אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת זורע אות יב
[יב] (א) המשקה מים. במועד קטן דף ב' ע"ב אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע. אמר אביי לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא דניחייב משום תרוייהו וכדרב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים. וכ' ריטב"א דלא קאמר תיובתא. דרבה לטעמי' [מכות כא ע"ב] חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וכיון דאינו חייב אלא אחת צריך להתרות בו משום ההיא דהויא עיקר טפי ועלה דהאי מלקינן לי' עכ"ל הריטב"א:
ב ותמוה לי דהא שם פריך רב יוסף לרבה מהמנכש בכלאים לוקה בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דלקי אלא לדידך חרישה בכלאים מי אסירא ולשיטת ריטב"א דרבה נמי מודה דאית בי' חיוב זורע אלא דמשום חרישה חייב טפי וא"כ בכלאים דחרישה מותרת שוב אף לרבה חייב משום זורע:
ג ונראה לפי' התוס' בכורות דף כ"ה. ד"ה ואמר והבאתיו לעיל סק"ג דאף דתולש לאו היינו גוזז מ"מ בשבת מיחייב משום תולדה דגוזז ובקדשים כיון דאינו גוזז ממש פטור ועיי"ש. ומבואר מדבריהם דבשאר מילי חוץ משבת פטור בתולדות. וע"כ פריך שפיר. דהנה הה"מ ביאר דברי הרמב"ם פ"ז מה' שבת הל' ד' דכתב בקצת דברים דחשובים כאב ממש ובקצת דחשוב רק תולדה דכל שאינו דומה לו ממש חשוב תולדה כמו המחתך ירק דק דק אינו דומה לטוחן ממש שעושה קמח ובירק אינו כקמח רק לחתיכות קטנים ע"כ חשוב תולדה. וע"כ הכי פריך מדמחייב בכלאים ע"כ חשוב אב וע"כ דדומה לו ממש ואי כרבה דמתרי' בי' משום חורש ע"כ לחורש דמי טפי ולזורע אינו דומה כל כך ובגדר תולדות זורע חשוב ואמאי חייב משום כלאים:
ד והא דמשני שם אהא דמשקין בשביעית דבשביעית אבות אסר רחמנא ולא תולדות מדכתיב כרמך לא תזמור מכדי זמירה בכלל קצירה בצירה בכלל קצירה אלא אהני תולדות אסר רחמנא ולא אשאר ואי כדברינו דלרב יוסף חשוב אב אמאי פטור בשביעית וגם ניכוש משמע דלא חשוב אב דמפיק לי' לאיסור בשביעית מקרא דשדך לא כרמך לא ומסקנא דקרא אסמכתא הוא ומשום דתולדות לא אסר רחמנא. ומדמפיק לניכוש מקרא זה משמע דניכוש רק מדרבנן ומשום דהוא ג"כ תולדה:
ה אך לפמ"ש לעיל סק"ב [אות ו'] דאף מידי דהוי אב גבי שבת משום דדומה לאב שבמשכן לגמרי. מ"מ גבי שביעית חשוב תולדה דדוקא גבי שבת משום דהכוונה אחת לגמרי כמ"ש הרמב"ם ודוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אזלינן בתר מחשבה עיי"ש. ע"כ אף דמנכש חשוב אב להתחייב משום זורע אף גבי כלאים היינו משום דבכלאים אזלינן בתר כוונה וכמ"ש הר"ש פ"ז [מ"ה] דכלאים בענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים משום דכלאים תלוי במחשבה ומוכיח כן מדתנן פרק ה' משנה ז' זורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר ופירש הר"ש שם משום דשלא בכוונה נזרע ולא תזרע כרמך בכוונה משמע עיי"ש. וכיון דאיסור כלאים תלוי ג"כ במחשבה ע"כ נוכל לחושבו ג"כ אב כמו לענין שבת:
ו אולם בעיקר תי' הריטב"א משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט נראה שהי' בגרסתו המנכש והמשקה מים לזרעים ביו"ט וגירסתינו היא בשבת. ונלע"ד לחלק בין זומר וצריך לעצים דתרי עניני נינהו מלאכה אחת באילן שניי' בעצים משא"כ הכא כל המלאכה היא בקרקע שמשביחה ומחמת שבח הקרקע משביחים הזרעים ונמצא שמלאכה אחת היא ולשיטת רש"י שהבאנו לקמן בביאור מלאכת חורש [ס"ק ט'] דמלאכת חורש הוא רק במה שמרפה לארעא ונמצא ששני ענינים יש במנכש הא' שמרפה הקרקע הב' שע"י שעוקר העשבים הרעים צמחו הני טפי וכן במשקה מים לזרעים שמלבד שמרפה הקרקע עוד מחמת לחלוחית צומחים הזרעים ודומה לזומר וצריך לעצים. אך לדעת הרמב"ם דכל שהוא להנאת הקרקע הוא תולדת חורש א"כ גם עקירת הזרעים הרעים שלא ינקו ממנה בכלל חרישה יחשב וכן השקאת השדה שמשבח הקרקע בהשקאה כמאמרם ז"ל [תענית ו ע"ב] מטרא בעלה דארעא כדכתיב כ"א הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וא"כ הכל מלאכה אחת הוא דמחמת שבח הקרקע מתגדלים הזרעים וא"א לחייבו שתים כנ"ל. ומיושב דברי רבה ועיין עוד בדברינו לקמן ס"ק כ"ב: