אור ברסלב
אגלי טל מלאכת זורה אות א

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת זורה אות א

מלאכת דש אות מד

[א] דומין זה לזה. שבת ע"ג ע"ב היינו זורה היינו בורר היינו מרקד. [פירש"י היינו כמו הי ניהו כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן הפסולת] אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל מילתא דהוי במשכן אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה [אע"ג דאיכא אחריתי בהדה דדמיא לה חשבינהו לתרווייהו באבות ואע"ג דחדא נינהו] וליחשב נמי כותש [וליחשב נמי כותש חיטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מפרקא מלבושא הוא] אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. [לכך אף דהואי במקדש ואב מלאכה הוא כיון דתני לי' דש לא תנא לה. וזורה בורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכיון דהואי במקדש והכא אתחיל בסידורא דפת תנינהו כדאמרינן גבי אופה דהוה ליה למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש אלא משום סידורא דפת נקט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סולת נקי' אבל עניים לא טרחי הלכך לא תנא לה. ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש הוא]:

א וראיתי להקדים בכאן הקדמה כוללת אשר תפיץ אור בהיר על שלשה מלאכות הללו ושמור כל אלו הדברים בלבבך כדי שלא נצטרך לחזור עליהם בכל פעם כשנזכירם וזה החלי בעזה"י:

הנה בירושלמי פ' כלל גדול [מט.] רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. עוד בירושלמי שם א"ר יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב היך עבידא הי' יושב ע"ג כרי וברר צרורות אינו מתחייב נטל מתוך ידו ובירר כגרוגרת חייב. עוד בירושלמי שם הבורר אוכלין מתוך אוכלין חזקי' אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור. מתניתא פליגא על חזקי' בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן. תפתר שהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה [פי' הק"ע דהיינו לאלתר] והתני [פי' בק"ע בניחותא] ובלבד שלא יבור את כל המין [פי' הק"ע ומ"ט אלא דכשבורר כל המין ניכר הברירה במין הנשאר וזה ודאי אסור שהרי אינו אוכלו עתה והו"ל כבורר ומניח לאחר זמן והיינו דחזקי'] והפוסקים השמיטו לג' מימרות האלה דירושלמי היינו שהשמיטו להב' מימרות ראשונים וגבי בורר אוכלין מתוך אוכלין פסקו דכשבורר אותו מין שרוצה לאכול לאלתר מותר ולא כתבו דכשבורר כל המין אסור. זולת האו"ז שהביא הב' מימרות הראשונים [והמימרא הג' לא הביא כלל כפי הנראה ס"ל כשיטת ר' יוחנן בירושלמי דאין ברירה באוכל מאוכל שהוא אינו גורס שני בברייתא מכילתין דף ע"ד. כפירש"י שם וגם בפלוגתא דר' אשי שם אינו גורס שני וכן כתבנו לקמן בביאורנו למלאכת בורר ס"ק כ"ד אות א' בהג"ה ב' באפשר לפירש"י] וזה צריך טעם: (ב) בתוס' מכילתין ע"ד. ד"ה שני מיני אוכלין. כתבו דאוכל מתוך אוכל שייך ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שחפץ לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשוב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלין מתוך אוכלין וכו' עכ"ל. והנה בירושלמי לא הוזכר זה כלל משום דמין אחד חפץ לאכול אלא סתם משמע דלעולם הבורר מין אחד מתוך מין אחר חשוב בורר. וכן משמע ברמב"ם פ"ח מהל' שבת הלכה י"ב וביותר משמע כן בתוספתא פי"ז [ה"ו] דשבת העתיקה הרשב"א ריש פ' חבית [קמג ע"ב] נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל. בורר ומניח על השלחן. בורר ומשליך לפני בהמתו. בוררן [בתוספתא שלפנינו איתא בדק ואינו מובן וצ"ל כמו שהעתיק הרשב"א בוררן] אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן חייב או שילקוט [צ"ל שלקט וכן העתיק הרשב"א] מתוכן עפר וצרורות חייב. ומשמעות אלו לעצמן ואלו לעצמן שרוצה בברירת שניהם. לא שחפץ באחד יותר ואעפ"כ חייב: (ג) בירושלמי בפרקין [מט ע"ב] ובפ"ק דביצה [ח.] בהא דמתניתין ביצה י"ד ע"ב הבורר קטניות ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכל. ר' יונה בעי עשה כן בשבת מהו שיהא חייב. א"ל ר' יוסה ולמה לא אלו עשה כן בשבת אדעתא דב"ה [דאמרי בורר כדרכו היינו פסולת מתוך אוכל בחיקו בקנון ובתמחוי וכו'] שמא אינו חייב. א"ר מנא יאות אמר ר' יונה לא אתיא אלא על דעת בית שמאי למה שהותר מכלל ברירה ביום טוב לא הותר מכלל ברירה בשבת. ופי' הק"ע דלב"ש בעי דאוסר פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת מותר. י"ל משום דס"ל אוכל מתוך פסולת אפי' בשבת פטור. והנה הדבר ברור דבעיא זו דירושלמי באוכל מתוך פסולת הוא גם לדעת ב"ה דבהא לא פליגי ב"ה אדב"ש. והא דאמר ר' יוסה ואלו עשה כן בשבת אדעתא דב"ה שמא אינו חייב. דלפי האמת חייב. היינו באופן שמתירין ב"ה ביו"ט פסולת מתוך אוכל. וכן פי' הק"ע עי"ש. אבל זה ודאי אם ב"ש פוטרים בשבת באוכל מתוך פסולת ב"ה נמי פוטרים בכה"ג. והנה בעיא זו דירושלמי לא איפשטא ונמצא אוכל מתוך פסולת ביד אם חייב הוא ספק ולמה פסקו ר"ח ופוסקים הבאים אחריו אוכל מתוך פסולת לאחר זמן חייב חטאת. דמגמרא דידן בסוגיין דף ע"ד ע"ב אין ראיה די"ל דהסוגיא מיירי בפסולת מתוך אוכל:

[הגה"ה - מיהו לפנינו במלאכת בורר סק"ה אות ח' יתבאר לשיטת תוס' רי"ד דבנפה וכברה לעולם חשוב פסולת מתוך אוכל. י"ל דלב"ה מוכח ממשמר דאוכל מתוך פסולת חייב ור"א דשמותי הוא באמת מתיר במשמר מהאי טעמא. אך לשאר פוסקים וכן אם נתפוס ג"כ כשיטת תוס' רי"ד במ"ש דמשמר חשוב גם כן פסולת מתוך אוכל אינו כן. ע"כ הגה"ה]:

[הגה"ה - מיהו לפנינו אי"ה בביאור מלאכת בורר ס"ק א' אות ז' כתבנו מאין למד הר"ח דהסוגיא מיירי באוכל מתוך פסולת. גם הפוסקים כתבו בשמו שלמד מהא דהבורר תורמסין בדף ע"ד. דפסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר אסור. ומוכח דהסוגיא דמתיר לאלתר ומחייב חטאת בלאחר זמן מיירי באוכל מתוך פסולת. אך לפי דרכנו יתישב עוד בטוב טעם. ע"כ הגה"ה]:

ד וליישב כל זה נראה הנה בירושלמי הנ"ל אות א' דרקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. מבואר דמלאכת זורה הוא מה שמפזר לרוח. ועוד איתא בירושלמי וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה פי' הק"ע שהרוח מחסרו ומפררו לחלקים דקים. הרי שמלאכת זורה הוא מה שמתפזר לרוח לא מה שמבדיל הפסולת מתוך האוכל. וזה אינו לפי גמ' דידן מכילתין ע"ג ע"ב שהעתקנו בתחלת ס"ק זה דאמר זורה בורר ומרקד הם תלת דדמיין להדדי הרי שגם מלאכת זורה משום שמפריש הפסולת מאוכל. וע"כ השמיטו הפוסקים את הירושלמי [ושוב מצאתי כן בתשובת רע"ק איגר [מהדו"ק סי' כ']:

[הגה"ה - ובירושלמי פ' כלל גדול סוף הלכה ב' [נב ע"ב] רבנן דקסרי בשם רשב"ל יש דברים קרובים ורחוקים וכו' הבורר והמשמר והמרקד כולהון משום מעביר פסולת כל אחד חיובו בפני עצמו. ופי' הפני משה שהבורר נמנה לאב מלאכה בפני עצמו וכן המרקד. והמשמר למר היינו בורר ולמר היינו מרקד עכ"ל. ומדלא חשיב בירושלמי לזורה עמהן משמע ג"כ דס"ל דזורה לאו משום מעביר פסולת הוא. אך הק"ע הגיה זורה במקום משמר. ובאמת צ"ע לגירסתנו וגירסת הפ"מ דלמה חשיב משמר כלל. ויש לומר דלהגדיל הרבותא דקרובים ורחוקים קאמר דהא משמר למ"ד דחייב משום בורר הוא קרוב יותר למרקד מקרבת בורר למרקד דהא איכא מאן דאמר דמשמר הוא משום מרקד. ואעפי"כ אם שימר וריקד חייב שתים. וכן להיפך למ"ד משמר משום מרקד אם שימר ובירר חייב שתים והוא רבותא יותר מבירר וריקד. ועי"ל דקמ"ל הירושלמי שאם בירר ושימר וריקד בהעלם אחת חייב שתים ולא תימא דמשמר יש בו חיוב שתיהן כדעת רש"י ורמב"ם לרבה מכילתין קל"ה. וא"כ אם עשה שלשתן מביא קרבן על משמר ונתכפרו כולם כמ"ש לקמן ס"ק ב' אות ג' אי"ה קמ"ל דחייב שתים. ומשום דירושלמי לשיטתו ונ.ז דפסק כר' זירא שם דמשמר חייב משום מרקד לבד ונתישבה גירסת הירושלמי שלפנינו. וא"כ גם מדברי הירושלמי אלו מוכח מדלא חשיב זורה בהדייהו דזורה לאו משום מעביר פסולת הוא. ע"כ הגה"ה]:

אך טעם הירושלמי דס"ל זורה לאו משום שמבדיל פסולת מאוכל הוא דאזיל לטעמי' מאמר ב' שהבאתי באות א' דיושב ע"ג כרי ובורר צרורות כל היום אינו מתחייב דכל זמן שלא בירר כל הפסולת לא חשוב ברירה. וא"כ כיון שאחר מלאכת זורה לברר המוץ עוד נשאר צרורות אשר אינם מסתלקים רק ע"י מלאכת בורר. נמצא שבשעת זריי' לא הוברר כל הפסולת ואינו כעין בורר ומרקד. ולמה יתחייב כלל. ובשלמא על בורר לא קשיא דעדיין יש אחריו מלאכת מרקד. דליתא דבורר הוא בחטים ומרקד הוא בקמח וקליפת החטים לא חשוב פסולת רק לאחר שנטחן או בשעה שרוצה לטחון אבל בתחלה הקליפה שומר על החטה ומשעה שהוברר הצרורות חשוב נסתלק כל פסולת החיטין. ועוד נ"ל והוא העיקר אצלי משום דכשמבררין המוץ [ע"י זרוי'] והצרורות מכניסין התבואה לאוצר והמוץ והצרורות זורין הלאה ושפיר הוי בורר תבואה אוכל מתוך הצרורות פסולת. לענין הכנסה לאוצר. ועיין בביאורנו למלאכת דש ס"ק ו'. אבל במלאכת זורה לא הוי סילוק כל הפסולת. ולירושלמי זה לא חשוב ברירה ע"כ ס"ל דזורה מלאכה אחרת היא מה שמפריח לרוח. האמנם כי יש לחלק ולומר דוקא בורר צרורות ולא בירר כל הצרורות עדיין לא בירר. אבל זורה שהוא לברר הקשין ובורר הוא לברר הצרורות. וכיון שבקשין לא שייר הוי בורר מקשין ומלאכה שלימה היא. אך ז"א דהא בגמ' אמר דדמיין להדדי רק משום שהיו במשכן הם אבות. רק שקצת חילוק ביניהם שלא יהי' דבר אחד לגמרי כמו מיסך ואורג וכי בשביל קצת חילוק יהי' מלאכה שלימה וזה פשוט. ועיין לקמן ס"ק ב' אות ב'. ובגמרא דידן ע"כ ס"ל דאף שאינו מסלק כל הפסולת חשוב בורר ע"כ קאמר דזורה ובורר ומרקד דמיין להדדי. ומוכח דלית לי' לגמרא דידן הא דר' יודן דבורר צרורות מכרי כל היום ולא בירר כולו פטור. ורקק והפריחתו הרוח אין ענין כלל לזורה. וע"כ השמיטו הפוסקים שני המימרות האלה. והאו"ז הביאם לחוש לירושלמי:

ה אך להבין באיזה סברא פליגי בבלי וירושלמי דלירושלמי לא הוי בורר אלא א"כ בורר כולו ולבבלי בכל ענין חשוב בורר. דהנה יש לבאר טעם הירושלמי אם משום דלא חשוב תיקון הכרי עד שיברור כל הפסולת או משום דלא חשוב מלאכה כלל עד שיברור כולו. דמלאכת בורר הוא במה שמבורר ומאחר שנשאר פסולת הרי עדיין אינו מבורר. ונראה דודאי הטעם משום דלא חשוב מלאכה כלל דודאי הכרי מתוקן קצת בהפרשת מקצת הפסולת ואין פת שיש בו פסולת מעט גרוע כמו אותו שיש בו פסולת הרבה. ועוד דבשבת ק"ג ע"ב גבי שני חוטין בבגד ושני בתים בנפה דחייב כתב רש"י בד"ה שם משמעון משום דיש שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו. הרי דאף דשני חוטין לא חזי למידי וכן שני בתים בנפה מ"מ כיון שלפעמים אינו עושה בבת אחת יותר חייב א"כ בבירר צרורות כל היום אף שעדיין לא נתברר כל הפסולת. מ"מ ודאי אין דרך לישב כל היום ולילה ביחד עד שיתברר הכל ולמה אינו חייב בבירר כל היום. אלא ודאי משום דעדיין לא חשוב מלאכה כלל. דלא יקרא בורר כלל רק כשיהיה מבורר. וגבי אורג שני חוטין דמ"מ מלאכה הוא אלא דעדיין אינו שיעור הראוי ואין בו חשיבות לזה מועיל מה שאינו עושה בבת אחת יותר. אבל בבורר צרורות כל היום ולא בירר כל הפסולת עוד לא בירר כל הכרי כלל. דכ"ז שיש בו פסולת לא חשוב ברירה. והנה מוכח מירושלמי דמלאכת בורר פסולת מתוך אוכל הוא באוכל שהוברר מפסולת דאם נימא דמלאכת בורר הוא בהפסולת שהוברר ונדחה מהאוכל מה לי אם עוד נשאר פסולת בהכרי הרי סוף סוף הפסולת שהוברר הוא מבורר ומופרש לעצמו. אלא ודאי דהמלאכה הוא בהאוכל וכיון שהאוכל עדיין אינו מבורר ומופרש לעצמו לא עשה מלאכת בורר כלל: (ו) אבל בעה"מ בפ' האורג כתב וז"ל כל ל"ט מלאכות שבמשכן כולן הי' בהם צורך לגופן חוץ מן הזורה והבורר שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי וזה עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות וכן חייב עליהן ועל כל תולדה שלהן עכ"ל. ומבואר דס"ל דמלאכת בורר פסולת מאוכל המלאכה הוא בפסולת הנדחה ע"כ חשוב אינו צריך לגופן שהרי אינו צריך להפסולת. דאי כדעת הירושלמי דהמלאכה הוא באוכל שהוברר א"כ צריכה לגופה היא. אלא ודאי המלאכה היא בפסולת הנדחה. ובאמת דברי בעה"מ אלה הם חידוש גדול שנשתנה דין זורה ובורר משאר מלאכות והוא דעת יחידית. אך ראיתי לרמב"ן שם [קו.] בחידושיו וז"ל. הנוטל צפרנים בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז אעפ"י שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה צריכה לגופה נקראת וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל אקופי מגלימא עכ"ל. והנה מבואר שגם הרמב"ן סובר זורה ובורר המלאכה היא בפסולת אלא דמ"מ חשוב צריך לגופה אף שהמלאכה הוא בפסולת והתיקון הוא בכרי דומיא דנוטל צפרנים וכו' דאף שהגזיזה הוא בהצפרנים ושיער והתיקון הוא באדם. חשוב צריך לגופה. כיון דמ"מ צריך לגזיזה. וכמ"ש עוד שם הרמב"ן וז"ל וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו וליפות עצמו ובין לצורך השיער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה הוא מפני שהכל דבר אחד והנטילה הוא המלאכה משא"כ בחופר גומא שהבנין בקרקע וע"ש. והוא הנקרא מלאכה. ולפי"ז אין צ"ל שנשתנה דין זורה ובורר משאר מלאכות אלא דאעפ"י שהמלאכה הוא ברירת הפסולת וצריך לאוכל חשוב צריך לגופה כיון שהמלאכה היא הברירה והוא צריך לברירה ואינו דומה לחופר גומא שאין שם המלאכה בחפירה רק הבנין:

[הגה"ה - ולכאורה הי' נראה לפרש דברי הרמב"ן דזורה ובורר פסולת המלאכה הוא באוכל המתברר. וכן הגוזז המלאכה הוא ג"כ בחי הנגזז והרי שם גוזז הוא בין בצמר [כמו הגוזז את הצמר] בין בצאן [לגזוז את צאנו] וע"כ הנוטל צפרנים הוי מלאכה הצריכה לגופה שהמלאכה הוא גם באדם המתתקן. אך א"א לומר שיהי' המלאכה גם בחי הנגזז ממנו שהרי במשכן לא היה צריכין לכבשים הנגזזין וא"כ מה שהכבשים נגזזין לא הי' צורך למשכן. ואף אם תדחוק כיון דע"י שהי' צריכין לצמר ע"כ הי' הכבשים נגזזין חשוב מה שהכבשים נגזזין שהי' במשכן. אכתי קשה כיון דמה שהי' הכבשים נגזזין לא היה צריכין רק לצמר הנגזז. ומה שהי' הכבשים נגזזין הי' מלאכה שאינה צריכה לגופה. וא"כ מה שהי' הכבשים נגזזין לא הי' מלאכה במשכן דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא הוי מלאכת מחשבת ובמשכן מלאכת מחשבת כתיב וכל מה דבעינן מלאכת מחשבת הוא משום דילפינן ממשכן דכתיב בי' מלאכת מחשבת וא"כ מה שהכבשים נגזזין לא הי' מלאכה במשכן. ואם תאמר דשפיר הי' מלאכה מה שהכבשים נגזזין ואף שהצורך בצמר לא חשוב מה שהכבשים נגזזין א"צ לגופה. א"כ כ"כ להיפך כשהמלאכה בשער וצפורן והצורך באדם חשוב צריכה לגופה ואין צריך לומר שהמלאכה בחי ואדם המתתקן ודו"ק:

ולכאורה הי' אפשר לומר דס"ל כריב"ש סי' שצ"ד בתי' הב' דהנוטל צפרניו חשוב צריכה לגופה דבמשכן הי' גוזזין שער תחשים לצורך העורות R. וע"כ הוי מלאכה בהנגזז. אך המעיין בחידושי הר"ן יראה דהשמיט הראי' מזורה ובורר. וכן הראי' משקיל אקופי מגלימא והיינו משום דשקיל אקופי מגלימא ודאי המלאכה בבגד שהוא גמר מלאכת הבגד. וזורה ובורר הוא צורך זה עצמו שהי' במשכן. רק הביא הראי' מנוטל שערו וצפרנו. ואי ס"ל כריב"ש א"כ גם מנוטל שערו וצפרנו אין ראי' דומיא דזורה ובורר. אלא ודאי לא ס"ל כריב"ש ומ"מ חשוב נוטל שערו וצפרנו צריך לגופה אף שהמלאכה בשער והצורך באדם. כ"כ נוכל לומר בזורה ובורר שהמלאכה במוץ והצורך בתבואה מכל מקום חשוב צריך לגופה. ע"כ הגה"ה]:

והנה לפי דברי ראשונים הנ"ל דבורר פסולת מתוך אוכל המלאכה הוא בפסולת הנדחה. הבורר מקצת פסולת ודאי חייב דאף שהאוכל עוד לא נתברר. מ"מ הפסולת שלקח מהכרי נתברר ונדחה. ואי משום שהכרי עוד לא נתקן לגמרי לא איכפת לן בזה כנ"ל אות ה'. וא"כ ליתא לדר' יודן בירושלמי וניחא גמ' דידן דמלאכת זורה הוא ג"כ משום ברירת פסולת:

ז ובזה יתיישב הקושיא באות ב' על התוס' שכתבו דמין שחפץ לאכול חשוב אוכל ושאינו חפץ לאכול חשוב פסולת וסיימו וכן משמע בירושלמי ובירושלמי לא נזכר מזה. ומשמע דלעולם חייב הבורר מין אחד מחבירו. וכן מוכח בתוספתא הנ"ל. והנה עוד יש להקשות יותר דהא בירושלמי אמר ובלבד שלא יברור כל המין ומשום שאם בורר כל המין נהי דמין שבורר רוצה לאכול לאלתר מ"מ חייב על מין שני. שמין שבורר חשוב ג"כ כפסולת לגבי'. אבל אי אמרת דרק המין שרוצה הוא חשוב אוכל והשני כפסולת מה איכפת לן בשני שנתברר ואינו אוכלו לאלתר כיון שהשני הוא כפסולת וגבי בורר אוכל מתוך פסולת אין לחלק כלל בין בורר מקצת בין בורר כולו. אך לפימ"ש יש ליישב דהנה מ"ש אות ו' בשם הרמב"ן בנוטל צפרניו לתיקון גופו או ליפות עצמו חשוב צריך לגופה אין כן דעת התוס' צ"ד ע"ב בד"ה אבל. שכתבו להדיא דהנוטל צפרניו בכלי דחייב היינו לר' יהודה דאמר משאצל"ג חייב עי"ש. ולפי"ז מוכח דברירה נחשב המלאכה באוכל אף שבורר הפסולת וכדעת הירושלמי דאם לא כן בורר פסולת הא הוי משאצל"ג. ולומר דנשתנה דין זורה ובורר משאר מלאכות כדעת הבעה"מ ודאי דוחק לומר כן. ואף דבדף צ"ד. כתבו דמלאכה שא"צ לגופה קרי כשעושה. מלאכה וא"צ לאותו צורך שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר. וא"כ כיון דבמשכן הי' צריכין לסממנין דהיינו אוכל והוא צריך לאוכל הרי חשוב צריך לגופה. ליתא שהרי התוס' שם כתבו הטעם כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילה הוא גוף המלאכה. וא"כ כיון שהצורך באוכל הרי גוף המלאכה באוכל ולא בפסולת וכדעת הירושלמי. וצ"ל לפי גמרא דידן דמלאכת זורה הוא בירור פסולת ואף שעדיין נשאר צרורות דס"ל לגמ' דידן דחשוב בורר ואף שלא בירר כולו דמ"מ הוברר האוכל קצת שאין בו פסולת כל כך כמו בתחלה. ועוד דאהני מעשיו אי שקיל גם פסולת הנשאר יעשה ברור ע"י לקיחת פסולת זה. ועי' צ"ד ע"ב בהי' שני זיתי מת בבית והוציא אחד לכ"ע חשוב אהני מעשיו עי"ש בתוס' ובחי' הר"ן. וא"כ קשה לפי גמרא דידן האיך הותר לברור אוכל מאוכל לאכול לאלתר הלא מין שני אינו אוכל לאלתר. ואף שאינו בורר כל המין הלא לפי גמרא דידן אין חילוק כנ"ל:

[הגה"ה - ואין ליישב לפי שיטתם שיתבאר לקמן אי"ה בביאור מלאכת בורר ס"ק א' אות ט"ז דהסוגיא מיירי בבורר פסולת מתוך אוכל והכי נמי בבורר אותו שאינו חפץ לאכול. וא"כ ממ"נ אין איסור בבירור מין חבירו. משום בורר פסולת מתוך אוכל לא שהרי מין שני אוכל וגם לא משום בירור מין שבורר דזה הוי אוכל מתוך פסולת ודו"ק. דליתא שהרי התוס' כתבו בד"ה בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת. דכשהפסולת מרובה הוי אוכל מתוך פסולת דרך ברירה עי"ש דלעולם הוי דרך ברירה כשבורר מין המועט. וה"נ בשני מיני אוכלין דמיירי בפסולת מתוך אוכל דרך ברירה ע"כ לומר שמין שבורר הוא המועט דאל"כ יהי' דינו כאוכל מתוך פסולת דמותר אפי' לאחר זמן. וכיון שכן אפי' משום בירור מין שבורר יתחייב אף דהוי אוכל מתוך פסולת כיון שאוכל המועט. ע"כ הגה"ה]:

ע"כ צ"ל דלפי גמ' דידן אפי' בורר כל המין פטור. ובבלי לשיטתו וירושלמי לשיטתו. דהנה בעיקר ברירת מין אחד מחבירו דחשוב מה שמבורר מין אחד מחבירו כמברר אוכל מתוך פסולת היינו דרך משל שמעורבים בטנים ושקדים חשובים בטנים לגבי שקדים פסולת במה שאינם שקדים. וכן להיפך חשוב שקדים לגבי בטנים פסולת במה שאינם בטנים. ואל תתמה ע"ז שכל אחד יקרא אוכל לגבי חבירו דמצינו כיוצא בזה בענין דישה שהמלאכה היא במה שמפרק האוכל מתוך הקליפה שהיא הפסולת. ועי' בשיטה המיוחסת נהר"ן [עג.] שכתב דש בורר ומרקד דמיין להדדי והיינו שגם דש הוא ברירת אוכל מפסולת. וכ"כ בתוס' יבמות קי"ד. וז"ל חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה וכ"ז משום דכשחולב לתוך הקדירה הוי משקה לאוכל ואוכל הוא ואין זה בורר אבל לא לתוך הקערה דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר אוכל מתוך פסולת עכ"ל. והנה המחבץ דחייב משום בורר שמברר הגבינה מתוך הנסיובי ואף דהנסיובי ג"כ אוכל ולדעת רוב הפוסקים במין אחד שמברר אחד מתוך השני והשני ראוי ע"י הדחק לא חשוב בורר אפי' בדברים לחים. ומה שחילק הרב המגיד ריש הל' שביתת עשור [פ"א ה"ג] בין דברים לחים היינו לשיטת הרמב"ם כמו שביארנו בס"ק כ"ד אות ב' בביאורנו למלאכת בורר. וע"כ לומר דכי היכי דמפרק משקה מאוכל חשוב בורר אוכל מתוך פסולת כדברי תוס' הנ"ל ה"נ בורר גבינה אוכל מתוך הנסיובי [או לשיטת המפרשים נותן קיבה בחלב הוא בורר הגבינה אוכל מתוך החלב] משקה חשוב ג"כ בורר אוכל מת"פ. ואם הי' משכחת מפרק אוכלין מתוך הקליפה משקין הי' חשוב ג"כ דש. והיינו דמשקה חשוב פסולת לגבי אוכל במה שהמשקה אינו אוכל והיינו מחבץ. ואוכל חשוב פסולת לגבי משקה במה שהאוכל אינו משקה והיינו חולב וסוחט. וא"כ כמו כן נוכל לומר גבי שני מינים דנחשב ברירה דכ"א חשוב פסולת לגבי חבירו. ואצ"ל כלל משום דאחד רוצה לאכול ולא השני ע"כ חשוב בורר רק משום חילוק המינים לבד כ"א ואחד נחשב פסולת לגבי השני כנ"ל. ומה שהוצרכו התוס' לומר דאותו שאינו חפץ בו חשוב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול. היינו דבסוגיא מבואר דבדין זה יש חילוק בין אמ"פ בין פמ"א והק' להתוס' הא לעולם הוי אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל כיון דכל אחד נחשב פסולת לגבי השני. ע"כ מתרצים משום דזה שאינו חפץ לאכול וכו' והיינו. דהנה יסוד זה שכל אחד נחשב פסולת לגבי השני למדנו מחולב שחייב משום מפרק תולדה דדש. ושם קמ"ה. כבשים שסחטן לגופן מותר ופירש"י אם לאכול הכבשים ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחלה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך ע"ש. והטעם דאף דב שא"צ לגופה לר' יהודה חייב ואפי' לר"ש איסורא מיהא איכא מ"מ כיון דחיוב דש משום שמפרק האוכל מן הפסולת שעליו וכיון שהוא צריך לכבשים שעל המשקה ולא למשקה אי אפשר שהמשקה יחשב אוכל והכבשים פסולת. והכי נמי בשמעתין כיון שבורר מין אחד מחבירו כדי לאכול האחד וכיון שכוונתו רק לאכול מין האחד אי אפשר שהשני יחשב אוכל והראשון פסולת ע"כ רק אותו שרוצה חשוב אוכל. אבל טעם הברירה משום חילוק המינים משום זה חשוב כל אחד אוכל לגבי השני. רק בחפץ לאכול אחד ולא השני אי אפשר שהשני יחשב אוכל והראשון פסולת ע"כ רק אותו שרוצה חשוב אוכל. וע"כ שפיר מחלק בסוגיא בשני מינים בין אוכל מתוך פסולת בין פסולת מתוך אוכל. ומ"מ הברירה משוס חילוק המינים ולא משום שאינו חפץ לאכול דאל"כ אפי' במין אחד נמי רק משום חילוק המינים. וע"ז כתבו דכן משמע בירושלמי דבשני מינים שייך ברירה משום חילוק המינים [ובירושלמי עוד יותר דאפי' במין אחד משונה קצת זה מזה]:

ובזה יתיישב מה שהקשיתי דהא בירושלמי אמר ובלבד שלא יברור כל המין. ומשום דבזה חייב על ברירת מין השני והלא אינו חפץ רק במין שבורר. והמין שבורר הוא חשוב אוכל והשני פסולת לפי דברי תוס' הנ"ל ובורר אוכל אין חילוק בין בורר כולו לבורר מקצתו. בפרט לפי המבואר בירושלמי דלא שייך ברירה רק באוכל דאין נ"מ כלל במה שמין השני דחשוב פסולת מתברר. ולפמ"ש ניחא דהנה היסוד הזה דא"א דמין שאינו חפץ בו יחשב אוכל ושחפץ בו יחשב פסולת למדנו מהא דכבשים שסחטן לגופן מותר והירושלמי הא ס"ל כבשים שסחטן לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. חייב. כמפורש בירושלמי פ' כלל גדול [מח.] דג שסוחטו לגופו לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ה"נ פטור ולרבנן דפליגי אר"ש הכי נמי חייב. הרי דאף שא"צ למשקה חשיבא המשקה אוכל ה"נ אף שאינו צריך למין השני חשוב מין שני אוכל. וע"כ ניחא מה שהשמיטו הפוסקים הא דבלבד שלא יברור כל המין משום דלדידן דקיי"ל כבשים שסחטן לגופן מותר ומין שאינו חפץ בו חשוב פסולת וגבי בורר אוכל מתוך פסולת אין חילוק בין בורר כולו בין בורר קצתו:

ח ובזה נבאר טעם מחלוקת התוס' עם הפוסקים שיתבאר לפנינו אי"ה בביאור מלאכת בורר סק"א אות ב' ואות ט"ז באריכות. דדעת הר"ח ורמב"ם ורמב"ן ור"ן והרב המגיד דבורר פסולת מתוך אוכל אפי' לאכול לאלתר חייב ולתוס' הסוגיא מיירי בפסולת מתוך אוכל ומ"מ מותר לאלתר. וביותר יש להשים לב על מחלוקת תוס' עם רש"י שהיא מהיפך להיפך. דלתוס' אוכל מתוך פסולת בנפה וכברה אפילו לאכול לאלתר אסור ופסולת מתוך אוכל ביד לאלתר מותר. ולרש"י אוכל מתוך פסולת בנפה וכברה לאלתר מותר ופסולת מתוך אוכל ביד לאכול לאלתר אסור כמבואר לפנינו אי"ה בביאור מלאכת בורר סק"א אות ט'. ולמה. ונראה דהנה הרמב"ן בחידושיו [עד.] כתב הטעם דפסולת מתוך אוכל חמור וז"ל דגבי שבת לעולם אסור לברור פסולת ולהניח אוכל ואע"ג דתרוייהו דרך בורר נינהו בשבת בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן ומאן דטרח באיסורא ובירר הפסולת הו"ל כבורר לאוצר שהרי אין בדעתו לאכול מה שבורר ולפיכך חייב עכ"ל. וזה לפי השיטה שהובא לעיל אות וא"ו הא דבורר פסולת מתוך אוכל חשוב המלאכה בפסולת וכיון שאין דעתו לאוכלו חשוב כבורר לאוצר. אך התוס' לשיטתם דלעולם חשוב המלאכה באוכל ואף שלא עשה בו מעשה הואיל ומחשבתו עליו חייב כאילו עשה בו מעשה וכיון שהבורר באוכל אם הוא רוצה לאוכלו לאלתר ודאי פטור ומותר. ועוד קל וחומר הוא מה באוכל מתוך פסולת שעושה ברירה בפועל ממש באוכל ואעפי"כ משום שמחשבתו לאוכלו לאלתר מותר. וכמו שפירש הר"ח בסוגיא הטעם דלאכול לאלתר מותר משוס דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת היא דלא מכוין למלאכה אלא לאכילה לבד עכ"ל. כ"ש בפסולת מתוך אוכל שאינו עושה מעשה באוכל רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמחשבתו שיתוקן האוכל חייב. כמ"ש הר"ן ס"פ הבונה בענין חק תוכות בשבת דחייב משום מלאכת מחשבת אף שאינו עושה מעשה באוכל שנעשה בו המלאכה רק בפסולת ודומה לחק תוכות חייב משום מלאכת מחשבת. וכיון דהחיוב הוא רק מחמת מחשבתו כ"ש שמחשבתו לאוכלו לאלתר פוטרתו. ורש"י שאוסר פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר כנ"ל במלאכת בורר ס"ק א' אות ט' לטעמי' אזיל במ"ש לקמן צ"ד ע"ב בד"ה מהו דתימא דמשמע מדבריו דנוטל צפרניו חשוב מלאכה שצריכה לגופה ולפי"ז הדרינן לסברא פשוטה דמלאכת בורר פסולת הוא בפסולת ומ"מ חשוב צריכה לגופה כמו קוצץ צפרנים וכיון דהמלאכה היא בפסולת וזה אינו אוכלו חייב. ועוד יתבאר לפנינו דרש"י קמ"ב ע"ב לפי פירושו ע"כ סובר דבורר פסולת המלאכה בפסולת. ולתוס' הא דפסולת מתוך אוכל חמור כמבואר בהסוגיא היינו רק משום דדרך ברירה לברור פסולת המיעוט [כמבואר בדבריהם בד"ה בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת] והוי שנוי. ובאמת אפי' לברור לאחר זמן נוטה הסוגיא להתיר. אבל זולת זה אין טעם לאסור יותר בברירת פסולת כיון שכל המלאכה הוא מה שהאוכל מתברר:

ט ובזה יתיישב מה שהקשינו לעיל אות ג' על הר"ח והפוסקים שמחייבים על ברירת אוכל מתוך פסולת לאכול לאחר זמן. ובירושלמי מיבעיא לי' שרוצה להוכיח מדבית שמאי אוסרין פסולת מתוך אוכל ביו"ט ואוכל מתוך פסולת מתירין ש"מ שאין באוכל מתוך פסולת חיוב בשבת. ולפימ"ש ניחא דהנה בגמ' דידן בפרק נוטל קמ"ב ע"ב האבן שעל פי חבית מטה על צידה והיא נופלת היתה בין החבית מגביה ומטה על צידה והיא נופלת. פירש"י מטה על צידה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים. היתה בין החביות וירא שלא תפול האבן מן החבית וישברם מגביה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צידה. ובגמ' מאן תנא דכל היכי דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן [פירש"י מאן תנא דמתניתין דקתני מגביה ומטה על צידה דאית לי' דכי טרח מיטרח בחבית דהוי התירא ולא יטול האבן ממש דהוי איסורא ואע"ג דהשתא נמי אבן מיטלטלא בהדי חבית] אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן רשב"ג הוא דתנן הבורר קטניות ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל אוכל ב"ה אומרים בורר כדרכו [פירש"י בורר פסולת אם ירצה] בחיקו בקנון ובתמחוי. ותניא אמר רשב"ג בד"א שהאוכל מרובה על הפסולת [דאי שקיל אוכל מפיש בטירחא] אבל פסולת מרובה על האוכל ד"ה בורר אוכל [דבהתירא טרח ולא באיסורא]. ולכאורה נראה דהא דרשב"ג דאמר ד"ה בורר אוכל דמשום איסור מוקצה אינו בורר הפסולת. וע"כ למד הש"ס מזה לאבן שע"פ החבית דג"כ אינו מטלטל האבן משום איסור מוקצה. אך אי אפשר לפרש כן דהא בפ"ק דביצה י"ד ע"ב מקשה הש"ס עלה דרשב"ג פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי. פירש"י ואפי' לטלטלו אסור דהא בטל אוכל מיעוטא לגבי פסולת רובא והוי ככולו פסולת ולא חזי. ומשני דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא [ופירש"י שטורח הפסולת מרובה על האוכל שישנו דק אבל בשיעור האוכל מרובה והכי קאמר בד"א שטורח האוכל מרובה על הפסולת דמיעוטי בטרחא עדיף. אבל טורח הפסולת מרובה על של האוכל דברי הכל כו'] עיי"ש. וכיון דשהפסולת מרובה על האוכל בשיעור בטל האוכל לגבי הפסולת ואסור לטלטל אפי' האוכל. ממילא ה"ה להיפך כשאוכל מרובה בשיעור הפסולת בטל ואינו מוקצה [וכ"ש הוא שהרי התוס' בשבת [עד.] מפרשים כשהפסולת מרובה לא בטל אוכל דחשוב אבל כשהאוכל מרובה בטל פסולת וכיון דלרש"י אפי' האוכל המיעוט בטל כ"ש פסולת המיעוט]. ע"כ נראה לפרש דכשבורר הפסולת הרי המלאכה בפסולת שאינו אוכל נפש. ע"כ בורר האוכל. ומה שהוכיח הש"ס מזה לאבן שע"פ החבית דהא במגביה החבית מגביה נמי לאבן והותר לטלטל האיסור אגב ההיתר. אפי' מגביה האבן לבד יהי' מותר דהא בנטילת האבן מגלה היין והרי עושה פעולה גם ביין שמגלהו ויטלטל האבן אגב גילוי היין. וקאמר הש"ס רשב"ג הוא דהתם נמי בין בורר פסולת מתוך אוכל בין בורר אוכל מתוך פסולת שניהם מתבררים האוכל והפסולת. מ"מ צריך לעשות המעשה באוכל דוקא וכשעושה מעשה בפסולת לא נחשב המעשה באוכל אף שהאוכל מתברר ממילא. ה"נ כשמטלטל האבן מע"ג היין לא נחשב המעשה ביין רק במוקצה לבד דהיינו האבן ואסור. רק כשטורח האוכל מרובה שרינן משום טירחא אבל זולת זה אסור. וה"נ כיון דאינו ממעט בטירחא בנטילת האבן לבד כדמסיק דסוף סוף לא משתקיל יין שבשולי' עד דמגבה לי' לחבית ע"כ אסור ודו"ק דהכי ברירא דפרש"י. ולפנינו באות י"ב יתבאר עוד ראי' לפי' זה:

י אבל התוס' שבת קמ"ב ע"ב בד"ה שאוכל. מפרשים להיפך דנפישי בטירחא האוכל אבל בשיעור הפסולת מרובה ואסור לטלטל הפסולת משום מוקצה. ודוקא כשהאוכל מרובה בשיעור הפסולת בטל לגבי אוכל ואינו מוקצה אבל כשהפסולת מרובה אין הפסולת בטל ואסור לטלטלו ומטלטל רק האוכל שחשוב ואינו בטל לגבי פסולת המרובה ומוכיח לאבן שע"פ החבית דכיון דכ"ז דלא שקיל לאבן אין היין ניכר לא בטל אבן לגבי יין ואסור לטלטלו:

יא וראיתי לרשב"א בעה"ק בית מועד שער א' אות ה' גבי בורר אוכלין וז"ל וביו"ט לא גזרו משום צורך אוכל נפש וכשהוא בורר נוטל אוכל ומניח את הפסולת או נוטל פסולת ומניח את האוכל בד"א כששניהם שוין בטורח ואפי' הי' האוכל מרובה בשיעורו. אבל בזמן שהפסולת מרובה בשיעורו או מיעוט בשיעורו ומרובה בטורחו נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אימתי התירו לברור כשבורר ואוכל או שבורר ומניח לאכול לאלתר אבל אם בורר והניח לבו ביום ה"ז כבורר לאוצר ובשבת חייב חטאת ולפיכך אפי' ביו"ט אסור עכ"ל. והנה במה דאוסר להניח לבו ביום משום שבשבת חייב עליו חטאת תמה עליו הרב המגיד [יו"ט פ"ג הט"ז] דפסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב חטאת ומ"מ מותר ביו"ט וישבנו דבריו לקמן סק"א אות כ"ז בביאור מלאכת בורר. אך מ"ש הרשב"א דבזמן ששניהם שוין בטורח בורר איזו שירצה אינו עולה לפי פרש"י הנ"ל דטעמא דרשב"ג דבורר אוכל דבזה חשוב טפי מלאכת אוכל נפש שעושה המלאכה באוכל אך כשיש טורח יותר בברירת האוכל מתירין לברור הפסולת משום טורח. אבל בששניהם שוין בטורח שוב אסור לברור הפסולת משום שאינה באוכל נפש. אך באמת הרשב"א לפי שיטתו דבבורר לאכול לאלתר איירי ובזה אינו מלאכה כלל בשבת א"א לו לפרש כפי' רש"י. וע"כ יסבור כפי' התוס' דהא דבהתירא טרחינן ולא באיסורא משום מוקצה נגעו בה דהיכי שפסולת מרובה ולא בטל פסולת לגבי אוכל ואוכל נמי לא בטיל דחשוב הרי הפסולת מוקצה ולא האוכל ע"כ מברר האוכל אבל כשהאוכל מרובה גם הפסולת אינו מוקצה ומותר לבררו. כשאינו מרובה בטורח. וניחא נמי מה שסובר הרשב"א דפסולת מתוך אוכל מותר כדי לאכול לאלתר כשיטת התוס' בפ' כלל גדול כמו שביארנו בביאור מלאכת בורר סק"א אות כ"ט. וביארנו לעיל אות ח' דאזלי לשיטתם וכמו שיתבאר לפנינו אות י"ג דפי' הש"ס דפ' נוטל ג"כ תלוי בזה ואזלי לשיטתייהו. והנה הרשב"א סובר ג"כ כשיטת התוס' דפ' כלל גדול וסובר ג"כ כפי' התוס' בהא דפ' נוטל ואתי שפיר:

יב והרמב"ם וש"ע פסקו כשני הפירושים ועי' בכ"מ. דבין פסולת מרובה בשיעור בין מרובה בטורח אסור לברור הפסולת. והיינו דכשמרובה בשיעור אסור לטלטלו משום מוקצה וזה לא שרינן כדי למעט בטורח וכשמרובה בטורח אסור לבוררו משום מלאכה שאינה באוכל נפש. ודוקא כשאוכל מרובה בטורח שרינן לברור הפסולת כדי למעט בטורח וכ"כ הר"ן בסוף דבריו. ומזה מתברר הפי' שכתבתי לעיל באות ט' בדעת רש "י דאי אמרת דבשטורח הפסולת מרובה דאסור לטלטל הפסולת. אף שמיעוט בשיעור מש ום מוקצה. א"כ מה חילוק בין הפסולת מרובה בשיעור או מיעוט דהא אמרת דאף כשהפסולת מיעוט בשיעור הוא מוקצה ואפ"ה שרינן איסור מוקצה כדי למעט בטירחא כשהפסולת מרובה בשיעור נמי נתיר. אלא ודאי לא שרינן איסור מוקצה מש ום טירחא וע"כ כשהפסולת מועט בשיעור אין הפסולת מוקצה ואפ"ה כשהפסולת מרובה בטורח אסור לבררו ע"כ שאינו משום מוקצה [וגם א"ל דאסור משום טורח דא"כ לא הוי מייתי כלל לאבן שעל פי חבית אלא דרבוי טורח אין איסור כמבואר בפרש"י שהעתקנו לעיל שכתב בורר כדרכו "אם ירצה" ומוקי לה שטרחת האוכל מרובה על הפסולת הרי דמשום רבוי טורח אין איסור. אלא דמשום זה שרינן לברור הפסולת אם רוצה למעט הטורח] רק משום שעושה המלאכה שלא באוכל נפש:

[הגה"ה - ולפמ"ש בביאור שיטת רש"י ניחא לישב דברי רמ"א סי' תק"י [סעי' ב] שהביא דברי הרא"ש והטור דבטנים ולוזים המונחין בקליפתן מותר לבררם מתוך האוכל הואיל ואורחייהו בהכי. וכתב עלה המג"א [סק"ד] צ"ע דהטור כתב כן לשיטתם שכתב אם הפסולת מרובה אסור לטלטלו וע"ז כתב דלוזים שרי לטלטל אבל בש"ע פסק כרמב"ם דלעולם שרי לטלטלו אלא שיש חלוק בברירה א"כ מ"ש לוזים ובטנים משאר מינים דהא אפי' בשני מיני אוכלין שייך ברירה כמ"ש סי' שי"ט. וביש"ש [ביצה פ"א דין מ"ב] כתב וז"ל אכן נראה דאינו דומה לבורר אוכל מאוכל דהיינו משום שהם ב' מינים או פסולת ואוכל אבל הכא מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזו ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו עכ"ל. וצ"ע דהא כתב הב"י סי' שכ"א בשם הירושלמי [מט.] הקולף שומים ובצלים הוי בורר. וע"ק כיון דחיישינן לטירחא למה לא חיישינן גם בלוזים לטורח עכ"ל המג"א. והנה קושיא שני' נתישבה בפשיטות לפי מה שביארנו לפרש"י דקיי"ל כותי' האיסור משום דלא טרחינן באיסורא אלא היכי דיש טורח יותר בברירת האוכל שרינן לברור הפסולת משום טורח אבל אין איסור כלל משום טירחא. ואף קושיא ראשונה מירושלמי דקולף שומים חייב משום בורר נתיישבה שהרי מבואר בסוף סי' שכ"א דכדי לאכול לאלתר שרי הנה שדינו כמו בורר אוכל מתוך פסולת ויחשב טורח בהתירא אף כשמסיר הקליפה. ולקמן בביאורנו למלאכת בורר ס"ק י"ג הוכחתי מדברי הד"מ סי' תרי"א דס"ל להוציא באגוזים הפרי מקליפה מותר מדאורייתא וניחא בפשיטות דע"כ ביו"ט לא גזרו: ולפי מה שביארנו ע"כ צריך לומר דמה שכתב הט"ז סי' תק"י ס"ק ב' שאם כמות האוכל והפסולת שוין והאוכל דק ומרובה בטורח אסור לברור האוכל. וכן כתב שאם האוכל והפסולת שוין בכמותן ובטרחתן מותר לברור איזה שירצה אזיל לטעמי' ס"ק ג' דפוסק כרשב"א דאין היתר כ"א לברור לאלתר וע"כ הא שאם פסולת מרובה בטורח לא יברר הפסולת הוא משום איסור טירחא. וראיית הש"ס בפ' נוטל [קמב.] מאוכל מיעוט בשיעור ומרובה בטורח דאסור משום מוקצה אבל פסולת מרובה בטורח אסור משום טירחא. אבל לפי מה שכתב הרב בש"ע דלא כט"ז ולא קי"ל כרשב"א אין איסור כלל משום טורח ולעולם מותר לברור האוכל אף אם טרחתו מרובה וכן אם האוכל והפסולת שוין בכמותן וטרחתן אסור לברור הפסולת משום דבאיסורא לא טרחינן. והרב בש"ע פסק דברי ט"ז ס"ק ב' ולענ"ד אינו אליבא דהילכתא. ע"כ הגה"ה]: (יג) והנה הירושלמי הנ"ל שרצה להוכיח מדב"ש מתירין אוכל מתוך פסולת ביו"ט ש"מ דבשבת פטור עלי'. לכאורה קשה עליו לפרש"י [שהוא פירוש כל הפוסקים לבד התוס' והרשב"א בעבודת הקודש] מה ראי' מדב"ש דאוכל מתוך פסולת אינו מלאכה בשבת הא ב"ה נמי סבירא לי' בשאין טורח האוכל מרובה בורר האוכל כדי שיהי' המלאכה נעשית באוכל נפש ואימא דבית שמאי לא שרי משום טורח ואפי' טורח האוכל מרובה נמי אסרו לברר הפסולת רק האוכל כדי שיהי' המלאכה נעשית באוכל נפש [וא"ל דבאמת טעמא דבית הלל בשאין טורח האוכל מרובה ג"כ משום דדוקא בורר פסולת הוא מלאכה ולא בורר אוכל. דא"כ מה מייתי הש"ס ראי' לאבן שע"פ החבית דבאיסורא לא טרחינן הא מאן דאמר דאוכל מתוך פסולת לאו מלאכה הוא ע"כ משום דהוי שלא כדרך מלאכה ואין זה ענין לאבן שע"פ החבית] אך לפי מה שביארנו פירש"י משום דכשבורר הפסולת אין המלאכה נעשית באוכל נפש וזה יתכן לפי הגמרא דידן דכשבורר מתוכו הפסולת המלאכה הוא בהפסולת כנ"ל אות וא"ו. אבל הירושלמי לשיטתו דאפי' בורר פסולת המלאכה הוא בהאוכל שמתברר מתוכו הפסולת והאוכל מתקנה כנ"ל אות ה' א"כ אפי' בורר פסולת המלאכה גם כן נעשית באוכל נפש ומאי טעמא אסור. ועל כורחין שבירושלמי מפרש דברי ר' שמעון בן גמליאל כפירוש התוס' במה דברים אמורים כשאוכל מרובה בשיעור דהפסולת לאו מוקצה הוא דבטיל לגבי אוכל אבל כשהפסולת מרובה הפסולת הוא מוקצה. ועל כן הוקשה להירושלמי דכשהאוכל מרובה בשיעורו דהפסולת בטל ברוב דכולי עלמא אית להו ביטול ברוב למה יאסור לבית שמאי על כן הוכיח הירושלמי דטעמא דבית שמאי דאוסרים משום דס"ל דפסולת מתוך האוכל מלאכה הוא. וממאי דשרי ברירת האוכל ע"כ משום דלאו מלאכת חיוב הוא בשבת. וזה הוא הירושלמי לשיטתו. אבל לדידן דהבורר פסולת המלאכה הוא בפסולת אין ראי' מבית שמאי דבורר אוכל מתוך פסולת לאו מלאכה הוא בשבת. דלעולם מלאכה הוא אלא דבורר אוכל מתוך פסולת מותר משום דהמלאכה הוא באוכל נפש. מה שאין כן בורר פסולת מתוך האוכל דאין המלאכה נעשית באוכל נפש אלא בפסולת. (ובהכי ניחא דברי הרמב"ם ושלחן ערוך והר"ן בסוף דבריו שפסקו כשני הפירושים ומנ"ל זה. אך לפימ"ש פירוש אחד מבואר בבבלי ופירוש אחד מבואר בירושלמי וכיון שאין סותרין זה את זה פסקינן כשניהם):

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה