אור ברסלב
אגלי טל מלאכת האופה אות טו

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת האופה אות טו

מלאכת האופה אות יד

[טו] (א) מ"מ יש בישול אחר צלי' כו'. כתב הר"א ממיץ בס' יראים [סי' רעד, דף קלד ע"ב] דאף דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר אפי' וצלי'. וראייתו מהא דתניא בפ"ב דפסחים מ"א. לגבי פסח. צלאו ואח"כ בישלו חייב. ובגמ' מוקי לה כר' יוסי דאמר אין יוצאין במצה מבושלת דהבישול שאח"כ מבטל האפי'. הלכך יזהר אדם שלא יתן פת אפי' אפילו בכלי שני דיש דברים שמתבשלין אפילו בכלי שני. ועיין בב"י סי' שי"ח בשם ראבי"ה שסתר ראייתו דהא מסקינן בפרק כיצד מברכין [לח ע"ב] דטעם דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה וליכא. והב"י כתב שטענה זו של הראבי"ה היא חזקה שהרי טעם זה דבעינן טעם מצה קאמר הש"ס לדחות הראי' דשלקות מברכין עליהן שהנ"ב וקאמר הש"ס דכ"ע שלקות מברכין עליהם בפה"א ושאני התם משום דבעינן טעם מצה וליכא. וכיון דקי"ל שלקות מברכין עליהם בפה"א ע"כ קיי"ל דבעינן טעם מצה. ותיתי לי שכוונתי בעצמי לדחוי הראבי"ה וכמו שחיזק הב"י דבריו:

ב ואמנם ליישב דעת הר"א ממיץ נראה עפ"י מ"ש התוס' בפרק כל שעה בהא דמצה מבושלת פירש"י דבישול מבטל לי' מתורת לחם ולפיכך צ"ל דמיירי בבלילתו רכה דבלילתו עבה לא נפק מתורת לחם לפיר"ת. ור"י מפרש דהכי מייתי דכי היכי דבישול מפיק לי' מתורת אפי' לשוי' מצה עשירה ה"נ גבי פסח דבישול עקר מיני' שם צלי'. ובתלמידי ר' יונה למס' ברכות וכן בתוס' הרא"ש כתבו דהא דבעינן טעם מצה פי' דבבישלו הוי מצה עשירה. והיינו דמעיקרא ס"ד דהש"ס דבישול מפיק לי' מתורת לחם וע"כ מייתי ראי' דה"ה דבישול מפיק לי' מתורת ירק. ובתר הכי דחי דהתם משום טעם מצה היינו דבישול מפיק לי' רק מתורת אפי' להחשב מצה עשירה אבל לא מפיק לי' מתורת לחם. וה"ה דלא מפיק לי' מתורת ירק. וזה דלא כמו שכתבו התוספות פסחים שם דבור המתחיל עולא אמר דהש"ס מדמי בברכות דכי היכי דמפיק בישול מאפי' ה"ה דמפיק בישול מתורת ירק. והם ס"ל דרק מתורת אפי' מבטל אבל לא מתורת ירק שהוא בעצם. וא"כ סוגית הש"ס פסחים אליבא דמסקנא משום טעם מצה והיינו דחשוב מצה עשירה משום דמבטל האפי' וה"ה דבישול מבטל הצלי'. ומה שדחקו לתר"י לפרש משום מצה עשירה ולא כפשוטו דבעינן טעם מצה. דק"ל דהא קיי"ל [פסחים קטו ע"ב] בלע מצה יצא. ובהכי ניחא דבתר דשני הש"ס בעינן טעם מצה וליכא הדר פריך ממרור ומשני בעינן טעם מרור וליכא. ולכאורה כיון דמשני דבעינן טעם מצה כ"ש דבעינן טעם מרור דהא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא. אך לפירושם ניחא דבמצה לא יצא משום מצה עשירה ע"כ פריך ממרור ומשני דבמרור לא יצא כמו דבלע מרור לא יצא: (ג) ובט"ז [סק"ו] תירץ דעת הר"א ממיץ דבשבת נמי כיון דנשתנה טעמו חייב כמו מצטמק ויפה לו. ואיני יודע מה קאמר דבמצטמק ויפה לו אין חיוב אלא בנצטנן ובלח דוקא ואלו בישול אחר צלי' או צלי אחר בישול ביבש הוא ואפי' לא נצטנן נמי. והנכון בדעת הר"א ממיץ כמו שכתבתי שפירש דברי הש"ס כפי' הר' יונה ותוס' הרא"ש:

ד עוד הביא ראי' הר"א ממיץ לדבריו מש"ס יבמות פרק החולץ מ'. דאיתא התם אע"פ דחלטי' מעיקרא כיון דהדר אפיי' בתנור לחם עוני קרינא בי' ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ועל ראיה זו לא השיב הראבי"ה כלום:

ה ולפענ"ד נראה ליישב קצת לדעת הראבי"ה דנהי דבישול אחר צלי' ואפי' שמה בישול מ"מ לא נקרא שעשה מלאכה כיון שאף קודם שחזר ובישלו הי' חשוב הצלי' בישול לענין שבת ולא חידש מלאכה כלל. בשלמא מההיא דצלאו ואח"כ בישלו בפסח דמוכח דבישול מבטל הצלי' וכיון דעוד אין שם צלי עליו ונתבטל ממלאכתו הראשונה והוא מלאכה מחדש דומה למעביר דיו ע"ג סקרא דחייב משום כותב ומשום מוחק [גיטין יט.] דכיון דמחק כתב הראשון שוב הוי כתב מחדש. וראי' זו דחאה הראבי"ה כנ"ל. אבל מההוא דהחולץ דלא מוכח דמבטל לצלי' ראשונה אף דהוי בישול מ"מ פטור כיון דאף קודם לכן היתה מבושלת דצלי חשוב בישול לענין שבת ולא חידש מלאכה כלל. כן יש לומר לדעת ראבי"ה. ומ"מ להר' אליעזר ממיץ אתי שפיר טפי: (ו) וכן נראה לכאורה בפשיטות דעת הרמב"ם כדעת הר"א ממיץ. שכתב בפ"ח מהלכות קרבן פסח ה"ח דצלאו ואח"כ בישלו חייב. וע"כ לאו מרבויא דבשל מבושל דהא פסק דחייב על צלי קדר והיינו מרבויא דבשל מבושל כמ"ש בסוגיא דפרק כל שעה. וא"כ ע"כ לומר דצלאו ואח"כ בישלו מסברא חייב מידי דהוי אמצה מבושלת דאין יוצאין בו. וע"כ דס"ל הטעם משום דבישול מבטל הצלי' דאי כדעת הראבי"ה דאין בישול מבטל להצלי' ולא בישול הוא לענין שבת רק במצה אין יוצאין בה משום דבעינן טעם מצה א"כ אמאי חייב בקרבן פסח:

ז ונ"ל עוד ראי' דהרמב"ם כהר"א ממיץ ס"ל דהנה בפרק כל שעה שם אמר רב חסדא המבשל בחמי טברי' בשבת פטור פסח שבשלו בחמי טברי' חייב משום דקעבר על כי אם צלי אש. ופירש"י וסבר רב חסדא לוקין על לאו שבכללות ומסקנא דאין לוקין על לאו שבכללות. ואם כן המבשל פסח בחמי טברי' ואכלו פטור אבל אסור. והרמב"ם פ"ח מהלכות ק"פ הל"י כתב צלהו ע"ג סיד או חרסית או חמי טברי' הרי זה אסור. ותמוה מדוע שינה מלשון הש"ס דקאמר בישלו בחמי טברי' ואלו הרמב"ם כתב צלאו בחמי טברי' הלוא דבר הוא:

ח ונראה דהנה צריך להבין דכיון דצלאו ואח"כ בישלו חייב דבישול מבטל הצלי' א"כ כמו כן להיפוך דאם בישלו ואח"כ צלאו יהיה מותר כיון דצלי' מבטל הבישול. אך הנה בברייתא שם מפורש דבישלו ואח"כ צלאו דחייב. ולא עוד אלא דהש"ס פשיטא לי' יותר דבישלו ואח"כ צלאו דחייב מצלאו ואח"כ בישלו. דקאמר בשלמא בישלו ואח"כ צלאו דחייב דהא בישלו. אלא צלאו ואח"כ בישלו אמאי כו'. וצ"ל דכיון דחל פעם אחת איסורא דבשל מבושל שוב לא פקע איסורא מיני' בצלי' שאח"כ. ולפי"ז יצא לנו דין חדש דבמבושל בחמי טברי' יש לו תקנה לצלותו אח"כ דבזה שפיר אמרי' דצלי' מבטל את הבישול. דבזה אין לומר כיון דחל איסורא שוב לא פקע. דהא בבישול בחמי טברי' לא חל עליו איסורא מעולם כלל דהאיסור דכי אם צלי אש הי' עליו אף כשהי' חי דאין האיסור רק משום שעדיין לא נצלה וא"כ כשצלהו אח"כ וחשוב רק צלי גרידא שוב מותר:

ט וראיה לזה מצאתי בירושלמי פרק כיצד צולין [מז ע"ב] וז"ל אלו אמר אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש ולא אמר ובשל מבושל הייתי אומר שלקו וצלי' יהא מותר בישלו וצלי' יהא מותר ת"ל ובשל מבושל. וכיון דבישול בחמי' טברי' לאו שמי' בישול לעבור עליו משום ובשל מבושל. הדר הדין דאם בישלו ואח"כ צלאו מותר. שוב ראיתי בירושלמי פרק כלל גדול [נ ע"ב] פסח שבישלו בחמי טברי' חד אמר מותר דכתיב כי אם צלי אש. ועי"ש בק"ע דבאח"כ צלאו מיירי ולא העתקתי לשון הירושלמי כדי שלא להאריך. ועיי"ש דהפלוגתא קאי אליבא דמ"ד דחמי' טברי' חשוב בישול לענין שבת. אבל למ"ד דלא חשוב בישול לענין שבת כ"ע מודים בפסח דמותר כשאח"כ צלאו:

י ובזה יתיישב שנוי לשון הרמב"ם מהש"ס דהרמב"ם לא כתב בבישל בחמי טברי' דבזה אין הפסח אסור ויש לו תקנה לחזור ולצלותו. ובשלמא רב חסדא דס"ל חייב מלקות ובאדם שאכל שפיר משכחת לה חיוב מלקות באכלו בלי צלי' אח"כ. אבל לדידן דקיי"ל דפטור דאין לוקין אלאו שבכללות [עי' בהשמטה]. ואין נ"מ באדם האוכלו בלי צלי' רק לאסור את הפסח לא משכחת לה בבשלו בחמי טברי' שהרי עדיין יש לו תקנה לחזור ולצלותו. ע"כ כתב הדין בצלאו בחמי טברי'. והיינו בהניח את הפסח בכלי סתום בתוך מעין של חמי טברי' ונצלה מחמת החום דבזה אין תקנה לחזור ולצלותו דאין צלי אחר צלי. ובשלמא בבישל בחמי טברי' יש צלי אחר בישול. ומעתה ממילא מוכח דהרמב"ם ס"ל דיש בישול אחר צלי כי היכי שיש צלי אחר בישול. וכן מוכח מהירושלמי בשני מקומות הנ"ל:

יא ולפי דברי ירושלמי הנ"ל דבבישל בחמי טברי' יש תקנה לצלותו אח"כ נראה ליישב קושיות התוס' פסחים ע"ו. ד"ה בשלמא. בהא דקאמר הש"ס וכי הדר רוטב אפסח קמטוי פסח מחמת חמימותא דחרס. והקשו בתוס' דתיפוק לי' דרוטב של איסור נבלע בפסח. ולפמ"ש יש לומר דרוטב דלח הוא לאו צלי הוא אלא בישול. וכן משמע מהרמב"ם [ק"פ פ"ח הי"ב] שכתב דרוטב אסור משום שאינו בשר צלי. וא"כ כשנבלע בהפסח ונצלה אח"כ ומבטל לבישול דמעיקרא וכיון דמתחילה לא נאסר משום בישול [לרבנן דרבי פסחים מ"א. דאמרי צלי קדר אינו באיסור בישול כיון דליכא קל וחומר כיון דאינו מפיג טעם] רק משום דאינו צלי אש. ועי' בתוס' שם. ע"כ שפיר מהני תקנה כמו בבישול בחמי טברי' כנ"ל. וע"כ מקשה דקמטוי פסח מחמת חמימותא דחרס. דאל"כ הוה מצי למימר רבנן דרבי הוא. ודו"ק היטב:

יב שוב ראיתי שרוב הפוסקים חולקים על הר"א ממיץ. שהרי בפרק כיצד מברכין ל"ז. איתא טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ [פירש"י אפאה ובשלה. לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים. שהפרוסות קיימות. שלא נמוחו בבשולן] ואי נימא כדעת הר"א ממיץ דטעמא דר' יוסי דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבישול מבטל לי' מתורת לחם. ע"כ צריכין לומר דהאי ברייתא דמברך עליהן המוציא ר' מאיר הוא. והא כל הפוסקים פסקו ברייתא זו בלי שום חולק. וע"כ ס"ל דהאי ברייתא כר' יוסי נמי אתיא. וטעמא דר' יוסי דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה כפשוטו [שטעמו יצא ברוטב] ולא משום דבישול מבטל את האפי' ולא הוה לחם דא"כ למה יברך המוציא. ואם באנו לקיים את שתיהן. היינו דבישול מבטל האפי' ואעפ"כ יברך המוציא. צריכין לומר דבישול אינו מבטל האפי' שיצא מתורת לחם רק שיהי' מצה עשירה. אבל מתורת לחם לא מבטל כשיטת ר"ת דבלילתה עבה הוי לחם לחייב בחלה ומברך עלי' המוציא אלא שאינה יוצא בה ידי מצה משום דהוה מצה עשירה. והרי רוב הפוסקים חולקין על הר"ת. וכן פסק בש"ע יו"ד [סי' שכ"ט ס"ג] דאף בלילתה עבה אם לשה כדי לבשלה פטורה מחלה. ובה"ג שפסק בהל' פסח כר' יוסי ופירש שם דבישול מבטל לי' מתורת לחם ופסק בהל' ברכות לברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות הא גרס שם טחנה לשה אפאה. אבל לדידן אי אפשר לקיים שיטת הר"א ממיץ רק לשיטת ר"ת אשר רוב הפוסקים חולקים עליו ובש"ע יו"ד פסק דלא כוותי'. וכן דעת הרא"ש שפסק בהל' חלה ובפרק כל שעה דלא כר"ת. ופסק להא דטחנה אפאה ובשלה. ע"כ דפירש בעינן טעם מצה וליכא כפשוטו וכדעת הראבי"ה דלא כמו שכתב בתוספותיו:

יג והרמב"ם שפסק בהל' ברכות [פ"ג ה"ח] להא דטחנה אפאה ובשלה בזמן שפרוסות קיימות מברך עלי' המוציא. ובהל' חמץ ומצה [פ"ו ה"ו] כתב דאין יוצאין במצה מבושלת משום שאין בה טעם פת. אין לומר דס"ל כר"ת והא דאין יוצאין במצה מבושלת משום דהבישול מבטל לי' לאפי' והוי מצה עשירה אבל מתורת לחם לא מבטל לי'. דא"כ למה שינה לשון הגמ' שכתבו טעם מצה והוא כתב טעם פת. ואטו מצה עשירה לאו פת הוא. אלא ודאי שמפרש כפשטו שיצא טעמו ברוטב ע"כ כתב שאין בו טעם פת: (יד) ומה שכתב הרמב"ם צלאו בחמי טברי'. לאו למימרא דאם בישלו הי' לו עוד תקנה וכנ"ל כשיטת הר"א ממיץ. שהרי מוכח מכאן דלא ס"ל כהר"א ממיץ. אלא דהרמב"ם נקט צלאו לרבותא לאשמעינן דאפי' צלאו אסור. ורב חסדא אגב דנקט בישלו לגבי שבת נקט נמי בישלו לגבי פסח. אבל הרמב"ם שכתב לדין פסח בפ"ע נקט צלאו לרבותא. והא דפסק הרמב"ם צלאו ואח"כ בישלו חייב. צ"ל דלאו מסברא דבישול מבטל לצלי' אתי עלה אלא מקרא דבשל מבושל. אף דמפיק לי' לצלי קדר צ"ל דתרתי שמע מינה: (טו) ומה שהביא הר"א ממיץ ראי' מהא דיבמות פרק החולץ [מ.] אע"ג דחלטי' מעיקרא כיון דהדר אפי' בתנור לחם קרינא בי'. לפענ"ד יש להשיב שהרי בפרק כל שעה [לז ע"ב] במעשה אלפס לר"ל דאמר דפטור מחלה דלאו לחם הוא ואעפ"כ בהדר אפי' בתנור חייב בחלה. ור' יהודה החולק ופוטר מחלה מפרש שם הטעם משום דכתיב ואפו עשר נשים לחמיכם בתנור אחד לחם שאינו אפוי בתנור אחד אינו קרוי לחם. ולולי זה הי' מודה לת"ק. וקשה הא לכ"ע אין אפי' אחר אפי' וא"כ מה מועיל אפיית תנור אחר אפיית האלפס. אלא ודאי כיון דאפיית תנור חשוב מאפיית אלפס דמשוי' לי' לחם לכ"ע הוה אפי'. כעין שכתבו התוס' [קד ע"ב] בכתב ע"ג כתב דלא הוה כתב. מ"מ בגט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה הוי כתב כיון דכתב האחרון הועיל מה שלא הועיל הכתב הראשון. וה"נ בזה שהועיל לשויי לחם שמפני חשיבות הלחם קבעו לו חכמים ברכה בפני עצמו. וכ"ש דמהני טעם זה להכשר מצה דכיון דהועיל האפי' להכשר מצה אפי' הוא:

טז ובהכי ניחא הירושלמי בשלו וצלאו יכול יהא מותר כו' אף שאין צלי' אחר בישול דלא כר"א ממיץ. משום דצלי' מועלת להכשר הפסח הוי צלי' גבי פסח: (יז) אך יש לעיין עוד בדין זה דהנה קשה לי בהא דבעי לדמות דין שלקות לענין ברכת הפרי למצה מבושלת ולתלות בפלוגתא דר' יוסי ור' מאיר דלר' מאיר דאמר יוצאין במצה מבושלת שלקות נמי במלתייהו קיימו. מה ראי' מצה אין בישול אחר אפי' ע"כ אין הבישול מבטלו מתורת לחם כיון דלאו בישול הוא. אבל ירקות דאף שנאכלין כמות שהן חיין לכ"ע יש בהם משום בישול. וכן כתב האו"ז להדיא בשם ריב"א. אימא דמבטלו מתורת ירק. ועי' רש"י פסחים מ"א. בהא דמקשה הש"ס על צלאו ואח"כ בשלו דחייב אמאי צלי אש הוא. ומשני ר' יוסי הוא דאין יוצאין במצה מבושלת ופירש"י ר' יוסי הוא דאמר בישול אחר אפי' בישול הוא. הרי דמוכח מר' יוסי דיש ביש ול אחר אפי' דאי אין בישול לא הי' מבטלו מתורת לחם. וא"כ שפיר מצי אתיא כר' מאיר ג"כ דדוקא מצה מבושלת דאין בישול אחר האפי' אין הבישול מבטלו. אבל ירקות דלכ"ע יש בהם משום בישול אימא שהבישול מבטלו מתורת ירק לכ"ע:

[הגה"ה - ובמנחות נ' ע"ב תנן התם חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת. מנה"מ אמר רב הונא תפיני תאפנה נאה ואי אפו לה מאתמול אינשפה לה פירש"י נפוחה ברוח. ונ"ל שאין לפרש דכשנופחה שוב אינה נאה. דהא האי תאפנה נאה לומר שבשעת אפי' תהי' נאה. דלעיל יליף מינה אופה ואח"כ מטגנה דאי מטגנה תחילה הרי היא שחורה בשעת אפי'. אלמא מה שמשחרת אח"כ בטיגון ואינה נאה לא איכפת לן. וא"כ מה נ"מ במה שנפחה אח"כ. ע"כ צריך לומר דנפוחה ס"ל להש"ס מסברא דפסול [ואפשר משום הקריבהו נא לפחתך] אך אם מטגנה ואח"כ אופה אינה משתנית לאחר האפי' כאשר עינינו רואות בפת. אך משום תאפנה נאה ומטגנה לבסוף אינשפה לה. ולכאורה להפוסקים אין בישול אחר אפי' וכ"ש שאין טיגון אחר אפי' יכול לאפות לבד מערב שבת ולטגן בשבת ולא ידחה שבת. אך לפי האמור דצלי' בפסח אחר בישול ודאי חייב עליה משום מכשירו למצוה ה"נ בזה בטיגון של חביתין כיון שהוכשר ע"י כך חייב עליהן משום בישול ע"ב שוב ראיתי לר' גרשון והרמב"ם שמפרשים משום שעכשיו אינה נאה. אך קשה לי על שיטתם כנ"ל. ע"כ הגה"ה]: (יח) אשר ע"כ נ"ל דהנה בתוס' פסחים שם מקשה לרב כהנא דמשני ר' יוסי הוא ולא ס"ל כעולא דאמר שאני התם דכתיב ובשל מבושל מ"מ. א"כ האי ובשל מבושל מאי עביד לי'. ותירצו דרב כהנא סובר דר' יוסי סובר דמפסח ילפינן גבי מצה דבישול מבטל את האפי'. והיינו דכיון דמוכח מפסח דבישול הוא. ממילא מבטל את האפי'. וא"כ רב נחמן דסובר בברכות דאף בירקות אין הבישול מבטל לי' מתורת ירק אף דלכ"ע יש בו משום בישול. י"ל דסובר דגם ר' מאיר ודאי יליף מפסח דיש בישול אחר אפי' אך דמ"מ אינו מבטלו מתורת אפי' ויוצא בו ידי מצה אף דמבושל הוא ושפיר מוכח דה"ה בירק. אף דודאי חשוב בישול מ"מ אין הבישול מבטלו מתורת ירק. וע"כ למה דמסיק שם שגם ר' יוסי בעלמא כר' מאיר ס"ל רק במצה בעינן טעם מצה וליכא אמרינן שגם ר' יוסי הכי ס"ל דילפינן מפסח דיש בישול אחר אפי' אך דאינו מבטל את האפי'. וא"כ בשבת כיון דבישול שמי' יתחייב:

יט אך יש ליישב באופן אחר ונאמר דאי הוה אמרינן בירק הואיל ויש בו משום בישול הבישול מבטלו. ממילא במצה ג"כ יש בו משום בישול. מה אמרת הלוא אין בישול אחר האפי'. אדרבה הבישול מבטל לי' מתורת אפי' ולא הוה בישול אחר אפי' כלל. כעין גיטו וידו באין כאחד מאחר דבעצמו יש לו יד אך משום דיד עבד כיד רבו אמרינן אדרבה דחל השחרור ולאו כיד רבו. וה"נ כיון דמבשל לי' רק דהוה אחר אפי'. אמרינן דאדרבה דבישול מבטל את האפי' ולא הוי אחר אפי'. וכן משמע בסמ"ק [מצוה ר"פ דיני הטמנה] שכתב דצלאו ואח"כ בשלו לפסח חייב משום דבישול מבטל לצלי'. ולכאורה אינו מובן דהחיוב תלוי רק במה שחשוב בישול. מה נ"מ במה שמבטל לצלי'. וע"כ כוונתו דע"כ חשוב בישול משום שמבטל לצלי' ודומה לבשלו כשהי' חי וכמ"ש. וכן משמע בתוס' פסחים שם סד"ה אמר במ"ש דר' יוסי יליף מובשל מבושל דבישול מבטל את האפי'. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמפסח לא נוכל למילף רק דהוי בישול רק זאת אמרינן מסברא דכיון דהוי בישול שוב מבטל את האפי' אבל לא שנלמד מפסח דמבטל. אך לפי האמור אתי שפיר דמשום הכי חשוב בישול גבי פסח משום דמבטל לצלי'. וא"כ להלכה כיון דמוכח מברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות כו' דאין בישול מבטל האפי' שוב אין בישול אחר אפי'. אך לפי תירוץ הראשון אף דאינו מבטל הצלי' והאפי'. מ"מ בישול הוא ואסור:

כ והנה יש נ"מ בין טעם האיסור שכתב הר"א ממיץ בדר' יוסי דמבטלו מתורת לחם. בין טעמא דידי דאף שאינו מבטלו מ"מ בישול הוא. נ"מ בצלאו ואח"כ בישלו וחזר וצלאו. דלהר"א ממיץ כיון שהבישול ביטלו מתורת צלי חייב על צלייתו האחרונה דאין לומר אין צלי אחר צלי שהרי כבר נתבטל מתורת צלי. אך לטעמא דידי אין צלי אחר צלי וכן הדין בישלו ואח"כ צלאו וחזר ובישלו:

כא העולה מזה לדינא עיסה שבישלה ואח"כ אפאה לכל הפוסקים חייב על האפי' כיון דהאפי' משוי' לי' לחם חשוב לכ"ע יש בו משום אפי'. ובישול אחר צלי או צלי אחר בישול הוא ספיקא דדינא. וצלאו ואח"כ בישלו וחזר וצלאו. או בישלו ואח"כ צלאו וחזר ובישלו. דעת רוב הפוסקים להקל. וכן הוא לפי הרמ"א סי' קס"ח [סעי' י"ג] שהמנהג להקל דלא כר"ת. וכן כתב הרב בש"ע שם [סעי' ט"ו] שכן עיקר [דלא כמג"א [ס"ק כ"ה] שאם אכל כדי שביעה הוי ספיקא דאורייתא]. וא"כ מוכח מהא דאפאה ובישלה מברך המוציא דאין בישול מבטל את האפי':

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה