אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת האופה אות לא
[לא] (א) אינו ככלי שני כו'. דין דברים שאינן נתבשלים בכלי שני אלא בכלי ראשון אם עירה עליהם מכלי ראשון יש ארבע שיטות. שיטה הא'. היא שיטת התוס' מכילתין מ"ב ע"ב ד"ה אבל בשם ר"י והר"ן כתבו בשם ר"ת דעירוי מכלי ראשון ככלי ראשון ומבשל בכולו. וצ"ל לשיטה זו דלא שייך הכא לומר תתאה גבר כיון שמחובר בכלי ראשון שעדיין לא נפסק הקילוח. שיטה הב'. היא שיטת התוס' זבחים צ"ה ע"ב בשם הר"ת וכן הרא"ש כתבו בשם הר"ת. ותוס' מכילתין שם כתבו שיטה זו סתם. דאוסר כדי קליפה דאדמיקר לי' מבשל כדי קליפה. שיטה הג'. היא דעת הרשב"ם דאפי' כדי קליפה אינו מבשל דתתאה גבר. ואדמיקר לי' בלע אמרינן אדמיקר לי' מבשל לא אמרינן. וטעם הדברים דבשעה מועטת אינו מתבשל. שיטה ד'. היא דעת הר' יונה דתיכף שיצא מכלי ראשון בעוד הקילוח באויר שוב אינו מבשל ולא משום דמתקרר מתתאה דהא עדיין הוא באויר ולא נתקרר מתתאה אלא משום שהאויר עצמו מקררו ואינו מבשל. וע"כ אוסר לערות מקדירה רותח לרותח דתיכף משיצא מקדירה זו מצטנן בהאויר ושוב מתבשל כשבא לקדירה האחרת רותחת כמ"ש הר"ן בשמו פרק במה טומנין [ובנ"י פרק לא יחפור בשם הר' יונה כתב דברים אלו ומסיים ואפי' כשהן רותחין אם פסק כח רתיחתן יש בהם משום בישול. ובדפוס יש ט"ס וכתוב שאין במקום שהן וע"כ נשתבש בחידושי אנשי שם בכוונתו והגיה הרבה ונדחק בכוונתו. עי"ש. והדבר פשוט שאין צריך להגיה כלום רק לעשות מא' ה'. וכוונתו פשוטה דאף שהן רותחין כשיוצאין מהקומקום אעפ"כ חייב עליהן משום בישול כיון שפסק כח רתיחתן כשיצאו מהכלי ראשון וכמ"ש הר"ן בשמו]:
ב ובתוס' מכילתין ל"ט. ד"ה כל. כתבו אהא דתנן בפרק חבית כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלה"ש מדיחין אותו וכו' וכתבו דלפירוש הרשב"א [אולי צ"ל רשב"ם] דמפרש דעירוי ככלי ב' אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכלי ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי אבל לפיר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר וא"כ מאי ארי' מדיחין אפי' שורין נמי. ואומר ר"י דאפי בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל. ואע"ג דתנן לקמן אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה ולא מחזי כמבשל א"נ ה"ה שורין וכו'. עכ"ל: (ג) ולפענ"ד דקושית התוס' הוא רק משום דס"ל לפר"ת דעירוי מבשל בכולו וכמ"ש הר"ן בשמו. אך לפמ"ש התוס' זבחים והרא"ש בדעת הר"ת דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה אדמיקר לי' כנ"ל לא קשה כלל. דהא ודאי שברגע אחת שמכה עליו הקילוח אינו מתבשל הקליפה כל צורכו אך עכ"פ מתבשל הקליפה כמאכל בן דרוסאי והא קיי"ל במנחות [נז.] דכל מצד אחד כמאב"ד לאו כלום הוא וכתב הרמב"ם [פ"ט ה"ה] דבעינן שיתבשל כולו כמאב"ד ואל"כ לאו כלום הוא. וא"כ הכא דאינו מתבשל כולו אלא הקליפה לבדה ואף זאת הקליפה אינה מתבשלת כל צורכה אלא כמאב"ד פטור [ואף דבמנחות קאמר הש"ס דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי פטור דמשמע אבל אסור. היינו משום דבבשר ע"ג גחלים איירי עיי"ש. ואפי' להפשיר אסור במקום שיוכל לבוא לידי בישול אף דהפשר לאו בישול הוא. אבל הכא שאינו במקום הראוי לבישול שוב אפי' לכתחילה מותר] וע"כ ניחא הא דמדיחין אותו אפי' מכלי ראשון ע"י עירוי: (ד) ואף דר"ת אוסר לערות על התבלין היינו משום דטעם התבלין נפלט להתבשיל וטעם הנפלט מן הקליפה כולו מתבשל. ובודאי שייך בישול בטעם כדמוכח בשבולי הלקט שהביא הב"י סי' שי"ח והמג"א שם ס"ק ל"א עי"ש:
ה ולפימ"ש יובן לישנא דמתניתין דפרק חבית קמ"ה ע"ב דתנן התם כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. ולכאורה קשה לישנא דגמר מלאכתן דמאי אריא משום שזו גמר מלאכתן הא אפי' לא הוי אלא כמאכל בן דרוסאי סגי לחיובי חטאת. ולהנ"ל ניחא דאם לא הי' אלא כמאכל בן דרוסאי הי' פטור דכל המתבשל ע"י הדחה דהיינו עירוי אינו מתבשל אלא כדי קליפה. דהתתאה דהוא צונן מיקר לי' ואדמיקר לי' מבשל כדי קליפה. וע"כ אם לא הי' אלא כמאכל בן דרוסאי הי' פטור דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא. וע"כ אין לחייבו אלא משום שזו הוא גמר מלאכתו דהיינו בישול כל צורכו. ועי' לקמן ס"ק ל"ז מה שפרשנו עוד בלישנא דגמר מלאכתו:
ו ובזה יתיישב מה שהקשה הרשב"א [מ ע"ב] על פירש"י שפירש בשמן דאף דהפשירו זהו בישולו מכל מקום מותר להעמיד פך של שמן בכלי שני להפשירו. והקשה הרשב"א מקולייס האיספנין דאפי' בכלי שני אסור. ביאור דבריו דקולייס האיספנין תנן דאפי' הדחה נמי לא. וממ"נ אי עירוי דכלי ראשון לא הוי אלא ככלי שני. וע"כ בשאר דברים דמדיחין אפי' מכלי ראשון. ובקולייס אפי' הדחה דהיינו עירוי מכלי ראשון דחשוב ככלי שני נמי לא. הרי דדבר שאין צריך בישול יותר אלא בכ"ש זהו בישולו וחייב עליו. וא"כ בשמן דהפשירו זהו בישולו למה יהא מותר להפשיר בכ"ש. ואי אמרת דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון א"כ בשאר דברים דמדיחין אותן ע"כ מכלי שני מיירי. ומינה לקולייס דאין מדיחין אפי' מכלי שני נמי לא. וכ"ש דקשה למה יהא מותר בשמן להעמיד בכלי שני למ"ד הפשירו זהו בישולו. והנה אם נאמר דעירוי דכלי ראשון לא הוי אלא ככלי שני יש ליישב דהטעם דלא חשוב אלא ככלי שני משום דתתאה גבר. ואף דאדמיקר בלע אמרינן אדמיקר לי' מבשל לא אמרינן משום דבזמן מועט לא מתבשל. וא"כ דומה להמניח בכלי ראשון ונטלו משם קודם שמתבשל דלמ"ד הפשירו זהו בישולו יחייב אף לרש"י ודו"ק:
ז אך לפי האמור לעיל ניחא פירש"י אף למ"ד עירוי דכלי ראשון ככלי ראשון ומתבשל כדי קליפה ומ"מ שאר דברים דמדיחין אותן אפי' מכלי ראשון מותר משום דמצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא דהכדי קליפה שמתבשלת אינה מתבשלת כל צורכה כנ"ל. וקולייס האיספנין דהדחתו זהו גמר מלאכתו מכלי ראשון מיירי וכנ"ל דחייב על בישול הכדי קליפה. אבל כלי שני לעולם אימא דאינו חייב עליו כלל. וע"כ מותר להניח פך של שמן בכלי שני אף למאן דאמר הפשירו זהו בישולו: (ח) ולפי מה שכתבתי דאפי' נימא עירוי דכלי ראשון הוא ככלי ראשון אך אינו מבשל יותר מכדי קליפה והכדי קליפה אינה מתבשלת כל צורכה אלא כמאכל בן דרוסאי וע"כ מותר לערות משום דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא. והא דאוסר ר"ת לערות על התבלין משום דטעם התבלין הנפלט מתבשל כולו. יבוא על נכון מתניתין בדף מ"ב. דתנן התם האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ע"כ. וקשה מרישא דמתניתין משמע לתוך הקדירה לא יתן תבלין אבל מן הקדירה על גבי תבלין מותר לערות דעירוי חשוב רק ככלי שני ומסיפא משמע דדוקא לתוך הקערה שהיא כלי שני מותר ליתן התבלין אבל לערות עליהן מכלי ראשון אסור דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון. וקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ובתוס' [מב ע"ב] כתבו שהדיוקים סותרין זא"ז וע"כ אין להוכיח מהמשנה בזה כלום: (ט) ונראה ליישב דהנה במתניתין פרק משילין ביצה ל"ז. וכן האשה ששאלה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהם ממש. ובגמרא שם [לט.] מבואר דר' יהודה פוטר גם במלח דק שנמוח בעיסה והא דלא פליג במלח משום דבמלח גסה עסקינן שהוא בעין. עוד מבואר שם דה"ה בתבשיל עבה שהמים בלועים בתבשיל פוטר נמי רבי יהודה כמו בעיסה. רק בתבשיל רך שהמים נכרים לא בשלי ומודה רבי יהודה:
י ומעתה יש לומר בעירוי מכלי ראשון לר' יהודה אף ביש בו חומץ וציר יהא מותר כיון דמסיק בגמרא [מב ע"ב] דרבי יהודה לקולא פליג ומתיר אפי' בכלי ראשון באין בו חומץ וציר אבל בכלי שני אף שיש בו חומץ וציר מותר. א"כ אף בעירוי מכלי ראשון יהא מותר כיון שאין התבלין מתבשלים ע"י העירוי יותר מכדי קליפה ומצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא. מה אמרת הלוא הטעם מהכדי קליפה מיפרש ונפלט להתבשיל ומתבשל הטעם כולו. הא אין הטעם הזה ניכר בפני עצמו ובטל לגבי התבשיל. וכשם שאין חיוב באיסור תחומין על מה שאינו ניכר כמו כן לא יתחייב על מלאכת בישול על דבר שאינו ניכר. וא"כ לא הוי מצי רבי יהודה למתני מהכל הוא מערה חוץ מיש בו חומץ וציר דהא אפי' ביש בו חומץ וציר מותר לערות. ולעולם עירוי דכלי ראשון ככלי ראשון לבשל כדי קליפה. ולת"ק כשם שאסור ליתן לתוך הקדירה כך אסור לערות עליהן מן הקדירה. ואעפ"כ לא הוי מצי התנא למתני לא יערה על התבלין משום דלא אתיא לי' למתני' פלוגתא דרבי יהודה דאתי לאפלוגי בין יש בו חומץ וציר לאין בו דלר' יהודה באמת לעולם מותר לערות:
יא האומנם שיש לפקפק בזה ולומר שאף אם נדמה איסור מלאכת בישול לאיסור תחומין שאני התם שהוא מוליך עמו גם גוף העיסה ונחשבו מים הבלועים כטפל לגבי העיסה ובשבת כה"ג פטור על הטפל כמו המוציא אדם חי בכלי פטור אף על הכלי [צג ע"ב]. ובעירובין צ"ז ע"ב רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפי' חוץ לתחום וחכמים פליגי. ומוקי בגמרא בחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה עסקינן דבטל חבית לגבי מים כמו המוציא אדם חי בכלי דפטור על הכלי כמו שפטור על האדם ה"נ מותר להוציא החבית כמו שמותר להוציא המים. וע"כ יש לומר דהיינו נמי טעמא דרבי יהודה במים בעיסה דהוי המים טפל בעיסה והקמח עיקר וכשם שמותר להוציא הקמח כך מותר להוציא את המים ורבנן דפליגי על ר' יהודה בעירובין פליגי נמי עליו בביצה. ולפי"ז הכא בתבלין אף דודאי התבלין טפלים להתבשיל. מ"מ כיון שאינו עושה מעשה רק בהתבלין ולא בהתבשיל לא שייך לפוטרו משום טפל ולא מצינו רק המוציא חי בכלי שמוציא גם החי. משא"כ בנידון דידן שאינו מבשל רק טעם התבלין:
יב אך כד מעיינין אין טעם ר' יהודה בסוגיא דביצה משום טפל רק דבלועים בעיסה [כן מפורש בש"ס עירובין שם דהא דביצה משום שבלועים בעיסה] חשובים כמאן דליתא. ואזדא ר' יהודה לטעמי' במסכת פרה פ"ט משנה ה' מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יעשה אותם תקלה לאחרים ר' יהודה אומר בטלו. והיינו משום דבלועים בטיט אינם מטמאין דכמאן דליתנייהו דמי. ה"נ פוטר עליהן משום תחומין. וחכמים דפליגי בפרה פליגי נמי בביצה. וע"כ ה"נ פטור לרבי יהודה על טעם התבלין הואיל ובלוע במים:
יג אך יש לשדות נרגא בתירוץ זה. דיש לומר דטעם היוצא מתבלין הוא לח ומים שבתבשיל לח הוא ולח בלח אינו בלוע זה בזה אלא שמתערב וכמ"ש הרשב"א במשמרת הבית ע"ח. דלח בלח לא בלעי מהדדי אלא נבללין הן בהדרי. והא מפורש בעירובין טעמא דרבי יהודה משום דהמים בלועים בעיסה [עיין בהשמטה]:
יד אשר ע"כ נראה ליישב באופן זה. דהנה לפי הנראה ממשניות דמס' ביצה ודמס' פרה הנ"ל דשבת וטומאה דינם שוה דמה דחשוב בעין לענין טומאה חשוב נמי בעין לענין שבת להתחייב עליו. וע"כ הרבנן דס"ל במס' פרה מים שהן בלועים בטיט מטמאים ה"נ ס"ל במים הבלועים בעיסה חייבין עליהן משום תחומין. ולרבי יהודה בין לענין שבת בין לענין טומאה לא חשובים בעין. וע"כ נראה למה שמוכח בבכורות דף כ"ב. דטעם כעיקר לא אמרינן לענין טומאה. ה"נ לענין שבת אינו חייב על טעם גרידא. והא דחייב על טעם היוצא מתבלין נראה לפמ"ש הרשב"א חולין [צח.] לשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא. מ"מ לרבי יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל חתיכת נבילה שנשלה ע"ג חתיכה כשירה חתיכה נעשה נבילה מן התורה דכיון דמינו אינו מבטלו חשוב כאלו הוא בעין ולאו משום טעם כעיקר אתית עלה. והנה מחלוקת ר' יהודה ורבנן במין במינו כתב הר"ן פרק הנודר מן המבושל [נב.] דר' יהודה אזיל בתר גוש דכשהגושין שוין הוא דקרי מין במינו דלא בטיל ורבנן אזלי בתר איסור והיתר מאחר דזה איסור וזה היתר חשוב אינו מינו וע"כ היתר בהיתר לא בטיל לרבנן. ועל כן ה"נ טעם התבלין הנפלט בתבשיל אף שהתבלין לא הי' מבושלין וחייב עליהן משום בישול. והתבשיל כבר הוא מבושל ואין בו עוד משום בישול. מ"מ לא חשוב חלוקים באיסור והיתר שאין איסור יותר בתבלין מבתבשיל ושניהם אסורין לבשלם רק שהתבשיל אין בו עוד משום בישול משום דלא משכחת בישול אבל אם הי' משכחת בו בישול הי' אסור. ולא דמי לאיסור והיתר דזה אסור באכילה וזה מותר באכילה אבל התבשיל אסור בבישול כמו התבלין אלא דלא משכחת בי' בישול. והבן. וגם שאין איסור מלאכה חל על החפץ רק שהאדם אסור במלאכה לא שהחפץ נאסר. וכיון שאין חלוקים באיסור והיתר חשוב מין במינו דלא בטיל וחשוב כאילו הוא בעין ואין צריך לטעם כעיקר וחייב. אבל ר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל ואזיל בתר העצם ותבלין ותבשיל אינו שוין בעצם ואין כאן רק טעם כעיקר דאין חיוב עליו בשבת. וע"כ בעירוי לא הי' ר' יהודה אוסר אפי' יש בו חומץ וציר כיון דאינו מבשל אלא כדי קליפה ואינו מבשל כל צורכו רק כמאכל בן דרוסאי וכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא. ואף שטעם הקליפה שנפלט להתבשיל הוא נפרד מהתבלין. על הטעם אינו חייב הואיל שהתבלין והתבשיל מין בשאינו מינו הוא לרבי יהודה דס"ל במנחות כ"ב ע"ב עולין מבטלין זה את זה. ואין כאן רק טעם כעיקר דאינו חייב עליו בשבת כנ"ל:
טו הגם שיש לפקפק לתירוץ הב' של התוס' ביצה ל"ט. תבלין בקדירה חשוב מין במינו. אולם בתירוץ ראשון לא ס"ל כן. והר"ן בפרק הנודר מן המבושל ג"כ לא סבירא לי' הכי:
טז ואף לפי הסוגיא דפסחים דר' יהודה אפי' בכלי שני נמי אוסר ביש בו חומר וציר. מ"מ אם הי' שונה לכל הוא מערה לא הוי שמעינן דבכלי ראשון נמי מותר דהוה אמינא לעולם בכלי ראשון אסור ובעירוי אף דכדי קליפה מתבשל כמו ככלי ראשון. מ"מ מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא ועל טעם הנפלט מהתבלין אינו חייב לר' יהודה. אבל ליתן לתוך כלי ראשון הוה אמינא דאף באין בו חומץ וציר אסור: (יז) ולפי הפירוש שכתבתי מוכח דעירוי מבשל כדי קליפה ולא יותר: (יח) ולפמ"ש נסתרו דברי הצל"ח ביצה [לט.] שחידש לומר דיש ביטול לענין מלאכת שבת ובמין במינו תליא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן עי"ש. ולפמ"ש נהפוך הוא דאדרבה לרבנן אפי' באינו מינו לא בטיל: