר העשבים הרעים מוסיף כח בקרקע. אבל זה שבין כך ובין כך הקרקע יש לה כוחה רק כשמונח ע"ג יתידות הוא מושך הכח מהקרקע לאט לאט. ומ"מ באורך הזמן יוציא מהקרקע כל הצריך להגידול וע"כ אין כאן חיוב זורע כיון דאף בלא מעשיו הי' גדל: (ג) ולכאורה קשה ע"ז מהא דביצה ל"ד. אחד מביא האור כו' ואחד מגיס כולן חייבין. וע"כ דאף בלא הגסה הי' מתבשל דאל"כ הראשון יפטור. וחיוב מגיס הוא ע"כ משום קירוב בישול וכך הם דברי הרא"ש פ' כירה סי' י"א עיי"ש. וה"נ יתחייב משום קירוב גידולו:
ד ונראה לי לחלק דהנה הפרש יש בין מלאכת בישול למלאכת זריעה. דבישול אין החיוב נגמר עד שיתבשל שהרי הרודה את הפת קודם שתאפה נפטר מחיוב אופה כדאיתא ריש שבת [ד.] אבל הזורע חיובו תיכף בשעת זריעה ואפי' חזר ולקטו קודם שיצמח כנ"ל סק"ח ועל כן המגיס בשעה שנתבשל מחמת הגסה נתחייב המגיס דלולא הגסתו לא הי' מתבשל אז ולא הי' נעשה עוד המלאכה דמלאכת בישול הוא בשעה שמתבשל. אבל מלאכת זריעה שהיא לעולם בשעת זריעה ואין נ"מ אם גדל עכשיו או לאחר זמן. וע"כ המקרב גידולו פטור. כי לא נתקרב כלל זמן עשיית המלאכה. ודו"ק: [הגה"ה - וחכם אחד הקשה עלי וכתב דלהדיא מבואר בירושלמי [מח.] כל דבר שהוא מבחיל הפרי חייב משום זורע. ופי' הק"ע שממהר להתבשל וכל דבר שחשב הירושלמי שם הוא ענין שמסייע להצמיח מהרה עכ"ל:
והנה מ"ש שהק"ע פי' מבחיל הפרי שממהר להתבשל. להד"מ. שהק"כ פי' שמסייע להתבשל. והר"ח [עג ע"ב] הביא הירושלמי הזה בזה"ל. כל דבר שהוא להשביח הפרי. ומבואר שפירש מבחיל הפרי. משביח הפרי. ואין מבחיל לשון מהירות כלל וכן כל הני דמייתי בירושלמי כולם להשביח. אך בהסך פי' הק"ע למהר בישולו. וכן בהמנקב שירדו בהן הגשמים ויתבשלו מהרה. אך גם זה אינו מוסכם. כי דברי רש"י בע"ז נ' ע"ב הם כנגדו. דאיתא שם סכין את הפגין ומנקבין אותן ומפטמין אותן עד ר"ה. ופירש"י פגי תאינה סכין אותן בשמן כשהם חונטין כדי שיהיו שמינות. מפטמין אותם ממלאים הנקבים שמן. עי"ש. הנה דמלאכת סיכה ונקיבה כדי שיהיו שמינות. וכן לשון הש"ס ומפטמין אותם ולא כק"ע שממהר בישולם. וזה ג"כ סותר פירושו במ"ש כדי שירדו בהם גשמים. אך דברי הק"ע הם עפ"י מפרשי המשנה פ"ב דשביעית מ"ה פי' הר"ש והרע"ב כפי' הק"ע. עיי"ש. וכן לשון הר"מ. אך סוף לשונו אינו כן ויתבאר לפנינו. אך הוא גופה קשיא על הר""ש והרע"ב מדוע נטו מפירש"י. בפרט שלשון הש"ס ומפטמין מסייע לי'. ולדידהו הוצרך לדחוק או שמוחקים תיבת מפטמים ובמשנה ליתא או דע"י הפיטום גדילים מהרה ומנ"ל זה:
והנ"ל משום דקשיא להו. למה זה דוקא בפגי תאינה. ולא בשאר פירות. וניחא להו לפרש דמלאכות אלו הם למהר בישולן. ובשאר פירות לא איכפת להו. אם יתבשל אח"כ. אי אפי' רוצים שיתבשלו תחלה קירוב גידול לאו מלאכה הוא. ואפי' בשביעית עצמה מותרת. אך התאנים שצריכים חום השמש יותר מכל הפירות כהא דמס' יומא פ"ג ע"ב תני רב יוסף הרוצה לטעום טעם תאינה יפנה למזרחה. דכתיב [דברים ל"ג י"ד] וממגד תבואות שמש. הנה שהתאנים לרוב מתיקתם צריכים ביותר לחום השמש. דאל"כ מ"ש טעם תאינה דוקא. וע"כ אם לא ימהר בישולם. ובין כך ובין כך יעבור תוקף כוחה של חמה. כמאמר חכז"ל [תענית לא.] מט"ו באב תשש כוחה של חמה ולא יהי' בישולם כראוי. ע"כ צריכין למהר הבישול. ובזה מדוקדק לשונם במ"ש שממהר בישולם ולא שממהר גידולם דגידול ובישול שני ענינים הם כמ"ש התוס' רי"ד פ' לולב הגזול [ל"ו.] דיש שלא גמר הפרי בגידול שצריך להשהות באילן כדי שיתגדל ויש שלא גמר הפרי בבישול שצריך להשהות באילן כדי שיתמתק הפרי ע"כ. ולמה כתבו המפרשים כולם פה אחד למהר בישולם ולא למהר גידולם. אך הוא הדבר דגידול הפרי לא איכפת לן אם עכשיו אם אח"ז. אך הבישול אם לא יהי' בעוד תוקף החמה לא יתבשל כראוי' ובזה יתבאר לשון הר"מ ז"ל סכין מושחין בשמן למהר בישולם. ומנקבים עושין בתאינים נקבים, וכן מנהג התאינים בקצת מקומות אצלינו שאין מתבשלין עד ימשחו בשמן ולוקחין עץ דק ונוקבין בו מקצת כל תאינה מהם. הנה סיום דבריו שאין מתבשלין. לא איחור הבישול לבד. ובמ"ש ניחא דבאמת הבישול הוא המיתוק היטב ג"כ אח"כ לא יהי'. ומובן ג"כ במ"ש ובמקצת מקומות לא יתבשלו ואינו מובן מה נשתנה מקום ממקום. אך לפימ"ש יובן היטב דבמדינות הנוטים לצד צפון. לא יומשך זמן תוקף החמה כי אם מעט. ואם לא ימהר זמן בישולם. לא יתבשלו כראוי. מ"מ איך שיהי' מהירת הבישול משביח התאינה ע"כ הוי מלאכה. ואין שום ראי' מהירושלמי אף לפי' המפרשים במס' שביעית וכ"ש לפירש"י ופשט הסוגיא דמס' ע"ז. [וק"ק לפירש"י דמה זה ענין למלאכת שדה מה שמבליע שמן בפרי. ונ"ל דהפרי כפי מה שהיא. היא מושכת מן הארץ]. וכשמבליע שמן בפגין ונתפטמו שוב מושכין שמנונית מן הארץ. ובר מן דין נמי אין קושיא מהירושלמי שהרי כמה דברים שחושב הירושלמי הם לדידן תולדות דרבנן. מדייר חשיב בירושלמי תולדה דחורש. ובנמוקי יוסף פ"ב דמ"ק [בד' הרי"ף ה' ע"ב] דמדייר נראה כמזבל ומזבל תולדה דחורש. ה"נ מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע פטור. וע"כ לא הקשיתי בהכתבים מדברי הק"ע הנ"ל. אף שהבאתיו בס"ק י"ט. ע"כ הגה"ה]:
ה אך יש לעיין מהא דאמר רב הונא שבועות י"ז ע"ב זר שהפך בצינורא חייב מיתה והוי עלה בגמ' היכי דמי אי דלא היפך בה לא מיעכל פשיטא ואי דלא היפך בה נמי מיעכלי מה עביד. ומשני לא צריכא דאי לא מיהפך בה מיעכל בתרתי שעי ואי מיהפך בה מיעכל בשעתא חדא. וקמ"ל קירוב עבודה עבודה היא. והא התם העבודה נעשית בשעת העלאה שלא מצינו שיהי' הכהן מחויב להיות בעזרה עד שיתעכלו האברים ואם יעשה בעל מום אח"כ קודם העיכול יפסול ההקטרה דאם לא הי' העבודה נעשית עד שיתעכלו הי' הדין כמו אם נקטע יד המזה קודם שיגיע דם לאויר המזבח דפסול כדאיתא ספ"ק דזבחים [טו.] אלא ודאי שהעבודת הקטרה נעשית בשעת העלאה וכן במקטיר בחוץ הוא לישנא דקרא [ויקרא י"ז ח'] אשר יעלה ובמשנה [זבחים קט.] המעלה בחוץ הנה מפורש שהעבודה הוא בשעת העלאה ואעפי"כ אמרינן קירוב עבודה עבודה היא וחייב על קירוב עיכול:
ו אך ראיתי שם בהריטב"א דכה"ג בשבת בקירוב בישול אפשר דחייב ואפשר שהחמירה תורה בעבודה עיי"ש בשנוי לשון קצת. והגם דמ"ש קירוב בישול בשבת אפשר דחייב תמוה דמגיס דפ' המביא [ביצה לד.] יוכיח. כנ"ל. אך נק וט מיהא פלגא מדבריו זה שכתב שהחמירה תורה בעבודה ונ"ל פירוש דבריו מדכתיב בס' שמות כ"ז ג' ומזלגותיו והם צנורות להפך בהם האברים ע"ג מזבח למהר עכולם כמו שפירש"י שם. והנה מדכתיב ומזלגותיו מוכח שהי' צריכים כ"ש וכה"ג במנחות נ"א. על מחבת מלמד שטעונה כ"ש ומוכח מדטעון כלי שרת דהיפוך איברים עבודה היא. וע"כ מיושב הנ"ל דאף דבזורע פטור על קירוב גידול משום דהמלאכה נעשית בעת הזריעה. בעבודה כה"ג חייב על קירוב עיכול אף שהעבודה היא ההעלאה:
ז ואף שטרחנו ליישב דעת ההגהות אשרי עדיין אין בתירוץ הזה כדי שביעה דמי יימר שבאורך הזמן יינוק דרך האויר כל צורכו. שמא ב"כ וב"כ הקיץ ילך לו ויתיש כח החמה ועלה בדעתי לומר אשר יתיישב בזה עוד פלוגתא דרבה ור"י [מו"ק ב ע"ב] במנכש ומשקה מים לזרעים המובא בדברינו לעיל ס"ק י"ב דרבה אמר משום חורש ור"י אמר משום זורע ואקשה עלייהו אביי דליחייב תרתי כמו זומר וצריך לעצים. ואסיק בקשיא [וידוע דכשהגמ' לא אסיק בתיובתא נוכל לתרץ] ויתיישב עוד דברי האור זרוע דמשקה שדה ניר פטור משום דקיי"ל כר"י. ותמוה דכל מחלוקתם הוא היכי דאיכא לחייב תרתי משום מה יותר חייב אי משום חורש משום דמרפה ארעא או משום זורע דמחשבתו לצמוחי פירי. אבל בשדה ניר שאינה זרועה למה לא יתחייב משום חורש אף לר"י:
ח וליישב כ"ז נראה דהנה בגמרא דמקשה לרבה מכלאים חרישה בכלאים מי אסור. הרי דלרבה אף באין בו חיוב חורש מ"מ לא מחייבינן לי' משום זורע. ממילא ה"ה להיפוך לרב יוסף ליכא חיוב חורש אף באין בו חיוב זורע. וע"כ דמצד הסברא הי' מקום לומר דאין במנכש ומשקה מים לזרעים חיוב כלל. משום חורש לא כסברת רב יוסף. ומשום זורע לא כסברת רבה. אך הא מפורש במשנה המנכש חייב. וי"ל דהיינו טעמא דחייב משום דמנכש ומשקה מים לזרעים היה במשכן כמ"ש התוס' ריש פרק הזורק [צו ע"ב] רק משום שאין מלאכות חשובות לא הויין אבות מלאכות עי"ש. אבל עכ"פ הויין תולדות. ובזה פליגי רבה ורב יוסף משום מה וכו'. אבל לומר שאינם מלאכה כלל אי אפשר כיון שהי' במשכן וכל דהוי במשכן ע"כ היא מלאכה רק שאינה מלאכה בפ"ע רק שהיא בכלל מלאכת החרישה או הזריעה. ובזה יובנו דברי רבה ור"י דהנה הראב"ד השיג על מה שכתב הרמב"ם [פ"ט הי"ד] בעושה עין הצבע דחייב משום צובע את המים דא"כ בישול סממנין דאתו עלה משום בישול תיפוק לי' משום צובע. והמ"מ השיב דאה"נ דאית בהו משום צובע וגם משום בישול הי' בהם. ואמנם דעת הראב"ד דשוב לא נוכל ללמוד דבישול הוא מלאכה דנהי דכל דהוי במשכן ע"כ שהוא מלאכה. אך יש לומר שהוא מלאכה משום צובע. ומנין יודע שמשום בישול הוא ובישול הוא מלאכה: (ט) וע"כ במנכש ומשקה מים לזרעים שהם מלאכה רק משום שהי' במשכן ס"ל לרבה שחייבין משום חורש. ושוב לא נוכל לומר משום שהי' במשכן שהן מכלל זורע דאפשר מה שהי' מלאכה במשכן הוא משום חורש. ור"י ס"ל להיפך. ולרבה דס"ל דמסתבר יותר שיהי' מלאכה משום חורש. ילפינן ממשכן שחייב משום חורש. ושוב לא נוכל ללמוד לחייבו משום זורע. ולר"י דמסתבר לי' יותר שיש בהן חיוב זורע ילפינן ממשכן שיש בהן חיוב זורע ושוב לא נוכל ללמוד לחייבו משום חורש. וע"כ עציץ נקוב שהי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע דלא הוה במשכן כלל לא הוי מלאכה משום שמוסיף ביניקה וכן המשקה שדה ניר קודם זריעה אפשר דלא הוי במשכן כלל. [רק מנכש ומשקה לזרעים שדרך לעשות כן מסתמא הי' גם במשכן כן] אך לרבה דס"ל משקה מים לזרעים הוא משום חורש ולענין חורש אין חילוק בין קודם זריעה בין לאחר זריעה ע"כ אף המשקה שדה ניר קודם זריעה חייב. אך לר"י דמשקה מים לזרעים הוא משום זורע. משקה קודם זריעה פטור כיון דלדידי' לא ילפינן ממשכן רק לענין חיוב זורע כנ"ל. מיהו קשה מהא דאיתיבי' ר"י לרבה ממנכש בכלאים אף דכלאים לא נלמד ממשכן וגם לר"י קשה ואפשר לומר דס"ל ילפינן כלאים במה מצינו משבת כי היכי דבשבת חייב משום זורע כמו כן בכלאים מיהו זה דוחק קצת:
י ובעיקר דברי הגהת אשר"י שגם המונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע פטור מדאורייתא ולכאורה יש להביא ראי' לדבריו מהא דמותר לקנח בצרור שעלו בו עשבים דמינה מייתי רש"י ותוס' [פא ע"ב] ראי' דמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות אינו חייב מה"ת משום קוצר וא"כ ה"ה דיש להוכיח דאינו חייב שוב על הנחתו ע"ג קרקע משום זורע דאל"כ הא אח"כ מניחו ויתחייב משום זורע:
יא אך יש לדחות לפמ"ש התב"ש סי' ג' באוחז סכין בידיו והוא מרפה ידיו והסכין נופל ושחט פסול דלא חשוב כוחו כיון שאינו עושה מעשה כלל רק מסלק המעשה שהי' אוחז הסכין וממילא נפל. ומקור דבריו הם מרשב"א ובחדושיי הבאתי ראי' לרשב"א מש"ס זבחים ס'. וא"כ ה"נ אינו עושה מעשה רק מסלק ידיו וצרור נופל מידיו מאליו. וע"כ אין לחייבו על הנחת הצרור [ואף שכתב התב"ש שם וז"ל ואף שמחשבתו לכך. אטו מחשבתו משוי לי' מעשה. ומינה יש להוכיח דבשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. שפיר יש לחייבו משום מחשבתו. כמו זורה ורוח מסייעתו בב"ק [ס.]. ליתא דמ"מ מאחר דאינו מתכוין כלל שתפול לארץ ואין נ"מ אליו בזה רק שפסיק רישא הוא. וזה לא מהני להחשב מעשה. וכן מבואר באבן העוזר [סי' שכ"ח] גבי העמדת עלוקות] אבל בעציץ נקוב שהי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע שפיר יש לומר דחייב ואף שהניחו ע"ג קרקע גם כן רק ע"י סילוק ידיו ולא שהעמידו ממש. מ"מ הרי מתחילה נטלו בידיו מע"ג היתידות על דעת שיסלק ידיו אח"כ. ואלמלא שעשה בו מעשה ממש מתחילה לא הי' מגיע לקרקע א"כ שוב חייב על מעשה הראשונה שהי' על דעת שיסלק ידיו. אבל בצרור דאף בלי שום מעשה הי' מחובר לארץ וע"כ אין מקום לחייבו. ודו"ק:
יב ובאמת כי יש לדחות לפ"ז גם הקושיא דאיך מותר לקנח בו הלוא כשמגביהו חייב משום קוצר. די"ל דחשוב אין מלאכתו מתקיימת שהרי בדעתו לסלק ידיו אחר הקנוח ויחזור לקדמותו להיות מחובר. ואין צריך בזה למעשה חדש [כדי שתאמר פנים חדשות בא לכאן] רק סילוק ידיו וכוחו מהצרור:
יג מ"מ לדינא מוכח מכמה מקומות כרש"י ותוס' כמו שיתבאר לפנינו בביאור מלאכת קוצר אי"ה. גם מדברי הגהות אשר"י אין לזוז ממנו לדינא מאחר שלא מצינו מי מהראשונים שהולכים לפי דרך פירש"י ותוס' שיחלקו עליו. ואין ראי' כנגדו. ואין להאריך בזה יותר: